את עלילת ספרו החדש (ספרו הקודם, "הגן שבפנים", ראה אור ב־2016), בחר הסופר למקם במקום חביב ונעים, בבית דיור מוגן בשם "הגבעה", אי־שם בשרון היפה, בין פרדסים ושבילי עפר המבטיחים שלווה, אוויר צח וניחוחות פריחה, ומרחב לשיטוט קליל ולהרהורים. לפעמים, בזמנים שאינה עסוקה בענייני הזולת ובעזרה לחלשים ולחולים, נוכל לפגוש שם את רחל הופמן בת ה־83, אלמנה רבת מרץ וחדוות עשייה, שלאחר מות בעלה פֶּסח נטשה את העיר הגדולה והעבירה את עצמה ואת מה שנותר מחייה אל "הגבעה".

רחל שמחה תמיד לקחת על עצמה מטלה כזו או אחרת למען הכלל והזולת. אך הקרובה ביותר ללבה היא חברתה נטאשה, שאותה שכנעה לעזוב את דירתה הקודרת והמדיפה ריח של בדידות, ולעבור גם היא לבית האבות, לדירה קטנה מוקפת בכל השירותים שאפשר לבקש: הרצאות, חוגים, מפגשים חברתיים, חדר אוכל, קפטריה, מכולת ומספרה, וגם ד"ר גרוס אחד – הרופא הצמוד. בבוקר מצלצל הטלפון בכל הדירות לוודא שהכול בסדר אצל כולם, ושאיש מן הדיירים במקום לא נגרע חלילה מרשימת החיים.

את ההיכרות הראשונה עם רחל אנחנו עושים, שלא כצפוי, לא בדירתה שב"גבעה" ולא באולם הכניסה רחב הידיים, שמשמש ככיכר העיר לכל הדיירים, אלא באופן "קצת מוזר" – כהגדרת הסופר – דווקא ב"תחנת משטרה בעיר שדה מנומנמת. קומה שנייה, המשרד של דגנית שעשוע…". דגנית היא "סגנית מפקד ואחראית על כל מקרי המוות" שנופלים בתחומי אחריותה של התחנה. בחדרה הקטן מצטופפים ארבעה שוטרים, שני גברים ושתי נשים, ו"עיני כולם נעוצות בחשודה שלהם. אישה מבוגרת מאוד, קטנת מידות, אשר ישבה בכיסא נמוך סמוך לקיר ולא אמרה דבר…".

המפגש הזה, שמופיע בתחילת הספר, מבהיר לנו מן ההתחלה שמדובר במקרה של מוות בנסיבות חשודות, ושהגברת הזקנה – היא הגיבורה שלנו רחל הופמן – קשורה באופן כלשהו לעניין. מה גם שאחד מארבעת השוטרים, דורון קליין, ראש מחלקת החקירות בתחנה, שולח לעברה לא רק את מבט עיניו השקטות אלא גם את המשפט המאיים והאומר־כול: "את יודעת שאפשר לעצור אותך על דבר כזה… זה לא מצחיק… מישהו מת פה". ולמקרה שעוד לא הבנו את הרמז, מוסיף המחבר עוד הסבר לחיזוק הדברים: "לא בכל יום מגיעה לתחנה אישה בת שמונים ושלוש, חשודה בעבירה של הריגה. או אפילו חמור מזה…". עכשיו אנחנו רק צריכים לדעת מי מת, מתי, היכן וכיצד, ומה הקשר בין רחל הופמן ובין המת הזה ומותו. מכאן, מעמוד 8 בספר, הסופר מפעיל בנו את מתג הסקרנות ואת המתח שיצמיד אותנו אל דפי ספרו.

אלף לילה ולילה בטהרן

אך תחילה, עד שיתגלו הסודות והפתרונות, אנחנו מתוודעים אל דיירי בית האבות: הדמות החשובה ביותר לצד רחל הופמן היא חברתה נטאשה. בת עיירת הולדתה של רחל בפולין, שמאז שנפגשו שוב במקרה אחרי שנים רבות אצל תופרת אחת בתל־אביב, הפכה לחברתה הקרובה ביותר. עוד אנחנו מתוודעים אל בני הזוג אפשטיין, גרטה ואמיל: היא אישה קפדנית וזהירה בעלת "גבות שחורות כעוסות ושיער קצר סמיך צבוע בשחור", והוא כבד גוף ו"שקוע ברפיון בתוך הספה לצד אשתו", שנוזפת בו בחדות כשהוא מתאווה לנעוץ מזלג בעוגה שלפניהם. לצידם בלובי יושבת דניאלה מאירי, "הדיירת החדשה בגבעה… כפופת גב ודלילת שיער… בעלת מבטא רומני כבד וניכר שהיא עדיין נאבקת עם העברית". ובעוד שהם משוחחים, עוברים מול עינינו עוד ועוד דיירים במרחב הציבורי המרווח של הבניין.

