המחסור בביצים שראינו בפסח היה כנראה רק הקדימון למחסור הצפוי לנו בראש השנה. זאת בעקבות החלטתה השבוע של ועדת הכלכלה, להותיר על כנה את מכסת הביצים שאושרה ב־2018. בישראל ייוצרו השנה 2.33 מיליארד ביצים, כמו בשנה שעברה וכמו בשנה שלפניה. וכיוון שהאוכלוסייה בישראל גדלה בכל שנה בכשני אחוזים, המשמעות ברורה: לא יהיו השנה מספיק ביצים בהתאם לצרכיו של העם היושב בציון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "ידענו לטפל במשבר פיננסי או במלחמות, לא בקורונה"

– נסראללה על חוק הקיסר: "נמות מרעב ולא נוותר על הנשק"

– המערכת החדשנית שתציל מטיילים במצוקה

ההחלטה האומללה של ועדת הכלכלה היא בין היתר תוצר של המצב הפוליטי המוזר של ישראל ב־18 החודשים האחרונים. מכיוון שבישראל מתקיים תכנון מרכזי של כל ענף הביצים, שר החקלאות נדרש לחתום מדי שנה בשנה על התקנות הקובעות את מספר הביצים שיופקו באותה שנה בישראל. את מכסת הייצור הזאת, מועצת הלול מחלקת בין הלולנים. אלא שמאז פיזור הכנסת ה־20, אי־אז בשלהי 2018, לא הייתה בישראל ממשלת קבע, והתְקנת התקנות נדחתה שוב ושוב.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08_2017-05-03-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ענף ההטלה המשיך בינתיים לפעול מכוח התקנות של 2018, עם מספר מוגבל של ביצים שכבר לא היה מותאם לגודל האוכלוסייה. בהתאם לחוק יסוד הכנסת, התקנות שאושרו לשנת 2018 נשארות בתוקפן עד תום שלושת החודשים הראשונים לתקופת כהונתה של הכנסת הנכנסת. כך הגענו לישורת האחרונה ממש: אם שר החקלאות החדש לא היה מתקין את התקנות עד יום שלישי השבוע, התכנון בענף הלול היה מגיע אל קיצו.

המשמעות של ביטול התכנון היא שכל לולן היה יכול, רחמנא ליצלן, לייצר ולשווק כמה ביצים שרק ירצה ויצליח למכור, ללא חתימתו של שום פקיד ממשלתי. הבהלה מתרחיש האימים הזה כפתה על צמרת המשרד ועל שר החקלאות הטרי אלון שוסטר לקבל החלטה מהירה בנוגע לענף כולו, בתוך חודש מכניסתו לתפקיד.

סיפורם של "לולי הזבל"

למשרד החקלאות שני תפקידים מרכזיים בנוגע לענף הביצים. בתפקידו האחד הוא מסדיר את כלל הפעילות בענף: מגדיר את מכסת הייצור השנתית ומחלק למגדלים את מכסת הייצור, כך שכל לולן יודע בדיוק כמה ביצים הוא רשאי לייצר ולשווק בכל שנה. המשרד גם מגדיר מחיר מינימום לביצה ומחיר סופי לצרכן.

אבל בכובעו השני, משרד החקלאות הוא גם הרגולטור שאחראי לבריאות בעלי החיים ומוצריהם. כבר שנים ארוכות שבשירות הווטרינרי במשרד החקלאות מתריעים מפני סיכון בריאותי בענף הלול. רבים מאוד מלולי ההטלה בישראל הוקמו לפני ארבעים ואפילו שישים שנה. הם נמצאים במבנים ישנים וצפופים, בדרך כלל תחת גגות אסבסט, והתרנגולות המטילות נמצאות בהם בכלובים קטנים ובתנאים ירודים ("כלובי סוללה").

