בגיל שבע, על סף שמונה, גיליתי שאבא שלי לא תמיד היה יהודי. עוגה שאמא שלי הגישה לשולחן בסתם יום של חול עוררה את הסקרנות ואת השאלה לכבוד מה. התשובה, "לכבוד יום הגיור של אבא", נאמרה כמובנת מאליה. קבלה פשוטה שלקח לי שנים להפנים אותה, ולתת לה מקום גלוי. בתוך הבית ובחוג המשפחה דיברנו על זה באופן חופשי, עם לא מעט משפטים מתחכמים ובדיחות, אבל בחוץ, עם החברות, לא אמרתי מילה.

והתבגרתי, ועזבתי את הבית, וכשמשהו בי השתנה ופתאום התחלתי לדבר על זה – הבנתי את ההחמצה הגדולה שבכל שנות השתיקה. כי המעשה הזה של אבא, ההחלטה לקום ולעזוב את העולם כפי שהכיר אותו ולהיכנס לעולם חדש, עם שפה אחרת וחוקים שונים לחלוטין, היא החלטה שאפשר רק להתגאות בה. הבחירה שלו ושל רבים אחרים בדרך שונה מזו שגדלו בה, הקבלה של דת שלצופה מבחוץ נראית מגבילה, נוקשה וחסרת מעוף – אינן מובנות מאליהן, ומרשימות בכל פעם מחדש. זו מציאות שנולדה מתוך אומץ, מתוך רצון למצוא את המקום הנכון בעולם, ומתוך ההצלחה בחיפוש הזה.

אז איך זה לגדול עם אבא גר, שאלו אותי לא פעם. התשובה האוטומטית היא שזו המציאות שאני מכירה, זה אבא שלי, זו המשפחה שלי, ומבחינתי זה הכי טבעי בעולם. בבית הוריי, גרים היו מחזה נפוץ. רבים כאלה עברו אצלנו, לביקור קצר או לשהות ממושכת. הנחת המוצא שלי הייתה שזה קורה כי אנשים נמשכים אל הדומים להם. חלקם היחסי של הגרים באוכלוסיית ישראל, כך ניחשתי, אינו עד כדי כך גבוה. אבל כשניגשתי לכתבה הזו ופרסמתי פוסט בפייסבוק בחיפוש אחר גרים, התגובות לא הפסיקו לזרום. נדמה היה שכל אדם שני מכיר לפחות גר אחד. האמת? הופתעתי, ולטובה.

חמשת הגרים שהתראיינו הם רק טיפה בים הפלא הזה, המתכנה גיור. הם אינם מדגם מייצג, אלא סיפורים אנושיים על החלטה אחת שמשנה לחלוטין את חייו של אדם, וגם את חיי הדורות הבאים.

הדלת שנותרה פתוחה

דניאל אליעזר בן־איתן (נקונצ'ני), 71, יליד ארה"ב, נשוי + 7 ילדים ו־15 נכדים, פנסיונר, תושב בית־אל

"גדלתי בליווינגסטון, עיירה בניו־ג'רזי", מספר לי אבי, נכד לכורי פחם שהיגרו מאוקראינה לארה"ב. משפחתו הייתה חברה בכנסייה הרוסית־אורתודוקסית, ובימי ראשון הקפידו כולם להגיע לתפילה ואחר כך לערוך סעודה גדולה. עם השנים פחתה האדיקות ואיתה גם תכיפות הביקורים בכנסייה, עד שאלה פסקו לחלוטין. "אני לא זוכר למה זה קרה ומתי, אבל בשלב מסוים פשוט הפסקנו ללכת", הוא אומר. "כשהגעתי לכיתה ג' עברתי לבית ספר חדש, וביום הראשון שם התיישבתי במרכז הכיתה, ומיד פניתי למי שישב לצידי. הפכנו לחברים טובים. רצה המקרה, והוא היה יהודי. ואני בכלל לא ידעתי אז מה זה יהודי".