בולט ביניהם אביגדור ליאון מולכו: גנדרן, רודף נשים והחיים הטובים, שאין יודע מיהו ומהו באמת כאשר הוא מספר סיפורי הרפתקאות סותרים, וכיצד עשה את הכספים הרבים שהוא מפסיד במשחקי קלפים ומבזבז על יינות יקרים ועל מסיבות רעשניות עם נשים מפוקפקות, ושבזכותם הוא מתנאה במכונית פאר גדולה ושחורה ומנקרת עיניים. את מקצת סיפוריו הוא שש לחלוק עם רחל, למשל על הצלחתו במשא ומתן על כתבי יד חשובים בטהרן, וכיצד הצליח לחמוק ברגע האחרון ולהגיע למטוס בזמן המהפכה באיראן. הסיפור הזה נועד לרכך את קפדנותה, הסתייגויותיה וזהירותה של רחל, ולשכנע אותה לחלוק איתו את האוצר הגדול שהתגלגל לידיה. והאוצר הזה – אוצר בבקבוק, כמו בסיפורי "אלף לילה ולילה" – הוא שעומד במרכז העלילה.ספרימתן, אחיינה של רחל הופמן, מגיע לבקר את דודתו ומספר לה על תרופה חדשנית שהמעבדה שהוא עובד בה פיתחה. התרופה כבר עברה את כל ניסויי הבטיחות, ורק אישור הגורמים המוסמכים טרם התקבל. בסיום השיחה וההסברים וההבטחות, רחל, שמחפשת תמיד דרך לסייע לאנשים ולעשות טוב לכל נזקק, משתכנעת לקחת כמה בקבוקונים לניסיון ולחלק אותם לדיירי "הגבעה", שכדרכם של קשישים בגילם חולים במחלות שונות ומשונות. בראש כולם חושבת רחל על חברתה נטאשה. נטאשה דווקא אינה ממהרת להשתכנע ולקחת מן התרופה, אבל רחל אינה מתקשה לשכנע את דיירי המקום האחרים, למשל את אילנה כהן, שאושפזה זה עתה בבית חולים.

התרופה מועילה כמו קסם ובמהירות הבזק: אילנה כהן מבריאה ושבה הביתה אל בעלה, מיחושיהם של האחרים נעלמים, הפצעים נרפאים מיום ליום, כוחות הגוף והנפש שבים במלוא עוזם ומשיבים לקשישים את שמחת עלומיהם. אפילו גרטה, אשתו הזהירה של אמיל שאינה מאמינה לכל דבר, משתכנעת למראה השיפור שחל בבריאותם ובמצב רוחם של סובביה, ונותנת לבעלה החלש, חסר המרץ והמדוכא, מן התרופה העושה פלאים.

חוקר המשטרה מאבד עניין

גם האדון מולכו, בחליפותיו היקרות ובצימאון ההרפתקה שלו, רוצה לזכות בתרופה. אחרי חיזורים והפצרות אין־סוף נכנעת רחל ללחציו וללהטוטי לשונו, והתוצאות מרהיבות. אם קודם היה מולכו סתם זקן ערני וחי, עכשיו הוא ממש פעיל, תוסס, מלא אנרגיות, תשוקות ותאוות. הוא בולע את התרופה, לא רק שתי כפות ביום אלא בקבוקים שלמים. והתוצאות – הפלא ופלא.

ואז, אחרי כל הדברים הטובים וההצלחות הרפואיות שמילאו את מחציתו הראשונה של הספר, מתחילה מחציתו השנייה, ועמה מתחילים לקרות כל מיני דברים רעים והעניינים מתחילים להסתבך. למרות התרופה בבקבוק, חלק מהקשישים שוב מוצאים עצמם מאושפזים במצב קשה בבית חולים. ויש גם מי שמת, לאחר שערב קודם קיבל בקבוק עם התרופה, שלא ברור אם שתה ממנו או לא.

לא רק העלילה מסתבכת. הרומן ללא ספק ניחן בערכים ספרותיים ראויים. לבֶּני שטיינברג יש אוזן טובה ועין חדה, שקולטות פרטים אופייניים בהתנהגותם של אנשים ומבחינות בגוני הקול ובסגנון הדיבור הייחודי שלהם. למרות ריבוי המשתתפים, הוא מצליח להעמיד גלריה מגוונת של דמויות, שכל אחת מהן מובחנת ורב־צדדית ואפשר בנקל להבדיל ביניהן. אבל במחצית השנייה של הספר – כשאנחנו מצפים ש"האקדח" הקלישאי מן המערכה הראשונה יופיע ויירה במערכה האחרונה – העלילה הולכת וחומקת. נדמה כאילו הסופר איבד עניין במה שהיה אמור לעבור כחוט השני בעלילה וליצור את המתח שבה: האם רחל הופמן, הגיבורה, אשמה בהריגה או ברצח או לא?

התוצאה היא כתיבה מסורבלת וניסוחים מעורפלים, והדבר ניכר במיוחד בתיאורי החקירות, שמתנהלות ללא מיקוד ומסתיימות בלא כלום. בהן, למשל, שיחת טלפון של החוקר אל רחל, ללא מטרה או אמירה ברורה, וניכר שגם הוא עצמו כבר איבד עניין: "…קליין השתהה מעט. אחר כך אמר שאם גרטה לא תביא אליהם בקרוב (את הבקבוק שהושאר אצלם), יכול להיות שהם יסגרו את התיק. – 'אז מה אתה רוצה ממני?' – 'חשבתי שאולי… נעזוב את זה כרגע. אם נצטרך נתקשר אלייך שוב'."

השיחות האלה בין החוקר לרחל, שאמורות להיות חדות וגורליות, ריקות מתוכן. במקום לפתור את המתח שהחידה המשטרתית נועדה ליצור, עשן האקדח מתפוגג. וכשהמתח נעלם, גם אחיזת הסיפור בקורא מתרופפת והשעמום תופס את מקומו. זהו סיכום מתסכל לספר שהתחיל ברעיון טוב, עם גיבורה מצוינת, משעשעת ותוססת, ומסתיים, לפחות לטעמי, בקול ענות חלושה וביותר מקורטוב של עייפות מהחיים, ומהסיפור.

במקום שאין אף אחד, בני שטיינברג, כנרת זמורה־דביר, 2021, 221 עמ'

The post תרופות סבתא: התחיל תוסס ונגמר מעייף appeared first on מקור ראשון.