https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/04/1235-כתבה-מלחמה2-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

א. "ניאום היא פארסה, והמלך יודע את זה", הפטיר יוסי עדני לעבר העוזר שלו, בעודו יוצא מפתח המטוס. "הוא כאן בגלל העקשנות המטופשת שלו. היא עוד תהרוג אותו".

שגריר ישראל לערב הסעודית למד בחמש השנים האחרונות לחבב את הממלכה, אבל הוא פחות חיבב את משפחת המלוכה. ערב הסעודית הייתה עדיין מדינה אדירה, למרות עשור של שקיעה כלכלית. אם הייתם שואלים את עדני מה הבעיה, הוא היה פוצח בהרצאה שנשא כבר אלף פעמים. מחיר הנפט נתקע על 60 דולר לחבית מאז 2022, והכנסות הממלכה נשחקו. הרפורמות הכלכליות של המלך מוחמד בן סלמאן נבלמו אחרי מהומות מובטלים. רוב הסעודים עדיין עבדו במגזר הציבורי, והם הזדקנו, מהר. "בעוד עשור יהיו בסעודיה יותר מטפלות במבוגרים מאשר עתודות נפט", כתב פעם עדני למשרד החוץ.

הביקוש לזהב השחור נשאר גבוה מספיק, על אף התחזקות מגזר הרכב החשמלי, ובינתיים בית המלוכה השקיע במיזמים שקיווה כי ישחררו אותו מהנפט: העיר החכמה של ניאום, מרכז תעשייתי אוטונומי בים האדום, חממות הזנק בכל עיר. הרבה פיתוחים יצאו מהמקומות האלה, חלקם בתמיכה ישראלית, אך כלכלת הממלכה הייתה ספינה גדולה מכדי שמסלולה ישתנה במהירות. היא הייתה מסורבלת מדי, שמרנית מדי, תלויה מדי בנפט.

ניאום הייתה דוגמה טובה. הרובע הראשון של העיר, מול האיים טיראן וסנפיר ומול שארם א־שייח' המצרית, היה אמור להיחנך ב־2025, אך קשיים כלכליים ובעיות טכנולוגיות ולוגיסטיות הביאו לכך שהעבודות הושלמו ברובן רק בסוף 2030. המלך חגג ניצחון; עדני ורבים בקהילה הדיפלומטית בריאד ראו בכך כישלון. ועכשיו השגריר עמד בתוך הכישלון הזה, או נכון יותר הלך בו, לאורך שביל הולכי רגל בפארק עמוס ירק. מולו ראה את הרחוב הארוך והישר – עמוד השדרה של העיר העתידית – הנמתח מערבה, לעבר רובע הארמונות של ניאום.

המדריך התנצל אלף פעמים על שהמכונית האוטונומית שהייתה אמורה לקחת אותם לא פעלה. הטקס היה באמת קרוב לשדה התעופה, הוא הבטיח. מאז ניסיון ההתנקשות השני במלך, חל ממילא איסור להגיע עד אליו בכלי רכב שלא אובטח היטב: מוחמד בן סלמאן היה כפסע מפגיעתה של פורשה אדומה דוהרת, נטולת נהג, שהאקרים עוינים פרצו למערכות שלה. "בזבוז של מכונית טובה", העיר עדני כששמע לראשונה על ההתנקשות.

לפחות היה לו בן לוויה טוב, מלבד המאבטחים, לצעדה האביבית במדבר. "ניאום מזכירה קצת את אתונה, ניקו, לא?". ניקוס אליאדס היה שגריר יוון בריאד, ובשל הסכמי שיתוף הפעולה בין ישראל ליוון בילה עדני שעות רבות בחברתו. אליאדס היה איש חיל האוויר לשעבר, נמוך ומוצק. השגריר הישראלי, גבוה ממנו בראש, נהג לומר שהוא כנראה הטיס מזל"טים. "אתונה הייתה עיר גדולה לפני שהפכה לחורבה, יוסי", אמר אליאדס. "כאן קיצרו תהליכים. חבל שהישראלים משתתפים במבוכה הזאת, עם המכוניות של דוד הר־נוף".

Nicar הייתה מיזם ישראלי־סעודי, ואולי הדוגמה הטובה ביותר לכמה רע יכול להיות השידוך בין ראש הסטארטאפ הישראלי ובין הכסף הערבי. החברה הוקמה ב־2023 כדי לייצר רכב אוטונומי סעודי ראשון. יזם ההייטק דוד הר־נוף פרט על הרגשות הלאומניים של המלך, והבטיח שרוב המיזם יהיה סעודי לעילא ולעילא. המלך הסכים, והר־נוף קיבל מתחם סמוך לניאום, לא רחוק מהנמל ההולך ונבנה, וכן השקעה ראשונית בסך מיליארד דולר ומטוסים פרטיים שהטיסו מהנדסים ישראלים בכל יום מתל־אביב לניאום ובחזרה. הבעיה הייתה שבהתאם להתחייבותו של הר־נוף, המלך ציפה שיעסיקו במיזם הזה מהנדסים סעודים, והרבה. 50 המהנדסים הישראלים עבדו לצד 1,500 עמיתים סעודים – שהיו אמנם אינטליגנטים ומוכשרים, אך מכיוון שחוקי התעסוקה של הממלכה אסרו על פיטוריהם, במשך רוב יום העבודה הם "עבדו" על קונסולות המשחק במטה החברה.

נדרשה שעה של הליכה עד שעדני ואליאדס הגיעו סוף־סוף למתחם הטקס, בקצה השדרה הגדולה. מלצר הגיש להם מים קרים בעת שעמדו מתחת לדקל. המאבטחים הישראלים נתנו להם קצת מרחב, ורוח קלה נשבה ממערב. על מסך גדול נראה מוחמד בן סלמאן, עולה אל הפודיום. "אדוני השגריר", עדני שמע בעברית מאחוריו. הוא ואליאדס הסתובבו וראו מולם את הר־נוף, מחויך ורענן. "לא הלכת ברגל?", שאל עדני. "מה פתאום? המכוניות לא לקחו אתכם?", השיב הר־נוף במבט מופתע.

