לאחרונה הלך לעולמו האמן והפסל חתן פרס ישראל דני קרוון, והוא בן 90. קרוון, מחלוצי הפיסול הסביבתי בישראל, וחתן פרס ישראל לשנת 1977, הטביע את חותמו בערים המרכזיות בארץ וגם ברחבי העולם, באמצעות פסלים ארכיטקטוניים גדולים ומרשימים הבולטים על פני הסביבה.

זכורות לי הפעולות בתנועת הנוער, כאשר אנו יושבים בצפיפות על גבי כיפה לבנה, "האיגלו" כפי שכינו אותו כולם, בחזית מבנה הג'וינט בגבעת רם בירושלים. היינו מקפצות וגולשות על השיפוע המחורץ לצד ה"איגלו". בבגרותי גיליתי, להפתעתי, שמדובר בפסל "שעון שמש" של קרוון. לתל־אביבים שבינינו זכורים בוודאי משחקי המחבואים בין המבנים ובתוך החריצים של "ככר לבנה" שבפארק וולפסון, וילידי באר־שבע זוכרים מן הסתם את משחקי "הדגל" בין גושי הבטון הענקיים באנדרטת חטיבת הנגב.

קרוון שיקף בחייו את דמות הצבר הישראלי, התל־אביבי. בשפתו המחוספסת, בליווי חיוך שובבי ולעיתים בנימה רוטנת, הוא הביע את דעתו בכל עת, כולל בעניינים פוליטיים, והיה לאורך שנים רבות חלק מהנוף התרבותי הישראלי.

דני קרוון נולד ב־1930 בתל־אביב. אביו, אברהם קרוון, היה גנן העיר תל־אביב במשך כארבעה עשורים, ונחשב לאחד מאבות אדריכלות הנוף בישראל. עשייתו המשמעותית בפיתוח ובניין העיר שימשה לבנו מקור השראה ליצירה. בתי הבאוהאוס הלבנים שנבנו בעיר העברית הראשונה במהלך שנות ילדותו, היוו אף הם השראה. בילדותו, סיפר קרוון לימים, הוא נהג להלך בעליצות לאורך שדרות הפיקוסים התל־אביבית ולקנות תירס חם וטרי מהקיוסק המקומי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/F080423CL04-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בנעוריו למד קרוון בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים, ובהמשך אצל הציירים המפורסמים יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. בתחילת דרכו צייר בסגנון הריאליזם החברתי, סגנון שהלם את הלך הרוח הסוציאליסטי של התקופה. לאחר שהשתלם באמנות באיטליה ובפריז, החל לעצב בשנות השישים והשבעים תפאורות תיאטרון ואופרה בישראל ובאירופה, חלקן נתלו כרקע למופעיה של להקת הבלט הבינלאומית של מרתה גראהם. במקביל החל לעצב פסלים סביבתיים בסגנון מודרניסטי, פורמליסטי ומופשט – סגנון שבראשית דרכו הוא התנגד לו.

תחת ידיו של קרוון יצאו עשרות יצירות מרשימות ועוצמתיות, בעלות אופי אדריכלי, שמוצבות במרחבים פתוחים ומזמינות את המתבוננים להסתובב בתוכן. הפסלים מעוצבים בסגנון מינימליסטי ובעלי ניחוח גלובלי. עם זאת, כולן תלויות מקום ובעלות משמעות סמלית וערכית, כאשר קרוון לוקח בחשבון את התנאים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של האזור ואת הצמחייה המקומית, ומתכתב גם עם מסורות קדומות.

מרפסת לנשיא המדינה

אחת העבודות המונומנטליות של קרוון, שלרוב נבלעת בסערת דיונים קולניים המרעידים את הקירות, היא קיר התבליט שיצר לאולם המליאה של הכנסת. זהו תבליט רדוד החצוב באבן גלילית. גושי האבן הגדולים הועברו מהגליל לירושלים, וסתתים ירושלמים ממוצא כורדי, בוכרי, סורי ותימני הכו בפטישים על האזמלים כדי ליצור את הצורות שרשם קרוון על האבנים.

