יום שלישי, ז' באדר

קמתי בבוקר עם כאב ראש חזק. גרמו לכך, כנראה, המתח ונדודי השינה. היום, ז' באדר, יום פטירת משה רבנו, מנהג חברי חברה קדישא לצום היום. גם אני נהגתי לצום בשנים האחרונות, מאז שהקמנו חברה קדישא בכפר־מימון. התכוונתי לצום גם היום, כמנהגנו, אולם כאב הראש הנורא אילצני לשנות ולוותר על הצום.

הזמנתי את הר"מים לישיבה בחדרי אחר הצהריים לדון בהיערכות למצב החדש שנוצר. נכנסתי למשרד להתקשר בטלפון לכפר־מימון. בגלל ההחלטה להישאר כרגע בימית, היה צורך לסיים כמה נושאים בכפר שנשארו פתוחים. האחד מהם – דין תורה בין אחד החברים לבין המזכירות בדבר שטח ארטישוק, שעובד על ידו, בניגוד להסכם, לטענת המזכירות.

טלפנתי לרחמים, חבר הכפר ומומחה לגידולי ארטישוק. "רחמים", קראתי באפרכסת, "כאן יעקב אריאל".

"הרב?", ענה הקול מן הצד השני, "מהיכן אתה מדבר?"

"מימית. יש לי בעיה דחופה, ואני צריך את עצתך".

"מה הבעיה?"

"האם אפשר להשאיר שטח של ארטישוק כל הקיץ ללא טיפול?"

השיחה נקטעה. חייגתי שנית.

"רחמים, השיחה נקטעה, האם שמעת את שאלתי?"

"לא, חזור על השאלה".

חזרתי על השאלה.

"בקיץ יש לגזום ולא להשקות".

"באיזה תאריך?"

השיחה נקטעה שוב. חייגתי בשלישית.

"מה קורה בטלפון שלכם?", שאלני רחמים.

"מנסים לנתק אותנו, כנראה, ענה בקיצור לפני שהשיחה תיקטע שוב".

"צריכים לגזום בחודש יוני, ולהשקות בחודש יולי".

"טוב, תודה!"

"לשם מה אתה צריך לדעת זאת, האם אתה עומד לגדל ארטישוק בימית?"

לא הספקתי לענות לו. השיחה נקטעה שוב.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/05/D356-011-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הסתפקתי באינפורמציה שנמסרה לי. היא תאמה לאינפורמציה דומה שקיבלתי בשבוע שעבר מיעקב, מגדל ארטישוק אחר בכפר. לפי זה יוצא שהחבר לא עמד בתנאים. היה עליו לגזום ביוני ולהשקות ביולי. הרהרתי בדני, יו"ר המזכירות, שלחץ עליי לפני שבוע להכריע בשאלה בהקדם. כי חבר אחר זכאי לקבל את השטח, ועליו לזרוע אותו עוד השבוע, ולפני שנגמר הדיון עם המגדל הקודם ופינוי השטח לא יוכל המגדל החדש לזרוע. משלוח הפסק בדואר ייארך כמה ימים, ודני זירזני להכריע בשאלה בהקדם: טלפנתי למזכירת הכפר, שולה.

"שולה, כאן יעקב אריאל".

"מי? הרב? מהיכן אתה מדבר?"

"מימית, קחי בבקשה נייר ורשמי שסיכום הבוררות הוא שהחבר שגידל ארטישוק…"

השיחה נותקה. רציתי לטרוק את הטלפון ולנוטשו לנפשו. אך הידיעה שיש הממתינים בקוצר רוח לפרסום הפסק אילצתני לחייג שוב. "שולה, רשמי בקיצור, לפני שהשיחה תנותק שוב, שהחבר שגידל ארטישוק לא עמד בתנאי ההסכם. הדפיסי זאת בשלשה עותקים וחתמי בשמי. עותק אחד תמסרי לדני, עותק אחד לחבר ועותק שלישי לחיים המתכונן לזרוע השבוע את השטח".

נזכרתי שבנה, נחום, מתחתן בעוד שבועיים. לא זכרתי את התאריך המדויק.

"שולה, מתי חתונתו של נחום?"

"בכ"ג אדר".

השיחה נותקה שוב. אך הפעם לאחר שסיימתיה.

היכן נהיה בכ"ג אדר? האם אוכל להגיע לחתונה ולחזור? האם בכלל נהיה פה? מה שברור, חייבים להגיע לחתונה, למרות הקשיים.

* * *

אחרי תפילת מנחה התכנסו הר"מים בחדרי לדיון במצב. ישבנו – הרב שילה, הרב שוורץ, הרב רובינשטיין והרב נחשון. אחי, הרב ישראל, נעדר. הוא טרוד בפעילות המטה לעצירת הנסיגה. באותה שעה התקיים בכנסת בירושלים דיון על חבל ימית. סיעת התחיה הגישה הצעת אי אמון בממשלה, ושר הביטחון היה אמור לנאום נאום חשוב. הפוליטיקה הגבוהה נראתה רחוקה מאיתנו. אנו חייבים להתמודד עם בעיותינו המקומיות והקיומיות.

