לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין ולוחם הלח"י משה ברזני, שהשלטון הבריטי דן בשנת 1947 למיתה בתלייה, בילו את שעות חייהם האחרונות במחיצתו של הרב יעקב גולדמן, רב בתי הסוהר ומחנות המעצר מטעם הוועד הלאומי לכנסת ישראל. הגרדום כבר חיכה, ופיינשטיין וברזני היו יכולים לראותו מתא הנידונים הסמוך. הם לבשו סרבלים אדומים, שסימלו את בואו הקרב של המוות.

הרב גולדמן הוציא פנקס ורשם מפיהם את המילים האחרונות שביקשו למסור לבני משפחותיהם ולעם כולו. הוא כתב בעיפרון, בחיפזון. לעיתים, כדי לא לפספס מילה, כתב את שמותיהם בקיצור: פ' וב'. הוא רצה להישאר במעמד התלייה, אך לפיינשטיין וברזני היו תוכניות אחרות: לפוצץ רימון יד מאולתר שמנגנונו הוסלק בתוך תפוז, להרוג את הפמליה הבריטית שתגיע לתלות אותם ואז להתאבד ברימון־תפוז נוסף.

כדי לא לפגוע ברב, פתחו השניים במאמצים לשכנעו שיוותר על הרעיון לנכוח במעמד התלייה. "הם אמרו לאבי שמחזה העלייה לגרדום ישפיע עליו לכל חייו", מספר טוביה גולדמן (93), בנו של הרב, "אך הוא אמר: 'בחורים, אל תפצירו בי. המראה האחרון שתרצו לראות עלי אדמות יהיה של פני אח אוהב, ולא פני גוי שונא'".

"לא שיערתי בנפשי אותה שעה מדוע כה נחרדו בשומעם על כוונתי להיות עמם עד שעתם האחרונה", כתב הרב גולדמן במחברתו לאחר מעשה. בעודו יושב במשרדי הקצינים וממתין לתלייה, הרעיד פיצוץ אדיר את קירות הכלא המרכזי של ירושלים: השניים חיבקו זה את זה, רימון בין הלבבות, ויחד שמו קץ לחייהם בטרם ישיגם הגרדום הבריטי. פיינשטיין היה בן 19 במותו, ברזני בן 21 כמעט.

הרב גולדמן שב לביתו, העתיק את מילותיהם מהפנקס והעבירן למשפחות. אך הפנקס נשכח. עם פטירתו בשנת 1986 עברו מסמכיו לידי ילדיו, טוביה גולדמן ואסתר גולדמן־ברוך. אך רק נינתו, אביטל רבינוביץ־פרי, היא שאיתרה את הפנקס לאחרונה, ממש במקרה.

"מדובר בפנקס קטן שאפשר בנקל להתעלם ממנו", היא מתארת. "דפדפתי בו, ולפתע ראיתי שרשום 'פמוטים בבית־לחם'. זה לכד את תשומת ליבי, כי סבא־רבא שלי היה בקשר גם עם כלא הנשים בבית־לחם. מיד אחר כך הופיע דף שבראשו כתוב 'דב גרונר' (אף הוא מעולי הגרדום, מ"פ) והמשפט: 'המוות לא כה אכזרי כל עוד המטרה נשגבה'. בעמודים הבאים נכתב 'שברזני מבקש למסור' ו'פיינשטיין'. הידיים התחילו לרעוד לי. מיד הזעקתי את סבא ושאלתי: 'יכול להיות שזה הפנקס שהרב גולדמן החזיק כשבא אליהם? הייתכן שאנחנו מחזיקים בידינו את המילים האחרונות שלהם?'"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02113_33_00-9-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