הצורות הגיאומטריות, לצד האלמנטים האמורפיים המזכירים את נופיה ההרריים של ירושלים, יוצרים אפקטים מרשימים של בליטה ונסיגה אל עומק אשלייתי רב, כשהאור הנופל על הקיר מבליט את הניגודים הצורניים וכך מחיה אותו. האבנים המסותתות מזכירות את אבני הכותל המערבי, ויוצרת חיבור בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה. הבחירה בכותל, שריד יחיד אשר נותר מבית המקדש הקדום, יוצרת קשר סמלי לחזותו החיצונית של משכן הכנסת, המזכיר את מבנה הפאר של בית המקדש השני.

לימים תיאר קרוון את תהליך העבודה: "ניסיתי ליצור באבן נוף… נוף שלי, של ארץ מולדתי, נוף של הרים ועמקים, של מדבר, שמתוכו צומחות צורות של אולי עיר, ואולי רק צורות, ואולי ירושלים… חשבתי על האנשים שישבו מול הקיר, אל מול הנוף הזה, ויביטו, ואולי לא יראו. ועל המבקרים שיעברו וישקיפו עליו מהיציעים, כאילו הם מביטים על לבה של האומה… כששרשראות הברזל העלו את האבן האחרונה, והיצירה הושלמה, החלטתי לקרוא לה 'שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך'".

במהלך יצירת קיר התבליט, נדרש קרוון להתמודד עם דרישה חריגה ולהדוף אותה. "אחת ההחלטות שהוכתבו לי הייתה שבתוך הקיר, בתוך היצירה שלי, עלי לתכנן מרפסת על יד דיוקנו של חוזה המדינה", סיפר. "מרפסת בתוך הקיר, שבה ישב נשיא המדינה באירועים חגיגיים. נשיא בקיר, מביט וניבט. והרי הוא ככל האדם, וככל האדם הוא עלול לעשות תנועות שהצנעה יפה להן. לא היה קל לשכנע את הרשויות לוותר על המרפסת". חדר הנשיא בכנסת נמצא עד היום מעבר לקיר, במקום שבו הייתה אמורה להיות המרפסת שנעלמה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/F210530MA26-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הפסלים של קרוון מייצרים חוויה כוללת עבור הצופה ומזמינים אותו להתעניין, לטפס, לנוע ולגעת. הטבע הוא חלק בלתי נפרד מהפסלים, כאשר הצורות הגיאומטריות מתכתבות עם הצורות האמורפיות של הטבע. "העבודות שלי הן דיאלוג עם הסביבה", אמר קרוון. "אני לא אמן שמביא לתערוכה פסלים ותמונות ושם אותן ככה או ככה. אני בונה משהו במקום, ועלי להרגיש שהמקום רוצה אותי. כשהוא מוכן להתמסר לי, אני מתמסר לו. תמיד אני שואל את המקום מה הוא רוצה ממני, לא את האנשים".

תרועת הניצחון של הרוח

אחת מעבודותיו המוכרות ביותר של קרוון היא האנדרטה לחטיבת הנגב. האנדרטה, שנחנכה בשנת 1968, הוזמנה מקרוון בראשית שנות השישים על ידי לוחמים ותיקים מחטיבת הנגב של הפלמ"ח, בהם אלוף עוזי נרקיס ומפקד החטיבה נחום שריג. קרוון עצמו היה בהכשרה של החטיבה. נרקיס ושריג מימנו חלק מהקמתה, ומוסדות שונים בישראל, בהם עיריית באר־שבע, הברון רוטשילד ותורמים נוספים השתתפו במימון. האנדרטה ממוקמת על גבעה בצפון באר־שבע, שממנה הגיעו אנשי החטיבה ב"מבצע משה", כבשו את העיר ובלמו את מתקפת המצרים. לוחמים רבים של החטיבה נפלו כדי להגן על היישובים המעטים שהיו פזורים במרחבי הנגב, ועל צינור המים שהיה עבורם עורק חיים.

