הבית // דירת 60 מ"ר בקומה השלישית. בבניין – בן עשרים שנה, שמפעיל ארגון Com-Unity – יש מרחבים משותפים לרווחת הדיירים, ובהם מרפסת גדולה, חדר כושר, חדר עבודה וחדרי טיפולים. הדירה של יוני ועילי מחולקת לשני חדרים, סלון ומטבח. "חשוב לנו שלכל אחד תהיה פרטיות".

חלוקה // עילי מסודר ואחראי על הכביסה וקיפול הבגדים, ודואג שהבית יהיה נקי ומצוחצח. יוני הוא האח הבלגניסט: "מזל שעילי קיים, אחרת היינו חיים בבלגן מטורף פה".

הבוקר // הם קמים בשש וחצי, יושבים לארוחת בוקר משותפת במטבח (חביתה, סלט וגבינות), שהם מכינים בתורנות בלתי כתובה. לאחר מכן הם רוכבים יחד על אופניים לבריכה – עילי שוחה שם, ואחר כך עובר לחלל משותף לאמנים שהוא מצייר בו. יוני מתפנה לעיסוקים אחרים. הם עברו לגור בתל־אביב לא מזמן, בשיא מגפת הקורונה, ועדיין מסתגלים לעיר הגדולה: "כל חיינו גרנו במושב, ואנחנו מנסים לבנות שגרה של פעילויות ביחד ולחוד".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הגנה מרחפנים: שת"פ חדש בין התעשייה האווירית לאיחוד האמירויות

– הישן והטוב: מתכון מנצח של אדלה לעוגת שוקולד לפסח

– הציבור כבר צרוד מרוב צעקות: חסר אמון בנציגי העם

אפייה וציור // עד התפרצות הקורונה, עילי ואמא שלהם היו הבעלים של בית הקפה "אצל עילי" במושב חוגלה. עילי, על הרצף האוטיסטי, הסתייע באייפד עם תוכנת דיבור כדי לתקשר עם הלקוחות. בית הקפה הוקם כדי שיהיה לעילי מקום לבטא את כישרון האפייה שלו, ולצמוח באמצעותו לעצמאות. הוא אוהב לרדד בצק ולהכין עוגיות ריבה, ובעיקר אהב לפגוש את הלקוחות. יוני: "הוא עבד בבית הקפה שלו בחריצות רבה, וממש התקדם בשנים האחרונות". אבל בית הקפה, שהיה ביתו השני, השתתק בתקופת הקורונה, ועילי השתמש בו כסטודיו לציור.

יוזמה // "אמא שלנו פתאום הבינה שיש לה כמויות אדירות של ציורים. עילי ישב בכל יום וצייר במשך שעות. היא חשבה איך אפשר לעשות איתם משהו יותר גדול, ושאנשים יכירו את האמנות שלו. היא יצרה שיתוף פעולה עם רשת פוקס הום, והם התלהבו מאוד מכתב היד שלו והחליטו לייצר קולקציה המבוססת על הציורים שלו. היום היא נמכרת ברשת, וזו גאווה גדולה".

שחרור // יוני השתחרר מהצבא בחודש מרץ שעבר, מיד לפני הסגר. בשנה הזאת בילה בעיקר עם המשפחה, ובמיוחד עם עילי. "הקשר ביני ובין עילי לא מתבסס בהכרח על מילים. לעילי יש אינטליגנציה גבוהה ויכולת לתקשר גם בדרכים אחרות, וגם כשלא נראה שהוא מבין – הוא מבין הכול. בשנה הזו בילינו ביחד, וזו הייתה שנה מופלאה. אפשר לומר שגיליתי את אח שלי מחדש. עכשיו הוא מתכנן לפתוח דוכן מאפים בשרונה מרקט, ואני אעבוד איתו. בעתיד אני שואף להתעסק בחינוך ולהשפיע על אנשים".

פרויקט // הם נולדו בארצות הברית: הוריהם שולמית ודורון הכירו שם. הלידה התרחשה בשבוע ה־32 להיריון, ורק כשחזרו הביתה מבית החולים הבינו שמשהו לא כשורה והחליטו לחזור ארצה. הם גרו בגבעת־חיים איחוד ומשם עברו לאליכין. בגיל שנתיים עילי אובחן על הרצף האוטיסטי ומיד התחיל "פרויקט עילי": הוריו עשו הכול כדי שעילי יקבל כל מה שאפשר לתת לו.

