בוקר טוב אליהו // תמר פרלשטיין

את התוכניות של פרפר נחמד ראיתי שוב ושוב בלופ אינסופי בטלוויזיה החינוכית, אי אז בסוף שנות השמונים. ידעתי בעל פה ובעיניים עצומות מה עומד לקרות, ועדיין התרגשתי כל פעם מחדש כשעל מסך הטלוויזיה הייתה שנייה של חושך מותח שאחריה התחיל הפתיח של התוכנית. מכל השירים, הסיפורים וההצגות, הכי אהבתי את אלה שהיו קשורים לפסח: הדוד פסח שכולם בלחץ סביב הביקור שלו, הניקיונות שהם עושים במגירות שלהם והדברים שמתגלים שם,  והשיא בליל הסדר שבו ארבע הבובות הופיעו יחד לדעתי, בפעם היחידה. סביב החג גם נחשפו הרבה פרטים על החיים של אוזה, בץ, שבי ונולי כמו היכן הן ישנות ובאילו משחקים הן משחקות.

אבל יותר מהכל חיכיתי לרגע שבו אפי תקריא את הספר "אגוז של זהב". זה היה סיפור על משאלות לב שמתגשמות ואליהו הנביא אחד שסוף־סוף יכולתי לראות איך הוא נראה באמת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/05/‏‏לכידה-750x513.jpg 750w" sizes="(max-width: 826px) 100vw, 826px" />

חילופי תפקידים // אריאל שנבל

סבא מגיע לשמור על נכדו בלילה, נרדם בעצמו על הכורסה, והתפקידים מתחלפים. אברהם מור ז"ל בתפקיד הסבא וטל בלכרוביץ' בדמות הנכד יצרו יחד את שלוש הדקות המרגשות ביותר שראיתי בילדותי. כמה דמעות הזלתי בגללו, איך מיררתי בבכי בכל פעם מחדש, כמה רגש יש בשיר האוהב והתמים הזה ששר הנכד לסבא הנם את שנתו – "תישן, סבאל'ה תישן, אני לא אזוז מכאן".

הרבה רגעים משעשעים, מצחיקים ומופרכים הביאה לעולם הילדות שלנו "פרפר נחמד" המצוינת, אבל דווקא השיר הקטן הזה מ־1985, בלי בובות של שבלול, אווזה או אפרוחית, בלי כוכבים גדולים כמו עוזי ועפרה, בלי ניסיונות תסריטאיים להצחיק, דווקא הוא הותיר בי עד היום את הרושם החזק ביותר. כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של סבא.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/05/תישן-סבאלה2-750x565.png 750w" sizes="(max-width: 883px) 100vw, 883px" />

ילדותי השנייה // מאיה פולק

ב"פרפר נחמד" שלי מסתתר שיר העצמה שכתבה והלחינה דתיה בן־דור עוד לפני עידן הקואוצ'רים והמנטורים: "אני תמיד נשאר אני", בביצוע עוזי חיטמן ז"ל ואפי בן־ישראל. גם כשאנחנו הכי גיבורים או לחלופין מפחדים או נכשלים, בן־דור מזכירה ששום דבר לא אמור לשנות את הבסיס הטוב שלנו כבני אדם.

כיום דור ההמשך שלי בן השלוש מאזין לשיר הזה בזמן שאישיותו העדינה והמתוקה מתעצבת. אני מנסה להיכנס לראש שלו ולחשוב מה משמעות השיר בעיניו, פרט לחזרה על המילה "אני" והשימוש בהפכים.