"אמרו לנו שהייתה תקלה", אמר עדני.

"שום תקלה", קבע הר־נוף, נעלב מעט. "מוזר", הוא הצביע לעבר הכניסה המרוחקת של מתחם הטקס. מגרש החנייה היה מלא מכוניות Nicar. אנשי צוות השגרירות הרוסית ניצבו סמוך לאחת מהן, מתוחים. "מוזר מאוד".

עדני בהה לכמה רגעים בפמליה הרוסית. "כן, מוזר מאוד", השיב באיטיות. לפתע התעורר, כאילו הבין דבר מה. "הר־נוף, כמה אנשים יש איתך?", הוא שאל. "רק מרב הסמנכ"לית. לא יכולנו להביא את כל הדירקטוריון…". עדני קטע אותו: "אתה לא זז ממני, אתה מבין? דבר איתה, שתבוא הנה. יש עוד ישראלים כאן?". הר־נוף התחיל לענות שראה כמה יזמים, אבל עדני כבר לא הסתכל לעברו. "ניר!", הוא נופף למאבטח שלו, "תמצא את כל הישראלים ותביא אותם לכאן, עכשיו! בלי עיכובים!"

"מה הבעיה, יוסי?", אליאדס תהה. "למה שהם יגידו לנו שהמכוניות לא פועלות?", השיב עדני בקוצר רוח. "אתה חושב שרצו שנאחר", קבע אליאדס. אבל השגריר היווני לא הספיק להעביר את המסר למאבטח שלו. הפיצוץ היה מחריש אוזניים. עדני ראה את צמרות הדקלים המרוחקים נוטות, והתכופף מתוך דחף, אך גל ההדף הכה בו.

רק אחרי כמה שניות חזר לעשתונותיו: הוא שכב על בטנו, זכוכיות היו פזורות על הרחבה, והמסך הגדול לא הראה דבר. מכל עבר נשמעו קולות צועקים בערבית, באנגלית ובחצי תריסר שפות אחרות. מישהו אחז בו. זה היה ניר, מאובק כולו.

"אנחנו יוצאים!", הוא צעק, אך יוסי בקושי שמע. "ניקו!", הוא הצביע לעבר אליאדס. ניר הניד בראשו ודחף אותו במרוצה לעבר מגרש החנייה. יוסי עוד הספיק לראות את המאבטח של אליאדס מרים את גופו חסר ההכרה מהקרקע, לפני שהרכב פנה חדות ימינה וניאום נעלמה מאחוריהם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/04/1235-כתבה-מלחמה3-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ב. "לא מעניינים אותי הנהלים, אתה מבין אותי?", י' צרח לתוך הטלפון המאובטח. "אתה תאתר אותו, אחרת אני מוריד גם אותך!"

י' לא היה בדיוק החומר הטיפוסי לראשי מוסד. היה לו מעט מאוד "שטח", ורוב הניסיון שצבר היה בשגרירויות. הוא מה שראש הממשלה כינה "הדם החדש של המוסד" – מהנדס תוכנה מוכשר, אסטרטג מבריק, איש שרה"מ ציפה ממנו לקחת את המוסד למרחב הריגול הבא: הסייבר. בזכות היכולות שפיתח י', אגפים שלמים במשמרות המהפכה עברו לעבוד על נייר פיזי, כדי למנוע ריגול. מתקני גרעין סודיים בהרי איראן הושבתו באופן מסתורי. אחד מהם גם עלה בלהבות. י' הפך את המוסד לכוח לחימת סייבר מיומן, שעשה את המוות לאויבי ישראל. אבל עכשיו הוא הרגיש כאילו המוות המקצועי שלו מתקרב.

"יום הכיפורים השני של המודיעין", הוא מלמל לעצמו, בולע שני כדורי הרגעה. לא, יום הכיפורים הראשון, חשב. הם יתלו אותי כשזה ייגמר.

נקישה נשמעה מכיוון הדלת, והמזכירה נכנסה: "הם מתכנסים עכשיו". "תודה", זרק ראש המוסד לעברה, ולקח את המסמכים שלו. קומפלקס החירום החדש של הקבינט השתרע על פני דונם מתחת לקריה, וי' הרגיש כל מטר כשהלך לעבר חדר הישיבות. אני לא באמת חייב לספר, הוא חשב לעצמו. אם לא יודעים, אין בעיה. אבל הם ידעו, אין סיכוי שלא ידעו… רה"מ פיקח על זה אישית. הם בטח ישלחו צוות.

בתוך החדר, י' לא הבחין כששר החוץ נופף לו לשלום. הוא התיישב כאילו מונח עליו טון לבנים, והניח את המסמכים על השולחן. אפשר לשלוח צוות מוקדם לאתר ו"לנקות", אבל מישהו בטח יבחין. כל העיניים עכשיו על הזירה. אין סיכוי להכניס לשם צוות. לא… זהו, זה הסוף. דפקו לך כדור בראש, מהאקדח שלך. אידיוט. פתאום י' הבחין שכולם מסתכלים עליו. אמרתי את זה בקול? הוא תהה לעצמו.

"אם ראש המוסד יוכל בבקשה", חזר רה"מ בקול רם יותר, "נשמח לעדכון מצב". י' שלף את התזכיר שהכין לעצמו. הוא לקח נשימה עמוקה, מנסה להסדיר את מחשבותיו. "הפיצוץ היה בשעה 18:43", הוא פתח. "המלך נהרג. לא ברור אם שר החוץ וראש המשמר הלאומי יצאו בשלום. אין עדיין הערכה לגבי מספר הישראלים שנפגעו. השגריר עדני פונה, הוא בדרכו".

"למזלו התעכב בהגעה לטקס", ציין שר החוץ.

"למה התעכב?", שאל רה"מ.

