אין ספק, מכל 800 מגילות מדבר יהודה היא המוזרה ביותר. אין בה קטעי תנ"ך שהועתקו על גבי פפירוס, גם לא פרשנות עדכנית להם, ואפילו לא הגיגים על שכר ועונש – סוגות חביבות על מחברי הכתבים הגנוזים בקומראן. מה בכל זאת יש כאן? רשימה עניינית לגמרי שנחרתה על גבי לוח נחושת באורך 2.40 מטרים ובה אזכור 64 מקומות שבהם הוחבא אוצר עצום: 3,282 כיכרות כסף, 1,280 כיכרות זהב, 65 מטילי זהב, 609 כלים עשויים מתכת יקרה ועוד, ובסך הכול מאה טון כסף, זהב וחומרים יקרים אחרים.

המגילה התגלתה בחורף תשי"ב (1952) בפתח מערה 3 בקומראן כשהיא גלולה, ונלקחה משם למוזיאון ברבת־עמון – מכיוון שקומראן היה נתון אז לשלטון ירדן – שם היא נשמרת עד היום. במשך ארבע שנים לא נגעו במגילה מחשש שתתפורר בזמן הפתיחה. בסופו של דבר, באמצעות תהליך ניסור עדין ומורכב, הצליחו החוקרים לפתוח אותה. במגילה התגלה חיבור קצר בן 180 שורות, שנכתב בעברית־ארמית בסגנון המאה הראשונה לספירה. כך למשל מספרת המגילה: "בחרובהא שבעמק עכור תחת המעלות הבואת למזרח אמות אריח ארבעין שדת כסף וכליה משקל ככרין שבעשרה [17]: בנפש בנדבך השלישי עשתות זהב מאה: בבור הגדול שבחצר הפרסטלון בירכ קרקעו סתומ בחוליא נגד הפתח העליון ככרין תשע מאת". 17 כיכרות הכסף המוטמנות בחרוב שבעמק עכור, למשל, משמען בימינו 370 ק"ג כסף.

מתי נכתבה המגילה? לאיזה אוצר היא מתייחסת? למי נועדה? בתחילה לא התייחסו החוקרים ברצינות לתוכן המגילה, שהזכירה להם מפת שודדי ים. הם סברו שיש כאן אגדה, משל, או סתם תוכן לא אמין. בקרב החוקרים כיום יש מי שרוחשים אמון לרשימה החרותה על לוח הנחושת, בעיקר בשל האופי הטכני והלא סיפורי של הטקסט המצביע על כך שמדובר לדעתם במטמון אמיתי. מהיכן הובא ולמה? השערות רבות הופרחו, ואחת המרכזיות שבהן היא שהאוצר שהרשימה מובילה אליו מקורו במקדש. מלבד תארוכה של המגילה ואופי הכתב שבה שמתאימים למאה הראשונה או השנייה לספירה – מועד חורבן בית שני ומרד בר כוכבא – קיימים רמזים נוספים לכך שהאוצר קשור באופן כלשהו למקדש.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– נגד מבחני אמון: למה אני לא מאמין לגליה עוז

– משחק חדש: פירוק הרשימה המשותפת טרף את הקלפים

– רק זה היה חסר: בארה"ב התגלו חומרים מסרטנים באלכוג'ל

בין השאר נזכרים במגילת הנחושת שמות כלי מקדש המוכרים ממקורות חז"ל ומהתורה. קשוות, למשל. יהיה אשר יהיה פירושן, מדובר בכלי יקר במיוחד שבמשנה נאמר עליו שמי שהעז לגנוב אותו הסתכן בכך שקנאים יפגעו בו.  במגילה מוזכרות הללו בשם "קסאות". בנוסף מופיעות במגילה גם ה"מנקיאות", הלא הן המְנקיות המוזכרות יחד עם הקשוות בציווי בספר במדבר על עשיית שולחן לחם הפנים. עוד מוזכרים "מזרקות" – כלים ששימשו לזריקת הדם על גבי המזבח, וכן כלי "מעשר שני". נזכרים גם "לבושין", ביניהם כאלו השזורים חוטי זהב. חיזוק נוסף לזיהוי האוצר עם בית המקדש.

