בגדנו

[ קרן מלמד–מרגלית ]

שלום, אני קרן, ובגדתי. הייתי אמורה לצפות בסדרה עם בן־זוגי, ובסוף צפיתי בה לבד. אבל לפני שאתם שופטים אותי בחומרה, אני יודעת שזה קרה גם לכם.

למה זה קורה לנו? הסיבות (או התירוצים) רבות ומגוונות: אולי מצאנו את עצמנו ערניים מאוד כשבן הזוג נרדם, אולי היינו ממש משועממים והוא לא היה בבית, אולי היינו כל כך במתח מהפרק האחרון שפשוט לא הצלחנו להתאפק, אולי בכלל שכחנו שקבענו לצפות יחד?

תהיה הסיבה אשר תהיה, בסופו של המעשה, בעיקר אם נתפסנו – נחוש רגשות אשם. איך התפתינו, איך היינו חלשים. אבל אם נפשפש קצת בזיכרוננו, אני בטוחה שניזכר במקרה ההוא שבו אנחנו היינו בצד הנבגד. ואחרי הצער והאכזבה, אחרי שהאשמנו את בן הזוג וכעסנו עליו, התיישבנו לצפות בסדרה לבד. ומה אתם יודעים, זה היה אפילו די נחמד.

גזלנו

[ ריקי רט ]

כשעולה המחשבה על גזל, מרביתנו מדמיינים שוד בנק, או לכל הפחות ילד ש"מרים" שטרות מהארנק של הוריו. אבל ב־2021 לא צריך להיות אתי אלון כדי לעבור על גזל, מה גם שאמצעי אבטחה שונים הפחיתו באופן דרסטי עד כמעט לחלוטין עבירות רכוש בסגנון "את הכסף או שאני יורה". אמא משלמת הכול רק באשראי, בביט או בפייבוקס, ובמזומן רק ללק ג'ל, כך שגם הארנק שלה ב־2021 די ריק.

ועדיין, החיים המודרניים מזמנים לנו את האפשרות לגזול, ולפעמים אפילו בלי לחשוב על זה כגזל, ואולי זו הבעיה.

הורדתם סרט או סדרה בטלגרם? גזלתם באופן ישיר מהמפיקים ומחברת ההפצה. חלקתם מינוי בנטפליקס או בספוטיפיי, למרות שאתם לא חולקים דם? גזלתם מהחברות הללו. העברתם את הקישור להרצאה/קורס דיגיטליים, למרות שהתחייבתם שהקישור הוא פרטי? גזלתם. והפעם ההיא שהדפסתם את חוברת המתכונים (בצבע!) על חשבון הטונר של העבודה? גם היא, ובכן, גזל.

ובואו נדבר רגע על גזל מסוג אחר. גזל זמן. נראה שבהקשר הזה אנחנו חוטאים בעיקר לעצמנו. אם נחבר את כמות הזמן השנתית שחלקנו שרפנו ברשתות החברתיות – טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם וכולי, כל אחד לפי העדפותיו, נגלה שיכולנו להחליף אותה במאות שעות של ספורט, זמן איכות עם הילדים או בן הזוג, או ביקור מכבד הורים אצל אמא. כשפנינו אל השנה החדשה, נתפלל ונייחל שלא נגזול כספים מאחרים, שלא נגזול את זמננו שלנו.

דיברנו דופי

[ יהודה אטינגר ]

עם ביקורת עצמית כבר איכשהו למדנו להסתדר, אבל הביקורת החיצונית – בעיקר אם היא מגיעה מהקרובים אלינו, כואבת יותר וגם צפויה הרבה פחות. הכי קל לי לברוח אל הטלת דופי במי שמעביר את הביקורת: "מי הוא בכלל", "שיראה קודם את עצמו".  אבל האמת היא שאנחנו לא מקשיבים באמת ובתשומת לב לדברים שנאמרו לנו. אנחנו עסוקים ברגש שנלווה לתחושה שמישהו מעביר עלינו ביקורת נעימה ואוהבת ככל שתהיה. נעלבנו במקום ללמוד.

