לפני כחודש, בצהרי השבת, הגיעה תושבת אדורה ברכבה לשער היישוב. כמו ביישובים רבים אחרים ברחבי יהודה ושומרון, השער לאדורה נעול בשבתות ונפתח אוטומטית כאשר הוא מזהה את רכבם של התושבים. אלא שהפעם השער לא נפתח, ויעל (שם בדוי) – שגם הסוללה בטלפון שלה התרוקנה – מצאה את עצמה תקועה בחוץ, עם שתי ילדות במושב האחורי, ביום של שרב כבד.

"בשער היה שומר עקשן במיוחד", משחזרת יעל, "ניסיתי למצוא פתרונות שלא יגרמו לו לחלל שבת. ביקשתי שכשהוא עושה סיור, שיקרא לרבש"ץ והוא יפתח לי, אבל הוא אמר שאז העוון יהיה גם עליו וגם על הרבש"ץ. אז אני עומדת שם, מול השער, עם ילדה בת שמונה ותינוקת בת ארבעה חודשים, שתיהן צורחות בהיסטריה, והוא אומר לי 'גברת יש רק עוד כמה שעות עד ליציאת שבת'".

אדורה שבהר חברון היה עם הקמתו יישוב חילוני, ובתחילה שעריו היו פתוחים תמיד. אולם עם פתיחת המקום בפני משפחות דתיות, החלו לעלות שאלות בעניין מרקם החיים המשותף והוחלט על סגירת השער בשבת. "אני גרה כאן מגיל שש, 30 שנה", אומרת יעל, "אנחנו שמחים מאוד שבאו לכאן תושבים דתיים אבל לא יכול להיות שזה יבוא על חשבון הביטחון. צריך להבין שאנחנו יושבים על ציר מרכזי שעליו נוסעות בעיקר מכוניות פלסטיניות. רק שבועיים אחר כך, בזמן 'שומר החומות' כבר אי אפשר היה לנסוע כאן בגלל זריקות אבנים ובקת"בים.

יעל, תושבת אדורה: "אורחים נאלצים להסתובב כי המערכת לא עובדת בשבת והשומרים לא פותחים. יש כאן אנשים בני 60 שהילדים לא מגיעים לבקר אותם בשבתות כי הם לא בטוחים שיוכלו להיכנס"

"אז באותה שבת אני תקועה שם בחוץ, עד שבשלב מסוים נעצר לידי רכב פלסטיני, וממנו ירד גבר וניגש אליי. הוא ראה שאני מבוהלת, ושאל באנגלית אם אני צריכה מים ואיך אפשר לעזור. בזמן הזה השומר אפילו לא יצא לראות אם אני בסדר. ביקשתי ממנו לעשות שיחה מהטלפון שלו והתקשרתי לבעלי שיבוא לפתוח. איזה בושות זה היה להגיד לו שיהודי לא מוכן לעזור לי ואני מתקשרת מטלפון של פלסטיני".

הפתיחה המאוחרת של השער, כאשר יעל נמצאת לבדה במקום לא בטוח, חשפה למעשה גם פרצה חמורה בביטחון היישוב. יעל כתבה מכתב לכל הגורמים הרלוונטיים, אבל במשך חודש לא קיבלה תגובה. "אני לא מחפשת אשמים, אני מחפשת לפתור בעיות", היא אומרת, "מאותו יום אני ממש מפחדת שבפעם הבאה זה ייגמר באסון.

"אבל חשוב לי להגיד – לא מדובר במקרה יחיד וגם לא בעניין ביטחוני בלבד. אורחים שמגיעים לכאן נאלצים להסתובב ולחזור כי המערכת לא עובדת בשבת והשומרים לא פותחים. יש כאן אנשים בני שישים שהילדים שלהם לא מגיעים לבקר אותם בשבתות כי הם לא בטוחים שיוכלו להיכנס".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/06/DL5A4183-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אדורה לא לבד. סוגיית השערים בכניסה ליישובי יהודה ושומרון הפכה בשנים האחרונות למוקד חיכוך במקומות רבים, והיא מעמידה את ההתיישבות מול שאלה מכריעה בנוגע לאופייה. מצד אחד נמצא הרצון לכבד את התושבים שומרי השבת, שלא מעוניינים כי כלי רכב ייסעו בחופשיות בכבישי היישוב, ומצד שני נמצאים התושבים והאורחים הדתל"שים או החילונים, שרוצים להיכנס ולצאת מהיישוב באופן חופשי. וכל זה עוד לפני שהזכרנו את הסוגיות הביטחוניות הנלוות, כמו במקרה של יעל.

