Planet - סיפורים על האַיי רובוט של סבתא

8/6/2021 4:31

סיפורים על האַיי רובוט של סבתא

נדיר לפגוש בספר שצורב תודעתית את הקורא בצריבה כה רכה, נעימה ומצחיקה, כמו "הי, אתם שם למעלה" מאת יצחק בר־יוסף. מדובר ביומן סיפורים משפחתי, מעין פלטפורמה מבנית חמקמקה, שמשמשת את הכותב לשזור בה אפיזודות קצרות מחיי משפחתו, אמיתיות ובדיוניות, ללא דובר דומיננטי שמוביל את הקורא בין השיטין, ללא מרכז; פיסות סיפוריות שהקשר ביניהן אמנם ברור אך רופף.

הבחירה הזו אמנם עוקפת איזשהו סיפור מאז'ורי, שכל רומן כמעט חייב לצאת עמו לדרך; אותה דמות ברורה שתתחיל אותו מנקודה מסוימת בחייה, ובעקבות דרכה וחתחתיה תסיים אותה בנקודה קצת אחרת. במובן זה, הספר הזה הוא יותר כמו להציץ באלבום תמונות משפחתי, לבחור את המיוחדות בהן ולהפיח בהן חיים, רגש וצחוק.

אהבות ברקיעים עליונים

המשפחה שבר־יוסף מתאר היא משפחה מוכרת מבחינה ספרותית. תיאר אותה לא פעם גם אחיו, יוסף בר־יוסף, והוא עשה זאת בין היתר, מעשה אמן, בספרו האחרון "אבא, בן, סבתא דינה" (הקיבוץ המאוחד, 2020). הן לעומת אחיו והן לעומת אביו, הסופר יהושע בר־יוסף, יצחק הוא הרבה יותר נונסנסי, פרוע, חסר גבולות ועכבות. חדירותיו הרגשיות לנבכי דמויותיו מעט רפות יותר, ובהרבה מקרים הוא בוחר את הפארודי על המעמיק.

עם זאת, ברגעים מעטים, מבעד לסבך הטרמינולוגי הסמי־מקראי, הוא לפתע מהמם אותך וכותב משהו דוגמת: "כמו תולעת ברהיט עץ ישן, כך גם המחשבה אינה מרפה; אהבתם של בשר ודם כאהבת השכינה וכנסת ישראל. אם נמשש אהבות נכזבות של בשר ודם, תמומש גם האהבה בעולמות עליונים. שתי ציפורים במכה אחת: יגשימו ברואיו שכבר זכו והגיעו לגן עדן את אהבותיהם האבודות בחייהם הקודמים, תתגשם גם אהבת האלוהות ברקיעים העליונים שבעליונים, ויוכלו הם לומר בלב שלם כפי שנהגו בחייהם: באהבה להודות לך וליחדך ליראה ולאהבה את שמך. ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה" (102). פתאום, מבעד לקרקס הצחוק וההבלים מגיע רגע של חסד שכולו מסתורין, אהבה וטוהר.

שני האחים, יצחק ויוסף, שכל אחד ראוי וגדול בזכות עצמו, מתארים בצורה זו או אחרת את אילן היוחסין שלהם, שמתחיל אי־אז בצפת, ממשיך בירושלים של המאה העשרים ומסתיים בחיי ההווה שלהם, בסוף המאה הקודמת או במאה הנוכחית, עת הפנו לחלוטין את עורפם לאורתודוקסיות הליטאית. אך רק לכאורה: יצחק, כמו יוסף, בוודאי יגדיר עצמו כאדם חילוני, שרגלו האחת נמצאת עמוק בתוך הקדמה, אבל רגלו השנייה, זו שמעניקה לו יציבות, תמיד תימצא בתורת ישראל. לאו דווקא בקיום הלכותיה, אלא באופן הסיפר, בטרמינולוגיה, בפואטיקה המקראית. בנוסף, אפשר למצוא אצלו במידה ניכרת עקבות מהדהדים של מיטב הכתבים והכזבים של שלושת הטנורים של ספרות היידיש – מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ובעיקר שלום עליכם.