משפחתו של החבר החדש התגוררה לא הרחק מבית הספר, והשניים היו הולכים לשם אחרי הלימודים ומשחקים במגרש סמוך, אבל החברות לא נמשכה לאורך זמן. אבי שמע את חברו מתווכח עם הוריו, והבין שאינו רצוי בביתם – "כאילו הייתי מלוכלך. אחרי שנים רבות הבנתי שזה כי הייתי גוי". החבר לא אמר דבר, אבל אבי התחמק ממנו עד שהקשר דעך.

כשהגיע לתיכון הוא לא היה בין התלמידים המצטיינים, אולי אפילו להפך. זה היה שילוב של מרד נעורים עם חוסר מוטיבציה. "הייתי קצת אנטישמי באותה תקופה. לא משהו שבא לידי ביטוי במעשים, אלא יותר כתגובה רגשית לחוויית הילדות עם החבר ההוא", הוא נזכר.

שנות התיכון הסתיימו, ומלחמת וייטנאם הייתה בעיצומה. אבי שקל להתגייס, אך חס על הוריו והלך ללמוד במכללה. אחרי חצי שנת לימודים החליט שדי לו בכך, ויצא לטיול בקליפורניה. בימים ההם הונהגו בארה"ב הגרלות גיוס כדי ליצור שוויון ולגייס צעירים מכל חלקי האוכלוסייה, ולא רק מהשכבות החלשות. כשאבי חזר מהטיול נפל גורלו להתגייס, בהגרלה כזו. אלא שבינתיים, בהשפעת חברים שהכיר במכללה, הוא הספיק לשנות את תפיסותיו ולהפוך למתנגד־מלחמה. כעת, כדי להשיג דחיית גיוס ובתקווה שבינתיים המלחמה תסתיים, הוא חזר ונרשם ללימודים כתלמיד מן המניין.

"יום אחד שרפו הסטודנטים את בניין משרד הגיוס בקמפוס. בתגובה ירו כוחות הביטחון לעבר מפגינים סמוכים, והרגו בהם רק כדי להראות מי חזק יותר". באותו רגע החליט לעזוב שוב את המכללה. הפעם יצא לטיול טרמפים ברחבי היבשת, עד שהגיע לעיירה קטנה באוהיו. "גרתי שם במלון, יחד עם חבר שהכרתי במסע. מכיוון שלא שילמנו, בעל המקום ניתק לנו את המים החמים, אבל לא ניתק את החשמל. זה היה כמו לחיות ברחוב".

"במקרה גיליתי שהפסיכיאטר שלי יהודי. הוא היה לבוש כמו כל אחד – בגדים רגילים, ללא כיפה. חשבתי שאני מכיר יהודים, והנה אחד שונה לגמרי. הוא אמר לי: 'אתה יודע שאתה יכול להפוך ליהודי'"

לצידם התגוררו עבריינים מוכרים למשטרה, ולאחר פשיטה משטרתית שתפסה אותו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון הוא מצא את עצמו בכלא למשך שבועיים. לבסוף אביו הגיע כל הדרך מניו־ג׳רזי, והוציא אותו משם; אבל בבית הוא שקע בשתיית אלכוהול. "בסוף הסתכלתי על אנשים סביבי, וראיתי מה האלכוהול עושה להם. אמרתי לעצמי: גם אתה תגיע למצב הזה". כשוויתר על המשקה סבל מדיכאון ואף אושפז לתקופה קצרה, עד שפנה לטיפול אצל פסיכולוג, ואז אצל פסיכיאטר.