י' הסתכל על שורה ממורקרת בתזכיר. "אנחנו מעריכים שהפיצוץ נעשה בחימוש אוטונומי מעופף. כנראה עיכבו את השגריר כדי שצוות האבטחה שלו לא יפרוס משבשים".

"לסעודים אין משבשים?"

"לא באותה רמה", התערב ראש אמ"ן. "החימוש בטח טורקי או סיני. אוטונומיה ברמה גבוהה, קשה לנטרל או אפילו לאתר משהו כזה".

י' המשיך: "בשבע ורבע דווח על ירי ופיצוצים בריאד. מקורות אמינים אומרים שהמלכה ושני הילדים הצעירים נהרגו, ויש חשש כבד לחיי שר ההגנה. במקביל פורסם סרטון נטילת אחריות ברשתות החברתיות ובערוצי הטלוויזיה". מישהו בחדר הבקרה העלה את הסרטון על המסכים. דמות מוצללת, על רקע דגל סעודיה, קראה הודעה. "הקושרים קוראים לעצמם 'נאמני הדת והממלכה'", הסביר ראש המוסד. "הם מאשימים את בן סלמאן בחילול הקודש, בעסקים עם הכלבים הנוצרים והכלבים היהודים…"

רה"מ קטע אותו: "אני מבין ערבית. מי הם ומה הם רוצים?"

י' דפדף לעמוד הבא. "ניתוח קול מראה שהדובר הוא בן דוד מדרגה שנייה של המלך. העובדה שרק כמה מהארמונות הותקפו, ולא כולם, רומזת שיש כאן קושרים מתוך משפחת המלוכה".

"הבנתי", חתך רה"מ. "אין לנו דקה לבזבז. אני רוצה שיהיה ברור: זה אירוע בעל פוטנציאל קטסטרופלי למדינת ישראל וליציבות האזורית. ראש המל"ל?"

ראש המל"ל היה אדם דק גזרה ומטופח. אחרי חצי עשור של ייעוץ במזרח אפריקה ובהודו, הוא פיתח טעם יוקרתי בחליפות. רוב יושבי החדר חשבו שהוא אדם אינטליגנטי בעל תוכניות מבריקות. י' חשב שהוא אידיוט

"כן, אדוני ראש הממשלה", אמר הפקיד הבכיר, בזמן שהעוזרת שלו חילקה תיקיות מסמכים ליושבים סביב השולחן. ראש המל"ל היה אדם דק גזרה ומטופח. אחרי חצי עשור של ייעוץ במזרח אפריקה ובהודו, הוא פיתח טעם יוקרתי בחליפות. רוב יושבי החדר חשבו שהוא אדם אינטליגנטי בעל תוכניות מבריקות. י' חשב שהוא אידיוט. "אני מציג לכם את תרחיש חירום 3־ב', 'האבן השחורה'", אמר ראש המל"ל. "יש לנו שלוש מטרות. א', להציב כוח ידידותי בחוף הים האדום. ב', לוודא שהאיראנים לא מנצלים את הכאוס ופולשים למזרח ערב הסעודית. ג', לתמוך במאמצים לאבטח את אספקת הנפט".

שר הביטחון הרים יד, עיניו שקועות במסמכים. ראש המל"ל הנהן: "תראה בעמוד 3. חיל המצב ההודי בעומאן כבר הופעל, ואיתו חטיבת צנחנים בריטית בבחריין. אנחנו נספק מודיעין מהאוויר לכוחות הקרקע ותדלוק למטוסים של הפיקוד המשותף, הם כבר ישתלטו על שדות הנפט במזרח". "יש עוד סוגיה", הפריע י', אבל ראש הממשלה עצר אותו בתנועת יד. "אנחנו לא צריכים בעיות בזירה הפנימית", הוא הביט ישירות בעיני הרמטכ"ל, "צה"ל והשב"כ חייבים להבטיח שקט באיו"ש ובעזה".

הרמטכ"ל נופף באצבע לעבר הקצין בחדר הבקרה, וזה העלה מפה של ישראל על המסך הגדול. לא היה בכך שום טעם, חשב י', אבל חיכה בסבלנות. "אנחנו מתגברים את כל שלושת המרחבים, צפון, דרום ואיו"ש", הרמטכ"ל הצביע בעזרת סמן לייזר. "בשעה הקרובה ניכנס לג'נין, לחברון ולשכם בשביל מעצרים". עזה נותרה מחוץ לתחום, גם אחרי שחמאס השיג סטטוס־קוו מול פת"ח ברשות הפלסטינית. חמאס ניסה להפסיק את "כיסוח הדשא" של תפיסת המחבלים ביהודה ושומרון, אך מנגנוני הביטחון, שעדיין נשלטו בידי פת"ח, העדיפו לאפשר לצה"ל חופש פעולה בערים. "נעצור מעוררי בעיות סדרתיים. שיהיו במעצר, על כל צרה. עדיף משיהיו חופשיים".

"לבנון", תבע רה"מ. ראש אמ"ן השיב: "אנחנו לא חושבים שחיזבאללה ינסה משהו, בטח כשהאיראנים עדיין מנסים להתאפס על עצמם. אין שינוי בתנועת הכוחות הרקטיים". הרמטכ"ל הוסיף: "הערנו את הפיקוד שישים לב לגבול, שלא יעשו לנו מחטף".

ראש המוסד התחיל להרגיש גוש מתגבש בגרונו. השיחה נעה לעבר תכנון הפשיטה על ג'דה, בחופי הים האדום. לא ברור כיצד יפעל הצבא הסעודי, האם יעמוד לצד המורדים או לצד בית המלוכה המוכה; עד שהדברים יתבררו, הקואליציה תפעל – הצנחנים יצטרפו ל־SAS הבריטי, וטייסת אדיר תפעל מנושאת המטוסים הבריטית במפרץ עדן. לא היה בזה שום טעם. "אם אני יכול להתערב", הרים את קולו, והחדר השתתק. "יש סוגיה דחופה נוספת שחייבים לעסוק בה", הוא נעץ מבט ברה"מ. "היא לא כל כך דחופה", השיב לו רה"מ. "יש לי מידע שמצביע אחרת, אדוני ראש הממשלה", י' התעקש, משתדל להסתיר את הפאניקה בקולו.