פתחתי את הישיבה: "נקלענו למצב קשה. החבל כולו נתון בהסגר. המתח גבוה. עלולות להיות תקריות רבות. ייתכן שיבואו לגרשנו מכאן, אולי ללא כל התראה מוקדמת. כל אלו עלולים לרפות את המתח הלימודי ולהפריע לריכוז, הנחוץ כל כך ללימוד. עלינו לטכס עצה, כיצד לחזק את המתח הלימודי בישיבה. למרות הבעיות, ודווקא בגללן, על הישיבה לשמש מקום שבו ירצו רבים שיגיעו לחבל להימצא באווירת לימוד רגועה. הדבר מחייב את כולנו ליתר מאמץ, ונוכחות מוגברת באולם הלימוד.

"עצם נוכחותנו באולם תסייע לבחורים ללמוד יותר טוב בשמשנו להם דוגמא אישית. ומאידך גיסא יביא הדבר גם לנו תועלת. הרי בלאו הכי לא נוכל לשבת בשקט בבית וללמוד מתוך שלוות נפש. האווירה מתוחה. רק אולם גדוש באווירת לימוד ישמש גם לנו מקלט מהאווירה שבחוץ. כמו כן עלינו להסביר לבחורים את המצבים שאליהם אנו עלולים להיקלע, לחזור ולשנן להם דברים, שהבהרנו פעמים רבות, שלדעתנו אסור להרים יד על חייל, אפילו כשתיווצר חלילה פרובוקציה.

"דבר אחרון, חג הפורים קרב ובא. ועלינו להביא בחשבון, שרבים ירצו לשמוח איתנו שמחה ישיבתית אופיינית. עלינו להיערך, אפוא, לקלוט את הציבור הרחב הנמצא בעיר ואשר יבוא אליה וישתלב בשמחתנו".

נתתי את רשות הדיבור לר"מים ותוך כדי דיון הועלו הצעות מעשיות. הצעה חשובה הועלתה, לאפשר לבחורים המתקשים ללמוד עתה את הסוגיות המסובכות של בבא מציעא ללמוד מסכת מגילה, מסכת קלה העוסקת בענייני דיומא. הרעיון נראה לי, והצעתי שאחד הר"מים יתנדב ללמד מסכת זו למעוניינים בכך. המלצתי במיוחד להציע את הלימוד במסכת מגילה לשני השיעורים הצעירים. לשיעור א', המתעתד לחזור לישיבה לאחר שיצא הביתה בשבוע שעבר מתוך כוונה להתגייס, ובוודאי יקשה עליו לחזור ללמוד מסכת בבא מציעא. וכן לשיעור ב', שזה עתה חזר מהצבא לישיבה, ולא הספיק להיכנס לסוגיות העמוקות של מסכת בבא מציעא.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-17.32.17-750x525.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הצעה אחרת הועלתה לנהוג בתענית אסתר הקרובה כפי שמציעה המשנה במסכת תענית: להוציא את התיבה לרחובה של עיר, ולשים אפר מקלה בראש כל אדם. גם הרעיון הזה התקבל על דעת כולנו.

באותה שעה התקיים בכנסת בירושלים דיון על חבל ימית. סיעת התחיה הגישה הצעת אי אמון בממשלה, ושר הביטחון היה אמור לנאום נאום חשוב. הפוליטיקה הגבוהה נראתה רחוקה מאיתנו. אנו חייבים להתמודד עם בעיותינו המקומיות והקיומיות. פתחתי את הישיבה: "ייתכן שיבואו לגרשנו מכאן, אולי ללא כל התראה"

הצעה נוספת הייתה שהישיבה תארגן משלוח מנות לחיילים במחסומים ותצרף למשלוח גם מנות מתושבי העיר, שיצטרפו למצווה. לסעודת פורים יוזמן כל צוות הר"מים והאברכים, ולהמשך הסעודה כל תושבי העיר שירצו להשתתף בשמחה. גם לליל פורים יוזמנו כל תושבי העיר המעוניינים לרקוד בישיבה לצלילי תזמורת.

הטלפון צלצל. מעברו השני נשמע קולו הרועד של אחי, הרב ישראל: "ברגע זה נודע שישיבת אופירה גורשה מאופירה. התלמידים מוטסים עתה צפונה. הדבר נמסר בכנסת על ידי שר הביטחון. הוא הודיע שצה"ל מתחיל בפינוי חצי האי סיני מתושביו היהודים. לאור המצב לא אוכל היום לתת שיחה כנהוג כל יום שלישי, ונקיים אותה אי"ה מחר. נא להודיע לבחורים".

המילים ניתקו מגרוני. לא יכולתי להגיב והחזרתי את השפופרת לעריסתה. הס הושלך בחדר.