עניין של כבוד

"יש אנשים ששינויים לא מוצאים חן בעיניהם", אומרת שוש שילה, תושבת קדומים. היום, השער והכבישים בקדומים, יישוב גדול בשומרון עם אוכלוסייה מגוונת, פתוחים גם בשבתות, אבל לא תמיד כך היו פני הדברים. "כשזה היה יישוב קטן והומוגני לא היית רואה כלי רכב מסתובבים כאן. אגב, גם אחרי שפתחו את השער, הרבה בנים דתל"שים התביישו לנסוע כאן, רק בחמש־שש השנים האחרונות את ממש יכולה לראות תנועה גם בשכונות".

מה גרם לשינוי במדיניות פתיחת השערים?

"מבחינת מרחקים לא מתאים להשאיר את הרכב בכניסה, אנחנו כבר יישוב גדול. צריך לקבל את העובדה שאנחנו כבר לא יכולים להפעיל ועדת קליטה וכל אדם – חילוני, דתי וגם לא יהודי – יכול היום לבוא לגור כאן ומגיעים לו כל התנאים. אבל עדיין יש כבוד – בשכונה הדתית יותר, לדעתי אנשים לא נכנסים עם האוטו, אבל בשכונה שלנו ובשכונות נוספות בהחלט כן".

למרות שגם ותיקי היישוב מברכים על ההרחבה שלו, לא כולם אוהבים את הפגיעה באווירת השבת. "ההורים שלי מתחרפנים מהמצב בקדומים", מספר אחד מבוגרי היישוב. "כשהייתי ילד לא היו נכנסים ליישוב עם רכב, היו מחנים בכניסה והולכים ברגל, אבל היום קדומים הרבה יותר גדול ומתפרש על שטח ענק. יש 12 שכונות והכול הררי, לטפס את זה ברגל בשבת זה סיוט עד בלתי אפשרי, אז בלי הרבה שמחה ההורים הבינו והשלימו עם המצב החדש".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1227111538036-750x511.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ביישוב אלון־שבות העניינים מתנהלים עד כה על מי מנוחות. השער אמנם פתוח, אבל מי שנוהג להגיע אליו או לצאת ממנו בשבתות מחנה את הרכב בכניסה והולך ברגל. אסיה ריזיק, בת אלון־שבות, כבר אינה שומרת שבת, אבל הנוהג הזה ברור לה מאוד: "מפתיע אותי שאנשים מתלוננים על זה. נראה לי פשוט לא מתאים להיכנס עם רכב. הרבה אנשים הגיעו לגור כאן בידיעה שהמקום שומר שבת, וכשאני בוחרת לבקר את ההורים אני מכבדת את המקום. לא מדובר בפינוק או בנוחות של התושבים, אלא בערכים ובאמונה שלהם. לי זה נשמע בסיסי".

"קושרים כאן אנשים"

חשוב לציין כי הסוגיה אינה אופיינית רק ליישובים ביהודה ושומרון. בקיבוצים, במושבים ואפילו בשכונות מסוימות בישראל הסטטוס־קוו אומר: המקום דתי וחשובה לו אווירת השבת, אם ברצונך לבקר – השאר את רכבך מחוץ לשער והיכנס ברגל. אלא שביהודה ושומרון נוספים למשוואה שני משתנים משמעותיים: סוגיית הביטחון ושינויים בהרכב האוכלוסייה של היישובים.

המרכיב הביטחוני משנה את כללי המשחק, כאשר הישארות מחוץ לשער עלולה לסכן את חיי הנהגים או שהרכב עלול להיגנב. לכך מתווסף השינוי באופי היישובים. במשך שנים היה האזור מלא ביישובים קטנים, מאוכלסים במשפחות מעטות בעלות אופי דומה, אבל בשנים האחרונות אין אפשרות להקים יישובים חדשים, והקיימים הולכים וגדלים, כתוצאה מכך התושבים נאלצו לוותר על ועדות הקבלה ומסננים אחרים, והכניסו לשעריהם תושבים בעלי אורח חיים שונה משלהם – בין שמדובר בבנים חוזרים או בתושבים חדשים.