רה"מ שקל רגע את העניין, וקם ממקומו. "אתם תמשיכו כאן בשיח", הוא אמר, מניח את יד שמאל על השולחן. "אני רוצה את ראש ממשלת יפן ואת ראש ממשלת בריטניה על הקו. אתה" – אצבע לעבר י' – "איתי למשרד שלי. מוטי!" – אצבע לעבר ראש המל"ל – "בוא גם אתה".

המשרדון שהוקצה לרה"מ היה קטן, וי' הרגיש את הקירות סוגרים על השלושה בשעה שהתיישבו. הוא ניסה למצוא מילים לנסח את המשבר כך שלא יישלח למאסר עולם בעוון בגידה. "ספר לי מה אני לא יודע", אמר רה"מ, מוזג לעצמו כוס מים מקנקן שהונח על השולחן. זיעה בצבצה על מצחו. י' תהה עד כמה הוא עצמו מזיע. "אנחנו צריכים לתעדף טיפול בפרויקט המאזן שלנו בסעודיה", אמר.

רה"מ לגם מהכוס והרהר רגע. "כל מה שנתנו לריאד על הגרעין, האיראנים כבר למדו בעצמם", הוא אמר.

י' לקח נשימה עמוקה: "לא בדיוק".

המבט של רה"מ היה חודר. הוא הניח את הכוס. ראש המל"ל היה שקט. "מה בדיוק עשית?", אמר רה"מ, מדגיש כל מילה.

"אם תזכור, ביקשנו גישה לקווי האינטרנט של האיראנים, לסיבים עצמם. הסעודים היו מוכנים לספק את הגישה, אם ניתן להם משהו בתמורה", אמר י'. "ונתנו להם שרטוט לא שימושי לליבה גרעינית", המשיך אותו ראש הממשלה, "משהו שיתפוצץ להם בידיים אם אי פעם ינסו אותו".

י' היה יכול לשמוע מעט בהלה בקולו. "לא בדיוק", הוא שב ואמר. "הסעודים היו מבינים במהירות אם השרטוט שימושי. הם עבדו עם מדען פקיסטני גולה. היינו חייבים לתת להם…", הוא לקח נשימה עמוקה, "היינו חייבים לתת להם שרטוט שימושי".

"אני לא אישרתי את זה", רה"מ לחש בזעם. "אתה אומר לי שכל הזמן הזה היה לסעודים שרטוט… אתה השתגעת?". הוא נעמד, ואף שהיה נמוך, מילא בנוכחותו את החדר.

"תגיד לי שהוא היה מוצפן", ראש המל"ל התערב. י' הנהן: "ההצפנה הכי מתוחכמת שלנו. אין סיכוי שהם הצליחו לפרוץ אותה".

רה"מ הניח יד על מדף ספרים, אבל לא התיישב. "אז מה הבעיה?"

"המצפין…", י' הרגיש את הדם אוזל מפניו, "הוא העתיק את המפתחות".

כשיצא מהחדר, אחרי שטיפת צעקות שנמשכה חמש דקות שלמות, י' חש מעין הקלה. לפחות לא תלו אותי. עדיין.

– העולם, קצת אחר כך: התחרות האסטרטגית בין סין לארצות הברית היא ה"משחק" הגיאופוליטי העיקרי של העשור הבא, אבל יהיו גם מאבקי משנה על המפה העולמית. לחצו כאן לקריאת הניתוח המלא

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/04/1235-כתבה-מלחמה5-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ג. "מה שאתה בעצם אומר לי הוא שהממלכה הסעודית הולכת לעזאזל, ואין לנו מה לעשות?", הנשיא פומפאו פנה ליועץ לביטחון לאומי שלו, ג'ון סאליבן, תוך כדי שהתיישבו. קצינים צעירים סבבו סביבם, מפזרים תיקיות תדרוך על השולחן הגדול. הם הגישו להם תה (לסאליבן) וקפה (לנשיא). לפני שלוש שעות עוד היה פומפאו באטלנטה בכנס בחירות, לוחץ ידיים ומבטיח למצביעים לשמור על גדולתה של אמריקה. ברני סנדרס וקמלה האריס ערכו עצרת בחירות בפארק הסמוך. הם חופשיים להמשיך בשכנוע תושבי ג'ורג'יה המתנדנדת, חשב הנשיא לעצמו, בעוד אני תקוע כאן. ראשי המטות המשולבים היו עדיין בפנטגון; הוא ביקש שיגיעו רק בעוד עשר דקות, כי רצה קודם להתייעץ עם מישהו.

"הבעיה שלנו היא שאחרי משבר טאיוואן ב־2025, היינו חייבים לפרוס מחדש כוחות במזרח אסיה", סאליבן תקצר את הרקע. "לא הייתה לנו ברירה אלא להוציא את הכוחות מעיראק, לצמצם נוכחות בבחריין ובקטאר, ולהזיז את נושאת המטוסים בים הערבי. הבלימה של הסינים לא נעשתה קלה יותר מאז, ולא יכולנו להחזיר כוחות. אף אחד לא העריך שיהיה משבר כזה". פומפאו נופף בידו בביטול: "שטויות. בן סלמאן ניצל פעמיים מהתנקשות, ואף אחד לא התכונן לתרחיש כזה?"

״אפילו סירי לא העריכה…״, התחיל סאליבן. פומפאו קטע אותו – ״נכון, סירי״ – ופנה לעבר היועצת שבשבילה הקדים להגיע לחדר המצב.

