רגע לפני שאנחנו נפרדים מהרב אליהו מאלי, אריק הצלם מבקש ממנו עוד תמונה בחזית ישיבת "שירת משה" בשכונת עג'מי ביפו. הרב, שבאופן כללי לא מתלהב מכל עניין החשיפה, נענה. רכב מפואר נעצר על מעבר החציה מול הישיבה, החלון האטום של הנהג נפתח, וממנו מציצה אישה בחיג'אב. "איך אתה מרגיש כבוד הרב?" היא שואלת. "ברוך השם, ברוך השם", עונה לה הרב מאלי, והיא מנופפת לשלום וממשיכה לדרכה. בעוד בתקשורת יפו בוערת, נראה כי חיי היומיום כאן בנויים מרגעים אנושיים כאלו.

בראשית השבוע הותקף הרב מאלי במרחק שני רחובות מכאן. הוא ומנכ"ל הישיבה משה שנדוביץ הגיעו למקום כדי לבחון שטח לבניית דירות מגורים לתלמידי הישיבה. הם שהו במקום כמה דקות, ואז החלו שני תושבי האזור להתנכל להם, קיללו והכו אותם. תמונתו של מנכ"ל הישיבה מוכה פורסמה והאירוע הצית סערה ציבורית, מהומות והפגנות בעיר המסוכסכת. "הם קיללו אותנו וצעקו 'כל היהודים יעופו מכאן'. התרחקנו כי אנחנו לא מחפשים מהומות, והם רדפו אחרינו", משחזר הרב מאלי, שעדיין סובל ממכות יבשות. "אנחנו בעד דו־קיום, אנחנו בעד חיים בסובלנות. זו המדינה שלנו, יש כאן משטרה. אנחנו לא מפחדים להמשיך להיות כאן".

בתחילת השבוע נעצרו האחים אחמד ומחמוד גרבוע בחשד לתקיפה. ביום רביעי הם שוחררו בתנאים מגבילים למעצר בית עד יום ראשון.

הרב אליהו ורעייתו מיכל הגיעו לכאן לפני 13 שנים. הם ייסדו קהילה הכוללת ישיבת הסדר, מכינה קדם־צבאית, מדרשה לבנות, כפר סטודנטים ועוד מפעלים חינוכיים המונים בסך הכול כ־350 תלמידים.

"אנחנו נמצאים בגל של מה שהייתי קורא לו הצקות", אומר הרב מאלי. "גל מסוים שמאפיין את כל הארץ ונמצא ברמה כזו או אחרת גם ביפו, אלימות של הצקות. יכולים לעצור ילד ולחטוף לו את הקורקינט, לזרוק לו את הכיפה, זורקים על אנשים פחיות ריקות. דברים לא נחמדים. אחד המאפיינים של יפו הוא ש־95 אחוז מהאוכלוסייה כאן רוצים לגור בשלום. זה משתלם כלכלית. כשיש שקט היהודים באים ליפו, ולבעלי העסקים יש אינטרס לשמר את הדו־קיום. נקודת החולשה היא גילאי העשרה שבהם יש חוסר שליטה ויותר לאומנות, וגם פוליטיקאים ערבים שרוכבים על גל ההסתה וחושבים שיעשו בזה הון פוליטי. זה לא משרת את הדו־קיום שביפו".

"התקשר ראש ישיבה מעיר אחרת ורצה להביא לכאן 300 תלמידים 'לשמור עליכם'. אמרתי לו שאנחנו לא רוצים כאן רעש. עזבנו את דרך ההפגנות ובאנו כדי לעשות"

לדבריו, האירוע שקרה לו חריג. עד היום ספגו רק קללות, והן לא גלשו לאלימות פיזית. באירוע האחרון נחצה קו. "אנחנו מקווים שהאירוע הזה יהיה מאחורינו. המטרה שלנו היא לעשות טוב ולהוסיף טוב במקום הזה. אני חושב שגם אלה שמתנגדים לנו מבינים שאנחנו עושים כאן דברים טובים".

אז מה הבעיה?