והרשענו

[ אלישיב רייכנר ]

זה קורה לא מעט, ובשנה האחרונה זה קרה לי הרבה. ידעתי שפוסט שאכתוב יגרום לאנשים טובים להגיב באופן שיפגע בעיקר בהם. שהאגרסיות שהם יביעו בתגובה לדברים שלי, יזיקו קודם כול לעצמם.

אם בווידוי יש גם רשענו וגם הרשענו, אז כנראה זה לא אותו דבר. ומכיוון שרשענו הוא בבניין הפעיל, נהוג לפרש את "והרשענו" – שגרמנו לאחרים להיות רשעים.

ברשתות החברתיות זה עלול להיות חטא יומיומי. אתה כותב ויודע שתגרום לאנשים לאבד שליטה. בחודשים האחרונים זה קרה לאנשי ימין שהעזו, לא עלינו, להביע תמיכה מסוימת בהקמת הממשלה הנוכחית. תגובות הזעם העידו על עוצמת ההתנגדות, אבל על הדרך צבעו באור מאוד לא מחמיא את המגיבים. לעיתים זה היה עצוב, לעיתים מביך. אנשים שבדרך כלל שומרים על התנהלות ממלכתית איבדו את זה לגמרי. אישי ציבור מכובדים החלו לנבל את פיהם, אנשי רוח אימצו פתאום שפה נמוכה שנלקחה היישר מהפגנות בלפור.

וברגעים כאלה, כשאתה מניח בסבירות גבוהה שפוסט נוסף שלך או ניסיון להסביר יובילו בהכרח לתגובות זעם בלתי פרופורציונליות, אתה מבין מה זה להחטיא אחרים. מה זה להרשיע. וכאן מגיעה גם ההתמודדות. כי מצד אחד חשוב לך לא לפחד לעמוד על האמת שלך ולהביע עמדה גם כשהיא לא פופולרית, אבל מצד שני, הרבה פעמים אתה מבין שבכל מקרה לא תשכנע אף אחד. רק תגרום לעוד כמה אנשים להתבטא במילים, שבסבירות גבוהה הם יתחרטו עליהן זמן קצר לאחר מכן.

זדנו

[ גדעון דוקוב ]

בואו נהיה רגע כנים עם עצמנו. זו לא הייתה טעות. נתנו לעצמנו, ולפעמים גם למי שסביבנו, אלף תירוצים. שלא בדיוק ידענו, ולא ממש התכוונו, ובכלל לא חשבנו. שזה תחום אפור, שזה היה בקטנה, שכולם עושים את זה. שזה בכלל נובע מכך שאיזה הורה, מורה, מדריך, רב או החברה הדתית כולה הביאו אותנו למקום, או אפילו יצרו בנו טראומה, מה שמצדיק לגמרי את ההתנהגות או את המעשה שעשינו.

ואנחנו הרי קראנו אינספור קטעים וספרי הדרכות ברוח התקופה, שלא לשפוט את עצמנו בחומרה, שהכי חשוב שנרגיש טוב עם המעשים שלנו, ושלכל מעשה נוכל למצוא נסיבות מקילות.

אבל אחרי כל ההסברים בתוך הלב אנחנו יודעים – לא שוגג, אלא מזיד. ידענו בדיוק מה אנחנו עושים וידענו שזה לא בסדר ולא מה שנכון לעשות. ובכל זאת עשינו את זה. בזדון. בכוונת תחילה. וזו מכה קשה שיושבת על החזה, אבל ביום הדין הגיע הזמן לעמוד באומץ מול עצמנו ומול בוראנו ולומר – זדנו. עשינו רע בכוונה תחילה. אנא השם, סלח לנו גם.

טפלנו שקר

[ מוטי טל ]

אינסטגרם חוגגת בחודש הבא 11 שנים להיווסדה, וזו הזדמנות להתבונן על התקופה שבה הרשתות החברתיות השתנו מקצה לקצה ושינו אותנו יחד איתן.

אם בעבר היינו מבקשים מצלם מקצועי לצלם אותנו, היום הטלפון שלנו מצויד במצלמה עם מיליון מגה פיקסל, ואפליקציות עריכה שיתקנו את הפגמים שלא באים לנו בטוב. הן עוזרות לנו לצבוע את החיים שלנו בגוונים יפים, לשנות את מבנה הפנים או סתם להוסיף לנו כוכבים נוצצים. הכול כדי לשדר תחושה שהחיים שלנו מושלמים.

