באחת הסצנות בסדרת הדוקו "העתיד כבר כאן" יושב העיתונאי בן שני במעבדה, חבוש כובע מחורר שממנו משתלשלות אלקטרודות. הכובע הזה מרושת חיישנים שעוקבים אחר מה שרוחש במעמקי ראשו של שני – או אם לדייק, באמיגדלה שבמוח, אזור שקשור ברגשות ובניהולם. מול העיתונאי ניצב מסך ענק שמציג מעין משחק מחשב, תרחיש שעליו ישלוט בכוח המחשבה בלבד. "מה שקורה לך בתוך הראש, משפיע על התמונה", מסבירה לו פרופ' תלמה הנדלר, פסיכיאטרית וחוקרת מוח מאוניברסיטת תל־אביב.

על המסך מוצגת, באנימציית תלת־ממד, סיטואציה מעצבנת ומוכרת: חדר המתנה גנרי בבית חולים, פקידת קבלה מנסה להתמודד עם העומס, אנשים מתגודדים ליד הדלפק, ידיים מונפות, קולות מורמים, מעטים נשארים לשבת במקומם. שני מתבקש להרגיע את המצב – כלומר, להשתמש בכוח המוח כדי להושיב אנשים במקומם. "מה שאני מנסה לעשות זה להרגיע את האמיגדלה שלי", הוא מוודא עם הנדלר. היא מצידה רק מבקשת ממנו למצוא דרך טובה לעשות את זה, ולא מספקת הוראות מדויקות. שני נושם עמוק ומתחיל, כל מה שהוא עושה מתרחש מתחת לכובע. והנה זה קורה: שניים מהצובאים על הדלפק חוזרים לשבת במקומם. אחת אחרת קמה מהספסל כדי לגשת לפקידה, ואז מתחרטת וסבה על עקביה. אזור הדלפק מתרוקן. בתום התרגיל מעדכן המחשב שהציון הוא 79 – לא רע לפעם ראשונה, אומרת הנדלר. אימון כזה, היא מאמינה, יכול לגרום לסובלים מפוסט־טראומה להפחית פעילות באמיגדלה שלהם – זו שמקפיצה אותם בלילות, מעוררת סטרס גדול או חרדה משתקת.

אתה זוכר מה עשית כדי להחזיר את האנשים לשבת בספסל? אני שואלת את שני כשאנחנו נפגשים, ערב עליית הסדרה שלו למסכים (כאן 11, ימי שלישי, 22:00). "אני אומר שם שנשמתי דרך האוזניים, זו הייתה התחושה. ניסיתי להגיע לריכוז פנימי, לגרום לעצמי להירגע, כמו במיגרנה חריפה שאתה יודע שמשהו יאפשר לך להעלים אותה. בתרגיל הזה אתה לא יכול לעצום עיניים; אתה צריך להסתכל על הסיטואציה כדי להפעיל אותה, וזה עובד. זה פיתוח כל כך יפה, והתסריטים שהוא מציע נבנו בהתאם להפרעות הנפשיות השונות. אנחנו הראינו בפרק את הסיטואציה שתיצור לחץ אצל נפגעי פוסט־טראומה. השתתפתי גם בתסריט אחר, שבו המטופל רואה בתלת־ממד חדר אמבטיה מטונף לגמרי. התרחיש הזה נועד לאנשים שסובלים מ־OCD בנושא של ניקיון".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02116_13_36-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

סצנה שבה אדם משתמש בכוח המחשבה כדי לשנות התרחשות, נשמעת כלקוחה מסרט מדע בדיוני. כך גם דגם הלב האנושי שמודפס לאיטו, בממדי לב חולדה, לנגד עיניו המשתאות של שני. העתיד כבר כאן, כמעט. כל אחד מחמשת פרקי הסדרה עוסק במחקרים פורצי דרך שישפיעו על עולם הרפואה ועל הבריאות שלנו, ושני מפגיש את הצופים לא רק עם החוקרים הישראלים שעומדים מאחורי ההישג המדעי, אלא גם עם מי שזקוקים לפיתוח החדשני – אם זהו טיפול מהפכני בסרטן, ואם שימוש בחיידקי מעיים כמענה למחלות חשוכות מרפא.

