לא חסרות צרות בלבנון. כבר חודשים שאין בארץ הארזים ממשלה. בביירות אין חשמל, וכעת גם מוצרי היסוד הולכים ונעלמים מן החנויות. בקיצור, אסון. כעת נוספה לממשלת לבנון צרה חדשה. מתברר שבלי הרבה רעש, חתמה סוריה בחודש שעבר על חוזה לאיתור וקידוח של נפט וגז עם שתי חברות גז רוסיות המקורבות לקרמלין. החיפושים, כך על פי סוכנות הידיעות הסורית הממשלתית, צפויים להתרכז בשני מאגרי גז מבטיחים.

אך בדרך לגז ולנפט המיוחלים יש שתי מכשלות עקרוניות. הראשונה נוגעת לשטח במחלוקת בין לבנון לסוריה. הלבנונים טוענים לבעלות על שטח ימי נוסף בצורת משולש שגודלו 750 קילומטר מרובע. הבעיה השנייה והגדולה יותר מבחינתם, היא השדה המכונה בלוק 1 – מאגר חוצה גבולות (ראו תרשים). הבלוק משתרע ברובו בצד הסורי של הגבול. אם תהליך האיתור וההפקה יהיה זריז מספיק, יש סיכוי טוב שהסורים ישתו להם את הגז והנפט לפני שהלבנונים יספיקו בכלל להתארגן על חלקם. "זה כמו כוס מילקשייק עם שני קשים", אומר ד"ר בני שפנייר, עמית מחקר במרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית. "מי ששותה מהר יותר גומר לשני את השייק".

אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. הוויכוח בין לבנון לסוריה מזכיר מאוד את סכסוך הגבולות הימי בין ישראל ללבנון. במקרה הישראלי־לבנוני יש שטח שנוי במחלוקת בצורת משולש ששטחו 860 קילומטר מרובע. וזה לא הדמיון היחיד. המקבילה הישראלית לבלוק 1 המשתרע משני צידי הגבול הימי בין סוריה ללבנון, הוא בלוק 9, שגם הוא חוצה גבולות. הפער בינינו לבין הלבנונים, שעוד לא החלו אפילו בקידוחים, מצדיק את חששם שמא נשתה אנחנו את הגז והנפט שיש בשטח הבלוק, לפני שהם יגיעו אליהם.

מכל מקרי סכסוך הגבולות, נדמה שסכסוך ימי הוא לכאורה פתיר יותר. מעורבים בו מדידות ועקרונות חישוביים המבוססים על החוק הימי הבינלאומי, ויחסית לגבולות יבשתיים הממד ההיסטורי, הדתי או הרגשי לכאורה משמעותיים פחות. כך לפחות חשבו לתומם האמריקנים, בבואם לתווך בין ישראל ללבנון. ועדיין, נדרשו ארבע שנות תיווך עד לרגע שבו נכנסו שני הצדדים בסוף הקיץ שעבר לאוהל המשא ומתן בראש־הנקרה.

אבל כגודל התקווה גודל האכזבה. למרות הזמן והמחשבה הרבים שהושקעו, המשא ומתן הגיע מהר מאוד למבוי סתום. מן הצד הלבנוני היה זה חיזבאללה שהפעיל תחילה לחצים כבדים נגד עצם ניהול המשא ומתן, ובהמשך גרם לכך שבאוהל הוצגו דרישות שכללו יותר מאשר שטח המחלוקת המקורי.

הגישה של הצד הישראלי אופיינה בהתנהלות נוקשה שגם היא לא בדיוק תרמה לדיאלוג. עד מהרה הבינו האמריקנים שהמו"מ גווע, ואנשי האו"ם קיפלו את האוהל שהוקם בנאקורה.