השבוע, ב־21 באפריל, מלאו 74 שנה לעלייתם של השניים בסערה השמיימה. "מנשק ידי הוריי בן ציון חי", כתב גולדמן מפי ברזני, שבמילותיו האחרונות פנה לאחיו שאול, אף הוא איש לח"י, שהיה עצור באותה עת בלטרון. "לאחי בלטרון לא שכחתי אותך. מקוה שלא תשכח אותי. היה לך אח שידע את המולדת. מרגיש בחסרונך. בשביל המולדת הכול טוב. שלום אח יקר… בריזני (כך במקור, מ"פ) מבקש מארגונו שיסלחו לי על הבגידה שעשיתי שחתמתי לשלטון הזר (על חנינה, מ"פ) ומקווה שהיישוב כולו יתאחד לסלק את האויבים כמו חשמונאי ובניו".

"פי קולכם יהא (הוא) כקול יעקב וידיכם ידי עשו דו"ש (כנראה דרישת שלום, מ"פ) אל ישבר רוחכם בזה. קבורה בירושלים", כתב פיינשטיין. "לאחי, מיליי האחרונות מצטער שלא אוכל לשלם עבור השקר שאמר לי. רק דבר אחד לאמר שאני סולח לו על זה. למסור לארגון שאפילו אם זה היה אשמתו – שיסלחו לו. ד"ש לכל המשפחה". בכך התכוון פיינשטיין לכך שאמו ואחיו בנימין ביקרוהו בבית הסוהר ואמרו לו שהאצ"ל מאשר לו לחתום על בקשת חנינה, מה שלא היה נכון בפועל, אך בעקבות זאת מאיר חתם. בנימין היה בעצמו חבר אצ"ל, ומאיר ביקש בצוואתו האחרונה כי יסולח לאחיו על דבר ה"שקר".

תוכנית שמשון

"לקרוא בפנקס היה כמו להקשיב להקלטה", אמר השבוע בהתרגשות אמנון רותם, אחיינו של משה ברזני. "מבחינתי זו לא רק קריאה, אלא עדות חיה שכאילו מאפשרת ממש לשבת ולהקשיב למה שהלך בשעות חייהם האחרונות".

"המילים האחרונות שלי לפני העלותי על הגרדום: למות עם נשק בידיים מאשר לחיות עם ידיים למעלה. למות בכבוד מה שלחיות בשפל", אמר פיינשטיין לפי הפנקס, וביקש מחברתו, רחל קרמר, שתינשא ותקרא לבנה  על שמו.

אחיינו אליעזר פיינשטיין אמר לנו: "יושב אדם במעמד מיוחד, יודע ששני אלה עולים לגרדום, ורושם כל מילה שהם אומרים לו בראשי תיבות. הרב גולדמן אמנם הגיע לשבעה של הדוד שלי ואמר להוריו את הדברים, אך הפנקס הוא גילוי היסטורי של ממש".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02113_47_06-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לוחם הלח"י אליעזר בן־עמי, בן ה־97: "אמרתי לאנשיל, בירושלים לא אתן להם לתלות יהודים. זה מה שהניע אותי ודרבן אותי להכין את הרימונים"

גם לוחם הלח"י אליעזר בן־עמי, בן ה־97, התרגש השבוע לשמוע על מציאת הפנקס. בן־עמי הוא מי שהכין בכלא במו ידיו את שני הרימונים שהוסלקו בתפוזים שפוצצו פיינשטיין וברזני. "אחרי שהכול קרה, אמרתי לרב גולדמן: 'אתה קלקלת לנו תוכנית גרנדיוזית. מכיוון שעמדת על כך שיהיה נוכח במעמד התלייה, פיינשטיין וברזני נאלצו לשנות את התוכנית המקורית שהגינו: את תוכנית שמשון – תמות נפשי עם פלישתים".

המנדט הבריטי דן לגרדום 12 יהודים שפעלו במחתרות לגירושם של האנגלים מהארץ בין השנים 1938 ל־1947. רק במקרה של פיינשטיין וברזני נשאר חבל התלייה מיותם. "בשעות שכאלה מפסיד את הקרב / האויב. / החורק שיניים", כתב נתן אלתרמן בעקבות מותם ב"טור השביעי" בעיתון "דבר", ב־25 באפריל 1947.