"אני בדרך כלל מגיע לסיפורים עיתונאיים כשיש כבר שורה תחתונה, ואילו במדע זה אחרת: אם חוקר מקבל פרס נובל על תגלית בתחום הרפואה, זה קורה שנים אחרי שהתרופה אושרה, אלה לא חדשות. בסדרה אנחנו רוצים לשים אצבע ולהראות מה חוקרים היום – בידיעה שהמחקר ימשיך לניסויים, וייתכן שהוא ייכשל או שהוא יתפתח למשהו אחר"

נראה שאי אפשר להוציא משני – אחד מבכירי היוצרים התיעודיים בישראל – את הראייה המגזינית, הצורך לספר סיפור אנושי. בפרק שנקרא "לחווט מחדש את המוח", למשל, הוא מכיר לנו את גבי פוקס, צעירה מוכשרת ואינטליגנטית שבנערותה לקתה בדיכאון ובעקבותיו הידרדרה לניסיונות אובדניים. כיום היא מטופלת בקסדה ייחודית שמשפיעה על מעמקי המוח, ונהגתה גם היא כאן בישראל – במעבדה של חוקר המוח פרופ' בומי צנגן מאוניברסיטת בן־גוריון. המצלמה מתלווה אליה גם למעבדה של הנדלר, ומה שקורה שם מעורר אצלי לחלוחית בזווית העין. במסגרת תרגיל שנבנה במיוחד עבור פוקס, מונח על ראשה כובע עם חיישנים ואלקטרודות – דומה לזה שהונח על ראשו של שני. אז מושמע שיר של עידן רייכל שפוקס אוהבת מאוד, אבל עכשיו הוא מתנגן באופן מעוות, בצליל מזויף. "נסי לשנות את האזור במוח שלך שקשור בהנאה", מבקשת ממנה הנדלר. אם תצליח פוקס להעלות את הפעילות באזור שקשור בתגמול, השיר יישמע בצורה המקורית. היא עוצמת עיניים, מתרכזת, ולאט־לאט הלחן עולה בחזרה למסלול. המילים "ואז אבוא כשיעבור הזעם, ואז אחזור כשיתבהר" כבר נשמעות בצליל הנכון.

"צילמנו את הקטע הזה – שאני רק מדבר עליו וכבר מצטמרר – ופתאום קלטנו שאנחנו עושים טלוויזיה, ולשיר הזה יש זכויות יוצרים, אי אפשר להשתמש בו סתם כך", מספר לי שני. "התקשרתי לעידן רייכל, והתברר שתפסתי אותו עשר דקות אחרי הברית של התאומים שלו. סיפרתי לו על הפרק ועל הבחורה המהממת הזו, והוא כל כך התרגש. אמר לי 'מה שאתה רוצה, בשמחה גדולה', וזה היה מקסים. הבטחתי לשלוח לו את הפרק".

לא להתפתות להבטחות

שעת צהריים ביום שבו מוסרות רשמית המסכות מהמרחב שתחת כיפת השמיים. שני מזמין אותי להצטרף לשיופי סאונד אחרונים של הפרק הרביעי באולפני DB בדרום תל־אביב. בצעידה לאולפן פני האנשים כבר חפות ממסכות, בסדרה הן עוד נוכחות. "בהתחלה הייתה מחשבה להקדיש פרק לקורונה, אבל אמרתי שאני מקווה שעד שנסיים, הקורונה כבר לא תהיה באוויר", מספר שני. "תוך כדי צילומים עלתה השאלה מתי להשתמש במסכות ומתי לא, והיו פרקים שצילמנו בסגר קשוח. כשתכננו את לו"ז הצילומים של המדענים, המצב דווקא עבד לטובתנו, כי השנה כולם היו בארץ ולא הייתה בעיה לתפוס אף אחד. זה לא קורה בקלות בימי שגרה".