בלחיצת כפתור אנו מייפים את החיים שלנו, ומנסים להיראות אחרים. התדמית שלנו ברשתות החברתיות מגדירה אותנו הרבה יותר ממי שאנחנו באמת. הכול בשביל לקבל עוד כמה לייקים ותגובות, שימצבו אותנו בתחרות לא קיימת של כמה אנשים "אוהבים/מעריצים" אותנו.

הילדים של היום כבר נולדים לתוך עולם שבו הם מוגדרים בלי הפסקה על ידי הרשתות החברתיות. הדימוי העצמי שלהם נובע מכמה חשיפה הייתה להם וכמה תגובות קיבלו. הם השלימו את המעבר מהעולם האמיתי לעולם הווירטואלי, שבו לכל אחד יש מעל הראש מספר ומיקום בהיררכיה. אז סליחה, סליחה שטפלנו שקר.

יעצנו רע

[ אריאל שנבל ]

לעומת אחיתופל התנ"כי, שעצתו בעצם הייתה טובה וזכה באופן לא הגון לביטוי השלילי על שמו, מכחישי החיסונים הם לגמרי יועצי אחיתופל. מומחים מעריכים אותם בכעשרה אחוזים בלבד מתוך כל סרבני החיסון, אבל כמה נזק שהם גורמים. השיטה שלהם ידועה, והיא מבוססת על שברי אמת ורסיסי מידע שכל אחד מהם יכול להיות נכון במידה כזו או אחרת, אבל התמונה המלאה שמורכבת על ידם מעוותת, מניפולטיבית ושקרית. תופעות לוואי שאיש לא מכחיש את קיומן הופכות בידי היועצים הרעים הללו לסכנת נפשות ברורה ומיידית לכל מי שמחט דוקרת את זרועו. שמות של מחלות מאיימות שגורים על פיהם בנימה מזרת פחד ואימה, למרות הנתונים הברורים והמובהקים שלפיהם גם המיעוט שבמיעוט שלוקה בהן, מקבל אותן באופן קל. והכי חשוב – הם נוטים להתעלם מאמת בסיסית אחת ששומטת את הייעוץ הרע שלהם מתחת לרגליהם: אין היום כבר שום ספק שהשלכות אפשריות של החיסון חמורות פחות, הרבה־הרבה פחות, מהשלכות אפשריות של הידבקות בנגיף הקורונה על גרסותיו השונות. יועצי הרע האלה ניזונים מכמה מנועי בעירה: יש מהם מי ששוטם ממסד באשר הוא. ואם הממסד אומר שהחיסון בטוח, אנחנו נהיה נגדו. חלקם נהנה לערער את המציאות, אנרכיסטים שיעשו הכול כדי לפורר את הסדר החברתי. יש מהם שפשוט התאהבו בפוזיציה שמושכת אליהם תשומת לב. אלה גם אלה גם אלה יועצים לכם רע. רע מאוד. אטמו את אוזניכם מלשמוע אותם, כי שום דבר טוב לא יצא לכם מהם. לכו להתחסן, והצילו את נפשותיכם ונפשות יקיריכם.

כיזבנו

[ רינה נקונצ'ני ]

כל שנה מחדש אנחנו חושבים שהנה, החלטה אחת או שתיים או עשרים הן מה שיגרום לנו להיפרד מהרגלים ישנים, לנער אבק מעל יכולות קיימות ולהתחיל אותה ברגל ימין ובלי להביט לאחור. כמות ההחלטות־לשנה־החדשה, התובנות, והמסקנות שלמדתי מהשנה שחלפה – מתנקזות לאותו רגע שבו אני מאמינה באמת ובתמים כי השנה הזאת תהיה שונה. שאת השנה הזאת שעומדת בפתח אצליח לעצב בצורה שאני רוצה. שהמציאות תתאים את עצמה למה שקיבלתי על עצמי ולא להפך. אני לא זוכרת מתי זה קרה, אבל מתישהו בעשור האחרון הנמכתי ציפיות. מתישהו ויתרתי והפסקתי להבטיח לעצמי הבטחות.