"במקרה גיליתי שהפסיכיאטר שלי יהודי. הוא היה לבוש כמו כל אחד – בגדים רגילים, ללא כיפה. חשבתי שאני מכיר יהודים, והנה אחד שונה לגמרי. כשגיליתי את זה, נאלמתי דום". מאז התחילו המפגשים שלהם לכלול גם שאלות מהכיוון השני, כאלה שאבי הציג לפסיכיאטר. "הוא דיבר על היהדות בלהט, והשיב לכל שאלותיי. השיח בינינו נמשך עד שיום אחד הוא אמר לי: 'אתה יודע שאתה יכול להפוך ליהודי, להתגייר'. הסתכלתי עליו בהפתעה. זה היה אחד הדברים המדהימים ששמעתי בחיי".

הפסיכיאטר שלח אותו אל רב הקהילה שלו – הרב שלמה ריסקין בניו־יורק. הוא השתתף בכמה שיעורי יהדות, ולאחר זמן מה הגיע לפגישה אישית עם הרב. "הוא אמר לי: 'אתה לא חייב להתגייר, אתה יכול להישאר חבר של היהודים'. הוא לא קיבל אותי וגם לא דחה אותי, אבל נתן לי משהו משמעותי – הוא פתח לי דלת. דלת שהייתה שם לכל אורך תהליך הגיור, וסיפקה את הידיעה שאני יכול להפסיק בכל רגע".

התהליך ארך כשנתיים, והסתיים כשאבי היה בן 29. לאחר מכן למד בישיבה יוניברסיטי ואף חשב להפוך לרב, אך כעבור זמן קצר גנז את תוכניתו. "זה לא בשבילי", הוא אומר בחיוך.

בתחילה עוד התגורר אצל הוריו בניו־ג'רזי, אך עם הזמן עבר לקהילה בניו־יורק כדי להקל על השתלבותו בעולם היהודי. בתקופה ההיא התווכח רבות עם אביו בנושא הגיור, וכיהודי טרי לא תמיד מצא את המענה הנכון. באחד מהוויכוחים נזרקה לחלל האוויר השאלה "ומה עם ישראל?", ואבי הבין שמקומו בארצם של היהודים. זמן לא רב לאחר מכן, עלה ארצה. ארבעה עשורים, אישה אחת, שבעה ילדים ו־15 נכדים אחר כך, אין בו חרטה, רק שמחה גדולה על שמצא את מקומו בעולם.

להיוולד בבת מצווה

ברכה מרים ליניאדו, 38, ילידת קנדה, נשואה + 4, רקדנית ומורה למחול, תושבת לשם

"ברכה מרים שמחה", עונה ליניאדו לשאלה מהו שמה הפרטי. אני מופתעת קלות: שלושה שמות לאדם אחד? "זה מתקשר לסיפור הגיור שלי", היא מסבירה. "ההורים שלי אימצו אותי וגיירו אותי כתינוקת. אמא שלי ידעה שמוסיפים שם כשעוברים את תהליך הגיור, וקראה לי ברכה כשם ראשון, ומרים כשם שני. אבל במעמד הטבילה, כששאלו אותה 'אוקיי, ברכה מרים מה? מה השם הנוסף?', היא נתנה לי גם את השם שמחה – כי נולדתי בשמחת תורה, וכי היא שמחה בי. ככה זכיתי לשלושה שמות. אני אוהבת שיש לי אופציות. אנשים לרוב לא נוהגים להשתמש ביותר משם אחד, אבל אני אוהבת אותם, את כל השלושה".

אמה של ברכה עלתה מקנדה בגיל 20 והתחתנה כאן בארץ, אבל לא הצליחה להביא ילדים לעולם. אחרי כמה שנים החליטו היא ובעלה לחזור לקנדה ולנסות לאמץ שם ילד, ו"איכשהו הם הגיעו לרופא שהייתה לו מטופלת בהיריון שהתכוונה למסור את הבת שלה לאימוץ". לא הפריע להם שהאישה אינה יהודייה, אך תהליך האימוץ עצמו לא היה פשוט, ולווה באי ודאות בכך שהאם תוותר על פרי בטנה. בסופו של דבר האם הביולוגית נשארה איתנה בהחלטתה, והאם המאמצת אספה מבית החולים את התינוקת שנולדה.