באולפן יושב אביב אלדמע, אחד ממעצבי הפסקול העסוקים בישראל. עריכת תמונה כבר נעשתה, ועכשיו שוקדים כאמור על סאונד. אודה: סיורים במעבדות, מפגש חי ונושם עם המדע, שיחות עם האנשים שמביאים לנו את המחר – כל אלה לא חדשים לי; לעבודה המפרכת סביב תוצר טלוויזיוני שארוז לתוך חצי שעה, נחשפתי כאן לראשונה. גם במקרה הזה, הפער בין הברוטו לנטו הוא אדיר. מאחורי כל פרק עומדים ימים שלמים של צילומים שחולפים בין מושב פתחיה, שם מתגוררת מושתלת לב צעירה, לבין הכרם של פרופ' עודד שוסיוב בכרמי־יוסף, ומעבדת העכברים הסטרילית במכון ויצמן. לכל אלה יש לצרף כמובן תחקיר ארוך, עבודה של העורכת מאיה גייר ועוד. אלדמע מוסיף לחומר הערוך אפקטים, משמיט כל מיני רעשי רקע שאני אפילו לא שומעת, מעדכן קטעי קריינות שמוסיף שני, ומבקש ממנו להגות מחדש את המילים "סורק אלקטרונים". הוא גם מוסיף צליל לקטעי אנימציה משעשעים שצוותו לכל פרק, ומקלילים קצת את האווירה.

"בתרגיל שהשתתפתי בו, אתה לא יכול לעצום עיניים; אתה צריך להסתכל על הסיטואציה כדי להפעיל אותה. זה פיתוח כל כך יפה, והתסריטים שהוא מציע נבנו בהתאם להפרעות הנפשיות. יש סיטואציה שתיצור לחץ אצל נפגעי פוסט־טראומה, ויש תרחיש שבו המטופל רואה חדר אמבטיה מטונף, כדי להתמודד עם OCD בנושא של ניקיון"

ובמקרה של הפרק המסוים שמוצג על המסך כשאני מגיעה לאולפן, לממד הקליל יש חשיבות: הפעם מתמקד שני במחלה ניוונית שהרפואה עומדת מולה חסרת אונים – ALS. למרבה ההפתעה, גם מול נושא כזה מצאתי את עצמי מחייכת. שני מגיע אל מעבדתו של פרופ' ערן אלינב במכון ויצמן, ומסביר ש"מה שעושים מיליארדי בני אדם כל יום בשירותים, הופך את המעבדה הזאת למכה של חקר החיידקים". אלינב היה רופא גסטרו שבאחד הימים, במהלך עוד קולונוסקופיה למטופל, הגיע למסקנה שלא שם טמון הייעוד שלו. הוא חישב מסלול מחדש ובחר להתמקד במצבור החיידקים במעי האדם – חיידקים שהם עצמם "איבר" בעל חשיבות קריטית, אבל כזה שהרפואה נטתה להתעלם ממנו ב־150 השנים האחרונות. כיום חוקר אלינב, בין השאר, את הקשר בין מחלה ניוונית שמתרחשת במוח לבין חיידקים שנמצאים לכאורה רחוק מאוד ממנו – אבל איכשהו מוצאים דרך להשפיע עליו. אם הקשר יובן על בוריו, אפשר יהיה לקחת חיידקים מ"תורמים" אנושיים ולהשתיל אותם בגופם של חולים שהחיידקים האלה לא קיימים אצלם, או לא מתפקדים כראוי. מאיפה בדיוק יילקחו החיידקים? תחשבו רגע ותבינו לבד. אגב, שיטה כזו מיושמת כבר היום לצורך טיפול בדלקת מעי חריפה.

מהפרק, שיכול היה להיות מדכא למדי, מבצבצת אופטימיות זהירה. זה קורה גם בזכות שילוב של גיבורה מרשימה: הינדי גינזברג, שנושאת בגופה מוטציה של ALS, ויצאה למרוץ נגד הזמן והגנטיקה כדי לקדם את המודעות למחלה ואת המחקר. מהשיחות של שני עם החוקרים עולה כי ייתכן שבעתיד הלא רחוק, כדי לטפל במחלות קשות או להימנע מהן, ניטול גלולות של חיידקים ופשוט נשתדל לא לחשוב מאיפה הם הגיעו.