סירי היה הכינוי שהנשיא הקודם, דונלד טראמפ, הדביק בכהונתו השנייה למערכת הבינה המלאכותית שנועדה לסיוע בקבלת החלטות של חדר המצב הנשיאותי. בסוכנות הפיתוח DARPA הציגו אותה לראשונה בראשי התיבות PAINS, שפירושם Presidential Artificial Intelligence for National Security, אבל טראמפ העדיף כינוי שלא יזכיר לו את סגנו מכהונתו הראשונה. זמן מה הוא קרא לה "ווטסון", כפי שנקרא אחיה הבוגר, תוצרת IBM, מראשית שנות העשרה של המאה. אבל מערכת הבינה המלאכותית, ששכנה בחוות שרתים מתחת לבית הלבן, קיבלה ייצוג פיזי בשולחן כרובוט דמוי אדם, והותקן בה קול נשי; "סירי" היה שם טבעי יותר.

לרובוט לא היו כל הבעות פנים, אבל היה אפשר להרגיש שסירי חשה מבוכה מקצועית קלה. "הסיכוי להפיכה בערב הסעודית הוערך בפעם האחרונה בפחות מ־3 אחוזים", היא השיבה מונוטונית. "בהתאם לדירקטיבת הביטחון הלאומי העדכנית, תרחיש כזה מוגדר כתרחיש קצה ואינו ראוי להקצאת משאבים".

"אנחנו מנסים להשיג את הנשיא סוביאנין כבר כמה שעות", פתח מזכיר המדינה, אבל פומפאו קטע אותו במבט זועם. "את ולאד. סוביאנין הוא בובה. זה כמו לדבר למזכירה. תשיג לי את ולאד", חזר והדגיש. מזכיר המדינה הנהן בהתנצלות

מזכיר המדינה ומזכיר ההגנה נכנסו לחדר המצב. מזכיר המדינה התיישב מיד, פתח את תיקיית התדרוך, והחל לקרוא. מזכיר ההגנה לחש משהו לאחד הקצינים והתיישב. תיקיית התדרוך שלו נותרה סגורה: הוא הביט בפומפאו. הנשיא שחרר את העניבה, מנסה להקל את זרימת הדם לראשו. הוא היה עייף, והקפה הגרוע בחדר המצב לא שיפר את הרגשתו. אולי הייתי צריך לבקש תה, הוא חשב. "אוקיי, אז לא הקצינו לכך משאבים. מה האופציות שלנו? יש לנו כוחות באירופה שאפשר להביא?".

סאליבן הניד בראשו, אבל סירי ענתה: "הכוחות האמריקניים בזירה האירופית נועדו להרתעת הרוסים, ובמקרה הצורך לבלימת מחטף רוסי בים הבלטי או במערב אוקראינה. הזזת כוחות עלולה לעודד התנהגות הרפתקנית מצד מוסקבה".

"מזרח אסיה? האוקיינוס ההודי? נושאת המטוסים במפרץ בנגל?", ביקש הנשיא לסקור את כל האפשרויות. סירי ענתה בתשובה כללית: "כוחות ימיים יהיו איטיים מדי בהגעתם למפרץ הפרסי, וסין עלולה לנצל את הפרצה לצורך מהלך כוחני בים סין הדרומי". "סוריה?", עשה הנשיא עוד ניסיון אחרון. "היקפו של הכוח במזרח סוריה כרגע הוא כ־500 חיילים, והם הבלם היחיד בין הכורדים ובין אסד והטורקים", השיבה הבינה המלאכותית.

"אנחנו לא חייבים לשלוח כוחות מאסיביים לזירה, אדוני הנשיא", אמר מזכיר ההגנה ממקומו. הוא נופף לעבר קצין שישב בדממה בעברו האחר של החדר: על המסך הראשי בחדר המצב עלתה מפת המזרח התיכון. באמצעות לוח מגע שהיה מונח מולו על השולחן הוא סימן על המפה: "יש לנו כוחות של הפיקוד המשותף בזירה. ישראל התחילה בהפעלת כוחות בהתאם לתוכנית 'האבן השחורה'. השותפים שלנו באזור צריכים מאיתנו בעיקר תמיכה אווירית ובלימת כל ניסיון רוסי או איראני להתערב".

"אז יש תוכנית", אמר פומפאו.

"כן", השיב מזכיר ההגנה. "אבל היא לא כוללת מעורבות שלנו".

"אוקיי… סירי, מה את חושבת?", הנשיא פנה אל הרובוט, שתוכנת להמתין לפנייה ישירה כדי להקל על אנשים לעבוד עמו. "מנגנון צמצום הפגיעה באגו", כינו זאת המהנדסים ב־DARPA.

"נידרש להעלות כוננות במזרח אירופה כדי לרסן את רוסיה", אמרה סירי. "מומלץ ליצור קשר דיפלומטי עם מוסקבה בשביל תיאום עמדות. סבירות ההצלחה 37 אחוזים".

"עדיף מכלום", פומפאו לגם את שארית כוס הקפה שלו. "הפנטגון פה בעוד חמש דקות בשביל להבין מה בדיוק כוללת ה…" הוא נופף בידו בכיוון הכללי של מזכיר ההגנה. "האבן השחורה, אדוני", השיב לו הגנרל לשעבר, תוך כדי התלחשות עם אחד הקצינים הצעירים. "כן, האבן השחורה. בינתיים", פומפאו הסב מבטו אל מזכיר המדינה, "תשיגו לי את ולאד בטלפון".

"אנחנו מנסים להשיג את הנשיא סוביאנין כבר כמה שעות", פתח מזכיר המדינה, אבל פומפאו קטע אותו במבט זועם. "את ולאד. סוביאנין הוא בובה. זה כמו לדבר למזכירה. תשיג לי את ולאד", חזר והדגיש. מזכיר המדינה הנהן בהתנצלות, בשעה שאחד מעוזריו לחש משהו באוזנו. הוא התרומם מעט ממקומו והניח אצבע על לוח הבקרה של הטלפון במרכז השולחן, אבל אז שקל רגע, הסב מבטו לעבר הנשיא ואמר: "ראש ממשלת ישראל, אדוני". פומפאו הנהן. מזכיר המדינה לחץ על אחד הכפתורים. "מיסטר פריים מיניסטר?", הוא אמר, "הנשיא איתך על הקו".  הרמקול השמיע בחדר כולו את ברכת ה"הלו מיסטר פרזידנט" של ראש הממשלה.