בניגוד לרצונו של הממשל בארה"ב לדחוק את המזרח התיכון לשולי סדר היום, סוריה הופכת במהירות לנושא מרכזי ביחסים המסלימים בין רוסיה לארה"ב. המרוץ לנפט הוא הדלק למדור

ישראל תלתה את האשמה בכישלון השיחות על דרישותיה של לבנון, שחרגו מתא השטח שאותו הגדירה ישראל כנתון למשא ומתן. עיקר האשמה הוטל על חיזבאללה, שאמנם לא נכח באוהל, אבל הפעיל מבחוץ לחצים כבדים על נשיא לבנון מישל עאון, שהופקד על ניהול המו"מ באמצעות צבא לבנון. חיזבאללה השתמש אז בעיתון הבית שלו, אל־אחבאר, כדי לפרסם את תביעותיו, שלפיהן קו הגבול הימי בין ישראל ללבנון משתרע דרומה מראש־הנקרה בואכה האי תכלת מול חופי אכזיב. זה הביא את שר האנרגיה יובל שטייניץ, להצפין בוקר אחד לאכזיב – שם הצטלם שותה קפה על הקרקע המחורצת של האי. כשזה לא ממש עזר, פנה שטייניץ לטוויטר כדי להזמין את הגנרל עאון לשיחה ראש בראש, בתקווה שאולי זה יסייע.

רוסים נוכחים נפקדים

בדיעבד מתברר שהתמונה הייתה מורכבת בהרבה. בישראל נתפסו הדברים כך: הלבנונים נגררו למשא ומתן בראש הנקרה בעל כורחם. החיבור בין מצבה הכלכלי הנואש כבר אז של לבנון, לבין הלחצים האמריקניים האדירים על מערכת הבנקאות הלבנונית המושחתת, הוא שהביא אותם בסופו של דבר. תקוותם הייתה כי השיחות יובילו לכך שלבנון תוכל בתוך שנים ספורות לנצל את משאב הטבע היחיד שלה, ולהפוך אותו למקור הכנסה מניב.

כעת מתברר שהשיחות עם ישראל לא היו המשחק היחיד שהתנהל בשטח. רחוק מזה. חודשים לפני שנפתח המשא ומתן בראש־הנקרה, חיפשו הלבנונים דרך להגיע לשיחות על סימון הגבול הימי – אבל לא עם ישראל אלא עם סוריה. התיווך המיוחל לא היה אמריקני, אלא רוסי.

מה בדיוק קרה אז? האם בישראל היו בכלל מודעים לדינמיקה הפנימית בלבנון שקדמה לפתיחת המשא ומתן בראש־הנקרה? במבט לאחור, האירוע המשמעותי שקדם למשא ומתן עם ישראל היה החלטת ממשלת לבנון לפתוח בסבב שני של הענקת זיכיונות איתור וקידוח בים, שכלל גם את בלוק 1 ובלוק 2 המשתרעים לאורך הגבול עם סוריה. שרת האנרגיה הלבנונית נאדה בוסתני, התראיינה אז לסוכנות AFP והסבירה כי שלוש חברות דגל רוסיות – נובטק, גזפרום ולוק אויל הביעו עניין בהשתתפות בסבב השני של הענקת הזיכיונות. היא אמרה כי העובדה שהקבינט אישר לפתוח את בלוק 1 ובלוק 2 להתמודדות על זיכיונות, "משמעה שבקבינט יודעים שאפשר להגיע לעסקה עם סוריה".

שר הנפט של סוריה עלי ר'אנם הודיע במאי 2020 שסוריה מצפה כי הפקה מסחרית של גז ונפט בים תחל כבר ב־2023. ממש מעבר לפינה. ביוני הצטרף לדיאלוג האופטימי גם שר הביטחון של לבנון אליאס בו־סאאב, איש התנועה החופשית הפטריוטית שבראשה עומד הנשיא מישל עאון. בו־סאאב הוא גם יועצו הקרוב של הנשיא. נראה שבסביבתו של עאון חשבו אז שהקרבה בין תנועתו של הנשיא לבין חיזבאללה, יחד עם תנועת אמל, תאפשר להם להגיע להסכמות עם הסורים על סוג של נורמליזציה, שתאפשר שיתוף פעולה בניצול משאבי הנפט והגז משני עברי הגבול.