קראתם לסדרה "העתיד כבר כאן". תקשורת המדע מייצרת כותרות גדולות והבטחות על פריצת דרך, אבל בשלב מסוים אנשים שואלים את עצמם – אם יש התקדמות כה גדולה, למה הסרטן עדיין גובה קורבנות? למה לא מדפיסים לב, ולא מאחים עמוד שדרה פגוע?

"את רוצה לשמוע איך קראתי לסדרה בהתחלה? 'היום השמיני'. השם 'העתיד כבר כאן' הועלה על ידי אנשי התאגיד, ולמרות שחיבבתי מאוד את ההצעה שלי, אני מבין את הבחירה. השם הנוכחי מסדר לצופים את הראש ונותן מושג מה הם עומדים לראות. את צודקת בכך שתמיד קיים המתח הזה, בין לייצר אופטימיות לבין להבהיר איפה אנחנו עומדים, ויש גם פיתוי לבוא ולהבטיח הבטחות. לכן נעזרנו כל הזמן בייעוץ מדעי, שסייע לדייק ולסייג כשצריך. אני חושב שמי שיצפה בסדרה יבין איפה נמצא המחקר היום".

ובכל זאת, ברור לך שחולים יפנו אליך אחרי השידור ויבקשו ליצור קשר עם החוקרים שפגשת, גם אם הפיתוח שלהם רחוק שנות אור מתרופה.

"לי זה חדש לגמרי. אני מגיע לסיפורים שלי בתוכנית 'עובדה' כשיש כבר שורה תחתונה, ואילו במדע זה אחרת: אם חוקר מקבל פרס נובל על תגלית בתחום הרפואה, זה קורה שנים אחרי שהתרופה אושרה באף־די־איי, אלה לא חדשות. בסדרה הזו אנחנו רוצים לתעד תהליך, לשים את האצבע ולהראות מה חוקרים היום – בידיעה שהמחקר ימשיך לניסויים, וייתכן שהוא ייכשל או שהוא יתפתח למשהו אחר. אתה מסביר איך המחקר עובד, מה המגמות, לאן דברים יכולים ללכת בעתיד, אבל אלה לא הצלחות שאתה יכול היום לקנות בסופר־פארם.

"אני חושב שהפורמט הבא שלי, או פודקאסט שאצור, יהיה 'אנשים מספרים על הכישלונות שלהם'. אילו יכולתי להאריך כל פרק בעוד עשר דקות ולתת לכל אחד מהחוקרים לדבר גם על הכישלון שלו, זה היה נפלא. כי מאחורי כל פיתוח שהצליח, עומדים כישלונות מפוארים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -96ce4e9c2e52-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כשאני מבקשת שיספר על כישלון לדוגמה, משהו שייכנס לפרק הראשון בפודקאסט הכישלונות העתידי, שני מחייך ובוחר במחקר מבית מדרשו של פרופ' עודד שוסיוב – איש הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, יזם בעל חברות ומי שחתום על עשרות פטנטים. שוסיוב מככב בפרק הראשון של "העתיד כבר כאן", בזכות אחד מהפיתוחים המפורסמים והחשובים שלו: שימוש בצמח הטבק לצורך ייצור קולגן אנושי. הקולגן הזה הופך למעין דיו של מדפסת, שאולי תוכל בעתיד להדפיס איברים. "שוסיוב, צאצא למשפחת חקלאים, סיפר לי על הדבר הראשון שניסה לפתח: קלמנטינה ללא גרעינים. מועצת פרי ההדר גידלה את הקלמנטינה הזאת, ואז התגלה שקורה בדיוק ההפך – הקלמנטינה יצאה מפוצצת בגרעינים. כמובן לא רצו לשלם לשוסיוב על המחקר, אבל בינתיים הוא גילה עוד משהו: עצי הקלמנטינות שהנדס צומחים במהירות הרבה יותר גדולה מעצים רגילים. את הפיתוח הזה הוא תרגם לתעשיית העץ, והקים חברה שהיום יודעת להצמיח עצים בקצב מהיר יותר בשלושים אחוזים מעצים רגילים".

