חנוכת המשכן היא יריית הפתיחה לעבודת ה' המרוכזת בהבאת הקורבנות, ותלויה בתיווכם של הכהנים. זו הייתה דרך המלך של החיבור בין האדם לקונו בימי המקרא, וכך באו לידי ביטוי רגשותיהם הדתיים העמוקים ביותר של המאמינים. הכרת הטוב והבעת התודה, ייסורי החטא ובקשת הכפרה, ציון אירועי היחיד ומועדי הקהילה – התנקזו כולם לבית הא־לוהים, והסתייעו בפעולת ההקרבה לצאת מן הכוח אל הפועל. אלו היו פניה המעשיים של החוויה הרוחנית החל מימי המדבר, שהגיעו לסיומם הטרגי עם חורבנו של הבית השני.

האם אנו חסרים כיום עבודת ה' מן הסוג הזה? האם אנחנו אבלים על אובדנה, או לפחות ערים למה שהשארנו בירושלים הבוערת בשנת 70 לספירה?

בפרשת צו מופיעה נקודת ההתחלה של דרך דתית שנהגה בעם ישראל במשך תקופה ארוכה, והיא מאפשרת לחשוף את האדנים הרעיוניים הגלומים בה. שניים מתוכם קיימים בתיאור הקדשת הכהונה.

הכשרת אהרן ובניו לכהונה, הכוללת רחצה במים, משיחה בשמן ונתינת דם, מתרחשת, מטבע הדברים, במשכן. עיון בפרק ח מגלה שכל אחת מפעולות אלה מופיעה פעמיים. האחת, מתייחסת לכהנים – משה רוחץ את בשרם במים עם כניסתם למשכן, יוצק משמן המשחה על ראשו של אהרן ונותן את דם האיל על תנוכי אוזני הכהנים ועל בהונותיהם. השנייה, מתחוללת ביחס לכלי המשכן וקורבנותיו – שמן המשחה משמש להקדשת המשכן וכליו, המזבח, הכיור וכנו, הדם ניתן על קרנות המזבח וניצוק אל יסודו, ואילו במים נרחצים קרבו וכרעיו של האיל הראשון המוקטר לעולה. כך נוצרת בפרק שדרה כפולה, הנעה בין הקדשת הכהנים והקדשת המשכן.

תפקידם של הבגדים

אלא שעיון נוסף מצייר תמונה רדיקלית הרבה יותר. ימי המילואים לא רק מכשירים את הכהנים לשרת במשכן, אלא מטמיעים אותם בתוכו על ידי הפיכתם לחלק אינטגרלי ממנו. הדברים עולים באופן ברור מסוף הפרק:

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– שעון קיץ: הלילה מזיזים את המחוגים שעה קדימה

– 12 עבירות: פאינה קירשנבאום הורשעה בפרשת "ישראל ביתנו"

– הקשר בין חינוך בתפוצות לשיקום שכונות

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם… וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ (ח, לג־לה).

כך נשארת העדה עומדת בפתח האוהל, שעה שהכהנים נספגים בתוכו.

התמונה מתחדדת נוכח התפקיד המרכזי שממלאים הבגדים בהפיכת אהרן ובניו למשרתי ה'. הפעולה הראשונה שעושה משה, הן ביחס לאהרן והן ביחס לבניו, היא הלבשתם בבגדי השרד המיוחדים: הכותנות, האבנט והמגבעת להדיוטות, המעיל, האפוד, החושן, המצנפת וציץ הזהב לכהן הגדול. באופן דומה, בטרם מותו של אהרן מפשיט אותו משה מבגדיו ומלבישם לאלעזר בנו בעת הקדשתו לתפקיד (במדבר כ, כה־כו). מה יש בבגדים שהכתוב מעניק להם תשומת לב יתרה?

לא בכדי מכונים מלבושי הכהנים "בגדי קדש", שכן הם עשויים מאותם חומרים שמהם נארגו יריעות המשכן והפרוכת: התכלת והארגמן, תולעת השני והשש. באלה גם אלה לא חל איסור הכלאיים, והם מכונים "מעשה חושב". זאת ועוד; לבישת הבגדים והסרתם היא חלק ממשי מעבודת הכהנים, כפי שעולה למשל מתיאור קרבן העולה (ויקרא ו, ג־ד) או מאופן עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (ויקרא טז, ד־כג). הבגדים מסמלים אפוא את זיהוי הכהנים עם חפצי המשכן.

אמנם כן, אין מדובר פה באביזרים, אלא בבני אנוש שיש להם שיקול דעת והיכולת לחוש ולחולל חוויות רוחניות. אולם משהו מתכונות כלי המשכן דבק בהם. ימי הכשרתם לכהונה הם למעשה שינוי מטפיזי המנתק אותם מן החולין ומתיכם בקודש. מכאן ואילך הם "משרתי המקדש", שעה שכל היתר הם בבחינת "הזר הקרב יומת".

זהו, אם כן, הגורם הרעיוני הראשון שעולה מתיאור הקדשת הכהנים: ההבחנה המוחלטת בין הקודש הקיים במשכן ובין החולין הנמצא מחוצה לו. הבחנה זו עולה בבהירות מהגדרת התפקיד הבאה של הכהנים: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י). את החלוקה הקטגורית והחד־משמעית הזו מייצגים הכהנים, שאמונים גם על שמירתה.

ריחוק שמאפשר את הקירבה

הגורם הרעיוני הנוסף הוא ההיררכיה, זו המתקיימת בין הקדושה והחולין. ההדרגה הזו מתחילה במשה, שה' מדבר עמו "פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא), היא הולכת ומשתלשלת לכהן הגדול ומשם לכהנים הפשוטים, ומסתיימת בבני ישראל הזקוקים לתיווך על מנת לעבוד את ה'. הקדושה, אם כך, מחושקת. היא רחוקה, מוגנת ובלתי נגישה מחד, "קדושה המוגדרת באיסוריה", ומאידך נוכחת באופן הממשי ביותר, בענן הנח על האוהל כמו גם בביטויי הרצון, הסליחה או הכפרה. הריחוק הנוצר באמצעות החלוקה הקטגורית וההיררכיה, הוא המאפשר למעשה את הקירבה הגדולה.

הקדושה והחולין, כמו גם המבנה ההיררכי, אינם זרים ליהדות שנוצרה אחרי חורבן הבית. לשם הדגמה ניתן לדבר על המעבר מימות החולין למועדי הקודש, או על ההיררכיה המחזיקה על כתפיה את המנגנון האדיר של פסיקת ההלכה. ועדיין, אף אחד מאלו איננו נמצא מרחק נגיעה מהשכינה עצמה, מהאלוהות המתגלה מבין הכרובים שעל גבי הכפורת. יהיו רגעי הקודש שלנו נשגבים ככל הניתן, תהיה ההיררכיה בת זמננו מאורגנת להפליא, נראה כי המתח הנוצר על ידי השניים כיום לעולם לא יצליח להעפיל לרגע השיא של ימי המילואים:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ט, כג־כד).

The post פרשת צו: נטמעים בקודש appeared first on מקור ראשון.