שוש שילה, תושבת קדומים: "מבחינת מרחקים לא מתאים להשאיר את הרכב בכניסה, אנחנו כבר יישוב גדול. הגיע הזמן לקבל את העובדה שאנחנו כבר לא יכולים להפעיל ועדת קליטה, וכל אדם יכול היום לבוא לגור כאן ומגיעים לו כל התנאים"

שני המרכיבים האלה באים לידי ביטוי בצורה מאוד בולטת בהתמודדות של היישוב עפרה עם הנושא. "יש היסטריה סביב הסוגיה הזאת, היא בוערת בקרב התושבים שלא שומרים שבת", מספר עומר (שם בדוי) שגדל במשפחה דתית, עזב את שמירת המצוות אך נשאר לגור ביישוב. "בהתחלה פתחו איזה שער אחורי קטן שדרכו התושבים יכלו להיכנס ולצאת עם מפתח שקיבלו. אחר כך, מכל מיני סיבות, החליטו לסגור את האפשרות הזאת, אז השארנו את הרכבים מחוץ לשער הראשי ונכנסנו ברגל. הבעיה שאנחנו לא גרים בשווייץ, וגנבו שם רכבים. היו תלונות והפתרון היה שאפשרו כניסה פנימה עם הרכב כדי לחנות במקום בטוח".

מבחינת הנוסעים בשבת זה היה הפתרון האידיאלי: הם החנו את הרכב סמוך לכניסה והלכו ברגל הביתה כדי לכבד את המקום שגדלו בו, אולם כאשר מספר הנוסעים גדל, הגבולות החלו להימתח: "היו שפשוט צפצפו על ההסדר ונסעו בתוך היישוב, למשל חזרו מאוחר ולא היה בראש שלהם להתחיל מסע רגלי הביתה. צריך לומר שגם בתוך החבר'ה שלנו, שלא שומרים שבת, היו לא מעט שחשבו שזה לא סבבה".

כי זה לא מכבד את אווירת השבת של היישוב?

"תמיד הייתה ביישוב תנועה בשבת, אמא שלי למשל אחות והייתה נוסעת. מה שמפריע לאנשים זה לא לשמוע את האגזוז של הרכב, אלא שלא מכבדים אותם, שם זה נוגע, כשיכבדו יהיה שלום. בסוף, יום אחד החליטו במזכירות של היישוב שלא ייתנו להכניס את הרכבים פנימה, אז בנו מחוץ לעפרה חניה די קטנה, שמכילה 10־20 רכבים, והיא אמורה לשמש את האורחים ואת התושבים".

בשבת שלפני פסח עשו פיילוט ופתחו את החניון, כאשר בצד אחד נכנסים עם הרכב ובצד השני יש שער כניסה רגלי לעפרה. "היה פה חג שלם של משבר, צריך להבין שעפרה זה יישוב עם הרבה תנועה, במצלמות של הביטחון אפשר לראות עשרות כלי רכב שנכנסים ויוצאים ולאנשים פשוט לא היה מקום. אחרי החג היו על זה תלונות אבל לא נמצא פתרון".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/06/DL5A4129-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תושבת עפרה נוספת שמאוד לא מרוצה מההחלטה היא גפן: "מה שקורה כאן זאת הזיה של העולמות, נכון שבנו חניה אבל מי שיכול להיכנס אליה אלה רק אורחים ולא תושבי היישוב, ובכל מקרה אין בה מספיק מקום. בחמ"ל קיבלו הוראה לא לפתוח לנו את השער, אז אני מחכה שיגיעו חיילים או משטרה ומתגנבת אחריהם. עד לא מזמן הכול היה בסדר ואז החליטו לסגור, בגלל כאלה שנסעו בתוך היישוב ודפקו את כולנו. אני מבינה מאוד את המורכבות, גדלתי בעצמי ביישוב דתי וגם שם אני מחנה את הרכב בכניסה, אבל כשהתחושה היא שלא רואים אותנו, גם לנו קשה יותר להכיל ולכבד.

"אני גרה כאן, משלמת מיסי יישוב, והיחס פה לא הוגן. האמת, אני גם לא מגדירה את עצמי חילונית או דתייה, אני גפן, ולפעמים אני רוצה לנסוע בשבת, וזה שלא מאפשרים לי זה הזוי. חופש התנועה זאת זכות ממש בסיסית ובינתיים כדי לממש אותה אני צריכה לעשות תחבולות. בסוף, בשורה התחתונה, קושרים כאן אנשים ואומרים להם 'אל תצאו'".

יש מחיר לחופש

בדולב הוחלט לאחרונה לפתוח את השער האחורי של היישוב לטובת הנוסעים בשבת. בעזרת אפליקציה הם פותחים את השער, מחנים את הרכב סמוך אליו וממשיכים ברגל הביתה. אלא שגם הפתרון הזה לא עבר בקלות: בישיבה שהתקיימה לאחרונה, הוחלט לגבות כסף על השימוש בשער – דמי הרשמה חד פעמיים בגובה של מאה ש"ח, ודמי שימוש חודשיים בסך של 25 ש"ח לכל מנוי.