את פרופ' שוסיוב פגשת בכרם המשפחתי; פרופ' צנגן פתח לך את הדלת בביתו בירושלים. בחרת ללכת קודם למקום שבו החוקרים חיים, ולא למקום שבו הם עובדים.

"ראיתי הרבה סדרות על מדע, ותמיד הפריע לי שהמומחים מסבירים שם יפה את החומר, אבל אני לא מבין מה המוטיבציה שלהם לחקור. אני לא יודע מה הסיפור שלהם, מה הביא אותם לזה. אמרתי לעצמי שמהנקודה הזו אתחיל: אני אביא למסך את המוטיבציה של בומי צנגן להיות חוקר מוח, או את הדחיפה שקיבלה פרופ' רונית סצ'י־פאינרו לעסוק בחקר הסרטן לאחר מות אביה מהמחלה. אני אביא את הסיפור המלא. שימי לב שמדענים תמיד מצולמים במתכונת של ‘talking head’  – אתה רואה אותם יושבים מול המצלמה, חצי גוף במקרה הטוב. אני רציתי שהם לא יהיו רק ראשים מדברים, אלא גיבורים. אם היום יכולים לצלם את כל דרך ההכנה של המנה בתוכניות בישול, להתעכב כל כך על התהליך – למה לא להתעכב באותה צורה על ניסוי במעבדה?"

לא רוצים שטחיות

שני, 51, הוא חבר בצוות התוכנית "עובדה" מזה 13 שנה. לפני כן יצר כתבות דוקומנטריות ב"יומן" של הערוץ הראשון, במהדורת החדשות של ערוץ 10 וב"שישי" באותו ערוץ. על התחקיר "שנה לילדי רמדיה" הוענק לו פרס סוקולוב, ולאורך השנים הוא הביא לקהל הישראלי גם שורה של ראיונות עומק וצבע מרגשים – עם רונה רמון, עם רות דיין כשהייתה בדרכה לפגוש את בנה אסי במעצר בית, ולאחרונה גם הריאיון עם שירה איסקוב שעורר תהודה. והנה הוא מוצא את עצמו מצלם מעבדות. בפתח הסדרה אומר שני בעצמו: "מה פתאום מדע עכשיו, זה עסק מסובך מדי לטלוויזיה, ואם הוא כבר מצטלם זה תמיד במעבדות קרות". אז מה פתאום מדע עכשיו?

"האמת היא שזה מתחיל בכלל מ'המדען העירום' (סדרת שיחות של שני עם חוקרים ישראלים – יפ"א), שמשודרת בגלי צה"ל כבר יותר מחמש שנים", מסביר שני כשאנחנו יוצאים מהאולפנים לעבר בית קפה קרוב. "גל"צ הציעו לי להנחות גרסה חדשה של 'האוניברסיטה המשודרת', שתהיה במתכונת של מפגשים עם מדענים בברים. אני לא פריק של מדע, אבל אמרתי – יאללה, ננסה. היו לי עורכים נהדרים שמצויים יותר ממני בתחום, והם חיברו אותי למדענים נהדרים. כמה מהם, אגב, הבאתי לסדרה החדשה ב'כאן'.

"הגעתי לברים והייתי בטוח שאמצא שם קהל מבוגר מאוד, קהל של אולם קונצרטים – ואני רואה שהמקום מלא באנשים צעירים. ההרצאות האלה מתחילות בדרך כלל בשעה שבע, הבעלים מקווים שבתשע נעזוב כדי שיוכלו למכור אלכוהול. כשאנחנו באים הבר עדיין לא בשיא התפקוד, וכל החבר'ה הצעירים שם באו כדי לשמוע הרצאה בנושא מדעי. הייתי פשוט המום. זה מנוגד לכל מה שחשבתי, כמי שמגיע מטלוויזיה מסחרית.