לאכזבות, וגם לתקוות, יש גבול, וביניהן אני בוחרת את הדרך הקלה, זו שאין בה אפלה אבל גם האור בקצה קצת מעומעם.

וכל שנה שעוברת עם הנמכת ציפיות סוללת את הדרך להנמכה נוספת בשנה שלאחריה. וכך הלאה והלאה, והסוף מי ישורנו אם בכלל.

ואין קץ לייאוש. וכשתבוא ההכאה עם היד על הלב, אני אשתדל לזכור שאשמתי, בגדתי וגזלתי מעצמי את ראיית הטוב ואת האמונה כי העתיד צופן לי נפלאות, אבל בעיקר שכיזבתי את עצמי שאני יכולה להסתדר בלי זה.

לצנו

[ הרב חיים נבון ]

חכמינו אמרו דברים נוראים על ליצנוּת ועל לצים. מצד שני, חכמינו גם סיפרו בדיחות. חז"ל סברו שהומור הוא טוב, אך ליצנות היא רעה. ליצנות היא התאום הרע של ההומור. הומור הוא בדיחות דעת, שבאה מתוך רוחב דעת ונפש נעימה.

ליצנות,  לעומתו, מבוססת על פגיעה אישית, ניבול פה וגסות רוח, ובאה מתוך צרות אופקים ונפש תוקפנית. מרבית מה שאנחנו קוראים היום "סאטירה" שייך לקטגוריה שחז"ל כינו "ליצנות". הם קבעו שמותר להשתמש בליצנות במקרי קיצון, כנגד התופעה המעוותת והמסוכנת ביותר – עבודה זרה; אך רק שם.

מי שצופה בתוכניות סאטירה שמגחיכות ומעליבות אישי ציבור, חוטא בליצנות.

מתוך היכרות עם ההעדפות הערכיות הידועות של התקשורת הישראלית, בדרך כלל הצופה חוטא גם בחוסר הבנה: הוא לא מבין שלמעשה צוחקים עליו.

אך כמו תמיד, קל מדי להכות על חזה של אחרים. גם אני כותב על נושאים ציבוריים, גם אני מביע ביקורת על אישי ציבור, בכתב ובעל פה, וגם אני משתמש בהומור.

ההבחנה בין ליצנות להומור חדה וברורה בתיאוריה, אך מעורפלת ומורכבת במציאות. קל לגלוש לליצנות, בייחוד כאשר אתה כועס מאוד. להגחכה של פוליטיקאים יריבים עלולה להתלוות גם תחושת צידוק: הוא נגדנו, הוא איש רע, מגיע לו. זו דרך קצרה שהיא ארוכה, והיא מייצרת מרחב ציבורי מאוס ודוחה. וזה כבר לא מצחיק.

מרדנו

[ תמר פרלשטיין ]

פעם כדי להגיע למצב של מרד היה צריך להיות מדוכא עד היסוד על ידי שלטון אכזר או חלק מחברה שיש בה אפליה מקוממת. פעם כדי למרוד היה צריך לפעול במחתרת, לאסוף בזהירות את האנשים שיצטרפו למהלך, להצטייד בנשק ולהסתירו ובעיקר להיות מוכן לאבד הכול למען מטרה נשגבת שלרוב האנשים נראית חלום בלתי מושג. היום מספיקה הודעת ווטסאפ אחת בקבוצת הורים או בעבודה כדי לגרום לנו לשנס מותניים ולצאת בפאתוס בקריאה למרד נגד המורה המחליפה או ביטול מכונת הקפה, כשאת הרובה והרימון מחליפים הפה והמקלדת.

ברגע שמשהו לא מוצא חן בעינינו אנחנו מיד יוצאים למלחמה. זה דבר טוב לרצות לתקן את העולם ולמחות נגד עוולות, הבעיה היא שברוב המקרים אנחנו כל כך שקועים בטוב שאנחנו שוכחים בכלל מה זה עוולה אמיתית. אנחנו לא החשמונאים, לא בגטו ורשה ולא הסופרג'יסטיות. ולפני שיוצאים למרד אפשר גם לנסות אופציות אחרות כמו לבקש, להסביר ואולי גם להקשיב – מי יודע, אולי פתאום נראה דברים אחרת.