"הפוליטיקאים הערבים בודים שקרים ומחממים את האווירה. אנחנו מחפשים דרך להתמודד עם זה ומקווים שנמצא. יש כאן סוג של הסתה בשקרים שאין להם רגליים".

הציבור הערבי טוען שאתם משתלטים כאן על הנדל"ן.

"אנחנו צריכים לתת תירוץ לכך שאנחנו רוצים לקנות שטח מיהודי? זו מדינת ישראל. רוב האוכלוסייה כאן חיה איתנו בשלום ואנחנו חיים בדו־קיום. יש כאן מיעוט קיצוני מאיים שבו המשטרה צריכה לטפל".

נערכו כאן הפגנות בעקבות התקיפה שלכם, השתתפתם בהן?

"התקשר ראש ישיבה מעיר אחרת ורצה להביא לכאן 300 תלמידים. 'אנחנו רוצים לבוא ולשמור עליכם', הוא הציע. אמרתי לו שאנחנו לא רוצים כאן רעש. יש כאן יס"מניקים שישמרו עלינו. הפגנות לא עוזרות באופן כללי. הייתה תקופה, בהתנתקות, שחשבנו שהפגנות עוזרות, ואחר כך הגענו למסקנה שלא. לכן עזבנו את דרך ההפגנות ובאנו כדי לעשות, להוסיף טוב. רק ככה אפשר לשנות. כשאתה עושה טוב אז טוב לך וטוב לסביבה, כשמתחילים להילחם ברע – אז אתה לא מתחיל ולא גומר. במקום להילחם בחושך קח נר ותאיר את הסביבה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 04/AFP_98C6GF-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

חיים בארמון

הרב אליהו מאלי, 64, נולד בקיבוץ שלוחות בעמק בית־שאן ("לא היה לנו מזגן ולא היה חם"), במשפחה של ארבעה בנים. אחיו הוא הרב יהודה מאלי, שייסד יחד עם דוידל'ה בארי את עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) כדי להחזיר את החיים היהודיים לליבה הקדום של ירושלים, עיר דוד. הוא למד בישיבה התיכונית פרחי אהרון בקריית־שמואל ומשם המשיך למרכז הרב. לאחר שנישא למיכל, אשת חינוך, השניים קבעו את ביתם בבית־אל. במשך 24 שנים שימש מאלי ר"מ בישיבת עטרת כוהנים. לבני הזוג תשעה ילדים. לפני 15 שנה החליטו לעזוב את בית־אל ואת החיים השגרתיים והמוכרים, לטובת שליחות ביפו.

"הגענו למסקנה הזאת בעקבות מפגשים שהיו לנו עם אנשים בתל־אביב", מספר הרב מאלי. "למדנו שיש שם חוסר ביהדות, ובמקומות שאנחנו נמצאים בהם יש מספיק יהדות ומספיק אנשי חינוך. עזבנו מקום שהוא גן עדן, כדי ללכת למקום שחסרים בו תורה ויהדות. תל־אביב היא גן עדן לחומר, אבל חסרה בה רוחניות".

שנתיים נוספות נדרשו עד שהישיבה החלה לפעול. הם חיפשו שכונה שאין בה מוסד תורני ומצאו את יפו. "כשהגענו לכאן זה היה אחרי שבתי הכנסת התרוקנו. פגשנו את הגבאי של בית הכנסת 'אור ישראל'. הוא שמח לשמוע שאנחנו מגיעים. הכינו עבורנו את בניין הישיבה. אחד הקירות שם היה מט לנפול. הבאנו מהנדס, פירקנו ובנינו מחדש כדי שיהיה מקום ראוי להיכנס אליו".

אנחנו קופצים לביקור בישיבה. אמצע היום ובהיכל המרכזי לומדים עשרות בחורים בלהט, מתעלמים מהסערה המתחוללת בעיר. בעת ההפגנה הגדולה שהתקיימה בחוץ, מעטים התפתו לצאת החוצה אל המפגינים.