"הדבר שני שהמם אותי היה זמן הקשב. נהוג לומר שאנשים צעירים מחפשים משהו קצר וקצבי. זו מוסכמה שאני לא יודע אם אי פעם נבדקה. הנה כאן, אנשים יושבים שעה וחצי ורוצים לקבל חומר מעמיק ולא שטחי. כל אחד מהמדענים בהרצאות האלה באמת מספר לך משהו מרשים, מלמד אותך דברים חדשים. אני יצאתי בתחושה של הארה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /05/Untitled1-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ניצני "העתיד כבר כאן" צצו גם בזכות עבודתו של שני על "יומני קירשנבאום" – סדרה שהתבססה על עשרות כתבותיו וסרטיו של מוטי קירשנבאום. העיתונאי הוותיק עצמו היה אמור להשתתף בה, ושני כבר שוחח איתו על כך וקיבל את הסכמתו, אבל יומיים אחר כך נפטר קירשנבאום. שני יצא לדרך בלעדיו ויצר סדרה מוערכת, שקיבלה את פרס האקדמיה לסדרת התעודה הטובה ביותר וגם זיכתה אותו בפרס על הבימוי. בזמן ששקד על הפרויקט הזה, קיבל הצעה לסדרה בתאגיד. "שאלו אותי מה הייתי מעונין לעשות, ואמרתי שאני רוצה לעסוק בתחום המדע. התחלתי לחשוב איך אני מתרגם את הקסם הזה שקורה בברים לתוכנית טלוויזיה, איך להביא את הסיפור שמאחורי המדע, להפוך אותו לסיפור אנושי. אני זוכר שאמרתי שאני רוצה לעשות את תוכנית הבישול של המדע. הטלוויזיה הרי מלאה בתוכניות דוקומנטריות שיוצאות בעקבות אוכל, ואין תוכנית שיוצאת למסע כזה בעקבות מדע".

מה הכי הפתיע אותך במסע שלך?

"קודם כול, שמעבדות הן מקום מדליק. אני לא מבין איך קרה שחדרי מיון ומשרדי עורכי דין הפכו לסדרות טלוויזיה, ומעבדות לא. כנראה יש לנו סטריאוטיפ לגבי אנשים שהולכים לעסוק במדע, אנחנו תופסים אותם בטעות כמעניינים פחות. כשאתה מגיע למעבדות האלה, ורואה את החבר'ה הצעירים שמקיפים את הפרופסורים, אתה מבין שזה מקום כיפי וחי. יפה לראות את הקשר נטול הדיסטנס ביניהם, שמנוגד לכל מה שחשבתי על האקדמיה. אני מאחל לילדים שלי שיסתובבו במעבדות כאלה".

להיחשף למען ההורים

את שלושת ילדיו ואת אשתו קרן פגשנו לאחרונה על המסך, בצעד לא אופייני לשני. "לא יהיה נכון להגיד שאני לא יודע לדבר מול מצלמה. מה שחדש ומשמעותי זו העובדה שאנחנו הולכים לדבר על אוֹרי", אמר לרותי שילוני, כתבת חדשות 12 שראיינה אותו.

אורי בכורו, בן עשרים, נולד בשבוע ה־26 להריון. בלב ההורים עוד פיעמה תקווה שהפג הקטן ידביק את פער ההתפתחות, אבל אחרי כמה חודשים הגיעה האבחנה – שיתוק מוחין שפגע בארבע גפיים, ועיוורון שמקורו במוח. כיום אורי מרותק לכיסא גלגלים, לא מדבר, אבל מבעד לעדשה הוא מתגלה כצעיר חובב מוזיקה שכובש את הסובבים ואת המסך. הכתבה המרגשת מפגישה את הצופים גם עם אחותו שירי (12), שהצטרפה לאחרונה לתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". "זה המקום הראשון שבו אורי הוא ילד. לא בא לטיפול, אלא בא להיות עם חברים", אומר שני בפעילות השבועית של התנועה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1620055359622-750x294.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1620055359622-768x301.jpg 768w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... titled-e1620055359622.jpg 972w" sizes="(max-width: 547px) 100vw, 547px" />

הכתבה מתעכבת גם על היוזמה למצוא פתרון לבעלי צרכים מיוחדים לאחר הגיעם לגיל 21, אז מסתיימת המסגרת החינוכית הנוכחית, ועל הניסיון של בן, קרן והורים נוספים להקים מרכז יום בהרצליה. בסוף הריאיון אומר האב בכנות: "הדבר שאני הכי שונא שאומרים לי הוא 'אלוהים ידע למי לתת את הילד הזה', או שאומרים לקרן 'קיבלת מתנה'. היינו מעדיפים שילדינו יהיו בריאים, בלי שיתוק מוחין, ושההתמודדויות שלנו יהיו אחרות".

