במהלך עבודתה כמתורגמנית במשפטם של 21 אנשי אס־אס בגרמניה של תחילת שנות השישים, מתגנבת פרויליין אווה ברוהנס אל משרד התביעה הכללית ומחפשת בארכיב את רשימת הקצינים ואנשי האס־אס ששירתו במחנה אושוויץ. היא מגלה שחשדותיה היו נכונים: גם אביה לודוויג שירת באותו מחנה. הגילוי מטלטל את חייה, יחד עם המשפט כולו, שבו היא משמשת כמתורגמנית מן השפה הפולנית. העדויות המושמעות בו מזעזעות אותה מאוד, ואווה מתחילה לכתוב יומן על המשפט ובו היא מתארת את זוועות תאי הגזים ואת המתת היהודים.

אחותה אנגרט, שעובדת כאחות במחלקת תינוקות, קוראת ביומן בגניבה וחושבת שהוא "מבדר" (עמ' 248). ממש כך. כשאווה מתרעמת על דבריה, אנגרט טוענת: "כל אדם בריא בנפשו רואה שנאמרים כאן שקרים… זה היה מחנה עבודה… מבחינה הגיונית הרצח ההמוני הזה לכאורה, לא היה אפשרי כלל" (249).

אווה ואנגרט הן שתי אחיות קוטביות באופיין ובדעותיהן, שבאמצעותן מנסה אנט הס לגולל ברומן "בית גרמני" את סיפורה של גרמניה בתחילת שנות השישים. וזו ממש לא "גרמניה האחרת", כפי שניסו הגרמנים לצייר אותה בעת ההיא. אנט הס מביעה בספרה ביקורת רבה על הגרמנים, כשהיא מתארת מדינה שתושביה אדישים ואטומים לחלוטין לגבי פשעי השואה.

האחות אנגרט משקפת ברומן את קוטב ההכחשה הגרמנית לגבי פשעי הנאצים, ואילו אווה את קוטב רגשי האשמה. אולם כפי שמשתמע היטב מהרומן, הקטבים הללו אינם מאוזנים כלל וכלל, שכן רוב הציבור הגרמני העדיף אז להתכחש לעבר ולהמשיך בחייו כאילו לא אירע דבר. במהלך קריאת הספר נראה שהגרמנים המתוארים בו נותרו למעשה נאצים בשורש נשמתם.

הסופר הגרמני וחתן פרס נובל גינטר גראס חשף בגיל 79, בספרו "קילוף הבצל", שבצעירותו היה נאצי נלהב וששירת במדי הוואפן אס־אס במלחמת העולם השנייה. גראס היה אז אמנם עלם צעיר, אך באף אחד מעמודי ספרו הוא לא טרח להוקיע את היטלר ואת הרייך השלישי, ולא הביע חרטה על פשעי הנאצים. במקום זאת, עטף את חטאיו בערמה של מלל. אני מזכיר כאן את גראס לא רק משום שהתנהלותו מייצגת את עמדותיהם של גיבורי ספרה של הס, אלא גם משום שהוא משקף מגמה מסוימת בספרות הגרמנית בעשור האחרון; ניסיון להמציא עבר משופץ ונוח יותר לעיכול, המציג את גרמניה כקורבן המלחמה ולא המחוללת של זוועותיה. והנה באה הסופרת והתסריטאית הגרמנייה אנט הס, יוצאת נגד המגמה הזאת וקוראת לילד בשמו: אל תתכחשו לעבר. אתם האשמים.

קשר שתיקה

הס בחרה למקם את ספרה בתחילת שנות השישים, והבחירה הזו יוצרת אנלוגיה מעניינת. בשנת 1961 התנהל בירושלים משפטו של אדולף אייכמן, שעליו כתב המשורר והסופר חיים גורי את ספרו "מול תא הזכוכית". גם היסוד המארגן בספרה של אנט הס הוא משפט, כאמור משפטם של אנשי אס־אס ששירתו באושוויץ. גרמניה כולה בתוך תא הזכוכית. בעדויותיהם מזכירים הנאשמים את שלושת הקופים: לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי. לדידם, כמדומה, אף יהודי לא הושמד, וידיהם היו צחות כשלג. הם מעולם לא עשו סלקציות, לא התעללו, הכו, ירו או ביצעו ניסויים סאדיסטיים, ולא שלחו איש לתאי הגזים. בפנים קפואות הם שומעים את העדויות נגדם, כאילו הדבר אינו נוגע להם כלל. לא פעם הם אף טורחים להתבדח או לנופף בידיהם לנשותיהם המפודרות ביציע, כאילו מדובר בהצגת תיאטרון, וכשהמחזה יסתיים הם לא יישלחו למאסר עולם, כפי שהתביעה תדרוש לגבי חלק מהם. דווקא האזרחים הפולנים, השומעים על המשפט, מפקפקים אם הגרמנים מסוגלים לעשות צדק. "הרי זה רק משפט ראווה, שמטרתו להרגיע את המצפון" (273).