חינוך // בבית הספר הם למדו במסגרות נפרדות: יוני למד בעין־החורש ועילי למד בבית ספר מיוחד, ולאחר מכן בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, בכיתה מיוחדת. יוני: "ההורים שלנו עשו הכול כדי שעילי ישתלב בחברה. הם רצו להראות שהכול אפשרי. אני נולדתי לתוך הסיטואציה, ואף פעם לא הרגשתי יוצא דופן. תמיד ידעתי שעילי שונה, אבל לא שאלתי. ידעתי שזאת המציאות. גם החברים שלי למדו להכיר אותו ולתקשר איתו. בתא המשפחתי שלנו זה היה טבעי. המטרה שלי עכשיו היא שזה יהיה טבעי ומובן מאליו שבכל כיתה יש גם ילדים שונים. זו הדרך היחידה לחנך את החברה להכיר את השונה ולנהוג בו בכבוד. הלך הרוח בבית ביקש להעצים את עילי ולעזור לו להתפתח בדרך שלו. זה עזר גם לי בדרכים אחרות, ופיתח גם אותי".

אבא ואמא // כשהיו בני 16 אביהם דורון נפטר. "אנחנו משפחה קטנה אבל מלוכדת, וזה מה שתרם להתפתחות של כל אחד מאיתנו כבני אדם. אמא שלנו תמיד שאפה שנתקדם".

צבא // אחרי התיכון עילי פתח את בית הקפה עם שולמית. יוני יצא למכינה קדם־צבאית, ואז התגייס לצנחנים ושירת כסמל בקורס מ"כים. "בשירות בצנחנים למדתי המון על המרקם החברתי שלנו בארץ. למדתי על עצמי המון, ועל יכולת ההשפעה שלי והיכולת שלי להניע ולשנות. את הניסיון הזה אני מיישם בחיים האזרחיים, גם עם השילוב של עילי בחיים העצמאיים שלו. כולנו רוצים לראות חברה טובה יותר שהערבות ההדדית בה מניעה אותנו וקובעת את סדר היום".

עיר // יוני רצה לעבור מהמושב אליכין לתל־אביב, וכך עלתה המחשבה שהם יעברו לגור ביחד. יש להם לא מעט חברים בעיר. עילי אוהב מוזיקה, ריקודים והופעות, אבל יוני אוהב לשבת בברים בשקט ולשתות בירה. "אנחנו מוצאים את האיזון". מרכז האמנות שעילי יוצר בו בכל יום נותן לו אוויר לנשימה. הם גם יוצאים ביחד לעשות ספורט ולטפס על קירות טיפוס.

קומיוניטי // Com-Unity פירושו "קהילה" בעברית. "זה הטרנד החדש של המגורים, כמו מתחמי העבודה המשותפים רק בשביל החיים עצמם. זה מאפשר היכרות טובה עם השכנים ופעילויות משותפות כמו ארוחות, אימוני ספורט ואירועים. יש גם ארוחות שבת משותפות.

"שלשום אחת הדיירות העבירה סדנת ציור, וברקע מישהו ניגן בפסנתר. לצד זה יש לנו דירה פרטית שאפשר להירגע בה מהיום. בעיר גדולה עם המון אנשים מסביב, יש גם בדידות. במיוחד כשהמשפחה הקרובה גרה מחוץ לעיר. מגורים כאלו נותנים את המענה המושלם: אם אתה צריך משהו או סתם בא לך לפטפט, תמיד תמצא מישהו בסלון או במטבח המשותפים. זה נותן תחושת בית ושייכות, וכולם מכירים את כולם. אם אני רוצה לצאת, עילי יכול להיות בחללים המשותפים או להצטרף לאחת הפעילויות".

יחד // החיים בדירה אחת ובעצמאות היא צעד גדול לשניהם. "זה אפילו חלום שמתגשם. אמא שלנו תמכה ברעיון, ואנחנו מקווים שהיא תצטרף בקרוב ותגור באזור שלנו. יש חששות אבל יש גם הרבה אופטימיות. לכל אחד מאיתנו יש מרחב, וממילא התכנון שלי הוא להיות חלק מהחיים של עילי. אני שמח על הזכות לגור איתו".

להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il

The post "הקשר ביני ובין עילי לא מתבסס בהכרח על מילים" appeared first on מקור ראשון.