לאחר האימוץ נדרשה התינוקת לעבור תהליך גיור מותאם, שכלל טבילה במקווה. "אמא שלי הייתה אישה פתוחה מאוד", מספרת ברכה. "מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני מאומצת, שאני לא יהודייה – וידעתי גם שבעתיד עוד אצטרך לבחור".

"הרגשתי שלהיות יהודי זה עול, אחריות גדולה מאוד. יהודים הם סבבה בסך הכול, אבל למה אני? זה לא היה כיף, לעמוד מול ההתלבטות הזו כשאני רק ילדה. מצד אחד אני רואה את האמת, ומצד שני היא מאיימת מאוד"

גיור ילדים הוא הליך מורכב שנמשך עד גיל מצוות. במקרים רבים, בעיקר בבתים שאינם דתיים, לא מייחסים חשיבות לכך שלילד יש אפשרות בחירה. אבל ברכה, בהיותה בת 12, התבקשה להחליט אם להישאר יהודייה או לא. ובמילותיה שלה – "האם מקובל עליי מה שעשו לי".

ההחלטה לא הייתה פשוטה. אף שגדלה כיהודייה, האמינה ביהדות והכירה את התורה והמצוות, לא היה לה ברור שזהו מקומה. היא ידעה שבניגוד לדתות אחרות, היהדות אינה שואפת לגיור האנושות; קיימת גם האפשרות להאמין בבורא, בלי להתחייב לתורתו. "הרגשתי שלהיות יהודי זה עול, אחריות גדולה מאוד. יהודים הם סבבה בסך הכול, אבל למה אני? זה לא היה כיף, לעמוד מול ההתלבטות הזו כשאני רק ילדה. מצד אחד אני רואה את האמת, ומצד שני היא מאיימת מאוד. זו בחירה לכל החיים. בסוף אמרתי: אני אוהבת את הקב"ה ומאמינה בו, והאמת נמצאת לי מול הפרצוף. אני לא יכולה לוותר על הטוב שיש לי בידיים".

ברכה עלתה עם הוריה בגיל צעיר, וגדלה בירושלים. "אין כמו ארץ ישראל, אבל יש לי גם קשר עמוק, בלתי מוסבר, לקנדה. גם שם אני מרגישה בבית".

יכול להיות שתחזרי לשם?

"לא, זה לא השורש הנפשי שלי. כל הבחירות שלי לאורך חיי, כולל להתחתן ולהביא ילדים לעולם, הן בגלל האמונה שלי. ואני יודעת שבחרתי בדרך הנכונה, ושהחיבור לקב"ה שווה הכול".

בלי להביט לאחור

בנימין צעיר, 49, יליד גרמניה, נשוי + 5, אח מוסמך, תושב רמת בית־שמש א'

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02121_34_23-3-750x595.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"התגיירתי עם כל המשפחה שלי – ההורים, שלושת האחים ושלוש האחיות", מפתיע אותי בנימין בתחילת שיחתנו. כדי להסביר כיצד זה קרה, הוא חוזר אל ימי מלחמת העולם השנייה: "סבא שלי היה חייל בצבא הגרמני 'הרגיל' (לא באס־אס – ר"נ), ולקראת סוף המלחמה הוחזק בשבי בצרפת. כמה שנים אחר כך נודעו לו כל הזוועות שהנאצים עשו, והוא רצה להבין יותר את מה שאירע. לשם כך הוא יצר קשר עם יהודים שגרו לא רחוק מעירו, והתחיל ללמוד על היהדות".

מתוך רצון לכפר על פשעי עמו, ולו במקצת, הצטרף הסב לארגון נוצרי שהקים כאן בארץ מבנים למען ניצולי שואה. "הם בנו בשבי־ציון אתר נופש, וסבא שלי עבד שם כחשמלאי. במהלך התקופה הוא הכיר יהודים מהארץ, והם הגיעו לביקור גומלין בגרמניה. סבא עבר מסע ארוך של הבנה מה זו יהדות, איפה היא משתלבת עם הנצרות וכדומה. הוא הביע רצון להתגייר, אך לא זכה לכך".