מלבד צער בעלי החיים, הלולים הללו הם גם מדגרה למיני חיידקים שעוברים במהירות בין העופות ואל הביצים. הפיקוח הווטרינרי עורך בדיקות מדגמיות בלולי ההטלה למגוון גורמי תחלואה, ובראשם סלמונלה. בחלק גדול של הלולים בישראל נמצאה תחלואה בהיקף ניכר, עד לרמה של כ־20־30 אחוזים מהמדגם, של סלמונלה וחיידקים אחרים. בשנים 2017־2019 הושמדו יותר ממיליון עופות ומאות מיליוני ביצים שנמצאו נגועים. סלמונלה היא לרוב חיידק הגורם לכאבי בטן שאנחנו מפרשים כ"קלקול קיבה" ולא בהכרח מקשרים זאת לביצת העין שאכלנו, אך הזנים האלימים שלו מסוכנים במיוחד לילדים, קשישים, נשים הרות ומוחלשי חיסון.

הלולים הללו, המכונים "לולי זבל", מתקיימים בלב יישובים ובצמידות לבתי מגורים, עניין שמטריד מאוד את משרד החקלאות בשל הסבירות הגבוהה למעבר של מחלות מהעופות לבני אדם. מאז התפרצות שפעת העופות בישראל בשנת 2006, יש חשש גדול מהתפרצות נוספת. במכתב ששיגר מנכ"ל משרד החקלאות היוצא שלמה בן־אליהו לשר החקלאות היוצא צחי הנגבי באפריל האחרון, הוא הזהיר כי הסיכון להתפשטות שפעת עופות אלימה בלולי הטלה בישראל, שעלולה להדביק גם בני אדם, הוא גבוה מאוד. לדברי בן־אליהו, זו לא שאלה של האם, אלא של מתי.

זוהי הסיבה העיקרית לעיכוב בהגדלת מכסות הביצים בשנתיים האחרונות. ההנהלה הקודמת במשרד החקלאות התנגדה בתוקף להמלצת מועצת הלול להגדיל באופן רוחבי את מכסות הייצור לכלל הלולים ב־5 אחוזים. הגדלה גורפת כזו משמעה גם הגדלת מכסת הייצור ל"לולי הזבל", שרמת התברואה בהם ירודה והסיכון הבריאותי גבוה. מנהל השירותים הווטרינריים, ד"ר תמיר גושן, קבע כי יש להעניק את התוספת רק ללולים העומדים בכללים הווטרינריים של המשרד במלואם, וכי לא יאפשר אכלוס נוסף ב"לולי זבל".

שני כובעיו של משרד החקלאות מתנגשים חזיתית בדיוק בנקודה הזאת: מטעמי בריאות הציבור ראוי היה לסגור את "לולי הזבל" ולא לאפשר להם לשווק ביצים. אבל מכיוון שהשוק כולו מתוכנן עד הביצה האחרונה, ובמציאות שבה המכסות ניתנות ללולנים באופן אישי, סגירת לולים משמעה יצירת מחסור בביצים. ללא קיומו של משטר מכסות, סגירת לול שאיננו עומד בתנאים התברואתיים לא הייתה עניין גדול. לולים אחרים היו מגדילים את הייצור, ובסופו של יום הציבור היה מקבל ביצים איכותיות יותר. במציאות שבה כל לולן מוגבל בחוק במספר הביצים שהוא רשאי לייצר, הוא לא יכול להגיב לגידול בביקוש.

באין אפשרות לסגור את הלולים, בחרה מדינת ישראל לסייע לחקלאים לשדרג את לוליהם. אך גם בסוגיה הזאת היא נתקלה בהתנגדות מצד הלולנים. משרד החקלאות התחייב להעביר תקציב של 340 מיליון שקלים למימון המעבר ללולים חדשים, גובשו תוכניות מתאר מפורטות, וניתנו היתרי בנייה למתחמי הלולים החדשים. בנוסף, כדי לתמרץ את המעבר ל"לולים משודרגים", ניתנה תוספת מכסה בגובה 200 אלף ביצים לשנה, לאותם מגדלים שיעברו לגדל ב"לול משודרג". אך כל המאמצים הללו נתקלו בהתנגדות של לולנים להריסת "לולי הזבל". השינוי הנדרש לבריאות הציבור ולקידום הענף, לא התבצע.