ביוני 2020, חודש אחרי הצהרתו האופטימית של שר הנפט הסורי, התראיין שר ההגנה הלבנוני לאתר ספוטניק, שהוא אחד מאתרי הדגל של התעמולה הרוסית ברשת. באותו ריאיון אמר השר כי "על פי המידע שבידינו, סוריה מעוניינת בסימון גבולה הימי עם לבנון. רוסיה כבר ממילא נוכחת בשטח, במיוחד באזור האמור". בניסיון להעביר את המסר כך שימשוך את הרוסים לתוך התמונה – הסביר בו־סאאב כי רוסיה רק תרוויח ממעורבותה בסימון הגבול הימי עם סוריה, מכיוון שחברת נובטק הרוסית – יחד עם חברת אני האיטלקית וטוטאל הצרפתית – כבר קיבלו את הזיכיון על בלוק 4 שמול חופי ביירות. נובטק, אמר אז שר ההגנה הלבנוני, תוכל להיות מעורבת גם באיתור של בלוק 1 ו־2 לאורך הגבול עם סוריה. רוסיה, הטעים, תוכל להיות כוח חיובי שרק יזרז את התהליך.

הוא ידע היטב על מה הוא מדבר. אחד השותפים בנובטק הוא גנאדי טימצ'נקו, אחד האנשים המקורבים ביותר לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. טימצ'נקו הוא גם האיש שעליו הטיל פוטין את המשימה לבנות את הגשר המחבר בין רוסיה לחצי האי קרים. יותר אסטרטגי מזה קשה למצוא.

אז מה קרה בין יוני לאוקטובר? מדוע לא הבשיל המהלך לסימון הגבול הימי בין לבנון לסוריה? כיצד גברה האופציה האמריקנית על האופציה הרוסית? תעלומה. דבר אחד בטוח: הרוסים היו נוכחים נפקדים באוהל המשא ומתן. רוחם שרתה על ההתנהלות בו. עד כמה היו מודעים לכך בישראל? לא ברור.

נפט בקשית

איך בכל זאת הצליחו האמריקנים להביא את הלבנונים לשולחן? תשובה אחת נמצאת במישור הפוליטי הפנימי. ראש הממשלה סעד חרירי, מנהיג תנועת מוסתקבל והתנועה הסוציאליסטית הלבנונית, התנגדו לשיחות ישירות עם סוריה לפני שיימצא פתרון פוליטי למלחמה בסוריה. וזה כידוע רחוק בשלב זה כרחוק מזרח ממערב. והסיבה השנייה היא כנראה שבלבנון היו בטוחים שגם לאחר שייכשל המשא ומתן עם ישראל, הסורים עדיין יהיו מוכנים למשא ומתן עם לבנון כפי שהסבירה שרת האנרגיה בוסתני. במיוחד במעט עזרה מהידידים בקרמלין, כפי שהסביר שר הביטחון הלבנוני באותו ריאיון בספוטניק.

אבל משאלות הלב הלבנוניות התנפצו על חופי סוריה. כעת המצב הוא שסוריה חתמה על חוזה איתור לארבע שנים עם רוסיה, ויש סיבות טובות להניח שהתוצאות יגיעו בקרוב. כבר עשור שרוסיה מעורבת במלחמה בסוריה, בניסיון מתמשך לשמור על בן חסותה בשאר אסד צמוד לכיסא. מיליארדים הושקעו כדי לבסס את הניצחון. כעת רוצה רוסיה לממש לא רק את ההישגים הגאו־אסטרטגיים והגאו־פוליטיים, ולא רק בצורת חוזי שיקום ארוכי טווח עם ממשלת סוריה. היא רוצה לקטוף את פירות הניצחון כאן ועכשיו בצורת אוצרות הטבע של סוריה. שדות הגז והנפט הבלתי ממומשים של סוריה בים וביבשה הם אולי הפרס הגדול. לא בעבור רוסיה כמדינה, אלא בעבור חבורת האוליגרכים כמו גנאדי טימצ'נקו מנובטק ודמיטרי פריגוז'ין, העומד בראש חברת שכירי החרב וגנר, שהשקיעו את דמם תרתי משמע למען פוטין בסוריה. פוטין הוא אולי כול יכול, אבל הוא חייב להם, וכדי לשמור על נאמנותם הוא צריך לשלם. בלוק 1, ששני שליש ממנו נמצאים בשטח סוריה, הוא בהחלט מתנה נאה.