הוריו של בנימין הם שהגשימו בסופו של דבר את חלום הגיור, יחד עם כל ילדיהם. "הייתי אז בן 18, וזו הייתה החלטה משותפת", הוא מספר. הם חיפשו רב שילווה אותם בתהליך, ולבסוף עברו גיור קונסרבטיבי. "בהמשך החלטנו שאנחנו רוצים לעלות לארץ. זה לא היה פשוט, כי להורים שלי היה משק חקלאי בגרמניה, והם היו צריכים לפרק את כולו ולמכור את הרכוש".

רוב בני המשפחה עלו לישראל ב־1990, ואילו בנימין ואחיו הבכור התעכבו בגרמניה עוד שנה, לצורך סיום לימודיהם. "עוד לפני כן הגענו לחופשה בישראל כמה פעמים", אומר בנימין. "בפעם הראשונה שביקרתי בארץ הייתי בן שלוש. מילדות הייתה בי משיכה לארץ ישראל".

מתוך רצון לכפר על פשעי עמו, ולו במקצת, הצטרף הסב לארגון נוצרי שהקים כאן בארץ מבנים למען ניצולי שואה. "הם בנו בשבי־ציון אתר נופש, וסבא שלי עבד שם כחשמלאי. הוא הכיר יהודים מהארץ, והם הגיעו לביקור גומלין בגרמניה. סבא הביע רצון להתגייר, אך לא זכה לכך"

כאן בארץ התמקמה המשפחה במושבה מגדל. לא קל לעבור לארץ חדשה ששפתה אינו מוכרת, קל וחומר כשנוספים לכך תרבות אחרת ומנהגים שונים, אך במגדל התגוררה אז קהילה גרמנית שחלק מחבריה עברו גיור. מקורה של הקהילה, כך התברר, באחד מחברי המשלחת שבה השתתף סבו של בנימין. אותו אדם הקים בארץ פרויקט תעסוקה למוגבלים, וכעבור זמן מה התיישב במגדל, שם חברו אליו עוד כמה משפחות גרמניות. "הכרנו אותן, וזה הקל עלינו להיקלט במקום. הן גם עזרו לנו בכל מה שהיינו צריכים", הוא מספר.

כשיצרו קשר עם הרב המקומי, התברר להם שהגיור שלהם אינו מוכר: "הכירו בנו כיהודים לעניין העלייה, אבל לא מבחינת הרבנות. החלטנו לעבור גם גיור אורתודוקסי, וזה לא לקח הרבה זמן, בין השאר משום שהרב המקומי התרשם שאנחנו רציניים ושאנחנו רוצים ללמוד ולקיים מצוות".

המשפחה המורחבת – הן מצד אביו והן מצד אמו – לא גילתה הבנה רבה כלפי הגיור והעלייה ארצה. "כשעברנו לישראל נוצר ריחוק מסוים מהם, אבל מבחינתנו לא היה רצון לנתק את הקשרים לגמרי. עם חלקם היחסים השתפרו במשך השנים".

יש בך לפעמים הרהורי חרטה על כל התהליך שעברת?

"ממש לא. אני שומר עדיין על קשר עם כמה מהחברים לספסל הלימודים בגרמניה, אך לא מעבר לכך. אמא שלי עדיין חיה קצת בעבר, קשורה מאוד לשם. בכל זאת, רוב החיים שלה עברו עליה בגרמניה. אני לעומת זאת הגעתי לארץ בגיל 20, ואין לי רצון לחזור".