חוקר ארץ ישראל בן־ציון לוריא שיער שמדובר באוצרות הבית השלישי שהוצאו ממנו עם כישלון מרד בר כוכבא (132־135 לספירה). לדעתו, כשהקיסר הרומי אדריאנוס צר על ירושלים ועמד לפרוץ לתוכה, הצליחו גזברי המקדש להבריח את האוצר למדבר ולהטמין אותו שם. עם זאת, בניגוד לדעתו של לוריא, חוקרים אחרים מניחים שמדובר בהטמנת אוצרות המקדש במהלך המרד הגדול (66־73 לספירה), אוצרות עצומים שהצטברו בו במהלך מאות שנות קיומו. ככל הנראה החבורה המטמינה חזתה בבעתה בעובדה שחילות אספסיאנוס הולכים ומתקרבים אל עיר הבירה, והחליטה לעשות מעשה ולהטמין מה שאפשר לפני שהרומאים יחרימו את האוצר העצום ויובילו אותו לרומא.

בשלהי ימי הבית השני אכן נמצאו במקדש אוצרות עצומים. למשל "גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסות כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגיר או אשכול מביא ותולה בה". המשנה גורסת שהיא הייתה כה כבדה עד ש"מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים" כדי לשאת אותה. בדומה לזה כותב גם יוסף בן מתתיהו בתארו את מקדש הורדוס: "וממעל לשער נמצאה גפן זהב, אשר ירדו ממנה אשכולות כקומת איש".  מלבד זאת, הרי הפאר והעושר ניכרו בכל פרט בעבודת המקדש היומיומית. כך, בכל יום, "נכנסו [הכוהנים] ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב". אפילו כבש קרבן התמיד הושקה בכוס זהב.

מגילת הנחושת הייתה אמורה לשמש תזכורת מוצפנת ומקודדת למטמינים, כך שאחרי חלוף הסופה הרומאית יוכלו להיזכר היכן הצפינו את אוצר ההקדש היהודי. כשהיא חלפה סוף סוף – הם כבר לא היו שם כדי להיזכר

אמנם, כפי שאפשר לראות עד היום בשער טיטוס ברומא, בפועל נפלו כלים מהמקדש בידי הרומאים, ובהם המנורה ושולחן לחם הפנים. יוסף בן מתתיהו מספר גם על "אחד הכהנים, ושמו יהושע בן תבותי, אשר נשבע לו הקיסר להציל את נפשו אם ימסור בידו חלק מכלי־הקודש, והוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות־זהב כתבנית מנורות ההיכל ושולחנות ומזרקים [כלים לזריקת הדם על קיר המזבח] וקערות, כולם זהב סגור וכבדים במשקלם מאוד. מלבד זאת נתן לו גם את הפרוכת ואת בגדי הכהנים הגדולים עם אבני־החן ועוד רבים מכלי עבודת־הקודש. גם שומר אוצר־המקדש, ושמו פינחס, נפל בידי הרומאים וגילה להם את מקום כתנות הכהנים ואבנטיהם, גם הרבה ארגמן ותולעת־שני, אשר נצבר שם לצרכי הפרוכת, ומלבד זאת הרבה קינמון וקציעה והמון בשמים אחרים, אשר בללו אותם והקריבו קטורת לא־לוהים יום־יום. ונוסף על אלה מסר הרבה מיתר כלי־המקדש".

מכל מקום, גם אם את המנורה ושאר הכלים המיועדים לשימוש יומיומי הותירו הממונים בלית ברירה במקדש כשהרומאים קרבו אל העיר, ייתכן מאוד שעיקר אוצר המקדש לא נפל בידי האויב אלא נלקח מבעוד מועד למקומות מבטחים. ואולי, הוא עוד ממתין בהם עד היום הזה.