אשר יגורנו בא לנו. חששנו מפני הרגע הזה, שקיווינו שלא יבוא. עקירתנו מסיני החלה, אפוא! השתעשענו בתקווה שניתן עדיין לעצור את הנסיגה, ושהממשלה בעצם אינה עושה את כל המאמצים כדי לגרשנו, כי אולי גם היא מעוניינת שנלחץ עליה, בצורה כזו שלא תהיה לה ברירה אלא להודיע למצרים שאין ביכולתה לגרשנו. כל התקוות נגוזו, וכל האשליות נופצו. הממשלה החליטה לנקוט ביד תקיפה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/05/D319-027-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ישיבת אופירה הייתה ישיבה־בת שלנו. אחי הרב ישראל ומנהל הישיבה אברהם בר־אילן היו יוזמיה, מייסדיה ומקימיה. הקמת ישיבה במקום כה מנותק, הן מבחינה לוגיסטית והן מבחינה חינוכית, הייתה רעיון נועז. אך התלהבותם של הבחורים והתמיכה הציבורית שזכתה לה, הן במקום והן מחוצה לו, הכריעה את הכף בדבר חשיבותה. התכוננתי בהזדמנות להגיע אליה כדי לשמוע ולהשמיע, אך דחיתי את הרעיון מפעם לפעם בגלל לחץ העבודה בימית. הרב ישראל ואברהם גייסו את הבחורים. תחילה כעשרים תלמידי כיתה י"ב, ולאחר מהם כעשרים תלמידי כיתה י"א מכל הישיבות התיכוניות ברחבי הארץ. היו אלו בחורים אידיאליסטים, שלא נרתעו מהקשיים הצפויים להם – ניתוק מהבית, תנאי מגורים ומזון קשים, וחשש להפסדן של בחינות הבגרות. אולם למרות הכול שררה בישיבה הצעירה אווירת לימוד טובה. הבחורים החזיקו את הישיבה בכוחות עצמם, כי הר"מים התחלפו לעיתים קרובות. אחת לשבוע היה אברהם מארגן משלוח אספקה לישיבה, ובאותה הזדמנות היה מגיעים גם מורים למקצועות שונים שניאותו ללמד את הבחורים. לרשות הישיבה הועמדו מבני תעשיה עזובים על ידי אחד מתושבי אופירה, והודות לאהבתם ועזרתם של תושבי העיר, שלא הסתירו את שמחתם מהתרומה המורלית שהביאה להם הישיבה, יכלה הישיבה להתקיים ולהתפתח. עתה הקיץ הקץ על כל המפעל היפה הזה, להחדיר תורה ליישוב הדרומי המרוחק.

חזרנו לדיון. בוודאי יגיע גם תורנו. יש לצפות להפתעות פתאומיות. הכרחי לדון אפוא בהכוונת התנהגותם של הבחורים במקרה של גירוש על ידי הצבא. יש צורך לחזור ולשנן ולהחדיר עמוק־עמוק לתודעתם של הבחורים את דרכה הברורה של הישיבה, שלא תהיה שום אלימות מצידנו. והדבר דחוף דווקא עתה כשמועד גירושנו, חלילה, הולך וקרב. הוטל עליי לשוחח עם הבחורים בדחיפות ולהבהיר להם בצורה חד־משמעית את דעתנו. החלטתי אפוא שבמקום אחי אתן אני את השיחה היום, ואילו אחי ייתן שיחה מחר.

הישיבה נסתיימה. נותרתי בחדרי לבדי, תפוס בשרעפיי… צלצול הטלפון הפסיקם. מעברו השני של הקו נשמע קול מרוחק, חלוש חרד ורוגש. היה זה אחד מתלמידי ישיבת אופירה. הוא שאל מה לעשות בציוד. הוא טלפן לאחי, הרב ישראל, ולאברהם, אך הם אינם בבית. הוא נשמע אובד עצות. לדבריו, הוא נותר עם בחור אחד בלבד. כל היתר הועלו על המטוסים והוטסו צפונה. הדבר נעשה בדרך מתוחכמת. בבוקר הוזמנו כל הבחורים למשטרה לברר מי היה אשם בשרפת מחנה שהיה מיועד למצרים. החקירה לא נועדה, כנראה, אלא לשמש תרגיל של הסחת דעת כדי למנוע את מאבקם של הבחורים. צה"ל עובד אפוא בשיטות האופייניות לו. ניצול גורם ההפתעה. ב"ה שכוחו זה עדיין במותניו. סוף־סוף כולנו חיילי צה"ל, צבא ה', צבא ישראל, ואנו מעוניינים בהצלחתו. אלא שלצערנו הוא נוקט בשיטות אלו כלפי אחיו מבית במקום להתמקד במלחמה האמיתית שיש לו עם האויב מבחוץ. למרות זאת אין לנו מאבק עם צה"ל חלילה, אלא עם המשימה שהוטלה עליו, וכנראה לא ברצונו ולא בהתלהבותו.