בצילו של ח'ומייני

אמנדה מלמד־ליפשין, 79, ילידת אנגליה, נשואה בשנית + 5 ילדים, 18 נכדים ו־8 נינים. תושבת בנימינה, ומתנדבת בחוות סוסים

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202112_26_56-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בבית הצופה לחורשה, עם ציוצי ציפורים כשעון מעורר וחוות סוסים צמודה, חייה של אמנדה נראים כהתגשמות חלום. אך הדרך אל המקום השָׁלֵו הזה הייתה ארוכה, סוערת ורבת־תפניות.

"נולדתי כנוצרייה", מספרת אמנדה. "כילדה אהבתי את הדת והיא הייתה חשובה לי, אך זה השתנה עם השנים. התחתנתי עם בחור יהודי, ולא דיברנו על הדת בכלל".

לבעל, יליד איראן, כבר היו שני ילדים מנישואין קודמים לאישה יהודייה. לפני שהסכימה להינשא לו הציבה אמנדה תנאי: היא עצמה תהיה אמם של השניים לכל דבר, במקום האם הביולוגית, שניתקה כל קשר איתם. "אף פעם לא הייתה להם אמא, הם לא ידעו מה זה אמא, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שימשיכו כך את חייהם".

בני הזוג יצאו לירח דבש באיטליה, וזמן קצר אחרי שובם עברו להתגורר באיראן. באותו זמן כבר הייתה אמנדה בהיריון. "כשהייתי בחודש שישי או שביעי, פתאום חשבתי לעצמי: יש לי שני ילדים יהודים, בקרוב יהיה ילד נוסף – איך אגדל אותם? אמא צריכה לתת תשובות לשאלות, היא צריכה להאמין במשהו, להיות הבסיס. אי אפשר לספק לילדים שתי תשובות לכל שאלה".

בעלה הסכים איתה שזו אכן בעיה, ובליבה גמלה הההחלטה להתגייר. אך כשהתייעצו עם חכם אוריאל, אחד מרבני הקהילה המקומית, הוא השיב להם: עכשיו זה לא הזמן. מדי פעם הייתה אמנדה שבה ופונה אליו, אך התשובה נשארה זהה. למרות זאת, היא החליטה לקיים בבית אורח חיים יהודי ככל שהגיעו ידיעותיה. לשם כך התייעצה עם אמו של בעלה – שידעה מה צריך לעשות, אך לא ידעה להסביר מדוע. "זה היה לי קשה. אם אני עושה משהו, אני חייבת לדעת למה", אומרת אמנדה.

כשאמנדה ביקשה את ברכתו של אביה, הוא השיב לה: "איך אני יכול להגיד דבר כזה? הרי היהודים הרגו את ישו!". ובכל זאת הקשר שלה עם משפחתה הנוצרייה נשאר חזק. "הכומר בכנסייה של אחותי אוהב את ישראל, והוא מלמד את בני הקהילה לקרוא אותיות עבריות. כשהיא באה לארץ היא משתדלת לקרוא בעברית, וגם יודעת לזרוק כמה מילים"

בשנותיהם באיראן נולדו לזוג שלושה ילדים. בתחילת 1979, בעקבות עלייתו של ח'ומייני לשלטון, החליט בעלה של אמנדה כי עליה לצאת את המדינה בהקדם. היא בחרה לעלות לישראל יחד עם שלושת ילדיהם המשותפים. "הבת הגדולה של בעלי כבר הייתה נשואה וגרה בארה"ב. אני לא רציתי לנסוע לשם, ולאנגליה לא יכולתי לחזור; לילדים היה רק דרכון איראני, השגרירות של בריטניה באיראן כבר נסגרה, ולכן הם לא יכלו להיכנס למדינה".

כשבידיה מזוודה אחת הגיע אמנדה עם ילדיה לישראל. פקידי הסוכנות שקלטו אותם רשמו אותה כיהודייה, לאחר ששמעו את סיפורה. מאמציה להתגייר נמשכו גם בארץ: "מישהו סיפר לי על רבנית שתעזור לי. הלכתי אליה והיא אמרה שזה יעלה לי אלף דולר. מכיוון שלא היה בידיי סכום כזה, הרבנית הודיע שרק שכשבעלי יגיע עם הכסף, נתחיל ללמוד".

