תודה לד"ר ברוך כהנא על מאמרו המעמיק והרלוונטי ("החטא הקדמון של השמאל", גיליון פרשת בלק). ההקבלה המרתקת שערך כהנא על רקע המיתוס הפאוליני בין הכנסייה הנוצרית ובין השמאל הנוכחי ו"חלוקת כתבי המחילה" המתקיימת בשניהם, מעוררת מחשבה. לכל מיתוס גדול המכונן דעת ואורחות חיים בתרבות, יש תשתית קיומית בשורשי הנפש וחשוב לזהות אותה. עיון על רקע זה במיתוס הפאוליני יחדד עוד יותר את דבריו של כהנא.

ביסוד האמונה הנוצרית נטוע החטא הקדמון בגן עדן, שהטמיע בכל אדם כתם טומאה שאין להסירו אלא באמצעות האמונה בישו. רק כך אפשר לזכות בכפרה מהחטא, שכן המאמין שישו, בן האלוהים, נשא בסבלו את חטאות כולם, שותף לנשיאה זו. הנקודה הקיומית שבשורש אמונה זו היא הייאוש מהחטא, ובמיוחד הייאוש מיכולת האדם להתמודד עם היצריות החזקה והתאוות שבגוף. אדם השואף לחיות בהתקשרות לאל חייב להיטהר ולהזדכך, אך איננו מסוגל לכונן בעצמו היטהרות כזו. מציאות טרגית זו המקננת בנפש המאמין יוצרת אצלו תחושה של עומס קיומי, סוג של דיכאון רוחני.

הוויה זו הביאה לא פעם לאלימות ולשנאת האחר, תופעות שפקדו לא פעם את התרבות המערבית ששורשיה הרוחניים נעוצים עמוק במיתוס הנוצרי. מדוע? ההתמקדות בווידויים לפני נציגי ישו, מתוך אמונה שרק בסבלו הנורא מונחת תקוות הכפרה וסילוק הטומאה, הביאה לשנאה יוקדת כלפי האנשים והתרבות שייצגו את הדרישה הא־לוהית לאחריות לחטא, כלומר היהודים. ללא אפשרות התשובה, וללא כלים מבוררים להתמודדות עם יסוד החטא, הם היו האחראים העיקריים לעומס הקיומי ששרר בנפשותיהם של מי שהאמינו שאין ביכולתם להיענות לדרישה.

העברת האחריות לסילוק תחושת החטא וטומאת הנפש לאמונה בישו, לא פטרה את האדם המאמין מלחוש את המשקע הכבד של האחריות לחטא שלא טופל כראוי. מעצם בריאתו של האדם קיימת תחושה קיומית, ראשונית במעלה, של נשיאה באחריות לחייו, על אחת כמה וכמה אצל אדם מאמין. כל הווידויים לפני נציגיהם של ישו, ללא פתח לברכת הכפרה שתבוא בעקבות תשובה אישית, עבודה על המידות, והתמודדות ישירה עם שורשי היצריות הגופנית – לא היו מסוגלים לפטור את האדם מתחושת עומס החטא.

יוצא מכך ששורש יצר המוות והכיליון, "התנטוס", והדחף לתוקפנות הנגזר ממנו, איננו כפי שפרויד הציע. פרויד טען, כפי שתיאר כהנא, ששורש יצר המוות הוא בדחף שבתשתית האישיות לחזור "למציאות הדוממת שקדמה לחיים", "למנוחתו המוחלטת של הדומם", ושההשלכה של הדחף הזה הופכת אותו ליצר תוקפנות – "אתה תמות ולא אני". אך הבנת אותה נקודת ייאוש מהחטא מלמדת אחרת.

ביסוד המיתוס הפאוליני קיים שד המסתובב בסתר נפשו של אדם שחש שאין כל אפשרות לסלק את הטומאה שבשורש קיומו, פרי יצריות גופו ותאוותיו. אותו שד שטני ניזון מאימת המוות, ההופכת לחוויה מעיקה ונצחית של המבקש להתקרב לא־לוהים אך מאמין שאין ביכולתו להיפטר מעומס החטא. לא ניתנה לו מתנת הווידוי האישי בינו לבין א־לוהיו, כפי שהרמב"ם בהלכות תשובה תיאר את התשובה כתנועה פנימית המסוגלת להעניק לאדם את הברכה שב"משנה שמו", כאומר "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". בעקבות כך, בעומק האמונה הפאולינית קיימת השלכה זו: "אלוהים ימות, ולא אני".