"גל"צ הציעו לי להנחות מפגשים עם מדענים בברים. הייתי בטוח שאמצא שם קהל מבוגר מאוד, קהל של אולם קונצרטים – ואני רואה שהמקום מלא באנשים צעירים. הייתי פשוט המום. זה מנוגד לכל מה שחשבתי, כמי שמגיע מטלוויזיה מסחרית"

בבית הקפה ניגש מישהו ומספר שהכתבה גרמה לו להזיל דמעה. אני מספרת לשני שבצאתי מהבית היום פגשתי שכנה, אם לילד עם צרכים מיוחדים. כשסיפרתי לה את מי אני עומדת לראיין, היא אמרה: "תגידי לו תודה. סוף־סוף מישהו אומר את מה שאנחנו מרגישים". "ההצעה לריאיון ההוא הגיעה מ'כנפיים של קרמבו', לקראת ערב ההתרמה לתנועה", אומר לי שני. "קרן ואני אמנם לא היינו יוזמים דבר כזה, אבל אחרי הרבה מחשבה הגענו למסקנה שאורי ישמח וייהנה, והמטרה היא חשובה. את רותי שילוני אני מכיר, וידעתי שהיא תעשה את זה בצורה הכי עדינה ורגישה. אמרתי לרותי שאני מכיר הרבה אנשים שהתלבטו אם לספר את הסיפור שלהם ולהיחשף – למעשה, לכל גיבורי הסרטים האישיים שיצרתי היו דילמות מהסוג הזה – אבל אני לא מכיר כאלה שהתחרטו על הצעד שעשו. אחרי השידור הם תמיד הרגישו שזה היה הדבר הנכון. מתוך ההבנה הזו, בחרנו לשתף. קיבלנו הרבה מאוד תגובות, ואם הצלחנו לגעת בהורים כמו החברה שלך, זה חשוב".

בשנה שעברה פתח שני עוד דלת למרחב האישי שלו – במקרה הזה לבית הוריו מרים וזאב, ברמת־השרון. כתבה ששודרה במסגרת "ארבע דקות" של התוכנית עובדה מציגה אותם ערב ליל הסדר הבודד של 2020. הדג על השיש, יש חזרת להכין, מספרי המתים מקורונה על המסך, עסקים סגורים, האם כועסת, האב מבין. מרים אומרת שהיא לא רוצה שינשימו אותה אם תחלה, זאב אומר שתפסיק לכעוס, בנם מבקש להחליף נושא. מרים לוקחת מסכת אב"כ ומתחילה לטחון שום ובשר. קסם.

הם הסכימו בקלות להצטלם?

"לי היה קשה להכניס את המצלמה, אבל ההורים שלי עושים חשבון הרבה פחות ממני. הם מדהימים, יש להם בבית מפעל שנקרא 'הסלון הספרותי'. פעם בחודש מגיע סופר – א"ב יהושע, מאיר שלו, דויד גרוסמן, ויש עוד רשימת המתנה. כולם עומדים בתור, כי זה תו תקן. אתמול היה שם למשל סמי ברדוגו, ולא בפעם הראשונה. בכתבה דווקא לא נכנסתי לעניין הזה, ניסיתי להנציח משהו לא ספציפי אלא אווירה, סיפור שחזר על עצמו בהרבה בתים ערב פסח של סגר. לא צריך לדעת שיש להם סלון ספרותי, או שיש להם חנות ספרים. מבחינתי זו הייתה שיחה שכל ילד יכול לקיים עם אבא ואמא בימים כאלה – הפחדים הם אותם פחדים, הבדידות היא אותה בדידות, והאוכל שצריך להכין הוא אותו אוכל".