הבחור נשמע נרגש מאוד, וקולו חנוק, כנראה, מדמעות. הרגעתי אותו. "שמע נא ידידי, אף על פי שאיני מכירך אישית, שמור על קור רוחך. לא נותרה לך עתה ברירה. מאבקכם באופירה הסתיים לפי שעה. עשיתם עבודה יפה במשך מחצית השנה האחרונה. עתה נותר הציוד בלבד. יש לדאוג לשמירתו. בחלקו הוא רכוש פרטי של חבריך ובחלקו הוא רכוש הציבור. ארוז את כל הציוד ודאג שיועמס בצורה מסודרת ויועבר למקום מבטחים".

"אך אין לי במה לארוז".

"גש לאחד הקצינים, ודבר איתו בנחת. אתה שומע? – בנחת, לא בכעס! אתה שומע?"

"כן, אני שומע".

"בקש שייתן לך אפסנאי וציוד מתאים שיסייע בידך לארוז את הציוד ולהעמיסו. זכור, אתם יחידים שנותרתם אחראים על הציוד. דאג לחבריך, דאג לרכוש הישיבה ופעל באחריות".

"טוב, תודה רבה!"

"כל טוב, ולהתראות באופירה שנית ובקרוב!"

"אמן!"

* * *

בארוחת הערב היה חדר האוכל מלא מפה לפה. כיצד הגיעו כל האנשים הנוספים? מסתבר שהמוח היהודי מייצר רעיונות שונים ומשונים. יש שהמציאו הסברים שונים ושכנעו חיילים במחסומים. יש שהתחבאו בתאי המטען של אוטובוסים ומכוניות פרטיות. יש שבאו ב"טרמפים" של מכרים אנשי צבא. ויש שסמכו על חוסר ערנותם של חיילים והצליחו לחדור.

אולם האווירה הייתה נכאה. כל הפנים הראו עצבות ודיכאון.

חייבים לעשות משהו, להעלות את המורל, להגביר את האמונה והביטחון ולהרבות את השמחה. "משנכנס אדר מרבין בשמחה", פצחתי בשיר. וראה זה פלא, הפנים אורו, הידיים החלו לטפוח, הגרונות פצחו בשיר "ונהפוך הוא". כשהחלה השירה לדעוך ביקשתי מאיתיאל בן העשר לעמוד ולומר דברי תורה לפורים, "פורים תורה", דברים אלו הכין הרבה זמן עם אלי רייף חברו, לקראת סעודת פורים. סברתי שמן הראוי שיאמר חלק מן הדברים כבר עתה.

איתיאל נעתר לבקשתי, עלה על הספסל, והחל לדרוש להנאת הנוכחים ולקול צחוקם המתגלגל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-17.32.40-750x923.jpeg 750w" sizes="(max-width: 780px) 100vw, 780px" />

אבי פרחן נכנס ולא האמין למראה עיניו הנדהמות. הסברתי לו שיהודים אינם נופלים בייאוש ובמרה שחורה, אלא מתחזקים באמונתם על ידי תוספת שמחה. שאלתיו מה הביאו לכאן. וכי ידע שיהיה שמח הערב? אמר לי שהטלפונים בעיר מנותקים, והוא בא להשתמש בטלפון הציבורי של הישיבה, שהיה תקין.

"מדוע נותקו הטלפונים?", שאלתי.

"כנראה יתחילו לגרש מכאן את התושבים הארעיים. תתכוננו!"

"אנחנו קבועים פה", עניתי בביטחון, אך בליבי החל לכרסם הספק. מי יודע אם לא יגרשונו הלילה מכאן. אני, למשל, עלול להיחשב גם כן כתושב ארעי, וכן עובדי הישיבה שהגיעו לימית בחצי השנה האחרונה, אברכים שהתחתנו בשלוש השנים האחרונות, אחרי חתימת הסכם השלום, האורחים הרבים וכו'. יש לפעול כדי לקדם את פני הרעה. בהתייעצות קצרה עם נחמה סיכמנו שעלינו לעזוב את המוטל ולחזור ללון בישיבה עוד הלילה, כדי להיות צמודים לישיבה בכל עת ובכל שעה ובכל מאורע שיארע לה.

הבחור מאופירה נשמע נרגש מאוד, וקולו חנוק, כנראה, מדמעות. הרגעתי אותו. "שמע נא ידידי, אף על פי שאיני מכירך אישית, שמור על קור רוחך. ארוז את כל הציוד ודאג שיועמס בצורה מסודרת ויועבר למקום מבטחים. גש לאחד הקצינים, ודבר איתו בנחת. אתה שומע? – בנחת, לא בכעס! אתה שומע? בקש שייתן לך אפסנאי וציוד מתאים שיסייע בידך לארוז את הציוד ולהעמיסו"

בחור משיעור א' הגיע הערב. הצליח לעבור את המחסומים בעזרת האישור שקיבל בכפר־מימון. לדבריו פגש במחסום ניר יצחק את לוי חזן ויהודה ריכטר, שני הבחורים מארה"ב, מחסידיו של הרב מאיר כהנא, שלמרות האישורים "נתקעו" במחסום ולא יכלו לעוברו. הוא ביקש ממני לפעול למענם. חיפשתי דרך להתקשר עם שלטונות הצבא. מספר הטלפון היחיד שעמד לרשותי היה זה של הממשל הצבאי ברפיח, מספר שהיה מיועד לתקשורת בשעת חירום. חיכיתי זמן רב עד שהצלחתי לשמוע צליל חיוג נקי והתקשרתי. ענה לי מאן דהוא, שהציג את עצמו כחייל תורן, אשר אין בסמכותו לעשות דבר. בכל זאת הבטיח לי להעביר את בקשתי לדרגים מוסמכים.

