בשנת 1986 נכנס למשרד האוצר משה נסים. נסים, עורך דין בהכשרתו, כלל לא רצה להיות שר אוצר, ודאי שלא בעיצומו של משבר כלכלי חריף. למרות זאת הוא ניגש למשימה בשקדנות של תלמיד ישיבה לשעבר. אחד המהלכים המרכזיים שהוביל נסים היה הורדת מס ההכנסה בישראל. במדרגתו הגבוהה ביותר עמד אז שיעור מס ההכנסה על 60 אחוזים, נוסף על תשלומים לביטוח הלאומי. כך קרה שבמדרגות המס הגבוהות, האדם העובד נדרש לתת שני שליש ממשכורתו למדינת ישראל.

לא ייתכן, קבע נסים, שממשלת ישראל תנהג מנהג בעלים בהכנסותיו של אדם, והכריז על קו מנחה חדש ולפיו "רוב עמלו של אדם בידו". הוא הוריד את שיעורי מס ההכנסה, והביא לכך שבמדרגה הגבוהה הם הגיעו ל־48%. השינוי היה מיידי. בלי תקופות מעבר, בלי פתרונות זמניים ובלי דיונים ארוכים במשרד האוצר.

כבר באותה שנה נפרדה מדינת ישראל משיעור מס גבוה, ובכל זאת הצליחה להגדיל את הכנסותיה ממיסים. זה קרה כי הגידול בהיקף העבודה, בהשקעות ובפעילות הכלכלית במשק, פיצה על ההפחתה בשיעור המס. כשאנשים גילו שאם יעבדו יותר, ישקיעו יותר וירוויחו יותר – גם יישאר להם בכיס יותר כסף, הם פשוט עשו את זה. בשורה התחתונה, שיעורי מס נמוכים יותר הנפיקו לקופת המדינה הכנסות גבוהות יותר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

איך עושה ציפור: 15 שנה לציוץ הראשון בטוויטר

כל הסיפור: כשהמלחמה בפרוטקשן יורדת לדפוס

בעיצומו של משבר כלכלי: לשכת שר הדיגיטל החדשה עלתה כחצי מיליון שקל

הרפורמה של נסים הוחלה גם על עסקים. מתוך אותה הבנה של טבע האדם והפסיכולוגיה האנושית, הבין נסים שהמיסוי הגבוה על עסקים הוא פשוט תמריץ גרוע להקים עסקים ולהשקיע כאן כסף זר, ומלבד זאת הוא גם מייצר תמריץ להעלמת מיסים. בשנים 1986־1997 הורידה מדינת ישראל את שיעורי מס החברות מ־61 ל־36 אחוזים. אחר כך הגיע בנימין נתניהו ב־2003, והוריד אותו אף יותר – ל־25 אחוזים. והצמיחה הכלכלית לא איחרה לבוא.

מאיפה הכסף

בניגוד למשה נסים שהיה חריג בזמנו במפה הפוליטית, ארבעה עשורים לאחר מכן, ושוב במהלך משבר כלכלי – נדמה שכולם מדברים על הורדת מיסים. נפתלי בנט הכריז על מה שהוא מכנה "תוכנית סינגפור", שלדבריו תהפוך את ישראל למעצמה כלכלית עם צמיחה פנטסטית, באמצעות הורדת מיסים דרמטית. על פי התוכנית של בנט, מס ההכנסה ירד ב־15 אחוזים לכל מדרגת מס. כך, המדרגה העליונה תרד מ־50 אחוזים ל־35 אחוזים, ושתי המדרגות הנמוכות אמורות לכאורה להיעלם לחלוטין. בימינה מציעים גם להוריד את מס החברות מ־23 ל־15 אחוזים, כדי לעודד "הקמת רבבות עסקים חדשים והגדלת עסקים קיימים. במקום שהכסף ילך לעוד מיסים, הוא יושקע בעוד עובדים".

בנט צודק בניתוח הכלכלי שלו: מיסים נמוכים יותר אכן מגבירים את התמריץ להגדלת ההכנסה הפרטית ומרחיבים את היקף ההשקעות הזרות. מעידים על כך הן הניסיון העולמי והן הניסיון המקומי. צעדים כאלה עשויים אפילו להגדיל בסופו של דבר את הכנסות המדינה ממיסים, כפי שהראה לנו משה נסים.