בספטמבר 1946 השתתפו אנשי אצ"ל בשוד בנק עות'מאן ביפו. הם נעצרו ואחד מחבריהם, בנימין קמחי, נידון ל־18 מלקות ואף הולקה. האצ"ל החליט לנקום, ולמחרת תפס קצינים וסמלים בריטים ברחבי הארץ והלקה גם אותם 18 מלקות. אחת מחוליות המלקים נתפסה, ושלושה מהמשתתפים בה – יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני – הצטרפו בתא הנידונים אל ברזני ודב גרונר, שכבר היה שם על חלקו בהתקפת האצ"ל על משטרת רמת־גן. פיינשטיין יצטרף בהמשך.

אחת המשימות שלקח על עצמו הרב גולדמן הייתה לקיים סדר פסח לנידונים למוות, שהופרדו משאר אסירי הכלא, ב־4 באפריל. הקצין הבריטי ביקש להשפיל את הנידונים ולא הסכים להביא את מוצרי הסדר עד שהם בעצמם יבקשו אותו בקולם. רק כשהרב גולדמן התערב ויתר הקצין, והסדר התנהל כהלכתו.

הבריטים הוציאו לפועל את התליות במפתיע וברגע האחרון, כדי למנוע מהיישוב היהודי להתקומם ולהפגין. גרונר, דרזנר, אלקחי וקשאני הועברו בחשאי לכלא עכו, שם הוצאו להורג ב־16 באפריל, בלי שמשפחותיהם הספיקו להיפרד מהם. אך מסמך נוסף שאותר לאחרונה בארכיון המדינה שופך אור גם על תלייתם של הארבעה.

את המסמך, המכונה "דו"ח גולדמן", העביר הרב לממונים עליו, והוא מציג שיחות ומגעים לא מוכרים שקיים בינואר 1947 עם מייג'ור ברומפילד, ראש שירות בתי הסוהר הבריטי. ברומפילד קרא לרב לקראת הוצאה להורג אפשרית של גרונר בבית הכלא בירושלים, כדי להתייעץ עמו.

בפועל, ההוצאה להורג של גרונר בירושלים בוטלה, ושלושת הנתפסים בליל ההלקאות נוספו לתאי הנידונים למוות. "בנקודה הזו, ואלו דברים שלא ידענו, נכתב כי הרב גולדמן בא לפגישה לאחר שקיבל מידע סודי שכנראה הבריטים מתכננים להוציאם להורג בעכו בחשאי ובלא נוכחות רב", מתאר יורם תמיר, מנהל מוזיאון אסירי המחתרות השוכן במבנה בית הסוהר בירושלים. "ברומפילד הרגיע אותו, ואמר לו שזה לא יקרה. סביר ששיקר לרב, אך אין באפשרותנו לקבוע זאת לבטח מכיוון שייתכן שהייתה זו החלטה של גורמים בכירים ממנו".

"לפני כשבועיים… קיבלתי ידיעה סודית", כותב הרב גולדמן בדו"ח, "שיש בדעת השלטונות להוציא לפועל פסק דין מוות באופן סודי, בלי שייוודע הדבר לאיש מהישוב, ואף לא לרב. פניתי למייג'ור ברומפילד ואמרתי לו, כי חושש אני שבוקר אחד יטלפן אליי ויגיד שיש צורך לאסוף ארבע גוויות… הוא הכחיש את הדבר, ואמר לי שאלו שמסרו לי את האינפורמציה הזאת הוליכו אותי שולל. ושוב הבטיח לי שיהיה לי ידוע… כדי שאוכל להתקשר עם הנידונים לפני התלייה".