הגנת השמאל על שחורים, פלסטינים ולהט"בים באה על בסיס יסודות אידיאולוגיים בפוסט־מודרנה שיש בהם איבוד קנה המידה לכל אמת מוחלטת, והתמוססות של הזהות המוגדרת

אלא שמי שלא מת זהו אותו שד של אימת המוות בעקבות עומס החטא שאין לו פורקן. מי שחי תמיד בצל אותו שטן פנימי זקוק לקתרזיס שישחרר אותו מהמועקה של אימת המוות. את אותו קתרזיס ימצא לא פעם במוות, אבל לא שלו, אלא בהצדקה דתית לתוקפנות כלפי אחר.

טענת פרויד ששורשו של יצר המוות הוא בדחף פנימי "לחזור למנוחת הדומם" היא ניסוח חדש, מודרני וחילוני, של הייאוש מלשאת בכובד הקיומי של האחריות לחיים, הייאוש מעומס החטא. מנוחת האדם החי כאילו חזר לדומם, היא תחליף לפרשנות הפאולינית לחטא הקדמון, בריחה נוספת של האדם ממימוש ייחודו כנברא בצלם א־לוהים.

תעודות כשרות חילוניות

תרבות שלא התברכה בכלים ברמת הפרט להתמודד עם שורש החטא, תתקשה כחברה להתמודד עם תופעות של רשע ביחסים בינלאומיים. ההתפוררות מבפנים של התרבות המערבית הנוצרית, משתקפת בחולשתן של הדמוקרטיות הגדולות מאז מלחמת העולם השנייה להתמודד עם שלטון הכוח של הדיקטטורות. חולשה זו משתקפת בחלקים מרכזיים של ערכי השמאל.

הגנת השמאל על שחורים, פלסטינים ולהט"בים באה על בסיס יסודות אידיאולוגיים בפוסט־מודרנה שיש בהם איבוד קנה המידה לכל אמת מוחלטת, והתמוססות של הזהות הקבועה והמוגדרת. אכן, פרויקט פירוק הבסיס לעצם הקיום של אידיאולוגיה, משחרר את האדם מצמצום הדעת ומהקיבוע של שפת ערכים החונקים את החופש הקיומי שבשורש אישיות האדם. אבל אותה אידיאולוגיה הטוענת למעמד־על של ביטול האידיאולוגיות, איננה אלא מיצוי עד תום של "תקוות האדם" הנפולה להתחמק מנשיאת הכובד הקיומי של מעמדו כיצור בוחר ואחראי לחייו. זאת משום שהטיעון הנוקב אך המשחית את צלם האדם, המכונן אידיאולוגיה זו, הוא שאסור לאדם לחשוש לא מחטא ולא מאשמה, משום שהם החונקים העיקריים של החופש.

אותה דת חרדית של השמאל, הרואה עצמו אחראי לחלוקת "תעודות כשרות" על שמירת חופש האדם – מה שמאפיין במיוחד את החלק המרכזי של התקשורת הישראלית – היא תוצאה ישירה של המיתוס הפאוליני המחפש לאדם פתרון המשחרר אותו מדרישת א־לוהים לשאת באחריות מוחלטת למעשיו. במציאות שכזו, עצם הטענה ששימוש בכוח צבאי נעשה על בסיס ערכי מוסר אציליים, נשמע כקול צורם ועז מצח של מי שעדיין דבק במערכת ערכים המתבססת על אמת מוחלטת ועל זהויות אישיות קבועות ומוגדרות.

אידיאולוגיה זו מבשרת את השלב המכריע בהתפוררותה הערכית של התרבות המערבית הנוצרית. כפי שכהנא מסיים את מאמרו, עידן המתאפיין "בשמרנות קפואה ובטירוף פרוגרסיבי" מזמין ל"ביסוס מחדש של הערכים שיצרו את העולם המודרני, תוך התמודדות עומק עם החסרונות שהביאו, בסופו של דבר לקריסתם". בהמשך לאתגר זה אוסיף שכבני התרבות האנושית שעיצב א־לוהי ישראל, עלינו לעצב חזון חדש המתבסס על יצר החיים שביסוד מתנת החסד של התורה. במרכזו של חזון זה מצויה בשורה ממשית עבור האדם באשר הוא, שביכולתו לשאת באחריות לחיים, וגם לעבוד על שורש חטאו, ומתוך כך נעמיד את תורת ישראל כתורת האדם.

The post בין הנצרות לשמאל המודרני: עומס החטא שאין לו פורקן appeared first on מקור ראשון.