"שלום אדוני ראש הממשלה", אמר פומפאו בעברית, וחזר לאנגלית: "קיבלתי עכשיו תדרוך ראשון, ועוד מעט יגיעו מהפנטגון להסביר על האבן הזו. אני מניח שאעלה מולך ומול טוקיו ולונדון בהמשך היום".

ראש הממשלה הודה לנשיא על מעורבותו. סאליבן בקושי הקדיש חצי אוזן לשיחה, בעודו מסביר לקצין הממונה על חדר המצב שצריך לעדכן בדחיפות את תיקיות התדרוך בכל המידע הקיים על "האבן השחורה". אבל אז הוא ראה את מצחו של הנשיא מתקמט בחשש, והשתתק. "…אנחנו לא יודעים איפה הוא נמצא", אמר ראש הממשלה הישראלי. "החתימה הדיגיטלית האחרונה שלו הייתה בסיישל. אנחנו חייבים את העזרה שלכם כדי לאתר אותו". פומפאו הביט בסאליבן, והבין מהבעת פניו שהוא לא שמע את המשפטים האחרונים. "כל המשאבים שלנו עומדים לרשותך", אמר הנשיא. "ג'ון כאן יחבר אותך ל־NSA ונזין הכול למערכת המודיעין אשלון. אם הוא חי, ימצאו אותו. מה השם שלו, שוב?"

"דניאל לוין, אדוני הנשיא".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/04/1235-כתבה-מלחמה6-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ד. דניאל לוין התכונן לכך שהמוסד ייקח אותו. הוא לא התכונן לכך שכוח קודס יעשה את זה.

לפני ימים ספורים הוא עוד ישב בניירובי, עוזר למשרד לביטחון הפנים של קניה לאבטח את מתקני הגז במדינה. בנוסף הוא סייע לאבטחת המשרדים של חברות ההזנק הישראליות, שנבטו בכל פינה בעיר. עכשיו היה אזוק ומוטל על הרצפה בחדר חסר חלונות. הוא עדיין היה יכול לטעום בפיו את הדם מהמכות שספג. המוסד כנראה לא היה מכה אותו.

הוא לא ידע איפה הוא, מה השעה או אפילו מה התאריך. אנשי כוח קודס חטפו אותו מדירתו, סיממו אותו, וכשהתעורר כבר היה במטוס פרטי, שועט ליעד לא ידוע. "חסן, אפשר מים?", שאל כעת בגרון ניחר. חסן האזין למכשיר קשר בצד השני של החדר. הוא נראה בן 45, אולי 50, שיערו הקצוץ שחור וזקנו מאפיר. דניאל ידע שחסן הוא מפקד הכוח, והוא גם ידע שלא כל הכוח פרסי: הוא שמע ערבית, אך לא ידע לזהות את הניב. כשעינו אותו, חסן היה השוטר הטוב – הוא היה שוטף את הפצעים של דניאל ומציע לו קפה. דניאל ידע שהכול משחק פסיכולוגי, אך כשמכים אותך אתה נעשה מכור לסימפטיה.

"אתה בטוח שהמזל"ט יגיע, דניאל?", חסן ניגש אליו והגיש לשפתיו בקבוק מים. "המזל"ט צריך להגיע", הדגיש חסן. הם תקשרו ביניהם באנגלית, אך דניאל חשד שמפקד החוטפים יודע גם עברית. אם לא מדבר, לפחות שומע. חסן סיפר שהם רוצים את המפתחות שדניאל העתיק. מומחה האבטחה הישראלי לא ידע איך הם איתרו אותו, וגם לא ידע מה יקרה לו אחרי שישיגו את המפתחות. הוא קיווה שאולי ישאירו אותו שם. "הוא יגיע, חסן, הוא יגיע. אם אתה רוצה, אני יכול להיכנס לאפליקציה". חסן חייך: "הכול בסדר, אם אתה אומר שהוא יגיע".

דניאל פירט בפניהם את תהליך המסירה המורכב. המפתחות אוחסנו בכונן קשיח מנותק מהרשת, באחת מהאוניות של שירות אחסון הים DataWave. בעידן של פריצות וחדירה ממשלתית לפרטיות, DataWave הציעה פתרון אלגנטי אך יקר: שמירת מידע דיגיטלי באופן מנותק, באוניות השוהות במים הבינלאומיים. ברגע שמתקבלת בקשה למידע, המערכת של DataWave שולחת את הכונן לספינה הקרובה ליעד, ומשם מעבירה אותו במזל"ט חשאי ליעד שציין הלקוח. חסן ואנשיו המתינו כבר יומיים, בוודאי.

מישהו דיבר בקשר בערבית, נרגש. חסן מיהר לשולחן. "פליז ספיק אנגליש", הוא אמר לתוך המכשיר, מצליח בקושי להסתיר את זעמו. חסן כנראה חשש מהאזנות: דניאל הסיק שהם לא היו במדינה ערבית. זה מצמצם את האפשרויות, חשב לעצמו בסרקזם. "זה השליח, הוא מגיע, אלחמדולילה", אמר האיש מעבר לגלי האתר. חסן לא העיר על המילה הערבית, ודניאל היה יכול לראות שהוא מרוצה: המזל"ט בדרך. "והחבילה?", שאל חסן והתבונן בדניאל במבט שגרם לו חוסר נוחות. חלפו כמה שניות של דממה ואז האיש השיב: "לא. הרובוט לא מוכן לשחרר את החבילה".

המבט של חסן בער. באיטיות הוא שלף אקדח מחגורתו והפנה אותו לדניאל. "למה הרובוט לא נותן את החבילה?", שאל. "אולי הוא צריך אישור ביומטרי. פנים וקול", שיער דניאל. הוא לא זז. גם האקדח בידיו של חסן לא רעד בשעה שבעליו שקל את האפשרויות. לבסוף הוא תחב את האקדח בחזרה בחגורתו, ואז אמר למכשיר הקשר: "אני מביא את הבחור. תישארו היכן שאתם".