התוצאה הרצויה תבוא הרבה יותר מהר ועם הרבה פחות נפגעים. ואם פעם אלו היו נפגעים בגוף, היום אלו נפגעים בלב. וללב לוקח הרבה יותר זמן להחלים.

ניאצנו

[ צביקה קליין ]

ציוץ שכתב עיתונאי חרדי על ראש הממשלה הנוכחי הכעיס אותי. הוציא אותי מכליי. היה באותו ציוץ רוע, חוסר דיוק במידע, התנשאות ורדידות. זה כל כך עצבן אותי, ונדיר שאני יוצא משלוותי בגלל ציוץ או פוש.  ניסחתי את ציוץ־הנגד שלי אליו. ביקרתי אותו. ירדתי עליו. החזרתי לו. עצבן אותי שהוא חושב שיהדותו שלו טובה יותר משלי או של דומיי, הכעיס אותי שהוא התבטא כאחרון הטוקבקיסטים כאשר בפועל יש לו משימה חשובה להנגשת מידע לרבבות קוראיו החרדים מדי שבוע. כמעט לחצתי על הכפתור שהיה מפרסם את דבריי הנוקבים. אבל רגע קודם, כתבתי לו הודעה פרטית: "בעיניי הכי לגיטימי להתנגד לראש ממשלה ולאידיאולוגיה שלו, אבל ציוץ כזה לא מקדם כלום. תבקר אותו. תחפש אותו. ציוצים כאלה רק מלבים אש – ומציגים אותך כטוקבקיסט במקום כעיתונאי בכיר, חכם ומעמיק – כפי שאני מכיר אותך".

הוא השיב לי מיד: "מקבל את הביקורת וחוזר בי. כתבת דברי טעם. נסחפתי".

קל מאוד לנאץ, לקלל או להטיח עלבונות. כולנו עושים זאת. ולרוב בכלל לא שמים לב שמה שאנחנו עושים, לא רק שהוא לא נכון מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה יהודית. אפשר גם אחרת, אמנם לא תקבלו המון לייקים, אבל תכניסו מעט חיוביות ורוגע לעולם הכה רועש ואינטנסיבי הזה.

עווינו

[ אור ברנד–פרומר ]

חטאנו חטא מוסרי שהוא לא פשע. הוא לא פשע, אבל הוא גם לא מעשה הרואי, ובטח לא יזכה אותנו בשום פרס מפעל חיים.

המגפה סיפקה לנו המון רגעים שבהם צו המוסר שלנו עמד למבחן, וכשלנו בו. אז מה אם היינו בקרבת מישהו משתעל עם חום גבוה, שאיבד את חוש הטעם והריח "זה היה רק כמה דקות", "נפגשנו במקום פתוח" עד שאין בדיקה חיובית – המשכנו בשגרה. לא הגדלנו ראש, לא השארנו את הילדים בבית רק למקרה ש… שכנענו את עצמנו באגרסיביות שזה לא זה. גם לשפעת יש תסמינים דומים, וסך הכול התקררנו אתמול בערב כשיצאנו לרוץ. לקחנו שלוק מהשכן עם הסטרפטוקוק. והגענו למשרד, ונסענו להורים לשבת, והחבאנו עמוק־עמוק את החשש הקל, שאולי הפעם זה זה. והחמצנו את כל ההזדמנויות לערבות הדדית, לאחריות חברתית, לאכפתיות הכי בסיסית כלפי החברים, השכנים, ההורים בגן, שלא לגזור עליהם ימים ארוכים בבית. כשלנו בראייה של האחר, של מצבו הכלכלי, של ימי המחלה שנשארו לו, של קבוצת הסיכון שהוא משתייך אליה, של המרחב הזוגי שנמצא בטלטלה בתקופה הזו, של הילד הפעיל שחייב מרחב וחוץ כדי להעביר ימים בשלום.

במאזניים של יום אחד שלנו בבית למולם, שמנו משקל כבד יותר על הצד שלנו.

עווינו.