גם הטיעון המוסרי של נסים ובנט תקף: הכנסתו של אדם היא רכושו וזכותו. הממשלה רשאית להכניס את ידה לכיסנו רק במידה ההכרחית לתפקוד המדינה, אבל עליה להיזהר בכך מאוד. עמלו של אדם הוא כבודו, וטוב שהפוליטיקאים מהדור החדש שואפים להקל את העול שהממשלה מטילה על האזרחים, ולא להכביד אותו. במצב המורכב הנוכחי, הפחתת מיסים תעודד את הכלכלה להתאושש ותותיר בידי האזרחים יותר אפשרויות כלכליות, והיא עשויה בהחלט להיות כלי מרכזי במדיניות הממשלתית ביום שאחרי המגפה.

נתניהו של 2003 קידם הפחתת מיסים, אבל גם הורדה דרמטית בהוצאות הממשלה. הפעם, לעומת זאת, הוא מציע ביד אחת להפחית את המיסים וביד השנייה לחלק מענקים

הבעיה היא שבמצבו הנוכחי של התקציב הלאומי, קשה להאמין שהורדת מיסים ניכרת לא תביא להגדלה של הגירעון אף יותר. התנהלות לא מושכלת בשנים עברו, בתוספת גדושה של משבר הקורונה בשנה האחרונה, הביאו את הגירעון הממשלתי הנוכחי ליותר מ־170 מיליארד שקלים, בחובות שמדינת ישראל תידרש להחזיר עם ריבית. הפחתת מיסים דרמטית כמו זו שמציע בנט, תוריד – לפחות בהתחלה – את הכנסות המדינה ממיסים, והיא עלולה להגדיל את הגירעון ולהעמיק את המשבר התקציבי. קשה לדעת באיזה קצב תצמח הכלכלה וכמה מהר ישפיעו תוכניות הורדת מיסים על עסקים שמתאוששים ממשבר, וגם על ההשקעות הזרות – כשהעולם עוד בשיאו של משבר הקורונה.

בנט מציע להקפיא את ההוצאה הממשלתית לחמש השנים הקרובות, כדי לצמצם בהדרגה את ההוצאה הציבורית שגדלה מדי שנה. ספק אם זהו צעד מספיק כדי לפצות הן על הפחתת המיסים והן על הגירעון התקציבי שהצטבר. כל תוכנית שמציעה בשלב זה הפחתת מיסים, בלי להציע במקביל גם קיצוץ משמעותי בהוצאה הציבורית – לא תוכל לעמוד במבחן המציאות. העניין הוא שבישראל לא מנצחים בחירות עם הבטחות לקיצוצים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 3/F201214OF11-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מה שכן צמח במהירות בעקבות תוכנית סינגפור של בנט, הוא מצבה של ימינה בסקרים. איילת שקד הכריזה בשלטי החוצות שהיא "לא יודעת לשיר אבל יודעת להוריד לכם מיסים", וימינה החלה לזנק. בליכוד זיהו כנראה את הפופולריות של המסר הזה, והשבוע הצטרף למקהלה גם בנימין נתניהו, עם הבטחה שממשלה בראשותו תוריד דרמטית את המיסים לעסקים קטנים ובינוניים, כולל הקפאת מע"מ לחצי שנה, אם כי לא ברור למה בדיוק הכוונה (הקפאה זמנית של תשלומי מע"מ מעסקים שנפגעו במשבר? כבר קיים; הקפאה מוחלטת של גביית מע"מ על ידי מדינת ישראל? לא סביר, כי הבור התקציבי יהיה עצום).

בניגוד לבנט, נתניהו כבר ביצע הפחתות מיסים: בפעם הראשונה במשבר הכלכלי של 2003, ובפעם השנייה לאחר המשבר הכלכלי של 2008. נתניהו הפחית פעמיים את מס ההכנסה, את מס החברות וגם את מיסי הקנייה, מתוך אותה הבנה כי הפחתת מיסים תעודד לעבוד ולהרוויח, ושהיא עשויה אף להגדיל את תגמולי המדינה ממיסים.

ההבדל המובהק בין אז להיום הוא שב־2003 נלוותה להפחתת המיסים גם הורדה דרמטית בהוצאות הממשלה. הפעם, לעומת זאת, נתניהו מציע ביד אחת להפחית את המיסים, וביד השנייה לחלק מענקים. מענק לכל אזרח (כן, שוב) בסך 750 שקלים, ומענק לכל ילד בסך 500 שקלים; מענקים לעסקים שנפגעו ממשבר הקורונה; ומענקים למובטלים כדי שיסכימו לחזור ולעבוד, אחרי שדמי החל"ת השאירו אותם בבית. תג המחיר על התוכנית הזאת לבדה הוא 15 מיליארד שקלים. אם נוסיף על כך גם את אובדן ההכנסה הממשלתית מהפחתת המיסים, מהיכן בדיוק יגיע הכסף כדי לממן אותה? כל תוכנית שאיננה מציעה לקצץ בהוצאות במקביל להפחתת מיסים, היא תוכנית שבסופו של דבר תגדיל את הגירעון. תוכנית שמציעה מצד אחד להוריד את המיסים ומהצד השני להגדיל את הוצאות הממשלה – היא תוכנית שמראש לא צריכה להתקיים.