המשפט מעורר בגרמניה תרעומת ציבורית. הן התושבים והן העיתונות שואלים בגלוי מדוע צריך לבזבז כספי ציבור רבים על זוטות שכאלה, שהן "בניגוד לאינטרס הציבורי" (69). "שבעים אחוז מהגרמנים מתנגדים למשפט!" (58), מכריז עיתון אחד, ועיתונאי אחר תוהה: "משלם המיסים עשוי לשאול את עצמו: מה מצדיק את ההשקעה והעלויות האלו?" מבחינת כולם, קשר השתיקה סביב פשעי השואה צריך להימשך.

בתוך ההתרחשות הסדומית הזו מתגלים גם כמה צדיקים. אנשי התביעה הגרמנית, שאחד מהם הוא יהודי, ובעיקר גיבורת הרומן, אווה ברוהנס, צעירה בשנות העשרים לחייה, שחווה את המשפט הזה כמעין קטליזטור אישי ולאומי. בני משפחתה והארוס שלה יורגן, פרח כמורה לשעבר שלמד כמורה כדי לכפר על חטא כבד מעברו, מתנגדים שהיא תשמש מתורגמנית במשפט, בטענה הקלושה שעצביה רופפים, וממילא אין במשפט כל טעם. כשאמה אדית רואה אותה קוראת בעיתונים על "משפט המאה", כפי שהוא מכונה, היא צוררת את הגיליונות ומשליכה אותם לתנור עד שהם הופכים לאפר סימבולי. "הניחי לעבר להישאר בעבר… עדיף ככה, תאמיני לי" (60), מייעצת אדית לבתה.

הוריה של אווה, שהם בעלי מסעדה הקרויה "בית גרמני", מתכחשים לעבר. "עשרים שנה חלפו מאז", מסבירה אדית לבתה. "כאשר קלטנו מה קורה שם, כבר היה מאוחר מדי. ואנחנו לא גיבורים… היינו מפוחדים… בימים ההם לא היה מקום למחאה" (282). אלא שגם בעלילת ההווה של הרומן אין מקום למחאה, רק לשכחה. חשדותיה של אווה שהוריה יודעים על העבר ועל אושוויץ הרבה יותר מכפי שהם מוכנים להודות, הולכים ומתגברים בהדרגה.

העדויות במשפט מותירות אצל אווה חותם עמוק. לא פעם היא מחשבת להתעלף כשהיא שומעת אותן. במיוחד היא לוקחת ללב את עדותו של היהודי אוטו כהן, שבסיומה הוא יוצא מאולם בית המשפט וקופץ מתחת למכונית נוסעת, כאילו החליט לסיים את תפקידו בעולם עם מסירת עדותו. נשארת ממנו רק מגבעת, שאותה אווה שומרת למזכרת. לא רק העדים סובלים מפוסט־טראומה; גם העוזר לתובע, היהודי דויד מילר, שדמותו מעוצבת בצורה מגושמת מעט, סובל ממנה, ובתום הביקור של בית המשפט באושוויץ הוא נעלם, ולא ברור האם גם הוא בחר להתאבד.