עודנו מתארגנים ללינת לילה בחדרי שבישיבה על ידי הנחת מזרנים על פני כל הרצפה עבור בני המשפחה, ומיכה הגיע. מיכה, חבר כפר־מימון, עבר עם כל משפחתו לימית לפני ימים מספר. הוא ורותי אשתו היו נוסעים יום־יום לעבודה, הוא במשקו שבכפר והיא אם בית בסמינר למורות וגננות בעזתה. לילדים נמצא פתרון בבית הספר המקומי החדש בימית. מיכה ורותי, בני כפר־הרא"ה, ממייסדי כפר־מימון, הם רק דוגמה למשפחות רבות מסוגן שעברו לגור בימית בחודשים האחרונים, תוך כדי הקרבה ומסירות ראויים לציון. מיכה, צנחן שהשתתף בקרבות הדמים בירושלים ובסואץ, הוא גם משתתף קבוע בשיעורי התורה בכפר. לאחרונה החל לגלות התעניינות בלימוד התורה ביתר עמקות, ובשנת השמיטה (תש"ם) צמצם את עבודת המשק, ויצא לחצי שנה ללמוד בישיבת הקיבוץ הדתי, ששכנה אז בעין־צורים. אשתו נשאה בעול הבית לבדה, כי כל ימות השבוע ורוב הלילות היה בישיבה. כמוהו עשו חברים אחרים, בן דודו אליעזר, יעקב ורפי. הניסיון עלה יפה ומצא חן בעיניו, וכעבור שנה יצא לחצי שנה נוסף בישיבת הקיבוץ הדתי, הפעם בעלומים השכנה לכפר־מימון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/05/D578-011-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

צרי אופק מכנים את התופעה הברוכה של ההתפתחות והקדמה המאפיינת את הציבור הדתי "הקצנה" דתית או לאומית ("חרדית" או "לאומנית" במונחים דרסטיים יותר). אולם באמת יסודה של התופעה הוא התייחסות כנה ואמיתית יותר אל המקורות התורניים שלנו ויישומם בחיי המעשה. האם יודע הציבור מהם הכוחות האידיאליסטיים הפועלים מתחת לפני השטח, ומהו כוחם האיכותי? במקום לדון בכובד ראש בטענות הצודקות המועלות היום על ידי חלוצים מוסרי נפש אלו קל יותר לפטור אותם במנוד ראש, להשמיץ אותם, ולכנותם בכינויי גנאי כ"פנאטים", כ"קיצוניים", וכמי שנטשו כביכול את דרכה ה"פשרנית" וה"מתונה" של הציונות הדתית הקלאסית. נוח יותר להכפיש את הציבור הזה מאשר להתמודד איתו ישירות, התמודדות אידיאולוגית וערכית. האמת היא שהציונות הדתית נוסדה על יסודות תורניים אידיאליסטיים, שגם הם נחשבו בזמנם "קיצוניים", כביכול. העלייה ארצה וההתיישבות בה, בפרט התיישבות דתית, לפני שישים שנה נתפסו בעיני רבים כהזויות לא פחות.

מיכה נכנס נושם ונושף, ובפיו הצעה. "הועלתה הצעה בעיר שכל המשפחות תבואנה להתבצר בישיבה. כל משפחה תקבל חדר ותסתגר בו ותמנע את גירושה מהמקום".

"מי העלה את הרעיון המשונה הזה", שאלתי.

"אנשים מהעיר ומהמטה", השיב מיכה.

ראיתי בעצם העלתה של הצעה כזו תחושה של ייאוש ודיכאון שאינה במקומה. אך בעיקר לא רציתי שהישיבה תיהפך למבצר אלים. היא צריכה לשמש מקום ללימוד תורה לכל המעוניין.

אמרתי למיכה: "מיכה, ראשית, אין בישיבה מקום לכל המשפחות. יש כאן רק כשלושים חדרים. רובם תפוסים על ידי בחורים משלנו ואורחים. החלק האחר מיועד לתלמידי שיעור א' האמורים לחזור בימים אלו. ואילו בעיר מאות משפחות מטופלות בילדים. ההצעה אינה מעשית. שנית, תפקידה של הישיבה ללמוד תורה גם ודווקא בשעות קשות אלו, ולא לשמש מבצר. יש מספיק בניינים ומקלטים בעיר שיוכלו לשמש בתפקיד זה".

מיכה, מאוכזב אולי מתשובתי השלילית אך מבין אותה, לוחץ את ידי בידו השרירית והמחוספסת, ידו של איכר יהודי. אומר "שלום ולהתראות".

אף אני מוסיף: "עוד נשמע ונתבשר בשורות טובות".

"אמן".