למרות שמגילת הנחושת נמצאה יחד עם שאר המגילות הגנוזות, שכולן שייכות לכת סגפנית שפרשה מהזרם המרכזי ביהדות, אין לה בהכרח קשר אליהן. הימצאותה במערה האיסיית מעידה ככל הנראה על טרגדיה שאירעה למחברה. אם נתיר לעצמנו לרגע להתפרע עם הדמיון, נוכל לשער שלאחר שסיים לתעד את מלאכת ההטמנה ונמלט מירושלים ערב הכיבוש הרומי בשנת 70 לספירה הוא נשא עמו את המגילה למקום מחבואו, כנראה מערה בסביבת קומראן, ובינתיים הפקיד למשמרת את התעודה בספרייה האיסיית. אולי חשב להנמיך צללית לכמה שנים, ואז להשיב את האוצר למקדש, או לפחות להחזירו לידיים יהודיות. אך הרומאים לא ויתרו, ורדפו אחר היהודים גם אל מערות המסתור, והמתעד האלמוני לא שב עוד לאסוף את המסמך ממקום הפקדתו.

"חפור תחת יד אבשלום"

לאחר שנמצאה, התגלה לפתע דמיון מוזר בין מגילת הנחושת ובין חיבור ישן בן 370 שנה ממקום אחר לגמרי. מדובר בקונטרס הקצר "מסכת כלים" שצירף המקובל רבי נפתלי הירץ בכרך מפרנקפורט לספרו, שנדפס בשנת ת"ח (1648) הידועה לשמצה, שנת הפרעות. את המסכת הזאת הביא עמו כנראה מעיר המקובלים צפת שבה שהה זמן רב. וכך נכתב בה:

"אלו המשניות כתבו חמישה צדיקים גדולים והם: שימור הלוי וחזקיה וצדקיה וחגי הנביא וזכריה בן עדו הנביא. והם גנזו הכלים של בית המקדש ועושר האוצרות שהיו בירושלים, ולא יתגלו עד יום בוא משיח בן דוד במהרה בימינו, אמן וכן יהי רצון".

לפי דברי המסכת הזאת, הצדיקים הללו הם הם מטמיני האוצר במקומות השונים וגם אלו שחיברו אותה. רוב מקומות הגניזה המוזכרים במסכת כלים המדוברת מצויים כנראה בבבל, אך באופן מעורר תימהון הן במגילת הנחושת והן במסכת כלים של הרב בכרך נזכר אתר מקומי בשם "תל כחלת" – פעמים בשם "כחל" או "כוחלית" – כאחד ממקומות ההחבאה של האוצרות. לפי מגילת הנחושת הוטמנו בסביבת האתר הזה אוצרות רבים, וכן העתק המגילה.‏ את מגילת הנחושת, שנכתבה 1,600 שנים לפני כן ואותרה רק 300 שנה מאוחר יותר, לא היה למחבר "מסכת כלים" המדוברת כל סיכוי להכיר, מלבד אם עבר העניין במסורת מדור לדור. לגבי האתר "עין כחל" נכתב במסכת:

"ואלו הן משקלי הכסף הגנוזים בעין כחל על ידי ברוך וצדקיה: ככרי כסף מאה עשרים רבוא, ושל כסף טוב מאה שישים רבוא, כלים של נחושת, סירים של נחושת טוב מאתיים רבוא, ושל ברזל מאה ועשר רבוא. ושפתיים שאין להם מצוקים, ומצוקים של נחושת, סביבות שער הנחושת, כרובים שאין להם משקל, כיורים של נחושת שאין להם משקל, מחבת של זהב טוב שלושת אלפים, ושולחנות של זהב טוב מתחת עץ החיים העומד בגן הקודש שבעים, שהיו עליהם לחם הפנים אין ערך לדמיהן, שקמים של זהב שכל מיני מעדנים תלויים בהם והן של זהב מזוקק שזקק דוד מלך  ישראל, כל אלו גנזם צדקיה".