כל אלה היו ידועים לאלון שוסטר כשקיבל את החלטתו השבוע. לכאורה, עמדו לפניו שלוש אפשרויות ברורות: הגדלה גורפת של המכסות לא באה בחשבון מטעמי בריאות הציבור; על ביטול גורף של המכסות אין מה לדבר  מבחינת השר החדש, איש המגזר החקלאי ("יש איים שצריכים להיות מתוכננים. אסור להסתכל רק דרך החור של הגרוש", אמר לאחרונה); האפשרות השלישית הייתה לבצע הבחנה: להמליץ על הגדלת המכסות רק ללולים המשודרגים שעומדים בסטנדרטים הבריאותיים, ולא להגדיל את המכסות ל"לולי הזבל".

שוסטר בחר באפשרות הרביעית: להשאיר את המכסות על כנן, כשהמטרה המיידית היא לשמר את התכנון בענף. בלשכת שר החקלאות אומרים כי ההחלטה זמנית, וכי השר מבקש ללמוד את הנושא לעומקו בטרם יחליט החלטה קבועה יותר בעניין הענף. בהמשך, אמר שוסטר, יובא מתווה רחב לענף הלול, שיביא בחשבון גם את הצורך בהגדלת המכסה ושיקולים נוספים. למעשה, החלטתו של שוסטר להשאיר את מכסות 2018 על כנן גם ב־2020, משמעה בפועל שלא להחליט אלא לדחות את ההחלטה להמשך הדרך. את המחיר נשלם כולנו.

הציבור אשם

הסאגה הזאת ממחישה שוב כיצד התכנון הריכוזי בענף הביצים איננו מבטיח לנו לא מוצר איכותי, לא תנאי תברואה, וגם לא הגנה מפני מחסור. להפך, התכנון המקיף בעצמו הוא שדוחק הצידה שיקולים של בריאות הציבור. חוסר יכולתה של המדינה לסגור לולים שאינם עומדים בסטנדרטים וטרינריים מקובלים, בלי לייצר מחסור, עומד בעוכרינו. ולמרבה הצער, ביצים אחרות – אין. כדי לשמור על מנגנון התכנון ולהגן על היצרנים המקומיים, מדינת ישראל מטילה מכס גבוה על ייבוא ביצים. כל ביצה המיובאת לישראל מחויבת במס בגובה 30 אגורות. מכיוון שהמחיר המפוקח לביצה בישראל הוא כ־70 אגורות פלוס מע"מ, אפשרות הייבוא פשוט איננה כדאית. התכנון הזה אפילו לא מבטיח שנקבל ביצים זולות: מחיר הביצים בישראל הוא מהגבוהים בעולם. ישראל מדורגת חמישית ביוקר הביצים אחרי שווייץ, איסלנד, נורווגיה ודנמרק.

בצר להם, במשרד החקלאות מאשימים את הציבור: "בתקופת הקורונה היה ביקוש לא סביר", אמר אסף לוי, סמנכ"ל גורמי ייצור במשרד החקלאות, בדיון בוועדת הכלכלה השבוע. למוח היהודי זכויות רבות, אבל היכולת לנבא במדויק את התיאבון הישראלי לביצים בכל שנה, היא עניין מופרך אפילו בעבורו. היומרה של ממשלת ישראל להגדיר את כמות הביצים השנתית שתיצרך במדינה, ואז להגדיר את כל מה שמעליה כ"עודף ביקוש", היא שריד מובהק של עולם ישן. זו הסיבה שבזמן משבר הקורונה נדרשנו לבכירי המל"ל שיאתרו וייבאו ביצים בטיסות מיוחדות לקראת ליל הסדר.

מדינת ישראל היא האחרונה בעולם המקיימת עדיין היקף כה נרחב של תכנון מרכזי בענף הביצים. השבוע היה רגע שבו התכנון יכול היה להיגדע באבחה: אם ועדת הכלכלה לא הייתה מאשרת את החלטת השר, לא היו יותר מכסות ייצור בישראל. לולים שאינם עומדים בתנאי הפיקוח הווטרינרי היו נסגרים, ולולים חדשים ומשודרגים היו מגדילים את מספר הביצים שהם מייצרים ובכך מעלים את האיכות. בעולם האוטופי הזה אפשר היה לייבא ביצים ללא הגבלות מכס ולבטל את המחיר המפוקח, שרק מייקר את הביצים בעבור הצרכן הישראלי. רמת התברואה והפיקוח באיחוד האירופי איננה נופלת משלנו ואולי אף עולה עליה, והתחרות הייתה מגדילה את ההיצע והאיכות. חבל ששר החקלאות ויתר עליה.

