התקופה שבין המאות ה־18 ו־19 הייתה כידוע עידן של מהפכות ושינויים – לא רק פוליטיים אלא גם דתיים ותרבותיים. המערכות שנבנו לאורך מאות שנים נאלצו להתמודד עם לחצים שונים, פנימיים וחיצוניים, ועם רעיונות חדשים. הקהילות היהודיות עמדו מול סכנת התפוררות, כפי שאכן קרה בכמה מקומות באירופה, כאשר יהודים רבים ניצבו בפני פרשת דרכים: האם לנטוש את המסורת ולדבוק ברעיונות החדשים, או להתבצר בתרבות הישנה ולדחות את הפתיחות כלפי העולם הרחב והחדש.

דרך שלישית הייתה לנסות ולקבל את הרעיונות החדשים באופן סלקטיבי: גם לשמור על המסורת, וגם לקבל את העקרונות החדשים שאינם סותרים אותה. עיון בתופעות אלו ובלבטים שהעסיקו את הוגי התקופה, עשוי להעניק השראה וכיווני חשיבה גם בימינו.

אחת הדמויות המרתקות ביותר בנוף יהודי איטליה בתקופה זו היה רבי יצחק שמואל רג'יו, שכונה גם "יש"ר מגוריציה". רג'יו חיבר יותר ממאה יצירות, ניהל התכתבות בינלאומית עם אנשי רוח וערך כתבי עת ועיתונים. עם זאת, טרם פורסם חיבור מקיף על אודותיו.

הוא נולד וחי כל ימיו בעיר גוריציה, שהייתה חלק מן האימפריה האוסטרית וכיום היא עיירה קטנה בקצה הצפון־מזרחי של איטליה, שהגבול עם סלובניה חוצה אותה לשתיים – כך שבית הכנסת נמצא בשטח איטליה, ובית הקברות היהודי נמצא בשטח סלובניה.

רג'יו חווה בעצמו את שינויי התרבות והאווירה שקרעו את החברה היהודית באירופה כולה, ונטל חלק בפולמוסים ובדיונים. הוא עצמו דבק במסורת ישראל מצד אחד, אבל נמשך על ידי רעיונות התרבות המודרנית. בכתביו השונים, שחלקם נכתבו בעברית אבל רבים אחרים נתחברו באיטלקית ובגרמנית, הוא ניסה להתמודד עם שינויי הזמן, תיאר את הדעות השונות וההפוכות והטיח ביקורת במה שלא נראה בעיניו ראוי. מטרתו העיקרית הייתה, כפי שהצהיר בעצמו, להשפיע על הציבור היהודי שלא יתרחק משמירת המצוות.

"צורך גדול בימים האלה"

באחד מחיבוריו, ששמו "התורה והפילוסופיה חוברות אחת אל אחותה", ביקש רג'יו לבדוק האם שתי התפיסות אכן סותרות זו את זו. בשער החיבור, שנדפס בווינה בשנת 1827, מופיע הפסוק מקהלת "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה לא תנח ידך כי ירא א־לוהים יצא את כלם", שכבר מהווה רמז ברור על כוונת המחבר. אותה גישה מופיעה בחיבור אחר של רג'יו, "מאמר התגלחת", הדן בנושא שבער בימיו: האם מותר להתגלח בחול המועד. גישתו של רג'יו חוזרת על עצמה. הוא מכיר את ההלכה אבל ער לצורכי הזמן, ומחפש פשרה ביניהם:

אמנם שמעתי מצד אחד זעקת רבים ונכבדים מראשי הקהילות, רוזנים ונכבדי ארץ, אשר עם היותם יראי חטא וחרדים לדבר ה'… עם כל זה לא יכלו לסבול חומר האסור הזה באמרם שהיא גזרה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה… וכולם פה אחד ולב אחד התאוו תאוה שיקום איש הבינים וישכיל ויצליח למצוא פשרה בין מה שתקנו חז"ל ובין מה שנהיה בו צורך גדול בימים האלה (מאמר התגלחת, וינה 1835, עמ' 5).

ובכן, רג'יו היה ביקורתי כלפי מי ששאפו לתקן את הדת, ולא היסס לבקר את החידושים שכמה יהודים הנהיגו בזמנו, אבל מצד שני יצא חוצץ כלפי מי שניצל את המסורת באופן בלתי הוגן או קיים את המצוות באופן מכני, ללא מחשבה או כוונה. ב"מאמר התגלחת" הוא כתב שכל מי שמקיים מצוות ללא שיקול דעת ובלי להתבונן בטעמיהן, מתנהג כמו קוף:

ענינים הרבה יש בפרטי הדתות והנימוסים והמנהגים, נתעצלו בני אדם מחקור אחריהם ומדרוש טעמם ושרשם, כי נהיו בעיניהם מכלל המורגלות והמפורסמות, אשר לא יאות בהן רק העשיה כמעשה הקוף בלי הבחנה כלל (שם, עמ' 3).