עוד יותר מפליאה העובדה שלפי המסכת עצמה, היא נרשמה לראשונה בידי כותביה על לוח נחושת: "אלו כלי הקודש וכלי בית המקדש שהיו בירושלים ובכל מקום, כתבום שימור הלוי וחבריו על לוח נחושת".

במשך הזמן התפתחה מסורת שזיהתה את כחל/עין כחל/כוחלית כאחד המעיינות מדרום לצפת, סמוך לישוב כחל של היום. הרב חיים הורוויץ בספרו "חיבת ירושלים" כותב:

"בדרך שהולכים מצפת לטבריא יש בקעה גדולה ועמוקה מאד, ולמטה מעיין מים טובים ונקרא עין כחל ועוברים דרך עליו, ויש שם כמה בתים, ושם נגד מזרח יש הר זקוף וגבוה מאד ולמעלה בראשו חצוב מעט בעובי ההר כדמות שער וסתום ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בית המקדש, והלא המה בכתובים במסכת כלים של בית המקדש".

מי שאכן ניסה את מזלו בחשיפת אוצרות המקדש הטמונים שם כביכול הוא נפוליאון בונפרטה, שחייליו חפרו במקום במהלך מסע הכיבוש שלו בארץ הקודש בשנת 1799 בניסיון לאתר את כלי המקדש האבודים. מכל מקום עמלו היה לריק. בשנת 1866 מזכיר את העניין הרב משה ריישר בספרו "שערי ירושלים":

"ומלך צרפת נאפלעאן [נפוליאון] זה כחמישים שנה שהיה בארץ ישראל, וגם אצלו היה ידוע על־ידי ספרי דברי הימים ששם בהר (עין כחל) הכלים גנוזים וחפר את ההר כמעט עד חציו. אך לריק היה יגיעו ולשווא היה עמלו כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות אליו ולא לאחר עד שיבוא משיח בן דוד צדקנו במהרה בימינו אמן".

גם מנחם מנדל ראבין שביקר בעין כחל בשנת תרמ"ט (1889), תשעים שנה אחרי נפוליאון, מספר שבמקום נראים עדיין סימני החיפוש של הכלים האבודים: "שם נראה חפורת חצי ההר אשר חפר נאפאלען בוניפרטע [נפוליאון בונפרטה] בדמיון כזב, למצוא את כלי־המקדש הטמונים שם, כנודע על פי הקבלה כי שם הם ספונים, אבל חפר ויגע ומאומה לא מצא".

כנראה שלא בכדי נפוליאון לא מצא דבר. חוקרי מגילת הנחושת ממקמים את כחלת, כמו שאר מקומות המטמון, בסביבות ירושלים ולא בצפון הארץ או בבבל. משקל גדול כל כך של מתכות יקרות כל כך לא יתכן שנישא למרחקים גדולים ללא שיתגלה. יש המציעים את הכפר בית כחיל שבדרום הר חברון כזיהוי לכחלת, בהבנה שמוקד מרד בר כוכבא היה באזור הזה. זהו בוודאי זיהוי סביר הרבה יותר מאשר בסביבת צפת, אבל דווקא שם לא חיפשו עדיין כמדומה את האוצרות הללו, כנראה בשל עוינות התושבים העכשוויים.