האנדרטה, המציעה שחזור חווייתי של הקרבות, הופכת אירוע היסטורי בעל חשיבות לאומית לסביבה חומרית וחזותית, ומקפלת בתוכה זיכרונות. היא מספרת את סיפורי הקרבות והניצחון באמצעות הצורות המרמזות למשלטים, לאוהלים, לתעלות הקשר ולמגדל. הפסל הסביבתי, המזמין תנועה מתמדת של הצופה בין חלקיו השונים, גורם לצופה חוויה של שחזור הקרב כאילו הוא עצמו מעפיל וכובש את היעד. באמצעות האנדרטה הצליח קרוון להעביר את תחושת הלחץ במשלט הנצור ואת הצפיפות בבונקרים התת־קרקעיים, שהגנו על השוכנים בהם מפני המתרחש בחוץ. האנדרטה משלבת בתוכה בטון לצד חומרים מן הטבע כמו צמחייה, מים ואור.

סביב האנדרטה, בשטח של כ־300 דונם, תכנן אביו של קרוון גן של צמחי מדבר ובו עצי צאלה ושיטה סוככנית. החריצים במבנים השונים משמשים פתחים לאור הנכנס פנימה, ולרוח הנושבת המשמיעה קולות שונים. המגדל הופך למעין חליל שהרוח החודרת שורקת בו. האור והצל משתנים לפי השעות השונות ביום, ויוצרים משחקי צורות ותנועה באנדרטה. "רציתי לכלוא את האור בפסל, את השמש, כמו בתרבויות הקדומות, כמו בפירמידות", הסביר קרוון. "רציתי לשמוע את המים הזורמים. וכשבאה הרוח והציעה לי לשתף אותה בנשיפתה לתוך הצינורות החלולים, נעניתי לה כדי שתשמיע את נגינתה כתרועת ניצחון".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.13.38-750x500.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

קרוון עבד אך ורק עם פטרונים ולפי הזמנתם. כבר בראשית דרכו האמנותית הצהיר שבכוונתו לעשות עבודות ציבוריות לפי הזמנה, ובכך ראה את ייעודו כאמן. לאחר קבלת ההזמנה הוא נפגש עם המזמינים על מנת להבין את כוונתם, ורק אז יצא לשטח המיועד והחל לתכנן את העבודה. עבודותיו מתחשבות תמיד בתנאים הפיזיים באזור – המבנה הטופוגרפי, האור וזווית הראייה של הצופה.

יצירותיו של קרוון שואבות השראה מזיכרונות ילדותו, ויש להן מקום של כבוד במרחב הציבורי התל־אביבי. העבודה "כיכר לבנה", הממוקמת על גבעה בפארק אדית וולפסון, היא מחווה למייסדי תל־אביב. הפסל מורכב משישה חלקים אדריכליים – מינימליסטיים, גיאומטריים וסמליים בעת ובעונה אחת. מלבד היותם מתכתבים עם הבתים התל־אביביים של פעם, הם מזכירים מבני פולחן מתרבויות עתיקות שהשאירו את חותמם על התרבות האורבנית עד היום. מתוך מבנה כיפתי מבוקע, חלול וקטום, צומח עץ זית. בחצר ביתו של קרוון היה נטוע עץ זית, ואביו נטע עצי זית בגנים שתכנן ברחבי העיר. הפסל המסמל את העיר תל־אביב, שמכונה "העיר הלבנה", מזמין את הציבור למפגש של רגיעה ושקט במרחב פתוח מכל עבר, שניתן להגיע אליו בעזרת מדרגות ושבילים. הפסל אינו מקשט את הגבעה, אלא מעצב אותה מחדש.