אגב, כשכולם היו עסוקים בכן ביבי/לא בן־גביר, מסתבר שמפלגת הציונות הדתית הציגה גם היא מצע כלכלי, ומרשים במיוחד. דווקא מפלגה שעיסוקה המרכזי אינו בכלכלה, מפרסמת מצע כלכלי קוהרנטי שרעיונותיו אינם רחוקים מאלה של השותפים לשעבר בימינה, ושהליכוד יכול להתקנא בו. בין השאר מציעים שם לחוקק חוק בוררות חובה בשירותים חיוניים, שיאזן את כוחם של ארגוני העובדים וימנע סיכול של רפורמות מבניות; להחיל רפורמה ברישוי עסקים; להטיל מס קורונה זמני על עובדי המגזר הציבורי כדי לכסות מעט על הוצאות הקורונה (בדומה להיטל לעידוד צמיחה שהוטל על המגזר הציבורי לאחר המשבר הכלכלי ב־2003); לבטל פטורים והטבות מס ולקדם הפחתת מיסים אוניברסלית; וכן לקצץ בפנסיות התקציביות ברף הגבוה.

מילים שנשמעות טוב

ובינתיים בצד השמאלי של המפה, לא רק שלא מורידים מיסים אלא שואפים להגדיל אותם. מרצ הכריזה על תוכנית שתרחיב את המיסים הקיימים, וגם תייצר עוד כמה חדשים. המפלגה מציעה לקבוע מדרגת מס נוספת של 55% למשתכרים מעל 60 אלף שקל בחודש (720 אלף שקל בשנה), ומדרגת מס עליונה של 70% על כל שקל עבור שכיר המרוויח יותר מפי 100 מההכנסה הממוצעת במשק. במרצ מציעים גם להעלות את מס החברות מ־23% לכ־30% עבור חברות שהכנסותיהן החייבות במס גדולות מ־1.2 מיליון שקל בשנה, ולהפחית אותו ל־20% במקרה שההכנסות נמוכות מכך.

וכדי לוודא סופית שלאף אחד לא יהיה תמריץ להרוויח הרבה כסף או לצבור אותו, מרצ מציעה גם להחיל מס מיליארדרים, מס ירושה ומס על הון צבור. אותה מערכת תמריצים שמימין מנסים לחזק – רצונו של אדם להרוויח ולהתעשר – נתפס במרצ כעניין מגונה עד כדי כך שהיא דורשת חקיקה שתכריח מיליארדרים לתת עוד כ־2.5 אחוזים מהונם מטעמי "סולידריות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1909_15_10-3--750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

השמאל הישראלי הוא לא הראשון שניסה למסות את העשירים מתוך תחושה צדקנית של אחווה ושוויון. גם בצרפת הוטל שיעור מס משמעותי בגובה 75 אחוזים על הכנסות גבוהות, אבל במקום להגדיל את הכנסות המדינה – הוא רק הקטין אותן. ב־2014 נאלץ נשיא צרפת פרנסואה הולנד לבטל את מס העשירים שהטיל שנתיים קודם לכן ושגרם לבריחה המונית של משקיעים מצרפת. מי שמרוויח סכומים גבוהים עד שהוא מכונה מיליונר, יכול גם להרשות עצמו רואה חשבון מיומן, כמו גם להעתיק את כתובת מגוריו הרשמית למדינה אחרת, כזו שקצת יותר נחמדה לעשיריה. מאותה סיבה בדיוק בוטל מס הירושה בישראל, ואפילו ועדת טרכטנברג לא ראתה אותו כמועיל. העשירים באמת מוצאים דרכים יצירתיות להתחמק ממנו, ובסוף מי שמשלם אותו הוא רק מעמד הביניים, שהצעתה של מרצ ממילא לא חלה עליו.