מה שנותר ללבנונים לעשות הוא לדאוג שלא ישתו להם את הנפט בקשית. כדי שזה לא יקרה עליהם להשמיע עתה את קולם, למחות ולפנות לאו"ם כדי להביע את התנגדותם למהלך סורי חד־צדדי. השבוע השמיעו הלבנונים קול רפה, באומרם שהם בטוחים שיוכלו להגיע להבנות עם המדינה האחות, סוריה. כפי שהדברים נראים כרגע, בניגוד לרצונו של הממשל האמריקני לדחוק את המזרח התיכון לתחתית סדר היום, סוריה הופכת במהירות לאייטם  מרכזי ביחסים ההולכים ומסלימים בין רוסיה לארה"ב. המרוץ אחר הנפט הוא הדלק למדורה.

קרבות בין הגלים

ולצד האונייה הרוסית שתחל בתהליך חקר של שני מאגרי גז על גבול לבנון־סוריה, בכל האזור – הזירה הימית רותחת. בטורקיה נעצרו השבוע עשרה אדמירלים בפנסיה בעקבות מכתב פומבי שעליו חתמו, המזהיר מפני כוונתו של ארדואן לפרוש מאמנת מונטרה מ־1936, המסדירה את תנועת כלי השיט במצרי הבוספורוס ובדרדנלים. נגד האדמירלים, ביניהם גם אבי דוקטרינת המולדת הכחולה ג'ם גורדניז, נפתחה חקירה של התובע הכללי באנקרה, בחשד לכוונה לביצוע פשע נגד ביטחון המדינה והסדר החוקתי.

ועם זאת, האירוע הימי החשוב ביותר הוא הפגיעה באונייה סאביז השייכת למשמרות המהפכה האיראניים, סמוך לחופי אריתריאה. ככל הנראה נפער חור בדופן האונייה לאחר שהוצמד לה מוקש ימי בגובה קו המים. איש לא קיבל עד כה אחריות למעשה, אולם הניו־יורק טיימס ציטט גורם אמריקני שאמר כי ישראל הודיעה לארה"ב שהיא זו שעומדת מאחורי המתקפה, שהוגדרה כפעולת תגמול בעקבות תקיפות איראניות קודמות על כלי שיט ישראליים.

האם חיל הים הישראלי עומד מאחורי הפיגוע בסאביז? אם כן, מדובר בעליית מדרגה במלחמה הימית השקטה בין ישראל לאיראן, שמטרותיה העיקריות הן מניעת העברת נפט ונשק שובר שוויון לסוריה ולחיזבאללה. הזירה, השקטה בדרך כלל, נחשפה לפני כמה שבועות. זאת בעקבות זיהום חופי ישראל בזפת ונפט גולמי שנשפך מהאונייה אמרלד, שהתגלתה כספינה סורית המבריחה נפט מאיראן לסוריה. בעקבות הזיהום התפרסמו כתבות בכלי תקשורת בינלאומיים כמו ניו־יורק טיימס, בלומברג, והוול סטריט ג'ורנל, שבהן נטען כי ישראל פעלה לאורך זמן לפגוע במכליות המבריחות דלק ונשק לסוריה ולחיזבאללה.

סאביז היא לכאורה אוניית סחר, אבל בעצם מעין בסיס ימי צף של משמרות המהפכה, המספק שירותי אבטחה לאוניות נשק ומכליות נפט איראניות החולפות בים סוף בדרכן לסוריה דרך תעלת סואץ. האבטחה ניתנת גם לבני בריתם החות'ים בתימן, המנהלים מלחמה עיקשת ומוצלחת נגד סעודיה, יריבתה של איראן.

ובאשר לעיתוי, התקיפה של סאביז התרחשה השבוע במקביל לפתיחת השיחות בין איראן לבין המעצמות על חידוש הסכם הגרעין. המסר העולה מתקיפת האונייה סאביז הוא כי אי אפשר להפריד בין הסכם הגרעין לבין אופן התנהלותה של איראן במרחב, והשימוש שלה בכוחות פרוקסי כגון החות'ים כדי לקדם את מטרותיה ולערער את היציבות האזורית.

The post זה לא אותו הים: הסיפור שלא סופר על הנפט בים התיכון appeared first on מקור ראשון.