צררנו

[ יהודית טל ]

עשינו את עולמך צר. צמצמנו את היכולת של עצמנו לחיות עם אחרים, מזערנו את האפשרות להיות מאוחדים. התחלקנו לקבוצות, בנינו בינינו חומות בצורות והיינו לצרורות־צרורות. היו ימים שלא אהבנו, שעינינו הייתה צרה ושכחנו (או שלא רצינו) להתפעל מהעולם, כמה שהוא גדול ויש בו המון כדי שיהיה מספיק ממנו לכולם: כוכבים בשמיים, פרחים בשדה, פנים מאירות, מים ויבשה. ולפעמים כשלאחר היה משהו ולא ידענו לומר תודה על מה שלי יש. ופעמים שלא אמרנו זה יפה, תתחדשי. שלא אמרנו כמה אני שמחה שטוב לך. כי לנו לא היה טוב, כי עיננו הייתה צרה והיה לנו לא קל להרחיב את עצמנו ולהעניק לזה או לזו שלידנו. והיו ימים ששכחנו לעמול וליצור ורק הרסנו ועשינו צרות. הפכנו את העולם לשביל צר, עם חומות בצורות ולא הרמנו מבט אל האופק, לצדדים ולמעלה, ולא הודינו על מה שיש. והלוואי שיהיה בנו הכוח לקום כל בוקר מחדש, לפקוח את העיניים ולהגיד תודה על עולם נפלא שברא היוצר.

פשענו

[ אור פלהיימר ]

כמעשה הילדים, גם אני טעיתי לחשוב כי כל הפושעים חובשים כובע גרב שחור, עוטים כפפות עבות וכל בגדיהם שחורים. בחיוכם הערמומי הם יוצאים לשוד נועז ומבריק שבסופו הם שבים בריאים ושלמים, אוחזים בימינם שק בד גס גדוש במטבעות, שוקולד או זהב.

שמעתי פעם שבארצות־הברית רובם המכריע של השולחים יד בנפשם עושים זאת בכניסה לבתי חולים. הופתעתי, עד אז חשבתי שהשולח ידו בנפשו אכן קץ בחייו, אלא שמתבהר שכולנו רוצים לחיות אבל זקוקים לפעמים לגילוי אהבה חיצוני. שתבוא אחות, שיבוא שוטר, שיאמרו "אתה חשוב לעולם. קרה לך נס ונותחת בשנייה האחרונה. מזל שניצלת". פתאום אני חושב, שאולי נדירים בקרבנו אופנובנקים ערמומיים כיוון שאנחנו מחייכים אליהם בלי לשים לב. אולי עוד קודם, בשנייה שמתעוררת בלבבם מחשבת פשע, כמעט בדרך מקרה מחייך אליהם אדם, ומה טוב. ואולי גם אני ואולי כל אחת ואחד מאיתנו – חולפת בראשנו לפעמים לרגע מחשבת איבה, ייאוש, עצב ומהומה – אך פתע מוענקים לנו חיבוק או מילות חיבה, והשטנה מתפוגגת.

ואולי שבתי להיות ילד קטן ותמים, אבל לרגע דק אני באמת מאמין שעל כל פשעים תכסה אהבה.

שיחתנו

[ אביטל אינדיג ]

ב"שיחתנו" אנחנו מכים על השחתת דרכנו ועל גרימת נזק מכוון לעצמנו ולאחרים. בדיוק כמו "חולה עליו" או "מתהההה" גם המושג "מושחת" עבר כבר מזמן צד – ומתיאור שלילי הפך לתו תקן לכל מה שמוגזם ומפואר, מושקע ומפתה. כל מה שאתם חייבים שיהיה לכם. ובעיקר, לתאר את כל מה שכדאי לכם לאכול.

אנחנו חיים בעיצומה של מגפה משתוללת. בשנה וחצי האחרונות כולנו חיים ונושמים רק קורונה אבל האמת היא שמגפת ההשמנה מסוכנת ממנה בהרבה והמלחמה בה ארוכה וקשה, והיא לא תמוגר באמצעות חיסון פלא. בישראל 23 אחוזים מכלל הציבור הישראלי כבר נמצאים בעודף משקל, והמספרים רק הולכים וגדלים.