פולמוס נוסף שהעסיק את יהודי התקופה היה בעניין ברית המילה, שכן היו מי שביקשו לבטל מצווה זו. בחיבורו "הדבר אשר מל יהושע", יש"ר תוקף אותם ללא פשרות:

כאשר צמחה בקרבנו בימים האלה כת מורדי אור אשר זדו לשלוח יד באחת מן המצות היותר חמורות, היא מצות המילה, וגילו מחשבתם להשבית האות הזה החתום בבשרנו ולהפר הברית הכרותה בין הבורא ית' ובין זרע אברהם אשר אות המילה יורה עליה, התעוררו אצילי חכמי ישראל אשר נגע א־לוהים בלבם נגד בית המרי, ובקנאתם לכבוד התורה והאומה השמיעו קולם ברחובות קריה להוכיח מן הכתוב ומן הקבלה ומן השכל איך טעו החטאים ההמה מן הדרך הישרה ועיוותו אורחותיהם וחייבו את ראשם למלך עליון (נדפס בתוך ילקוט יש"ר, גוריציאה 1854, עמ' 5).

הוגה מקורי וביקורתי

רג'יו, שחיבר פירוש לכל חמשת חומשי התורה, נלחם במיוחד באנשי ביקורת המקרא שטענו כי התורה היא חיבור מעשה ידי אדם, ולשם כך כתב חיבור "תורה מן השמים". הוא התעניין מאוד בספרות המדרש, ונקט כלפיה יחס מושכל ורציונלי. לדעתו יש להבין את המדרשים כמשל ולא לפי פשוטם. כך, בחיבורו על ברית המילה הוא כותב:

אם נתבונן בדברי המכילתא והמדרש נכיר בודאי שלא כיונו להגיד לנו דברים שנהיו בפועל, לפי שלא היו יכולים לידע מה שקרה ג' אלפים שנה קודם זמנם זולתי בדרך קבלה מקדמוניהם, ועם כל זה לא אמרו: כך קיבלנו… כי רק מדעת עצמם אמרו מה שאמרו, ולא כיוונו אלא לדרוש המקראות בכל דרכי האפשר (שם, עמ' 8־9).

אותה גישה רציונלית נקט רג'יו כלפי פרשני התורה, עליהם הוא כותב בהקדמה לפירושו על התורה:

גדולי הפרשנים לא נשאו פנים זה לזה אלא האחד טוען על דברי חברו, ומה שישר בעיני האחד לא יישר בעיני השני, עד שכמעט כל אחד מהם פנה דרך מיוחד לעצמו מבלי פנות אל דרכי זולתו. הלא תראה שעם כל יקר תפארת גדולת רש"י זלה"ה בביאורו על התורה, עם כל זה לא נמנע הרמב"ן ז"ל מלכתוב נגדו כמעט בכל פעם שהביא דבריו ואמר עליו פעמים רבות ואיננו נכון… גם הראב"ע והרשב"ם והר"י אברבנאל לא נשאו פנים אל רש"י ז"ל במקום שהיה נראה להם להשיג עליו (הקדמת המחבר לספר תורת אלהים, וינה 1824, עמ' יד).

רג'יו היה הוגה מקורי ופרשן רציונלי ובעל חוש ביקורת מפותח, והיה ער מאוד לרוחות שנשבו באירופה באותם הימים. מצד אחד דחה את ניסיונות הרפורמה, אך מצד שני הטיח ביקורת חריפה כלפי כל מי שהתבצר בעמדה מסורתית בלי להתחשב באילוצי הזמן. הוא האמין שהתורה היא ממקור אלוקי, אבל שילב בחיבוריו ביקורת של הטקסט ובלשנות מודרנית, לפני פרשנים אחרים כגון שמואל דוד לוצאטו (שד"ל).

ד"ר יעקב לאטס הוא מרצה במכללת יעד בתל־אביב, ויו"ר האגודה הישראלית לחקר תולדות היהודים באיטליה.

The post רציונליות וביקורת המקרא: דמותו המרתקת של היש"ר מגוריציה appeared first on מקור ראשון.