גולדמן אף מתאר בדו"ח כיצד שב ופנה לברומפילד, והזכיר לו את שיחתם ואת הבטחתו לתת לו הודעה מוקדמת. ברומפילד מצידו התעקש כי "אין אמת בידיעות שמחר יתלו אותם, או בקביעת תאריך לתלייה", והבטיח לעמוד עמו בקשר לתאריך, אך לא עמד בדיבורו: הארבעה הוצאו להורג, והרב גולדמן שמע על דבר תלייתם ברדיו.

תפוזי הנפץ

את פיינשטיין דנו הבריטים לגרדום כמי שנהג ברכב האצ"ל בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים ב־30 באוקטובר 1946, במטרה לפגוע בתשתיות בריטיות. פיינשטיין נפצע בפעולה, ובבית החולים נאלצו הרופאים לקטוע את ידו. ברזני נתפס ב־9 במרץ 1947 ברחובות ירושלים כשברשותו רימון יד שבאמצעותו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית הבריטית. הם נשפטו לחוד, וכל אחד מהם סירב להכיר בסמכות בית הדין הצבאי הבריטי.

"אחרי שתלו את הקבוצה של גרונר ושלושת חבריו, חשבתי שזה כמו צאן מובל לטבח", אומר בן־עמי. "שאם כבר הולכים למוות, כדאי לעשות פעולה ולהרוג את התליין, את הפמליה. אמרתי לממונה עליי (מפקד בכיר ממנו בלח"י שהיה גם הוא בכלא, מ"פ) אנשיל שפילמן: שמע, שמשון לא היה טיפש כשהוא אמר שבמותו יהרוג פלישתים יותר משהרג כל חייו".

לאחר שפיינשטיין וברזני הביעו את נכונותם לפעול עם הרימונים, ניגש בן־עמי לביצוע. בתחילה שקל להסליק את מנגנון הרימון בתוך תפילין, אך נוכח לדעת שהקובייה של התפילין קטנה מדי לצרכיו. ואז הגיעו תפוזים כקינוח באותו שבוע, ובן־עמי הבין שבתוך תפוז יוכל להכניס את כמות חומר הנפץ ששאף לה. "מאותו רגע ואילך הבחורים (פיינשטיין וברזני, מ"פ) אמרו שהם אוהבים תפוזים, כי אמרנו להם שהם יקבלו 'את זה' בתפוזים".

אנשי האצ"ל סייעו בהברחת חומרי החבלה לתוך הכלא. "התחלתי לעשות בתפוזים ניתוחים פלסטיים עם סכיני גילוח, כדי שכשארכיב בחזרה את הכיפה שלהם היא תיראה כאילו התפוז לא נחתך. ברגע האמת הייתי כל כך מיומן, שבעשרים דקות הכנתי רימון. כדי לחבר את הכיפה לקליפה השתמשתי בקיסמים שיצרתי מעץ".

בן־עמי הכין שלושה תפוזים, ואחד מהם השאיר אצלו, ריק מחומרי נפץ, כדי לעקוב אחר הירקבות התפוז ולוודא שהריקבון לא יעורר את חשד הבריטים. "ביום הרביעי ראיתי איך התפוז על המדף שלי יבש עד שראו את הקיסמים, אז החלטתי לבטל את הפעולה. שלחתי להם הוראה והסבר כיצד לפרק את הרימונים ולהיפטר מהם, אבל אז הגיע הרב גולדמן ואמר להם: 'אור למחרת בבוקר – תולים אתכם'. הם כבר לא השמידו את הרימונים. לו האנגלים היו דוחים את התלייה בערב נוסף, לא היו להם רימונים ואז היו תולים אותם. כבר מהרגע הראשון אמרתי לאנשיל: בירושלים לא אתן להם לתלות יהודים. זה מה שהניע אותי ודרבן אותי להכין את הרימונים".