כשמשפחת מאלי הגיעה ליפו שניים מתשעת ילדיה היו נשואים, כיום נותרו בבית רק שני רווקים. "כשהודענו לילדים שאנחנו עוברים, הם שאלו אם החלטנו לחפש הרפתקאות לקראת הפנסיה, והתשובה היא כן. אגב גם היום, 13 שנים אחרי, הפנסיה בעינינו עוד רחוקה. יש עוד מה לעשות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02113_26_18-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתחילה התגוררה המשפחה בדירת 45 מטר שהייתה חלק מבית ערבי קלאסי החולק מסדרון משותף עם משפחה נוספת. במקרה הזה, משפחה ערבית. "זו הייתה חורבה, בית בלי חלונות, עם רצפות שקועות ונברשות שהיו מעוטרות לשלשת יונים ושלוליות של ביוב כי לא היה ניקוז. חיינו במשותף עם משפחה ערבית בבית שלא הייתה בו אפשרות לנעול חדרים. בעבור מי שמגיע מבית־אל, שם נרצחו לנו חברים, זה לא פשוט, אבל עם הזמן התיידדנו. הייתה לנו אפילו אויבת משותפת – חתולה עם גורים שהתיישבה שם ולא רצתה לזוז. בסוף הצלחנו להזיז אותה".

איך הילדים התמודדו עם המעבר?

"לחלקם זה היה מאוד לא פשוט. הגדולים אמנם כבר היו בישיבות, אבל לבת הקטנה שהייתה בת עשר זה היה מאוד קשה. היום היא שלמה לגמרי עם הצעד הזה. הילדים האחרים אמרו שחבל שלא עשינו את זה קודם. זה היה שינוי משמעותי ולא פשוט, אבל בסופו של דבר הילדים מזדהים עם התהליך שעשינו, גם אם היה קשה בדרך. אשתי ואני עשינו סיכום אחרי השנה הראשונה, והגענו למסקנה שזו הייתה השנה הכי קשה בחיים שלנו. אמרתי למיכל, 'אם זה קשה מדי אנחנו חוזרים לבית־אל'".

ומה היא ענתה?

"היא אמרה שלא באנו כדי להישבר, אז המשכנו".

אחרי ארבע שנים הם עברו לבית שבו הם מתגוררים כעת. בית עתיק עם תקרה מקושתת, ברחוב טולוז, מול הישיבה. קירות הסלון מלאים בספרים המסודרים בצפיפות. "זו הייתה חורבה עלובה שאף אחד לא רצה לקנות. שיפצנו את הבית והפכנו אותו לארמון, עכשיו אנחנו גרים בארמון בטולוז", הוא אומר בחיוך.

לא נוטשים באמצע

את היחסים עם השכנים החילונים הם מגדירים טובים. חלקם מגיעים לשיעורים שונים ומתארחים בשבתות, ובימים הנוראים משתתפים בתפילות. "אנשים מעוניינים להיפגש עם שכנים שונים מהם. אנחנו חלק מהשכונה. העובדה שיש פערים לא מפריעה להם לדבר ולהקשיב. הרבה יותר קל להם לדבר עם מישהו דתי כאן מאשר עם מישהו מההתיישבויות שנראות להם מעבר להרי החושך. אנחנו כאן והמתיישבים זה משהו 'שם'".

ועדיין הם מטילים ספק בכוונות שלכם.

"יש כאן ציבור של אנשים שרוצה לבוא ולהתערות במקום מבחינה חינוכית, רוחנית, סוציאלית. אנשים שונים מתחברים מצדדים שונים לעשייה שלנו. יש כאלה שמתחברים לצדדים הרוחניים, לתורה ולתפילות, יש כאלה שמתחברים למפעלים של חסד, יש לפעילויות החינוכיות. הבחורים של הישיבה והבחורות של המדרשה פועלים בבתי ספר מעורבים לערבים ויהודים, הם גם חונכים ילדים ומלמדים, וזה מעלה שאלות מעניינות. הגיעו אליי שתי בנות שירות להתייעץ מה לעשות עם ילד שהודיע שהוא עושה בר מצווה, ואף אחד מהילדים בכיתה לא מתכנן ללכת אליה. שאלתי מה הסיפור, והן ענו שהילד הוא ערבי, והוא רוצה לעשות בר מצווה כי הילדים היהודים עושים. אמרתי להן לא להתערב. בסוף הילד עשה חגיגה והילדים הגיעו". במסגרת הפעילות ביפו יש גם חלוקת סלי מזון לנזקקים, ביקורי בית אצל קשישים, שיעורים לנשים, ובכלל מתן אוזן קשבת.