המנגנונים הפיזיולוגיים כבר מוכרים מזמן – המשיכה האבולוציונית שלנו למתוק הייתה קריטית בתקופות שמפגש עם תמר או תאנה היו עניין נדיר, אבל כיום אנחנו צורכים את הכמות היומית המומלצת ממנו עוד לפני שסיימנו את ארוחת הבוקר. מזון הפך להיות ממקור החיים שלנו לדבר שהכי הורג אותנו.

וזה לא קרה סתם כך. ההשמנה מוּנעת בידי תעשיות שלמות, תאגידים מושחתים שעושים כל מאמץ לגרום לנו להתמכר לסוכר ולפחמימות, לקפאין ולמלח.

אבל האם קונדיטור שמקדיש את כל חייו להכנת קרואסונים עתירי חמאה ושוקולד הוא אוהב או אויב? האם פודיז שכותבים המלצה רותחת ב"רעבים ברעבך" או עיתונאים שמבקרים לפרנסתם מסעדות חדשות נושאים אף הם באחריות?

מחקרים מוכיחים כי המוח האנושי מושפע מוויזואליה וכי אנשים שנחשפים לפרסומות שבהן מוצג אוכל מגרה יקומו יותר פעמים למקרר לחפש מה לנשנש. האם כל אחד מאיתנו שמעלה סטורי של כנאפה נוטפת גבינה מחזיק בידו את האקדח שיורה את קליעי הסוכרת? כל מי ששולח גלידת "עידוד לבידוד" מצר במו וולטו את עורקיו של חברו?

האמת הכואבת והעצובה היא שכן. אולי לא במזיד ואולי כי ככה גידלו אותנו ואולי כי התרגלנו ששם נמצא נחמה.

הגזמנו. שיחתנו. השחתנו. מה עושים עם זה? אני לא באמת יודעת. העיסוק האובססיבי באוכל כבר הפך לחלק כל כך גדול מהזהות שלנו, עד שכמעט בלתי אפשרי להיגמל ביום אחד. אבל בסוף הצום הקרוב, במקום לשבור אותו עם עוגת אלף העלים ומילקשייק בחמישה צבעים, נראה לי שאחזור לתה ולביסקוויט. שהרי כל מסע מתחיל בביס אחד קטן.

רשענו

[ יהונתן קליין ]

יש הרבה דרכים לעשות רע. הווידוי מלא בהן – כל החטאים שעשינו ואולי עשינו אבל אנחנו לא זוכרים בפירוט כזה שצריך הסברים לחטאים שכתובים שם, שנבין על מה אנחנו עושים תשובה בכלל. אבל מילה אחת מתחבאת אי שם בתוך כל החטאים, ולא צריכה פירושים. רשענו. פשוט כך. רשענו. היינו רשעים, עשינו מעשי רשע. הרשעות היא התגלמות הרוע. היא החטא שכולל בתוכו את החטאים כולם.

מי שעשה משהו מרושע, לא צריך שיסבירו לו שזה בעצם רע, שזה בעצם אסור. הוא יודע את זה, ולכן הוא עושה את זה. למה העליתי את הפוסט העוקצני או שלחתי את ההודעה שכבר תוך כדי הקלדה ידעתי שהיא תכאיב? למה חתכתי בצומת או שלחתי יד או זרקתי את המילה האכזרית בתזמון המדויק? לפעמים אפשר למצוא סיבות או תירוצים, אבל השורה התחתונה היא אחת – רציתי להכאיב, רציתי לדקור, רציתי להיות רשע.

הבן הרשע מוציא עצמו מן הכלל. מי שמורשע בעבירה, אין דרך חזרה עבורו – גם אם הוא יחזור בתשובה כל ימיו, הוא כבר הורשע. כבר מוטבעת עליו החותמת שאומרת – רשעת. התחרטת? מצוין, אבל תזכור שפעם, מזמן, רשעת. נכון, לא מזכירים לבעל תשובה עוונותיו, אבל הוא, בתוכו, יודע וזוכר.

אנחנו חוזרים בתשובה על העוונות, על החטאים ועל הפשעים. אבל אם רק נהיה קצת פחות רשעים, אולי בשנה הבאה יהיה לנו פחות על מה לחזור בתשובה.