תנ"ך במתנה לסוהר

טוביה גולדמן היה אז בעצמו איש פלמ"ח, והוא זוכר כיצד קצין בריטי בא לקרוא לאביו הרב לכלא. "אבי אמר לאמי, בכוונה באנגלית כי הקצין הלך אחריו לכל מקום בבית, 'האם תוכלי למצוא לי את הסידור הגדול שבו הווידוי בפנים?'. כך היא הבינה למה הוא הולך ויצרה קשר עם הרב הרצוג (הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, מ"פ) כדי שינסה להגיש בקשה אחרונה לבטל את רוע הגזרה. הרב יצר קשר עם הנציב העליון הבריטי, ללא תוצאות".

"שוחחנו… על קידוש השם", כתב הרב גולדמן. "תוכניתם לפוצץ עצמם יחד עם קציני המשטרה הבריטית האמורים להתייצב בשעה ארבע לפנות בוקר, במעמד העלאתם לגרדום, נעלמה ממני. אף לא היה ידוע לי אותה השעה, אלא רק לאחר שנים, כי הֶכשרה ההלכתי של תוכנית זו נתבקש מהרב פרנק (הרב צבי פסח פרנק, רבה הראשי האשכנזי של ירושלים, מ"פ) ובאמצעות ר' אריה לוין הנכבד – ולא ניתן.

"…מבלי לגלות לי את תוכניתם, ביקש פיינשטיין לברר מה דעתי על מי שמבקש לשלוח יד בנפשו, אך עשה זאת בתחכום. 'אתה יודע, כי היינו יכולים לבקש חנינה על נפשנו וכך אולי היינו ניצלים ממוות. לא עשינו כן, על פי הוראות ומדיניות ארגוני המחתרת שלא לבקש טובות מהאויב. האם סירובנו לנסות ולהציל חיינו ייחשב לנו כחטא של איבוד לדעת?', שאל פיינשטיין.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02113_37_00-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"…מאחר שכוונתי אותה השעה הייתה להסיר כל דאגה מיותרת מליבם… הוספתי, אולי באורח פסקני משנדרש: 'לא כל מעשה של שליחת יד בנפש, מהווה חטא איבוד לדעת, הנה שיבחו חז"ל… את שאול המלך, על שהעדיף ליפול על חרבו מליפול בידי הפלשתים… ושוב, נתקבלו דבריי בחיוך של שביעות רצון".

במותם חסו פיינשטיין וברזני לא רק על הרב גולדמן אלא גם על חיי הסוהר ששמר עליהם, הנרי תומס גודווין. "הוא היה 'הסוהר הטוב' שהיטיב איתם, והכרת הטוב שלהם כלפיו גרמה להם לחוס על חייו", מתאר האחיין אמנון רותם. "בפועל, מה היה אכפת להם להרוג בריטי אחד, גם אם לא את כל הצוות? אבל הם לא היו רוצחים. הייתה להם אידיאולוגיה לשחרר את הארץ מהמנדט הבריטי. הם גם נתנו לגודווין מתנה: ספר תנ"ך, שבו פיינשטיין כתב לו הקדשה. הם ביקשו ממנו לעמוד במסדרון כי הם רוצים להתייחד, להתפלל. הוא יצא והבן שלו סיפר שהוא עיין בתנ"ך. אלא שאז היה הפיצוץ. הוא נכנס לתא והתחיל לצעוק: הם הרגו את עצמם, הם הרגו את עצמם".

"אני הייתי בטוח שכבר אין רימונים, אבל אחרי חצות שמעתי בום, בום. הבנתי מיד", מתאר בן־עמי. "אמרתי לאנשיל, הבחורים התאבדו. לפי קול הפיצוץ זיהיתי שהם פוצצו את הרימונים זה ליד זה".

טוביה גולדמן: "אחרי הפיצוץ לא נתנו לאבי לראות מה קורה. החזיקו אותו כל הלילה, ורק בבוקר סיפרו לו שהם נטלו את נשמתם בפיצוץ. הוא הוסע הביתה, ובשבע בבוקר כבר היו עיתונאים אצלנו בבית. אבי ישב מזועזע וסיפר להם את הסיפור".