אנשים חומים בספינת חלל

אווה עצמה עוברת במהלך המשפט תהליך טראומטי. העדויות שהיא מתרגמת הולכות ומצטברות בתודעתה וגורמות לה להבזקי זיכרון עמומים, עד שהיא מעכלת שגם היא קשורה איכשהו לעבר. בזמן המלחמה הייתה אווה זאטוט בלבד, אבל בהדרגה התמונות המגורענות מן העבר הולכות ומתבהרות: המשפחה חיה בבית קטן מחוץ ל"מחנה עבודה", והיא נזכרת כיצד אביה יוצא ל"עבודה" באותו מחנה. אשת הנאשם העיקרי במשפט נראית לה מוכרת, ריח האפר עולה באפה. וכשהיא מבחינה בעדה עם מספר מקועקע על הזרוע, היא נזכרת גם בספָר שסיפר אותה בתור ילדה, שגם לו היה מסְפר על הזרוע, ובעודו מסַפר לימד אותה לספור בפולנית לפי הספָרות המקועקעות.

סודות העבר נחשפים בהדרגה, ואווה מתעמתת לבסוף עם הוריה. האב מתכחש בתחילה לכך שבאושוויץ נרצחו אנשים. "מי אומר את זה?" הוא שואל את בתו, "אחרי כל כך הרבה שנים הזיכרון יכול להטעות" (134). בהמשך טוען האב שהוא היה רק טבח במלחמה ולא רוצח. "לא הייתה לנו ברירה, ילדה" (252), הוא מסביר, ומוסיף בטרוניה כלפי בתו: "את מציגה אותנו כאילו היינו הרוצחים" (291). גם התפקיד השולי־לכאורה של האב במכונת ההשמדה הנאצית, להאכיל את הרוצחים, מספיק לאווה כדי להחליט לעזוב את בית הוריה. לאחר עזיבתה אחותה אנגרט כמעט מברכת ברוך שפטרנו. "טוב שהיא הולכת, היא לא הייתה מניחה לנו, מנפחת את העבר, חושבת את עצמה לשליחת המוסריות, אבל אין לה שום מושג על מגרעות הטבע האנושי!" (292).

גם הארוס יורגן מהווה חלק מההכחשה הגורפת הזו, אף שאביו ולתר, קומוניסט לשעבר, היה אף הוא קורבן של הנאצים. האלצהיימר שממנו האב סובל בזקנותו, לא משכיח ממנו את הסבל שעבר. נראה שמדובר כאן באלצהיימר כמשל לשכחה המכוונת של הגרמנים ביחס לעבר.

למרות התנגדות מקורביה, אווה מתעקשת להמשיך לשמש כמתורגמנית במשפט ככל יכולתה. במהלך הרומן מתפתח דיון בנושא האשמה הגרמנית, כאשר דויד מילר, עוזר התובע, מטיח באווה: "אתם כולכם כאלה בורים… לדעתכם באו בשנת 1933 אנשים קטנים וחומים בספינת חלל ונחתו בגרמניה… ואז בשנת 1945, הם שוב נעלמו…" (30). ובהזדמנות אחרת הוא אומר: "בחיים לא היה הרייך הזה… מסוגל לפעול בהיקף רחב כזה, אלמלא שיתוף הפעולה של מרבית האזרחים" (223). בעקבותיו, גם אווה עצמה מטיחה באביה: "אתם לא רצחתם. אבל אתם הרשיתם לזה לקרות" (291).

"בית גרמני" הוא רומן שבו סופרת גרמנייה עורכת חשבון נפש באמצעות גיבורתה הראשית. בתחילתו העלילה איטית מדי ומתעכבת על פרטים שוליים, אך הוא נבנה בהדרגה וצובר כוח ככל שהעלילה מתקדמת. חלקו המעניין לקורא הישראלי יהיה מן הסתם זה העוסק במשפט והשלכותיו, וכן חיבוטי הנפש התכופים של הגיבורה הראשית אווה, לעומת כל הגיבורים האחרים הנוקטים בהדחקה והכחשה. גם מערכת היחסים בתוך משפחה גרמנית על רקע גרמניה של פעם, מייצרת עניין. עם זאת, עלילת המשנה העוסקת במערכת היחסים בין אווה לארוסה יורגן אינה מצליחה להתרומם באותה מידה, ותרומתה לסיפור בהחלט שולית ביחס לתרומת הפרקים האחרים העוסקים במשפט המאה.

בית גרמני

אנט הס

מגרמנית: יוסיפיה סימון

ידיעות ספרים, 2021, 320 עמ'

The post גרמניה בתא הזכוכית: חשבון נפש פרטי appeared first on מקור ראשון.