* * *

עוד זה מדבר וזה בא. אלעזר הגיע. אלעזר, עטור זקן אדמוני הדור, אף הוא מטיפוסי ארץ ישראל החדשים. חבר קשת שבגולן, היישוב התורני הראשון, מבשר ההתיישבות החלוצית החדשה של גוש אמונים. היישוב עלה על הקרקע תוך כדי הדיון על הפרדת הכוחות בגולן בתום מלחמת יום הכיפורים. אלעזר, סטודנט מוכשר לשעבר, נטש את לימודיו האקדמאיים והצטרף לקשת. שם גילה את המאור שבתורה, והחל ללמוד תורה בעיון ובהעמקה. לפני כחצי שנה הגיע עם משפחתו לחבל ימית, תחילה לתלמי יוסף, ולבסוף לימית עצמה. מרגע בואו לכאן החליט להקדיש את זמנו ללמוד בישיבה. בזכות שכלו הישר, תפיסתו המהירה ושקידתו, התבלט מיד כאחד התלמידים המעולים. הוא אילץ אותי לא אחת לאמץ את עיוני ולהעמיק יותר בסוגיה הנלמדת. ובזכותו הבנתי דברים בצורה נכונה יותר. בעיקר תעמוד לו זכותו בימים האחרונים, שקשה היה לי להתרכז ואילו הוא לא הרפה ממני, אילץ אותי להתרכז בלימודי ולענות על כל השגותיו.

אלעזר הודיע לי שמתארגנת אמירת תהילים בציבור בבית הכנסת האשכנזי בעיר, ומבקשים ממני ומהבחורים שישתתפו. השבתי לו שהישיבה במאורגן לא תפסיק את לימודיה כדי לומר תהילים. לימוד התורה הרגיל שקול כאמירת תהילים. לישיבה אסור לנטוש את משמרתה. אך יחד עם זאת אמליץ שבחורים, כבודדים, ירדו העירה להשתתף באמירת התהילים. כדאי להציע את זה ראשית כול לאותם בחורים שאינם שקועים בלימודם. מצאתי בחור אחד וביקשתיו לעבור בחדרים, ולכל בחור שיימצא בחדרו במקום באולם הלימוד יאמר בשמי שירד העירה לאמירת תהילים.

הפעם העניין קריטי. אם לא אצליח ליצור קשר עם העולם החיצון עלול צה"ל להפתיענו, ומתוך הנחה מוטעית שאנו מתכננים כביכול פעולות אלימות, יבוא הכוח התוקף במלוא עוצמתו. בדמיוני הפרוע ראיתי כיצד חיילים ושוטרים פורצים לחדרים באישון לילה, מעוררים את הישנים ממיטותיהם, וגוררים אותם החוצה

אני אישית נקרעתי בין הלב הנמשך להשתתף באמירת בתפילת הציבור, שהיא גם צרתי הפרטית, לבין המוח האומר שגם לי כראש ישיבה אסור לנטוש את משמרתי. עליי לשמש דוגמה לבחורים, הלומדים באולם, ולא להפסיק מלימוד. אלא שבלאו הכי הייתי צריך לדחות את הכרעתי. היה עליי ליצור קשר טלפוני עם העולם החיצוני כדי למנוע את הסכנה של פינוי פתאומי של הישיבה, ללא תיאום איתנו. וכן התחייבתי לתת תשובה לאדם ששאלני שאלה בבעיות אישיות.

נכנסתי למשרד והמתנתי לצליל החיוג. אחרי המתנה ארוכה שמעתי את צליל החיוג. ניסיתי להתקשר עם חברי הנהלת הישיבה, חברי מרכז ישיבות בני עקיבא ואיגוד ישיבות ההסדר.

התקשורת הבין עירונית לא פעלה. בכל פעם שהתחלתי לחייג את הספרה 0 נשמע הצליל: תפוס…

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 05/D319-054-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נזכרתי בבננו, צבי, הנמצא בביתנו בכפר־מימון. הוא לא הצליח להגיע לאופירה, וגם לימית לא היה בידו לחזור. מינינו אותו אפוא למקשר בינינו לבין העולם החיצוני. ביקשנו ממנו להימצא בהאזנה קבועה ליד מכשיר הטלפון בביתנו. החלטתי לנסות ולהתקשר איתו. ואכן הצלחתי להשיג קשר לכפר מימון. צבי ענה מהעבר השני. הוא לקח את תפקידו באחריות ובנאמנות ב"ה.

"צבי", קראתי, "קח נייר ועיפרון ורשום".

"בסדר".

"צבי, אני לא מצליח ליצור קשר עם העולם החיצוני. קח את האחריות על עצמך. גורל הישיבה תלוי הרבה בך. האם הבנת?"

"כן".

השיחה נותקה. ניסיתי להתקשר עוד פעם. צבי ענה. "צבי, השיחה נותקה. יתכן שתנותק שוב, אשתדל לדבר בקיצור אני סומך על תבונתך."

־־־

השיחה נותקה שוב.