למרות הביוגרפיה הזאת, אין כאן שום שיפוטיות של סגנון חיים, אף לא לרגע. בר־יוסף לא מבקר, לא מזלזל, לא מתנשא ולא מתווכח עם האורתודוקסים. הם הלא בשר מבשרו. וקשה שלא להבחין כי במשפחה הזו אין כל מתח לגבי בחירת סגנון חיים. אין בושה, אין פסילות שידוך, או שמא רגעים אלו טואטאו החוצה. או אולי האב יהושע כבר פרש את השטיח שדרכו זוחלים החוצה, ובכך סלל בעבור הבנים את הדרך, לחם את מלחמותיהם. כך או כך, לפי הספר, למרות הבחירות שאדם עושה, משפחה היא עדיין משפחה.

המתים אוספים בקבוקים

הכול משמש לבר־יוסף במה ללהטוטיו. זה מתחיל כבר בסיפור הראשון, כאשר הדובר מחליט להביא לבית סבתו איי־רובוט. סבתו כבר זקנה וקשה לה להתכופף, והאשמדאי נטול הרגליים הזה הוא פתרון מושלם. לכאורה זהו מפגש ברור של שני עולמות. לא בכדי הסבא מביט ברובוט ואומר, "ותצילני משטן ומפגע רע ומחוליים רעים". אבל אין כאן שום מסר על קידמה ושמרנות, יש כאן סלפסטיק יהודי כשר למהדרין, שמותיר חיוך על הפנים מבלי להיות פדגוגי או נוקדני.

הפתיחה, המחויכת אמנם, מהווה שער כניסה ורושם ראשוני נכון לגבי מה שטומן הספר, העוסק במי שכבר עברו מן העולם. ככל שמתקדמים בין דפי היומן מתברר כי המתים הרבים מהלכים בקרבנו, לא כדי להפחידנו חלילה, לא כדי לחזור ולסגור חשבון, לא כי המשיח הפציע על חמורו הלבן ואורב לנו לא רחוק מגשר המיתרים – אלא פשוט כי מדובר באלבום תמונות, וברגע שנטלת אחת, חילצת אותה מהניילון הדביק והצבת אותה מול עינייך המשתאות, היא מתחילה לדבר אליך, לקרום עור וגידים. היא מתחילה להיות הדלת שדרכה אתה נכנס אל המציאות.

וכך, בשלב מסוים קעקועים מתחילים לדבר, קרובי משפחה מתים מתגלים כאוספי בקבוקים למחזור בין אגרון לכיכר ציון, הר מירון (לפני האסון) נשקף במלוא הדרו ממגדלי עזריאלי, ואולי בעצם מכל מקום. וכך מסתכסכים להם סדרי בראשית של הממשות, וירושלים של מטה – וגם צפת ומעט תל־אביב – מתערבבת עם ירושלים של מעלה. מלאך העובד את השם (שמתברר כי הוא בוס אמפטי, הגיוני וראוי, לא כמו בוסים בעידן הקפיטליסטי הנותנים לאגו להכתיב את התנהלותם) יכול לבוא ולצאת כאוות נפשו, לטפס בסולם השמיימה, לרדת בחבל סנפלינג, ואם ירצה אף להביא עמו בן אנוש.

גם בעלי החיים יכולים לגלות תכונות בלתי שגרתיות. עורבים יכולים לעבור מרחקים גדולים יותר משעברה תיבת נח, וזאת על מנת לשאת בפיהם שטר של דולר כדי שפלוני אלמוני יחדל מהבליו ויישב מיד באוהלה של תורה. מדובר ביחזקאל, מעוכב הזיווג, סרבן השידוך הסדרתי, "ציפור דרור, שקרוי בשמחה בעולמו ועולמו שמח בו… מטייל על חומות העיר העתיקה, מתפלל בכותל המערבי, מבקר בחפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד… בכל בוקר מוסיף לעצמו בחשאי ברכה על מודה אני לפניך: אין אישה מונחת כריחיים על צווארי. לא ילדים שעלי לפרנס. אשריי – רווק אני" (37). במקרה הזה המחבר לא בודק לעומק את סיבת סרבנותו של יחזקאל ולא חוקר אותו באופן פסיכולוגיסטי שעשוי להצביע על לקות כלשהי. "כל הנחלים אל הים זורמים, וכל השדכנים אל יחזקאל פונים" (35), והוא משיב פניהם ריקם. אין ממש סיבה, אין ממש פוסט טראומה, פשוט טוב לו ליחזקאל ברווקותו.