ברגע שהיה מחוץ לבית, דניאל קיבל סחרחורת ממשב הרוח בלילה האפל. ריח של ים ריחף באוויר, והוא היה יכול לשמוע אנשים מרחוק. "אל תצעק", אמר לו חסן. הם הלכו על שביל בין שדות, כשאקדח תחוב בין צלעותיו של דניאל. הוא לא ידע כמה רחוק היעד שלהם. "אז אחרי כל זה אתה מתכוון לחזור לחור שלך באיראן?", הוא אמר לחסן, מקווה להאט מעט את ההליכה. "כמה שנים עברו מאז שהטילו עליכם סנקציות? עשר שנים? חמש־עשרה? ואיך איראן הידרדרה. מעניין אם בכלל יש לכם מחשבים שיכולים להשתמש במפתחות". חסן לא האט לרגע, דוחף אותו קדימה, לעבר רחש הגלים. "איך בכלל כוח קודס הרשה לעצמו להטיס אתכם עד ניירובי? לא נגמרו לכם החלפים למטוסים לפני איזה עשור?", אמר דניאל. זה לא הועיל.

בקצה השביל ראה דניאל מגרש חנייה. המזל"ט ריחף מעליו – גבוה, אם לשפוט לפי הרעש ולפי שני האנשים שעמדו בשולי המגרש, מביטים למעלה. "חסן, יש לי כסף, הרבה־הרבה כסף", דניאל התחיל להתחנן. הוא שנא את עצמו, אבל היה נואש. "הכול במטבעות דיגיטליים. אף אחד לא יכול לאתר את התשלומים. אם רק…". חסן סובב אותו אליו וסטר לו. דניאל הופתע עד כדי כך שלא חש כאב. "מספיק! מה אני, כמוך? בוגד?", חסן ירק את המילים.

השביל נגמר, והם נכנסו למגרש החנייה. לפתע כבו כל האורות מסביב. דניאל חש שמישהו מושך אותו לאחור; הוא שמע ירייה יחידה.

"אתה בסדר?", שאל אותו מישהו בעברית, קול ברור והחלטי, ישר לאוזנו, רם יותר מקול הרחפן המעופף. מבולבל, דניאל בהה באפלה. מישהו מישש במהירות את חזהו, בטנו, רגליו: מחפש אמצעי חבלה? פצעי ירי? "דניאל לוין, אתה בסדר?". הוא לא ראה דבר, ואז התגבשה מתוך החושך צלליתו של לוחם בציוד טקטי שחור. "כן, כן…", אמר דניאל. הלוחם לחש למכשיר קשר בלתי נראה "ידיד בידי, עבור", והרים את דניאל על רגליו. "זהירות", אמר כשעזר לו לעבור מעל חסן המוטל על הקרקע, והוליך אותו במהירות לקצה השני של המשטח האפל. "אני אורן, חיל הים. טריק יפה עשית עם הזמנת הכונן, לא היינו מאתרים אותך אחרת". הם עברו ליד גופותיהם של שני האנשים האחרים במגרש. המזל"ט נעלם. דניאל לא ראה איש מלבד אורן, אבל הוא היה בטוח: יש עוד חיילים בחושך. הלוחם צעד לצידו, מוביל־הודף אותו לעבר המים.

המוח של דניאל דהר. השאלות הציפו אותו והוא פשוט פלט את כולן. "איפה… כמה זמן… איך אנחנו אמורים…?". אבל אורן התעלם מהשאלות. הם עצרו ממש מול הגלים. "איתרנו אותך לפני יומיים, כשהפעלת את הקריאה למפתחות. אתה במלטה. שם", הוא הצביע לעבר גוש חושך כהה יותר, בתוך הים, "זו אח"י תנין". דניאל הבחין פתאום בסירת גומי שצפה בשקט, סמוך אליהם, ובה חייל נוסף. אורן שלף ממנה חגורת הצלה והניח אותה עליו. "אנחנו לוקחים אותך הביתה, דניאל, זה נגמר".

יעברו עוד כמה דקות עד שחברי הצוות האחרים יצטרפו אליהם, חשב דניאל, יושב על קרקעית הסירה. הם צריכים להיפטר מהגופות, לסרוק את הבית, לטשטש עקבות. על סיפון אח"י תנין הוא בוודאי יקבל דרגש עם מזרן דק וכרית דקה עוד יותר, אבל הוא היה בטוח שיישן כמו תינוק כל הדרך לישראל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/04/1235-כתבה-מלחמה7-750x365.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ה. "אדוני ראש הממשלה, רבים בעולם המוסלמי מודאגים בנוגע לגורלן של הערים הקדושות מכה ומדינה. מה אתה יכול לספר לנו על מצבן כרגע, ומה התוכניות בנוגע לעתידן?"

שדרן אל־ג'זירה פייסל אל־קסאם נראה מודאג על חציו האחד של המרקע, קמטים חורשים את מצחו. על החצי השני של המרקע ראש ממשלת ישראל נראה שלו ורענן, כאילו לא מתחוללת מלחמה בחצי האי ערב. "פייסל, אני רוצה להבטיח לך ולכל אחינו המוסלמים שמכה ומדינה היו מוגנות, הן מוגנות והן ימשיכו להיות מוגנות על ידי כוחות הקואליציה", אמר המדינאי הבכיר בערבית צחה לעיתונאי המפקפק. "בימים אלה אנחנו פועלים לפתוח מחדש את הכביש בין מכה לג'דה, ואנחנו תומכים בכוחות של בית סעוד בערים הקדושות. אם ירצה אללה, בשנה הבאה כבר נפעיל מחדש את קו הרכבת לריאד".