ההחלטה עוררה זעם בקרב חלק מתושבי המקום, שהרגישו כי הם נקנסים על השימוש בשער וחתמו על עצומה שקוראת לשנות את ההחלטה: "הופתענו לקרוא בדפי מידע על החלטתכם להטיל חובת תשלום, דמי מעבר, על אנשים המשתמשים בשער העליון (האחורי)", כתבו, "זהו שער משערי היישוב, חלק ממרקם החיים, מסלול אל הבית וממנו עבור אנשים רבים, ודינו להיות כמו כל שירות בסיסי אחר שהיישוב מספק".

חבר הכנסת לשעבר מוטי יוגב, יו"ר המזכירות של דולב, ביקש להבהיר בתגובה כי המימון הממשלתי כולל תחזוקה של שער אחד בלבד, ולכן הכסף שייגבה מהתושבים המשתמשים בו יישמר בפיקדון ייעודי שמטרתו טיפולים שוטפים ותיקונים עתידיים של השער.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2017/12/מוטי-יוגב-זינדל-750x500.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2017/12/מוטי-יוגב-זינדל-1140x760.jpg 1140w" sizes="(max-width: 2048px) 100vw, 2048px" />

באלעזר שבגוש עציון הכללים נוקשים אף יותר. "העיקרון הוא שהשער סגור בשבת, אין יוצא ואין בא", מספר אלי וולפסטל, בין היחידים שיכולים לצאת ולבוא ברכב בשערי היישוב בשבת. הנוהל, שאותו קבע רב היישוב, הוא שהיישוב סגור לחלוטין, מלבד מספר אנשי ביטחון ורפואה שיכולים לפתוח את השער ועוד כמה שרשאים לעבור דרך השער האחורי.

וולפסטל טוען שהמדיניות קשוחה מדי ומסרבלת את העבודה. לדבריו, כדי לקבל אישור יש לפנות לרבש"ץ ולשכנע אותו שהעבודה של הפונה חיונית מספיק. אחרי ההסכמה המקצועית צריך לעבור לרב לקבל חותמת סופית. "מדובר באבסורד ממש, לרשימה האקסקלוסיבית של מקבלי אישור המעבר אין קריטריונים ברורים ואנשים עוברים עשרה מדורי גיהינום כדי לקבל אותו. יש מי שפנו לכל מי שצריך וטרטרו אותם הלוך וחזור עד שהתייאשו, התחושה היא שאתה צריך להיות מינימום ראש ממשלה כדי להצליח".

גם לאחר קבלת האישור לא כל הבעיות נפתרות. "שכן שלי עובד בתפקיד ביטחוני רגיש ואחרי לחצים רבים הוא הצליח להשיג אישור מעבר מהשער האחורי. אז מה הבעיה? שהזמן שלוקח להגיע מהרחוב שלנו לשער הראשי הוא שש שניות בדיוק, לעומת זאת כדי להגיע לאותה הנקודה דרך השער האחורי צריך לעבור דרך של 12 דקות. כמעט מיותר לציין שבמקרה שאתה נוסע לאירוע ביטחוני מדובר בדקות קריטיות".

אלי וולפסטל, אלעזר: "מדובר באבסורד ממש, לרשימה האקסקלוסיבית של מקבלי אישור המעבר אין קריטריונים ברורים ואנשים עוברים עשרה מדורי גיהינום כדי לקבל אותו. יש מי שניסו והתייאשו"

ולמרות שאנשי רפואה וביטחון מסתובבים עם בטן מלאה על המצב הנושא לא הובא לדיון יישובי רשמי. "יש דיונים פנימיים בקבוצות אבל אף אחד לא התאגד, כי אף אחד לא רוצה להצטייר כמי שיוצא נגד דעתו של הרב".

הרב חיים אירם, רב היישוב אלעזר, מבקש להבהיר: "קודם כול, אנחנו יישוב שומר שבת ומחויב להלכה, נקודה. לכן, אנחנו משתדלים לאפשר לאנשי ביטחון ולתושבי היישוב את הדרך הטובה ביותר לשמור שבת. אנחנו לא נכנסים לקישקעס של אף אחד בנוגע למה הוא עושה אבל אנחנו מבקשים שיבהיר לנו מה הצרכים שלו בשבת. אנשים לא צריכים להוכיח שהעבודה שלהם חשובה, הם כן צריכים להסביר למה הרכב שלהם צריך לחנות ליד הבית והאם הוא לא יכול לצאת מהשער".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201619_15_28-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש מי שטוען שהנהלים קשוחים מדי.