בתום פגישתנו, והודות לנפלאות הזום, ידלג שני בין בוסטון, פילדלפיה ושיקגו, לרגל הקרנת סרטו "שיר ערש לעמק" בפסטיבלים של קולנוע ישראלי. אהבתו של שני לעשייה קולנועית החלה בגיל צעיר, והוא למד קולנוע בתיכון ובאוניברסיטה, אבל רק עכשיו הוציא סוף־סוף את סרטו הקולנועי הראשון, בתום עבודה שנמתחה על פני עשר שנים. שני מתלווה בסרט לצייר אלי שמיר, טייס לשעבר המתעד במכחולו את נופי עמק יזרעאל ואנשיו. שלוש שנים אל תוך המסע המצולם, אובחן שמיר כחולה פרקינסון, ו"שיר ערש לעמק" קיבל מאליו כיוון אחר.

"הכול התחיל מריאיון שערכתי בתל־אביב", מספר שני. "במהלך הצילומים ראיתי על הקיר ציור של עץ אלון בשדה, ושאלתי את בעל הבית מה מצויר כאן. הוא אמר שזה עץ אלון אמיתי שעומד בכפר־יהושע, ושהצייר הוא אלי שמיר. יצאתי משם, הרמתי טלפון לאלי, ושבוע אחר כך הייתי אצלו בסטודיו. היה לי ברור שאני רוצה קשר עם האיש הזה. כשראיתי אותו עובד, את האופן שבו הוא מצייר, הייתי מרותק. אני יכול להתבונן במשך שעות באנשים ששקועים במלאכתם ועושים אותה היטב, כמו המדענים שפגשתי. אמרתי לאלי שאחזור אליו לצלם, ורציתי תוך כדי כך ללמוד קצת איך אני מייצר בעצמי קולנוע.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5/f120220ns11-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"עשיתי לעצמי מנהג – בכל פעם שהסתיים פרויקט ב'עובדה', הייתי מגיע אליו ליום־יומיים, ועוקב אחרי ציור אחד בעבודה. ידעתי שאעשה את זה לאורך זמן. פתאום יום אחד הוא מודיע לי על הפרקינסון, וזה היה שוק נוראי. עברו מאז שנים, ואני עדיין זוכר את הרגע. התחבקנו והיו גם דמעות. הייתי במעין אבל שנמשך כמה ימים, ואז חדרה ההבנה שהדבר הזה – שהוא כל כך משמעותי בחייו של אלי, ומטבע הדברים עלול להשפיע על כישוריו כצייר – חייב לקבל ביטוי בסרט. אני זוכר שאמרתי לו שהוא יצטרך ללמוד לחיות עם המחלה הזו, ושיהיו לו הרבה שנים איתה. לא תיארתי לעצמי איזה שיעור הוא ילמד אותי בהתמודדות. השנים האחרונות הן מהפוריות ביותר עבורו: רק השנה הוא הציג שלוש תערוכות גדולות, וידו עוד נטויה. אלי הוא אדם שעושה הרבה ספורט, שומר על הגוף שלו ונלחם. במקרה שלו, זה לא רק המדע".

במבט לאחור על עשרות שנות דוקומנטריה, איזה סיפור נגע בך במיוחד?

"יש כמה שנשארו איתי. לפני שנים אחדות ליוויתי את הסיפור של אלכס חן, בחורה מדהימה שבילדותה עברה התעללות קשה מאוד, ובגיל 12 הוצאה מהבית. היא הפכה להיות נערת מוסדות, ומרגע זה התחילה לכתוב ביומן את סיפור חייה, כל מה שחוותה. היא הפכה לקצינה מצטיינת בצה"ל, והיום היא לומדת מדעי המחשב. הקדשתי לה סרט ששודר בעובדה, ומדי פעם אנחנו בקשר. אני חושב שגם הסיפור של אלי שמיר ילווה אותי עוד הרבה שנים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post "המדענים צריכים להיות הגיבורים של הטלוויזיה" appeared first on מקור ראשון.