לדברי מאלי, הוא מוכן לשמוע ולא רק להשמיע. באחת השבתות הראשונות של המשפחה ביפו, הוא מספר, הגיע שכן אל ביתם וביקש להצטרף לסעודת השבת. "תוך כדי סעודה הוא שואל אותי אם הוא יכול לדבר חופשי. אמרתי לו שכן, והוא אמר 'אני איש שמאל, אולי אני אזיק לילדים שלכם עם הדעות שלי'. אמרתי לו 'אין בעיה, יש לי הרבה חברים שהם אנשי שמאל, מצביעי מרצ'. הוא ענה: 'מרצ זה שמאל? הם ציונים, מתגייסים. שמאל אמיתי זה סרבן גיוס, סרבן שטחים'. אמרתי לו שידבר חופשי, שאנחנו מדברים עם הילדים בלי לפחד. והוא אכן דיבר. בסיום הארוחה הזמנתי אותו לדבר לפני הישיבה. הוא הופתע. לפני שהוא הגיע לישיבה אמרתי לחבר'ה שיגיע לדבר מישהו עם דעות פוליטיות שונות משלכם. ביקשתי שיהיו רציניים וענייניים. הם הקשיבו והקשו עליו שאלות משאלות שונות, הוא נכנס לפינות שהיה קשה לצאת מהן. אחרי שעתיים יצאנו. הוא מאוד התרשם מהבחורים, והם מצידם שמעו דעות אחרות. אנחנו לא נבהלים מזה.

"בישיבה שלנו לומדים תורה בגוונים שונים, לומדים הרב קוק, לומדים חסידות וכמובן גמרא בעיון, וגם משלבים ידע כללי, פילוסופיה. חשוב לנו שהבחורים יהיו עשירים בדעת. זה תורם לתורה עצמה, מרחבים של היכרות עם העם שלנו ועם התרבות שלנו והתרבות העולמית. זה מעמיק את הבנת התורה בצדדים השונים שלה".

אף שהישיבה והמוסדות הנוספים קיימים כבר 13 שנים, במקום לא התגבשה קהילה גדולה והיא מפוזרת ברחבי יפו. רק בודדים מתלמידי הישיבה נשארים לגור באזור לאחר נישואיהם, בעיקר בשל מחירי הנדל"ן המאמירים באזור. "אין לנו פתרון לזה. זו בעיה משותפת לזוגות צעירים מהמגזר הערבי והיהודי. לשכור כאן דירה מינימלית עולה 4,500 שקל. בעירייה מדברים על תוכנית דיור למשתכן לזוגות צעירים מכל חלקי האוכלוסייה. אולי זה יהיה פתרון חלקי. כרגע לא מסתמן פתרון אחר". גם ילדיהם הנשואים של משפחת מאלי לא מתגוררים באזור. הן בשל מחירי הדיור, והן בשל המחסור במוסדות חינוך לגילים צעירים.

עולות לפעמים מחשבות לעזוב פה ולעבור לחיי פנסיה נוחים יותר?

"לא. מעולם לא. אם באים למשימה, לא נוטשים באמצע. חיזוק המוסדות ביפו הוא חיזוק של העם שלנו ושל השפעת היהדות במרחבים של גוש דן, שזה המקום המרכזי שבו מתגורר העם שלנו. על גלופה של חולצה לחבר'ה כתבנו 'התורה במרכז'. זה המסר שלנו. להיות מגדלור של תורה במרכז".

The post "רוב האוכלוסייה חיה איתנו בשלום, במיעוט הקיצוני המשטרה תטפל" appeared first on מקור ראשון.