"אין פה קשיחות. לדעתי הרבה מאוד מהמבקשים מקבלים אישור. אגב, יש לא מעט קולות שטוענים שאנחנו מאפשרים ליותר מדי אנשים להסתובב".

המצב מורכב מאוד גם ביישוב השכן, נווה־דניאל, כיוון שהוא יושב למעשה על דרך הגישה היחידה ליישוב שדה־בועז, שאינו דתי בהגדרה. "למי שאין רכב שטח בשדה־בועז – הדרך היחידה להגיע הביתה עוברת בנווה־דניאל", מסביר אהרון אידינוב, הרבש"ץ של שדה־בועז. "השער של נווה־דניאל אמנם נפתח פיזית, אבל אם אתה לא רוצה לרמוס את המוסכמות של התושבים – אתה לא תעבור דרכו. רבים מאיתנו דתל"שים בני נווה־דניאל ואנחנו רוצים לכבד את המקום. המשמעות היא שאו שאתה תקוע בשדה־בועז כל הסופ"ש או שיש לך רכב שטח לצאת דרך השבילים מסביב".

אז הסוגיה מורכבת והמאבקים רבים, אך ישנו המקרה המיוחד של היישוב טלמון, שבו הצמיח החיכוך בפוטנציה דווקא נקודה של אחווה. "לפני כמה שנים התקשר אליי אדם בשם ארנון והציג את עצמו כמנהל המועדון של רוכבי הארלי דוידסון בישראל", מספר יעקב דולב, מי שכיהן באותם ימים כרבש"ץ היישוב. "הוא רצה לארגן טיול רכיבה שעובר בגוש טלמונים ושאל אם יפתחו להם את השער בשבת. חשוב להסביר שאופנוע הארלי דווידסון אחד עושה רעש כמו עשר מכוניות פרטיות, אז אמרתי לו שהשער פתוח אבל שאבדוק עם הרב האם זה בסדר".

גפן, עפרה: "מה שקורה כאן זאת הזיה, בנו חניה, אבל מי שיכול להיכנס אליה אלה רק אורחים ולא תושבי היישוב ובכל מקרה אין בה מקום. בחמ"ל קיבלו הוראה לא לפתוח לנו את השער, אז אני מחכה שיגיעו חיילים או משטרה ומתגנבת אחריהם"

באותם ימים רב היישוב היה הרב רמי ברכיהו, מי שכיום מכהן כרב המשטרה. "התקשרתי אליו", ממשיך דולב, "ואמרתי לו שיש קבוצה שרוצה לחצות את היישוב בשבת, ואני רוצה לעשות להם קידוש, זה מותר? הוא חשב רגע ואמר לי 'אם אתה עושה קידוש אני נותן דבר תורה'. וואלה הייתי מבסוט, חזרתי אל ארנון ואמרתי, 'אין בעיה, תוכלו לעבור אבל בתנאי אחד'. הוא קצת נלחץ, בטח חשב שאני אבקש כסף או משהו כזה, ואז אמרתי 'התנאי הוא שאתם עוצרים לקידוש'. הוא היה בשוק: 'אתה גם נותן לי לעבור וגם מפנק אותי, יאללה, זורם'".

יעקב מסביר שההחלטה של הרב רמי נבעה מתוך תפיסה רחבה יותר "הם יחללו את השבת אתנו או בלעדינו אבל אנחנו יכולים לתת להם טעם של שבת". כאיש ביטחון הוא מוסיף שיש עניין ביטחוני בהימצאותם של מטיילים במעיינות ושל נוכחות יהודית בכבישים, "אין ספק שלגישה הביטחונית הזאת יש השפעה גם על התפיסה ההלכתית".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201716_11_24-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הוא הזמין קוגלים ודג מלוח, ובאותה שבת הגיעו לטלמון כ־70 רוכבי אופנועים כבדים ועצרו בסככה לקידוש. "זה היה כל כך מרגש, היו שם אנשים שאפילו לא ידעו שנהוג ללכת בשבת בחולצה לבנה. הרב רמי קיבל אותם ושאל אותם על האופנועים ואז עשה קידוש, והם כולם ישר חיפשו משהו לשים על הראש. עם כל הקשיחות של רוכבי ההארלי, עם הג'ינסים והקעקועים, היו להם דמעות בעיניים. הלב שלהם נמס מהאהבה ומהחיבור".

The post סוגיית נעילת שערי היישובים בשבתות מלהיטה את הרוחות ביו"ש appeared first on מקור ראשון.