עוזי חיטמן נפטר מוקדם מדי, כשהיה בן 52, בשנת 2004. הוא הלך, וגם הילדות שלי מתרחקת ממני, אבל לא נעלמת מתוך הלב. ועם ילדי ירון שמאזין בדיוק לשיר שאני האזנתי לו כילדה, זו ילדותי השנייה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -6cfd76565ce4-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זה היה ביתי // רחלי מלק–בודה

אי אז, בימים שבהם עוד היה אפשר לקנות בית בישראל, לחבר שיר על בית שהוא בסך הכול קופסה שגרים בה לא נתפס כאצבע בעין. אם השיר הזה היה נכתב היום, דתיה בן־דור הייתה כנראה נאלצת לעדכן את הנוסח למשהו כמו "בית זו בסך הכול קופסה שעשירים גרים בה", או "בית זו בסך הכול קופסה ששוכרים בה".

קשה לדמיין מה עבר בראשה של בן־דור כשכתבה את השיר הזה. האם הוא נשא מסר ציוני נלהב, שבית אינו רק ערמת אבנים אלא מקום שאליו מפתחים תחושת שייכות גם אם אינו מפואר? או שמא רצתה לרסן את ילדי הקדמה בשנים שבהן המערביות החלה לחלחל לארץ הקודש ולהזכיר להם שבית הוא רק מעטפת, שיש בתים מפוארים מאוד שקשה להרגיש בהם בית, ויש בתים פשוטים מאוד שלא תרצו להחליף בעבור כל ארמון שבעולם?

“לא אשבח את ביתי, כי קטן הוא", כתב עגנון, "ולא אתבייש בו בשביל שיש גדולים וטובים ממנו. ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו מבקש גדולות".

לעגנון היה בית פרטי בשכונת ארנונה, שהיום שווה מיליונים, אבל בתקופה שבה כתב, הבית הזה נתפס בעיניו כבית פשוט וצדדי בשכונה לא מפותחת שאין מה להתגאות בו.

ואולי באמת הכול בעיני התקופה. אולי בן־דור רצתה להעביר מסר של צניעות והסתפקות במועט בשנים שבהן נדמה היה שישראל עוברת מחברה חלוצית של קיבוצים ופשטות לחברה קפיטליסטית של פנטהאוזים ובריכות.

שותף סוד // רועי קדם

מספיקים לי רק כמה צלילים כדי להיזרק בחזרה אחורה לשנות התשעים, לשעת צהריים על הספה מול המסך. פרפר נחמד הוא כנראה בראש ובראשונה שיר הפתיחה העל־זמני שכל אחד מאיתנו יודע לזמזם מתוך שינה. אבל מעבר לשיר המופלא והמדבק הזה, מה שנחרת לי בזכרון כבר מגיל צעיר זו האנימציה. אני זוכר כמה סִקרן והלהיב אותי בתור ילד להבין איך עשו את זה וכמה אהבתי את הפריימים של הנמלה שעוזבת את המריצה ומסתכלת לשמיים או של הצפרדע קופצת למים.

גם אחרי אינספור צפיות היה אפשר לגלות משהו חדש במהלך הדקה וחמישים שניות של שיר הפתיחה, עם מעט תשומת לב לפרטים הקטנים שהפיחו חיים באיורים הללו: הפרח הנפתח, מצמוץ העיניים של הפרפר או נפנופי הכנפיים של כל חבורת החרקים החיננית הזאת. אבל היה רגע אחד שעלה מעל כולם ובתור ילד הסעיר אותי ממש, והאמת היא שגם היום כשאני רואה את הקטע הזה קשה לי להישאר אדיש.

יש קטע בשנייה ה־24 של השיר, שרואים בה את הפרפר עף בשדה פרחים אבל למעשה הוא נשאר במקומו במרכז המסך. כן־כן. הוא אמנם עולה ויורד, והכנפיים שלו מרצדות בתנועת נפנוף מהירה אבל הוא ממורכז לאורך כל הסצנה הזו! אתם קולטים? מה שרץ קדימה זה הרקע וזה מה שנותן לנו תחושה שהפרפר עף קדימה וגומע מרחקים. היום זה קצת מצחיק, אבל בתור ילד הרגשתי שגיליתי את אחד הסודות השמורים של הטלוויזיה החינוכית ושל עולם האנימציה בכלל. מאותו יום כבר ראיתי את הפתיח באור אחר, כשותף בכיר שמבין עניין ושאפשר לסמוך עליו. אבל גם הסנסציה ושותפות הסוד המסעירה הזו לא הצליחו להכין אותי לרגע שבו הבנתי שהשתקפות של הפרפר במים (בשנייה ה־53) היא אשכרה שכפול של אותו פרפר, רק הפוך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2021/05/2222-750x508.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לא כל כך פשוט // רביטל ויטלזון–יעקבס