כוסית עם אלתרמן

ברובו מספק הספר רגעים קומיים, אבל יש כמה רגעים שבעזרת כיול תדר מסוים ורגישות אפשר לקלוט בהם אנרגיות אחרות. זה קורה כשהסופר מספר על אביו, הסופר יהושע בר־יוסף, שחיבר עשרות ספרים ובהם רב המכר הסנסציוני "אפיקורוס בעל כורחו" (כתר, 1985). שבילדותי היה קשה למצוא בית שהספר לא היה על מדפיו.

זה מתחיל בפתיח מצמרר, מעורר השתאות, המגיח לפתע ללא כל רמז מטרים. המספר מהלך לתומו ברחוב בעיר מגוריו תל־אביב, העיר הכי רחוקה מנטלית מהזרם הליטאי, אם כי קרובה פיזית. ואז, "נעצרתי, מופתע, על המדרכה באבן גבירול. התקרבתי אל המסעדה החדשה. אבא ישב מצידו האחר של חלון הראווה. מה הוא עושה כאן?" (123). אביו נתבקש לישיבה של מעלה כבר ב־1992. כך מתחיל הסיפור "ממליגה ומלאך המוות", שפותח סדרה של "תמונות" מופלאות, סוריאליסטיות, שבהן דמותו של האב לובשת חיים, עם כל הגינונים האינהרנטיים שלה.

לשאלה מה הוא עושה במסעדה ישנה תשובה פשוטה: המלאך שבא לקחתו הבטיח לו באגביות כי יזכה לאכול מנה של ממליגה, כמעין סעודה אחרונה, לפני שמחליטים אם לשלחו לגן העדן. מתברר שמאז שנאסף אל אבותיו טרם הוחלט מה יעלה בגורלו בעולמות עליונים, מכיוון שהלז כפר כידוע בתורת משה וישראל, אכל שרצים, וחמור מכך, ביקר באי־אילו מיטות שפיזר עבורו השטן, יהודיות כשרות כולן, כנראה, אבל עדיין נדרש הדבר לפלפולי עומק במרומים.

בהמשך נדרש הבן לאסוף את חפצי אביו מצפת בטנדר הובלות רעוע שמתחיל להעלות עשן בדרכו. הממד האלגורי הולך ומתעצם, ומבין השיטין דומה כי מסתמנת לה אג'נדה מסוימת, הדומה במובן מה לאג'נדה שפה ושם בצבצה גם בכתיבה של האח. יש משהו ביחס של שניהם אל האב, יחס מלא אהבה, שאולי אחרי שנים של כעס והאשמות מגיע לפרספקטיבה הרגשית הנכונה. קודם כול יש בהם געגוע, רצון עז לשלוף מהאלבום מהמטפורי עוד ועוד תמונות מחויכות ולהפיח בהם חיים. יצחק מוודא אמנם כי אביו ייכנס לגן עדן, אך לא מדובר באותו גן שאליו מגיעים צדיקי יסוד עולם. גן העדן הוא הקאנון הספרותי. "שתה אבא כוס תה עם יוסף חיים ברנר, כוסית ברנדי עם נתן אלתרמן, לחץ ידו של יעקב אורלנד, ואף התווכח מעט עם אחד העם על החזון הציוני. לבסוף, פיהק ונשכב למנוחת צוהריים" (180).

האם באמת זה מקומו של יהושע בר־יוסף? בין גדולי האומה? האם שכחנו אותו מהר מדי ולא הענקנו לו את הכבוד הראוי? זו שאלה תרבותית ענפה ורחבה. ואם יש מקום לתיקון, הוא לא יכול להתרחש כבמטה קסם. אבל יש משהו בספר הזה שמחזיק עוד קצת את התמונה מהאלבום מול העיניים, לפני שהיא חוזרת לעולם של אבק, קורי עכביש ותאי זיכרון מתים. עוד רגע שבו אביו מהבהב כמו נר בטרם יכבה. הרגע הזה, שיצחק כותב את אביו, הוא רגע שבעצם שניהם ניצבים מול הנר. יצחק אמנם רוצה להזכיר לנו את נפלאות אביו, ובכך הוא בעיקר מראה לנו את נפלאותיו שלו.