בינתיים נרשמה לחוג ציור, ופגשה שם גיורת שסיפרה לה על בית הספר לגיור של הרב שלמה גורן. אמנדה לא פנתה אליו מיד, אלא חיכתה לבעלה שיצטרף אליה – אך כשהבעל הגיע סוף־סוף מאיראן, הוא הביא איתו אישה אחרת. אמנדה ביקשה להתגרש. לאחר מכן פנתה לרב גורן, וכששאל אותה מדוע ברצונה להתגייר, השיבה שהיא כבר חיה כיהודייה, ושהיא שואפת לגדל את ילדיה כיהודים לכל דבר. הרב גורן התרשם שמניעיה כנים ואמיתיים, והתחיל איתה את תהליך הגיור. אחרי כשנה התגיירו אמנדה וילדיה. "הילדים תמיד חשבו שהם יהודים", היא משיבה כשאני שואלת אם היו להם התלבטויות. "מבחינתם זה היה המשך, כאילו קיבלו חותמת למה שכבר ידעו".

כשביקשה את ברכתו של אביה לצעד שעשתה, אמר לה האב: "איך אני יכול להגיד דבר כזה? הרי היהודים הרגו את ישו!". ובכל זאת הקשר של אמנדה עם משפחתה הנוצרייה נשאר חזק עד היום. "הכומר בכנסייה של אחותי אוהב את ישראל, והוא מלמד את בני הקהילה לקרוא אותיות עבריות. כשהיא באה לארץ היא משתדלת לקרוא בעברית, וגם יודעת לזרוק כמה מילים".

אחיה, שהתעניין בהיסטוריה המשפחתית, הגיע לתגלית מפתיעה: אביהם למעשה היה יהודי. "סבתא שלי, אמו של אבא, הכחישה, אך הדודה אישרה זאת. אבא שלי לא ידע, אף פעם לא דיברו על כך שהוא והאחים שלו יהודים. אני תמיד צוחקת עם בני הדודים שלי על זה".

הדודים האנטישמים שתקו

ביל דקייזר, 73, יליד ארה״ב, נשוי בשנית + 4 ילדים ו־4 נכדים, פנסיונר, מתגורר בירושלים

אל ביל הגעתי דרך בתו, שהפנתה אותי אליו אחרי שראתה בפייסבוק שאני מחפשת אנשים כמותו. היא גאה בו מאוד.

כשאני שואלת מדוע החליט להתגייר, הוא משיב שהשאלה מופנית אליו פעמים רבות, והתשובה אינה פשוטה. "אני אינטלקטואל, ולכן לא הייתי עובר שינוי כזה בצעד אחד. זה היה תהליך ממושך, ובמבט לאחור אני יכול להגדיר אותו כהשגחה פרטית לכל אורכו. בכל שלב לא יכולתי לדמיין מה יהיו הצעדים הבאים".

הוא גדל במשפחה קתולית. כבן לאיש חיל הים והאוויר שהוצב בכל פעם במקום אחר, הספיק ביל ללמוד בתריסר בתי ספר אמריקניים שונים. ״כשהייתי בכיתה ו' שאלתי את המורה ללימודים קתוליים שאלה שלא יכל לענות עליה. זו הייתה תחילת המרד שלי בקתוליות. אז לא ידעתי לזהות זאת, אבל במבט לאחור אני יכול לראות שהיה בי איזה גרעין דתי, כי קראתי ספרים רבים שעסקו בפילוסופיה דתית. כשהגעתי לתיכון כבר הדהמתי את אחד המורים בידיעות שלי בתחום".