אוף… אמנם התרגלתי לניתוקים הללו. אולם הפעם העניין קריטי. אם לא אצליח ליצור קשר עם העולם החיצון עלול צה"ל להפתיענו, ומתוך הנחה מוטעית שאנו מתכננים כביכול פעולות אלימות, יבוא הכוח התוקף במלוא עוצמתו. בדמיוני הפרוע ראיתי כיצד חיילים ושוטרים פורצים לחדרים באישון לילה, מעוררים את הישנים ממיטותיהם, וגוררים אותם החוצה. ההסלמה לא תוכל להימנע. גם אדם שקט עלול להיתקף בפניקה ולהיגרר לתגובה ספונטנית של אלימות בניגוד לרצונו. ומי יודע, אם לא נגיע לשפיכות דמים, חלילה, עליי למנוע את הדבר בכל מחיר.

התקשרתי בשלישית, צבי ענה שוב.

"צבי, היעזר בישראל כהן וברב יצחק לוי ובכל מי שאפשר, שיתקשרו עם דיאמנט ועם הרב ברון".

"עם מי?"

"עם אברהם דיאמנט".

השיחה נותקה שוב. התקשרתי עוד פעם.

"צבי, לא משנה. ישראל יבין בוודאי, עם מרכז ישיבות בני עקיבא עם מרכז ישיבות ההסדר ועם כלי התקשורת".

השיחה נותקה עוד פעם. אך לא הייתה לי ברירה. לא הובנתי כהלכה על ידי צבי. עליי להתקשר שוב.

"צבי, צריך להודיע לכל העולם החיצוני, שהישיבה אינה מתכננת שום פעילות אלימה. אמרתי לבחורים שאסור להרים יד על חייל יהודי. שייצרו קשר ביני לבין האלוף, מפקד המבצע. הבנת?"

"הבנתי".

"ברוך ה' לילה טוב, שנשמע בשורות טובות".

נרגעתי. צבי יעביר את המסר לישראל. וישראל יעשה את הכול להעביר את המסר הלאה. אני מכירו היטב שנים רבות. את אחריותו ומסירותו. הוא יפעל יחד עם הרב יצחק לוי, אפשר לסמוך עליהם. הכול, כמובן, בעזרת ה'.

* * *

נכנסתי לאולם הלימוד לעיין בספרים ולמצוא תשובה לשאלה האישית שנשאלה. הנוכחות באולם הייתה דלילה, אך כמה בחורים ישבו ולמדו. ברוך ה'. מנין שאבו הבחורים כוחות נפש כאלו ללמוד תורה באווירה כה מתוחה? זה דור העתיד שלנו. המסירות לתורה גם במצבים כאלו תבנה את אישיותם התורנית ותעצב אותם לאישיות מגובשת ויציבה, שתצליח להתגבר על משברים ומבוכות. אשרינו שזכינו לנוער כזה. אמנם לא כל הבחורים כאלו, אך בעז"ה יש גם כאלו. זה הגרעין שממנו ייבנה היתר.

ב־11:00 בלילה החלטתי להצטרף לאמירת התהילים בעיר. ירדתי מהישיבה ועברתי דרך המוטל. ג'יפים צבאיים נעו בטור והקיפו את המוטל. מהעבר השני נראה טור משאיות. הלב חרד. האם החל הגירוש? האם גם תורה של הישיבה הגיע? האם יצליחו ישראל והרב יצחק לוי ליצור קשר עם האנשים הנחוצים? אין לי להישען ברגע זה אלא על אבינו שבשמיים.

התפילה מתבקשת דווקא עתה.

התקרבתי לבית הכנסת. דממה. אין קול ואין קשב. בחוץ פגשתי באלעזר. אמירת התהילים הסתיימה. הציבור התבקש להתרכז במתנ"ס לאספת חירום דחופה. צעדנו יחד לעבר המתנ"ס. אלעזר סיפר שציבור גדול השתתף בתפילה, שנאמרה בחום ובהתרגשות. פסוק אחד הרשים אותו במיוחד, "מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי" (תהילים ס"ט, ט'). אכן, מוזרים היינו לאחינו. תדמית משונה יש לנו בעיניהם, איננו מובנים להם. מדוע לא נותנים לנו להסביר את עצמנו לציבור הרחב? היכן ההגינות והאובייקטיביות של מעצבי דעת הקהל? מדוע האשמה חד־צדדית בלי יכולת לנאשם להתגונן?