רבים טועים לחשוב שהתמימות נוצרה מן החינוך שקיבלנו. בידי החברה הסגורה שגדלנו בה. שהשאיפה לסדר, מזל ומושלמות בענייני שידוכים וילודה נובעת ממסרים תת־הכרתיים ששטפו לנו איתם את המוח בשיעורי בינו לבינה בסמינריונים השונים. אבל האמת שונה. המקור לחלום הפשוט שבו בן מתחתן עם בת ונולד להם ילד, הוא במקום אחר לחלוטין.

"יאן התחתן עם ציפה", "יאן צידראן התחתן עם ציפה דריפה". שם – שם למעשה הושקה במוח האמונה שלי שככה זה יעבוד. הבכור יתחתן עם הבכורה, השני עם השנייה, השלישי עם השלישית ולכולם ייוולדו ילדים והכול יהיה מושלם, ואת החיים שלי יקריין הקול הבלתי נשכח של דודו זר.

קאט לשלושים ומי סופר שנה אחר כך וגילינו שהחיים הרבה, אבל הרבה יותר מורכבים. ואני בכלל לא רוצה לדבר על היום שגיליתי שקיימת גרסה קדומה ובה קוראים לגברים "יאק", "יאק צידראק" ו"יאק צידראק צידרוני". שברון הלוחות, קץ הילדות, סוף עידן התמימות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -311788cf298a-750x449.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לחיים מפודינג // קרן מלמד–מרגלית

במסיבת החנוכה האחרונה שנערכה בגן של הקטנה שלי, הכינה קבוצת הורים הפתעה לילדים – המחזה של הסיפור "גברת קרש ומר מערוך", של דתיה בן־דור. עברו עשרות שנים מאז נתקלתי בסיפור המשעשע של כלי המטבח שלא משתתפים בהילולת ליבוב הלביבות שבמטבח, אבל בשנייה שבה התחילו ההורים המוכשרים־במפתיע לדקלם את הטקסט, שוב הייתי הילדה בת השש שצופה בו מהספה בבית הוריה.

וזכרתי את הכול. את הלחיים הצבועות בפודינג ורוד של הגברת קרש, את הקול הנעים של אפי בן־ישראל, את ההליכה המגושמת של גברת פומפייה. ואולי זה בכלל לא מפתיע. בעידן של ערוץ אחד ותכנים מועטים לילדים, "פרפר נחמד" הייתה עבורנו גננת ובייביסיטר, הורה וחבר. חוויית צפייה שנחקקת לא רק במוח, אלא גם בלב, ונשלפת משם – צבעונית ושמחה וסמוקת לחיים בדיוק כפי שהייתה – גם עשרות שנים אחר כך.

בץ נקרא כך כי זה היפוך אותיות של צב, אוזה היא אווזה ושבי הוא קיצור של שבלול. אבל למה דווקא נולי? האפרוחית קרויה על שמה של נולי עומר, אחת מבנותיו של המשורר ע' הלל, שכתב רבים משירי התוכנית המקורית. את נולי רובנו מכירים כחצי מהצמד דבי ונולי. לאחרונה היא שיחקה ב"מתיר עגונות" וב"קיבוצניקים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/05/גברת-קרש-ומר-מערוך-750x593.png 750w" sizes="(max-width: 839px) 100vw, 839px" />

The post היה ממש נחמד: זכרונות מסדרת הילדים האהובה appeared first on מקור ראשון.