במאמר המנתח לעומק את המידע שמספקת תעודת הנחושת, טוען פרופ' מאיר בר־אילן שככל הנראה חבורה מצומצמת החביאה את האוצרות, שנישאו למקומות המחבוא על גבי בהמות, בסביבות ירושלים ובמדבר יהודה.  נוסח המגילה איננו מקל על החיפוש. לפי בר־אילן, תיאור המקומות בה מעורפל לגמרי, וכנראה נכתב כך שרק כותביה יוכלו לזהות את אתרי ההטמנה: "בבור שתחת החומה" – האם הכוונה לחומת ירושלים? מסתמא היה בסביבתה יותר מבור אחד. כך גם "בגיא החיצונה" או "בראש הסלע". שונה הדבר בעניין יד אבשלום הנזכרת במגילה, או הרכוש שהוטמן ב"הר גריזין", מקומות שאפשר לכאורה לזהותם גם בימינו. כך גם הוחבאו מספר מטמונים בישוב המכונה "סככה", הנזכר כבר בספר יהושע ומזוהה כקומראן. גם כחלת נזכרת במקורות, במסכת קידושין: "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים". לדעת בר־אילן, כמה אתרים – כמו כחל או סככה – שימשו להחבאת יותר ממטמון אחד. החבורה המטמינה ערכה ארבעה או חמישה סבבי הטמנה בהם נלקח האוצר ממקומו המקורי, כנראה המקדש, אל כמה נקודות הטמנה.

"על פי צוק הקדרון חפור שלוש אמות"

לא רק נפוליאון ניסה למצוא את המטמון. מעת גילוי המגילה בשנת 1952 ועד ימינו ניסו רבים לפענח את הקוד הקומראני ולאתר לפחות חלק מהמטמון. כבר ג'ון אלגרו (1923־1988), החוקר האנגלי שבעזרתו התאפשרה פתיחת המגילה ופיענוחה, ניהל כמה מסעות חיפוש אחרי אוצרותיה בשנות השישים של המאה הקודמת. בחורף תש"ך (1960) חפר אלגרו בנחל סככה שבבקעת הורקניה. בקעת הורקניה מזוהה במחקר כ"עמק עכור" התנ"כי, ואלגרו סבר למצוא בה את המטמון מספר 1: "בחרובהא שבעמק עכור תחת המעלות". אלגרו חשף שם שתי מנהרות חצובות בסלע, מצפון למצודת הורקניה החשמונאית. אנשי המשלחת חפרו וניקו כשלושים מטרים מהמנהרה המערבית וגילו כ־50 מדרגות תלולות. הם הבינו שלא הגיעו לסופן של שתי המנהרות, אולם עזבו את המקום. אלגרו חפר בעוד כמה מקומות שבהם חשב למצוא את האוצרות, בין השאר סמוך לקבר זכריה שבנחל קדרון ובהרודיון, אך לא מצא דבר שקשור למגילת הנחושת.

הארכיאולוג האמריקני ונדל ג'ונס (1930־2010), כומר בפטיסטי שהתאהב לפתע ביהודים והחליט ללמוד בישיבה, ומי שכנראה שימש השראה לדמותו של אינדיאנה ג'ונס ההוליוודי, חיפש שנים רבות לפי ההוראות שבקומראן את אוצרות המקדש. גם הוא לא מצא את אוצרות בית הבחירה. אין להתפלא על כך. לפי בר־אילן, מגילת הנחושת הייתה אמורה לשמש תזכורת מוצפנת ומקודדת למטמינים, כך שאחרי חלוף הסופה הרומאית יוכלו להיזכר היכן הצפינו את אוצר ההקדש היהודי. כשהיא חלפה סוף־סוף – הם כבר לא היו שם כדי להיזכר.

הר הבית פתוח לכניסת יהודים בימים א'־ה' בשעות 7:30־11:00, 13:30־14:30. ההלכה מתירה להיכנס לחלקים משטח ההר לאחר טבילה במקווה וללא נעלי עור. להדרכה הלכתית בעלייה להר: לגברים: 7203210–052 לנשים: 3663101–050 | לתגובות: arnonsegal1@gmail.com | טלפון להזמנת סיורים בהר: 7492152־054

לרכישת הספר: ניתן ללחוץ על הקישור כאן

The post אי שם מסתתר אוצר המקדש appeared first on מקור ראשון.