למרות עבודתי בימית זה שלוש שנים, וקשריי עם המקום בראשיתו, זו הפעם הראשונה שרגליי דורכות במתנ"ס. הפעם, בגלל הצורך להזדהות עם הציבור, הלכתי אליו. אולם החלטתי לעמוד בפתח כאיש מן הצד ולא להידחק פנימה. האולם היה מלא מפה לפה, ורבים עמדו במעברים, בשוליים ובכניסה. הגעתי כנראה לסוף האספה. שמעתי רק את אחי הרב ישראל מסביר לציבור את דבריו בעניין הפרת הפקודה. צלמי הטלוויזיה קירבו את מכשיריהם לבמת הנואמים ל"סקופ" מעניין. אחי דיבר בשקט מאופק. צלם הטלוויזיה הסיר את המצלמה מעל כתפיו. לפתע הורם קולו. "אני רוצה להבהיר את דבריי: יש פקודה, אולם יש מטרה שלשמה נועדה הפקודה. הפקודה אינה מטרה אלא אמצעי להשגת מטרה נעלה הימנה. מטרת הפקודה היא הגנת המולדת וביטחון העם…"

אמירת התהילים הסתיימה. הציבור התבקש להתרכז במתנ"ס לאספת חירום דחופה. צעדנו יחד לעבר המתנ"ס. אלעזר סיפר שציבור גדול השתתף בתפילה, שנאמרה בחום ובהתרגשות. פסוק אחד הרשים אותו במיוחד, "מוזר הייתי לאחיי ונוכרי לבני אמי". אכן, מוזרים היינו לאחינו. תדמית משונה יש לנו בעיניהם, איננו מובנים להם

הצלם העלה את המצלמה על כתפיו, וחברו קירב את המיקרופון לעבר אחי. אולם כאן קולו נרגע. המכשירים הורדו. "אני חוזר ואומר דבר שלא שודר הבוקר ברדיו – אני מוכן לנשק את ידיו של החייל שיגרש אותי מכאן, למרות שאני חושב שהמעשה שגוי, ועליי למנוע ממנו את המעשה. אני מתנגד למעשה, אך לא לעושה. את העושה אני חייב לאהוב, למרות שאני דוחה את מעשיו".

משפט זה, אשר לדעתי מאזן את התמונה, לא שודר. תדמיתו של אחי, ועמו של כולנו, תישאר כפי שהיא מוצגת בימים האחרונים, כפורעי חוק וסדר. האם ציטוט חלקי וסלקטיבי של המדברים אינו אלימות? הציבור מפקיד בידי השדרן, או העורך, כלי רב־עוצמה, אשר בתמונה מיותרת או חסרה הוא משפיע על עמדתם ועל התנגדותם של ההמונים. ואילו הוא, או העורך, ברצונו מקרב, וברצונו מרחיק. האם שימוש כזה במכשיריהם האדירים והיקרים של השדרנים, אינו גנבת רכוש ודעת? האם זו אינה אלימות?

האספה נסתיימה. ברחבה שלפני המתנ"ס נוצרו מעגלי ריקוד של בני נוער: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו א־ל".

צעדנו, נחמה ואני, חזרה לישיבה. שאלתי את נחמה: "לשם מה כונסה האספה?"

"הודיעו לאנשים, שהגירוש עלול להתחיל הלילה, או מחר. והיעד הסביר ביותר הוא המוטל, בהיותו מבודד מיתר בתי העיר. המליצו בפני התושבים לעבור מהמוטל לאיקסים".

עברנו ליד המוטל. שקט פסטורלי שרר בסביבתו. רוח ים צוננת נשבה. רק אוושת הגלים הפרה את הדממה. ירח פגום נתלה בצמרות הדקלים שעל שפת הים. לא ניכרה שום תכונה, שאכן עומד לקרות משהו. המוטל נם את שנתו. המשפחות, הילדים הרכים, הנוער שמצא בו מקום לינה, כולם ישנו שנת ישרים, בלי לחוש בסכנה המרחפת על ראשם. ג'יפ צבאי שעט בדהרה והחזירנו אל המציאות העגומה: האם באמת הלילה יהיה הגירוש?

התקרבנו לישיבה. מהאולם בקע אור. המתמידים רכונים, כנראה, על עמודיהם. שני בחורים עמדו בכניסה ושוחחו. כשראנו מתקרבים פנה אליי האחד: "לפני כחצי שעה היה כאן האלוף, ושוחחנו עמו".

"האלוף? בכבודו ובעצמו? הרי אני מעוניין להיפגש איתו ומזעיק אנשים ממרכז הארץ, כדי להפגישו עמי והנה הוא כאן! היכן הוא עכשיו?"

"הוא נסע לפני זמן רב".

"על מה שוחחתם?"

"הוא התעניין כמה בחורים לומדים בישיבה ומה סדר יומנו כאן".

"הוא עורך, כנראה, תחקיר מודיעיני כדי להתכונן לגירוש, אך פלא שלא הקמ"ן עשה זאת, אלא הוא בכבודו ובעצמו".

כנראה, המצב רציני. השמועות בדבר גירוש קרוב, יש להן על מה להתבסס.

בלב כבד שכבנו לישון, אולם השינה מאיתנו והלאה. בחדר הסמוך, במשרד, נשמרה תורנות טלפון. בחורים נכנסו ויצאו. הדלת, שחרקה על ציריה כל אימת שנפתחה ונטרקה ברעש כל אימת שנסגרה, בנוסף למתח ולחרדה, לא נתנה לעפעפינו מנוח. התהפכתי מצד לצד, אולם לא יכולתי להירדם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post ימית התנתקות: דפי יומן מלב המאבק לפני 39 שנים appeared first on מקור ראשון.