כיכר הבימה (כיום כיכר התרבות) עוצבה אף היא על ידי קרוון. הכיכר, שנחנכה ב־2010, מהווה נקודת מפגש למבני תרבות חשובים בעיר. בסמוך לה שכן "גן יעקב", שתוכנן ב־1964 על ידי אביו של קרוון, יחד עם האדריכל יעקב רכטר.

פרס מקיסר יפן

קרוון כאב מאוד את הזנחת הפיסול הציבורי בארץ, ומחה על כך בכל הזדמנות. בריאיון ליעקב בראון בשנת 2000, התבטא בחריפות ובכאב נגד ההזנחה המתמשכת של אנדרטת חטיבת הנגב: "מרוב הצחנה שעלתה מהמקום, עם הגרפיטי המזעזע על שמות חללי הפלמ"ח, כבר אמרתי שאולי מוטב להרוס את האנדרטה מאשר לפגוע בזכר החללים, מה גם שהבנייה העירונית החלה מתקרבת יותר מדי לשם".

למעלה מ־70 יצירות פיסול שיצר קרוון מוצגות בישראל ובעולם. עם המדינות שבהן מוצגים פסליו נמנות ארה"ב, צרפת, יפן, גרמניה, דרום קוריאה וספרד. קרוון זכה בפרס "טבעת הקיסר של גיסלאר" הגרמני, ובשנת 1998 קיבל את פרס קיסר יפן, ה"פרמיום אימפריאלה", הנחשב לפרס הנובל של האמנויות. אחת מיצירותיו הבולטות בחו"ל היא גן הסבלנות על שם יצחק רבין במרכז אונסק"ו בפריז. ציר ההליכה וההתבוננות לאורך שלושה קילומטרים, מכיל רכיבים המאפיינים את עבודותיו: עמודים, כיפה, פירמידה, צמחייה ומבנים פיסוליים.

אחת העבודות המרגשות שיצר קרוון היא "מעברים" – אתר הנצחה לפילוסוף היהודי־גרמני ולטר בנימין, הממוקם בפּוֹרְט־בּוֹאוּ שבצפון מזרח ספרד. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עזב בנימין את ברלין ונסע לפריז. עם כיבוש צרפת בשנת 1940 השיג אשרת הגירה לארה"ב, ובדרכו לשם הוברח לספרד יחד עם קבוצת פליטים. הקבוצה נתפסה בעיירה פורט־בואו שבגבול ספרד־צרפת בעקבות הלשנה. חלק מהפליטים הצליחו לברוח באותו לילה. בנימין, מתוך ייאוש, התאבד.

הפסל הסביבתי, שנבנה בשנות התשעים, מזמין את המבקר לעבור פיזית בין חלקיו ומתייחס הן למורשת המחקר של בנימין, (שאחת מעבודותיו החשובות הוקדשה לפסז׳ים, קרי: המעברים, בפריז), והן לטופוגרפיה ולתופעות הטבע של המקום. הפסל מורכב משני קירות היוצרים מעין מנהרה צרה ותלולה הפונה לעבר הים, שבסופה קיר זכוכית ועליו ציטוט של בנימין. מבעד לזכוכית ניתן לראות מערבולות תמידיות שנוצרות על ידי הסלעים במים. חלק נוסף הוא קיר מאבנים מקומיות, היוצרות דרך ללא מוצא. עץ הזית אינו נפקד גם מעבודה זו, והוא ממוקם למול רוחות הים החזקות. האנדרטה הייחודית הפכה את המקום לאתר עלייה לרגל, והיא מיצירותיו המוכרות בעולם של קרוון.

דני קרוון יצר שפה פיסולית ייחודית המורכבת מצורות, סמלים וזיכרונות, הנטועים עמוק בהיסטוריה של מדינת ישראל כמו גם במישור האוניברסלי והכלל־אנושי.

The post תבנית נוף מולדתו: בעקבות עבודתיו של הפסל דני קרוון appeared first on מקור ראשון.