לא זו בלבד, מבחינת מרצ "גירעון יכול להיות מקור תקציבי", וישראל צריכה להגדיל באופן מודע את חובותיה כדי לממן עוד הוצאות ציבוריות, כאילו מדובר בהוצאה חד־פעמית ולא במעגל מתרחב של הוצאות. לאחר שבשנה האחרונה ישראל נדרשה, כתוצאה ממשבר עולמי חריג, להגדיל את יחס החוב־תוצר מ־60% לכ־73%, מרצ רוצה שנגדיל את החוב לכ־80% דווקא כשאנחנו יוצאים מהמשבר, כדי לדמות בהוצאותינו למדינות המערב. אולי בעצם אין סיבה להיות מופתעים כל־כך. אלה שרוצים שישראל תדמה לאירופה בכול, רוצים להעתיק לכאן גם את רמות החוב הנהוגות ביבשת.

ככלל, מוטב שלא לייחס משמעות רבה למצעים, כמו לכל דבר שנאמר לפני הבחירות ובטרם הוקמה ממשלה. מצען הכלכלי של מפלגות רבות כולל הרבה מאוד מילים עמומות שנשמעות טוב, כמו "מנועי צמיחה" ו"השקעה בתשתיות", אבל בפועל לא אומרות הרבה.

התוכנית הכלכלית של תקווה חדשה, למשל, משרטטת בעיקר יעדים רצויים, אך מעט מאוד דרכי פעולה ותוכניות קונקרטיות שיהפכו אותם למציאות. כך, למשל, מציבים שם "יעד שאפתני" של "צמיחה של 23% בחמש שנים, שתוביל לעלייה ניכרת ברמת החיים". כדי להשיג אותו הם מתכוונים לפעול "להעלאת הדירוג של ישראל במדד קלות עשיית עסקים"; "להסיר מעל המשק את המגבלות שבולמות את הצמיחה" ו"לייעל את השירותים שהממשלה מעניקה לאזרח". הרבה מאוד מילים יפות, וגם היעדים כשלעצמם רצויים וחשובים, אבל בלי הרבה פרטים על האופן שבו הם מתכוונים לבצע אותם – קשה מאוד לגבש עמדה מושכלת בעניין.

יש עתיד סובלת מאותה מחלה: הרבה מאוד מילות באזז, פחות מדי תוכניות קונקרטיות. כיצד למשל הם מתכוונים "להעלות את מספר המועסקים בהייטק ל־30% עד 2025", או "לצמצם את פערי השכר בין גברים ונשים"?

דינן של הבטחות הבחירות להיתקל בקרקע המציאות ובאילוצים הקואליציוניים, ולכן אין צורך לייחס להן חשיבות רבה מדי. ובכל זאת אפשר להתעודד מכך שכקריאת כיוון כללית, מתרבים הקולות הקוראים להפחתת מיסים, להורדת הנטל של הממשלה על האזרח, לצמצום רגולציה, ולייעול של המגזר הציבורי. גם אם הצעתו של בנט להפחתת מיסים כה דרמטית בעת הזאת היא פופוליסטית במידה רבה, יש בה כדי לבטא כוונה כללית של כבוד לעמלו של האדם ושאיפה להגדיל את המגזר הפרטי על פני המגזר הציבורי. אם בממשלה הבאה הוא יצליח להפחית את מס ההכנסה רק בחמישה אחוזים ולא בחמישה־עשר, דיינו.

לעומת זאת, את הנטייה הפוליטית הישראלית להבטיח הבטחות בזבזניות בתקופה שדורשת ריסון תקציבי יותר מכול, כדאי להוקיע. אין דרך להתחמק מכך: כשפוליטיקאים מדברים על "השקעה בתשתיות", יש לכך משמעות אחת בלבד – תוספת תקציב. מפלגות רבות מעוניינות להגדיל היבטים מסוימים של התקציב: מרב מיכאלי מעוניינת להגדיל את תקציב החינוך (סליחה, להשקיע בחינוך); יאיר לפיד שואף להעלות את קצבאות הנכים ולחוקק דמי אבטלה לעצמאים; ובני גנץ רוצה לחלק תמריצים לחזרה לעבודה, מענקים וסובסידיות ליזמות. במקרה הטוב הם מודים שהדבר ימומן מהעלאת החוב הציבורי – דרך מכובסת לומר הלוואות. במקרה הרע הם פשוט מתעלמים משאלת המקורות התקציביים ומפריחים הבטחות נטולות כיסוי או בלי להבין את המשמעות האמיתית שלהן. אם כי, נודה על האמת, שני המקרים רעים.

The post הורדת מיסים בלי קיצוצים: תוכנית שלא ראויה להתקיים appeared first on מקור ראשון.