הדת אמנם לא משכה אותו כדרך חיים, אך עניינה אותו שכלית. בתיכון הוא היה חלק מחבורה של חמישה צעירים, כולם ממשפחות קתוליות, שראו בעצמם אתאיסטים אך התעניינו מאוד בדת. "מלבדי עוד אחד מהחבורה הזו התגייר בסופו של דבר. אחר נעשה כומר, עם השלישי איבדתי קשר, והרביעית לצערי התאבדה".

בתיכון הוא גם פגש, לראשונה בחייו, יהודי. "עד אז חשבתי שהיהודים נכחדו. לא היה לי מושג שהם קיימים עדיין בעולם. לא הייתי אנטישמי, פשוט לא ידעתי שהם שם". המפגש הזה עורר בו ניצני סקרנות, ובעת לימודיו במכללה הוא התחיל להתעניין ביהדות ואפילו הלך לבית כנסת רפורמי כדי להשתתף בשיעורים, אבל בכך הסתכם העניין באותו שלב.

את הצעד הראשון לגיור עשה ביל לאחר שהכיר בחורה יהודייה, שלימים תהיה אשתו הראשונה. "בלי דחיפה כזו אולי הגיור היה נדחה. מצד שני, מכיוון שהתעניינתי בנושא ולמדתי אותו כל כך הרבה, זה לא היה צעד קשה". ההבנה השכלית – שהיא בעיניו החלק המורכב – כבר הייתה קיימת; הצעד המעשי, שנראה לא רציונלי, הוא בגדר החלק הקל.

בתיכון הוא היה חלק מחבורה של חמישה צעירים, כולם ממשפחות קתוליות, שראו בעצמם אתאיסטים אך התעניינו מאוד בדת. "מלבדי עוד אחד מהחבורה הזו התגייר בסופו של דבר. אחר נעשה כומר, עם השלישי איבדתי קשר, והרביעית לצערי התאבדה"

את הגיור "הראשון" שלו עבר ביל בגיל 23, בעזרת רב קונסרבטיבי. התהליך היה קצר, כי הוא כבר ידע את כל מה שציפו ממנו לדעת. "לא למדתי משהו חדש. אפילו עברית כבר התחלתי ללמוד מעצמי". לגיור האורתודוקסי הכשר הוא הגיע בעת לימודיו לתואר שני באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. "בבית הדין הרבני בעיר אמרו שהגיור שלי לא תקין. זה הפריע לי, ושנה לאחר מכן, בפילדלפיה, התגיירתי בבית הדין הרבני המקומי". הגיור האורתודוקסי שעבר שם בגיל 29 הוכר אחר כך בקלות גם בארץ, כשעלה לכאן.

מה גרם לך להגיע לישראל?

"בלימודי התואר השני ביקרתי פה לראשונה והתאהבתי בארץ. כבר אז ידעתי שאחזור". אבל לכך נדרש עוד זמן; רק ב־1994 הוא בנה כאן את ביתו.

אני נוגעת בעצב חשוף כשאני שואלת כיצד השפיע הגיור על הקשר עם משפחתו. "הוריי התגרשו כשהייתי צעיר, וזה גרם להרבה בעיות. לאמא שלי היה קשה, ומשפחתו של אבי התגייסה לעזרה. כשהתגיירתי כתבתי למשפחה המורחבת מה אני עושה ולמה". הוא לא קיבל תגובה מובחנת, ורק שנים רבות לאחר מכן אחת הדודות סיפרה לו כיצד התקבלה ההודעה. קולו נשבר כשהוא מספר על כך; "זה קורה לי בכל פעם מחדש", הוא מתנצל. שניים מדודיו היו אנטישמים, מתברר, אך סבתו דיברה עם כל בני המשפחה והורתה להם: "החיים היו מספיק קשים לביל, עזבו אותו בשקט". לכן גם הם לא פצו פה. "אם הייתה אצלם התנגדות, הם מעולם לא נתנו לי להרגיש בכך. זו משפחה מיוחדת".

The post מורשת רות: חמישה גרים מספרים מדוע בחרו דווקא בנו appeared first on מקור ראשון.