אוסמה בן־חליד ישב מול המסך בחצי קשב, בעודו מדפדף במסמכי הבקשה למקלט מדיני בסין. כרים, יד ימינו, היה מרותק לשידור. "איך הוא מדבר ערבית טוב כל כך, אוסמה? זה אמיתי?". אוסמה הרים את מבטו, בדיוק כשפניו של ראש הממשלה היהודי מילאו את המסך. לרגע הרגיש כאילו האיש מתבונן בו מעבר למרקע. "יכול להיות שזה Deep Fake", השיב אוסמה. כרים הנהן, אבל לא היה לו מושג על מה הוא מדבר. הרעש של הטלוויזיה, יחד עם רעש הטיסה, הוציאו אותו מריכוז. הוא לקח את מסמכיו, הלך למשרד בחלקו האחורי של המטוס, וסגר מאחוריו את הדלת.

במשרד היה בידוד אקוסטי מרבי. אוסמה לא שמע כמעט את קולות המנועים, ובוודאי לא את המתרחש בשאר המטוס. הוא התיישב על ספת עור וביקש מהעוזרת האלקטרונית לפתוח את השולחן מולו. שוב הוא עבר על מסמכי בקשת המקלט, וניסה להבין איך בדיוק הסינים מתכוונים להשתלט על הנכסים שעוד נותרו בידיו.

הוא היה בן למשפחת המלוכה הסעודית, אחד מילדיו של חליד בן סולטן אל־סעוד, סגן שר הביטחון לשעבר בממלכה. בטיהורים החוזרים ונשנים של הרודן בן  סלמאן, אוסמה ואחיו נדחקו ממוקדי הכוח. כשהמצב הכלכלי בממלכה הידרדר, הם היו בין הראשונים שתקציבם קוצץ. בהפיכה, אוסמה קיווה לא רק לנקום בבן סלמאן, אלא גם להשיג פיצוי על כל שנות הקיצוץ. אילו רק הצליח לפענח את השרטוטים ולמכור אותם לאיראנים. אבל כל זה היה כבר מאחוריו. עכשיו הוא בדרך לסין.

מבצע האבן השחורה של כוחות הקואליציה הצליח להשיג חלק ניכר ממטרותיו כבר בשבוע הראשון של הפלישה. נושאת מטוסים בריטית, שנתמכה במרכז לוגיסטי בסודן, שלטה בשמי הים האדום ובחוף הסעודי, משייטת מול ג'דה ומכה. כוחות מיוחדים של ישראל והודו, בסיוע הזרם השמרני בבית המלוכה הסעודי, הגנו על הבירה ריאד והדרכים המובילות אליה. האיראנים ניסו להכות בתשתית הנפט באמצעות מזל"טים תוקפים, אך אלה הופלו בירי סוללות הגנה אמריקניות מעל המפרץ הפרסי. השיעים במזרח המדינה התקוממו, אך מתקני הנפט אובטחו בידי כוחות הודו ובריטניה. סין אסרה על האיראנים לסגור את מצרי הורמוז – היא התעקשה על אספקה יציבה של נפט.

כמובן, גם לקואליציה היו בעיות. כוחות ההפיכה עדיין החזיקו בערי נמל בחוף המזרחי, וליד הגבול עם תימן. התקוממות שיעית שיתקה את קטאר, בחריין וכוויית, ומורדים תקפו באקראי מכליות נפט שעברו באזור. הרוסים והסינים דרשו וקיבלו נוכחות צבאית מוגבלת בקטאר כדי לאבטח את תובלת הנפט שלהם, והתעורר החשד שהם תומכים בכוחות ההפיכה. טורקיה דרשה וקיבלה נציגות צבאית משלה בערים מכה ומדינה, מה שגרם למשבר דיפלומטי עם מה שנותר מבית המלוכה הסעודי. ערב הסעודית הייתה בלגן; אך האנגלוספירה הייתה בטוחה שהבלגן הזה מוגבל לערב הסעודית.

סין הייתה המקום היחיד שאוסמה יהיה מוגן בו מפני נקמת האנגלוספירה. הוא לא התכוון לצאת לרומא ולהמתין בווילה האיטלקית שלו כדי לגלות אם הישראלים והאמריקנים יודעים עליו ועל תפקידו בהפיכה. הסינים שמחו לקבל כל פליט עשיר מהמלחמה בחצי האי ערב, אך אוסמה הבין מבני דודיו שאחרי הנחיתה וקבלת הפנים, יילקח ממנו כל דולר ודולר שאינו מהודק לגופו. "אמצעים הכרחיים ליציבות מוניטרית", הסינים קראו לזה.

בעודו שקוע בקריאת מסמכי הבקשה, הריאיון באל־ג'זירה שב לפתע ונשמע ברמקולים שסביב החדר: "אנחנו נעזור לבית המלוכה הסעודי למצות את הדין עם מי שפגע בו", קבע ראש ממשלת ישראל. אבל הטלוויזיה במשרד הייתה כבויה. זועף מעט, אוסמה יצא מהמשרד – אך גם בתא הנוסעים המרכזי הטלוויזיה הייתה כבויה. כרים ושני השומרים הסתכלו עליו, מבולבלים. "כיביתם את הטלוויזיה עכשיו?", שאל אוסמה. "לא בוס, היא כבויה כבר כמה דקות. היהודי אכל את הראש", אמר כרים, וחייך אליו ואל השומרים. גם הם חייכו. אבל לפני שאוסמה הצליח לשאול את השאלה הבאה שלו, המטוס החל בצלילה לים.

אוסמה, שעמד במעבר בין המושבים, הוטח קדימה בעוצמה, ונחבט בדלת תא הטייס. מאחוריו, כרים צעק. "מה קורה, לעזאזל?", אוסמה צעק לדלת. הצלילה נמשכה, והטייסים לא השיבו. אולי כבר היו מתים. בשניות חייו האחרונות תהה אוסמה אם מישהו יטרח לחפש את הקופסה השחורה של המטוס. לא, חשב, האנגלוספירה לא תרצה שידעו.

The post המזרח התיכון 2031: התנקשות, מלחמה, והישראלי שיציל הכול appeared first on מקור ראשון.