הפוליטיקה של ארגוני המורים

החלטתו של שר החינוך להאריך את שנת הלימודים לא נעשתה בקלות ראש. הפערים הלימודיים שהילדים צברו בחודשים האחרונים עמוקים, והלמידה המקוונת לא הצליחה לגשר עליהם. להארכת שנת הלימודים יש גם משמעות כלכלית בעבור הוריהם של הילדים הצעירים בגנים ובכיתות א' עד ג', שאינם יכולים לצאת לעבודה כשאין לילדיהם מסגרת. לולא החליט כך שר החינוך, ייתכן בהחלט שכבר השבוע היו בתי הספר העל־יסודיים יוצאים לחופש הגדול, ובתי הספר היסודיים – בעוד עשרה ימים.

למען האמת, כיתות י' עד י"ב אינן זקוקות להארכת לימודים. בגיל הזה הלמידה מרחוק הייתה אפקטיבית באופן יחסי, ומי שניגש לבגרויות ממילא יקבל הכנה ממוריו. מי שהכריח את שר החינוך לקבל החלטה גורפת וקיצונית היו ראשי ארגוני המורים. מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן־דוד כרכה את גורלם של ילדי הגנים עם גורלם של תלמידי כיתות י'. אם המורים של כיתות י' לא ישלימו תשעה ימים שהחסירו, גם הגננות והמחנכות של כיתות א'-ג' לא יעשו כן.

רווחת המורים ותנאיהם לא באמת מעניינים את בן־דוד. היא יכלה לשחרר לחופשה את מורי כיתות י', אך בחרה להכריח אותם ללמד, ולא – תשבית את כלל המערכת. לא הייתה כאן דאגה לתנאי עבודה או לשוויון, אלא סתם פוליטיקה ארגונית ישנה וטובה. מורי כיתות י'-י"ב מיוצגים על ידי ארגון המורים בראשות רן ארז, ואילו בן־דוד מייצגת את הגננות, מורי היסודי ומורי חטיבות הביניים. היא פשוט לא הייתה יכולה לעמוד מול המורים "שלה", שטוענים "למה אנחנו כן והמורים של רן ארז לא". היא בוודאי לא הייתה מעוניינת להצטייר כיו"ר ארגון שנכנע, כאשר רן ארז יתהדר בניצחונו על האוצר.

ברקע ישנו גם ויכוח ארוך־שנים על ייצוגם של מורי חטיבות הביניים. בית הדין לעבודה פסק כי הסתדרות המורים בראשות בן־דוד היא המייצגת הרשמית שלהם, אך רן ארז שואף להעביר את הייצוג אליו. יש לכך משמעויות הן מבחינה תקציבית – כל מורה מגיע עם תקציב ממשרד החינוך ועם דמי חבר – והן מבחינת הגדלת הכוח הארגוני. אם רן ארז יוכל להראות שהוא מגן טוב יותר מיפה בן־דוד על מורי חטיבות הביניים, הוא יוכל להעביר אליו מסה קריטית של מורים שאולי תטה את הכף לטובת הארגון. בן־דוד לא יכולה להרשות לעצמה מציאות כזו, ולשם כך הייתה מוכנה להשבית את כלל המערכת.

הכוחניות של ארגוני העובדים נתקלה הפעם בכוחניות נגדית של שר החינוך, שהרחיק עד הוצאת צווי מניעה. עד לפרסום שורות אלה בוודאי יגיע העניין לבית הדין לעבודה, ופסיקתו – ולא הסכמה, או רגשי מחויבות של מחנכי ישראל – היא שתקבע את גורלה של מערכת החינוך הישראלית.

The post המח היהודי מתקשה לנבא את התיאבון הישראלי לביצים appeared first on מקור ראשון.