סיפורם של פיינשטיין וברזני טלטל את מפקד האצ"ל, מנחם בגין. כשכבר היה לראש ממשלה, נאם הבדרן דודו טופז בשנת 1981 את "נאום הצ'חצ'חים" המפורסם שהתפרש כמתנשא על בני עדות המזרח. בנאום תגובה נסער השיב לו בגין: "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת. פיינשטיין היה ממוצא אירופי, איך קוראים לזה… 'אשכנזי'. ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה, לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוליך אותם אל התלייה, והרב התעקש שהוא יבוא להוביל אותם, והם לא רצו לפגוע ברב. הם לקחו בליבותיהם רימון יד, לחצו! אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!"

בצוואתו כתב בגין: "בבוא היום הואל נא לקרוא באוזניהם של יקירי נפשי, ידידים וחברים, את בקשה זו: אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פינשטיין ומשה ברזני, והריני מודה לך ולכל מי שיעשה לקבלה". כך היה.

אף שהכין את הרימונים ששימשו להתאבדות יקיריהם, בלבן של משפחות ברזני ופיינשטיין אין דבר כלפי בן־עמי. "אביו של ברזני חיבק ונישק אותי ואמר לי 'הצלת את כבוד מדינת ישראל'. התחלתי לבכות. לשמוע מאבא דבר כזה, זה ריצה אותי. חשתי הקלה", הוא משחזר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201716_18_51-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

רותם: "שאלתי פעם את אליעזר בן־עמי: 'תגיד, לא רעדו לך הידיים?' הוא אמר שהוא חשב עליהם כבני אדם, אבל שמאחר שזו הייתה פעולה מלחמתית שהם עצמם ביקשו לעשות כפעולה אחרונה נגד הבריטים, זו הייתה מבחינתו פעולה רגילה. זה לא לב קר, והוא הכין את המטענים באופן כזה שיגרום למוות מהיר".

משפחת גולדמן איתרה במסמכיו של הרב הזמנה לחקירה, שכן הבריטים חשדו שהיה "שותף לפשע" בנושא הפיצוץ. "הוא זומן", אומר טוביה, "אבל לא בא להיחקר כי בינתיים כבר קמה המדינה".

השבוע, בתא הנידונים למוות בכלא המרכזי בירושלים שהפך כאמור למוזיאון אסירי המחתרות, העלים הירוקים בזרי הפרחים שהונחו בתא בטקס יום הזיכרון היו טריים עדיין. החפצים בתאם של פיינשטיין וברזני שוחזרו: סרבלי המוות, הדרגשים והמחצלות. על שולחן, לצד שני ספלים, מונחים שני תפוזים. הגרדום במרחק פסיעה. רבינוביץ־פרי שולפת את הפנקס מתיקה, וכולם נרעדים. פנקס קטן שאוצר מילים גדולות שנכתבו פה ממש, לפני 74 שנה בדיוק. אותיות פורחות באוויר.

"כשאבא הלך לתא הגרדום", אומר טוביה גולדמן, "הוא נשא תפילה: 'אלוהים, אין בי את האפשרות למנוע מהם את ביצוע גזר הדין, אבל שימה בפי את המילים שבהן אוכל להסיר מהם את מר המוות'. תפילתו נתקבלה. מבחינת אבא הם יצאו למוות בשירה ובשמחה. הם שרו אדון עולם, לאחר שברזני הציע: 'למה להגיד את התפילה? נשיר אותה'. סרג'נט גודווין התפלא ואמר לאבא: 'אני לא מבין איך אנשים יוצאים שמחים לקראת המוות'. אבא ענה: 'ככה יוצאים למוות אנשים נקיי מצפון'".

The post 74 שנים לרימון בין שני הלבבות: "למות עם נשק בידיים" appeared first on מקור ראשון.