תעתענו

[ עדי שלם-רבינוביץ' ]

לא אחת יצא לי לשמוע שמועה. לא אחת יצא לי למסגר אותה כעובדה. לא אחת יצא לי לומר את העובדה השמועתית בקול רם, רם מדי, כזה שהפך את השמועה לאמת לאמיתה, שהופצה לגל גדול שסחף והביא אחריו שיירה של אנשים שיצרו סביב העובדה השמועתית, זו שמסגרתי לא טוב, שלל עובדות שמועתיות נוספות, כאלה שספק אמת – ספק שקר לבן. או שקר פשוט, וזהו.

לרוב, השמועה שנלחשה באוזני הייתה חסרת כל שחר. נמוגה במקרה הטוב אחרי דקה או שתיים, ובמקרה הרע התפוגגותה נמשכה תקופה ארוכה.

מה שבטוח הוא שאת הנעשה אין להשיב, ונכון, השמועה נעצרה אצלי וכבר לא התפתחה לעובדה ממשית. היא רק נכנסה למגירה האחורית של הדברים הלא חשובים שמשום מה אני עדיין זוכרת. אך עבור אנשי הגל הגדול שהפך את העובדות לעוד עובדות, ועוד ועוד – עבורם לא תמיד העובדה נעצרה מלכת. אצלם היא עדיין חיה, בועטת, ממשיכה לסחוף אחריה רבים, לייצר עוד עובדות חסרות בסיס שיזינו את עצמן עוד פרק זמן קדימה.

ואני התחלתי את כל השטות הזו ממסגור אחד לא טוב. אני יצרתי את סחרור התעתוע.

סַרנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים

[ יאיר קראוס ]

הבטחתי לעצמי שהפעם זה יהיה שונה. הקצבתי לעצמי שלושה חודשים שבהם אלך ואבחר בטוב. וכשאני אומר אלך, אני מתכוון ללכת ולנסות אולי לרוץ. ולא רק הצהרתי כוונות, עשיתי את הצעד הראשון וחתמתי על מינוי לחדר הכושר. הגעתי עם סוללה טעונה במלואה, אוזניות הדוקות ומכנסי מיזע ששימשו עד כה כפיג'מה והתחלתי ללכת. כמו שאר מצוותיך ומשפטיך הטובים, אני יודע שבחרתי בטוב. בדרך שגם אם אני לא באמת זז ממקומי מול המסך המרצד והכפתורים המאירים, אני משפיע על עולמות הנפש, הגוף והבריאות הכללית. אבל לא היה לי כיף. ובשבוע לאחר מכן שוב בחרתי לסור מהידוע לי כטוב. העבודה שאבה אותי, הקורונה הטרידה אותי והצ'יפ לשערי הכניסה למכון נעזב בתא הכפפות ברכב. כמו באינספור קבלות שהצבתי לעצמי, הוספתי לרשימה אכזבה נוספת מעצמי.

את המחיר בסטייה מהטוב, אנחנו משלמים בעצם הידיעה שפספסנו את הפנייה הנכונה. וכמו בכל שנה, גם בשנה הבאה נשוב אל מילות הווידוי ונקווה שלפחות נבחר לנכס לעצמנו אכזבות חדשות, כי את אלו שהתוודינו עליהן בשנה שעברה, תיקנו. חישבנו מסלול מחדש ובחרנו במצוותיך ומשפטיך הטובים.

ולא שווה לנו

[ אורלי גולדקלנג ]

כנראה הווידוי הכי פשוט והכי משונה בכל מסכת ההכאה על חטא שלנו. ככה בשיא התנופה של רשימת הווידויים המתומצתים היטב, באה המגילה הבאה: "סַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִשְׁפָּטֶיךָ הַטּוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לָנוּ". איפה הקצרנות של "אשמנו"? איפה החדות של "בגדנו"? איפה המסתורין של "טפלנו רע" ו"ניאצנו"?

אפילו פרשנים מודרנים, שהקפידו לתרגם כל "זדנו" ו"חמסנו" ללשון עכשווית, לא מצאו לנכון לטפל ב"סרנו" הזה; לתת לו משמעות עמוקה. ואתם יודעים מה? טוב שכך. כי נראה שבדיוק על זה אנחנו מתוודים בשבע המילים הללו שמסכמות את כל העסק. התרחקנו ממך, א־לוהים. ויודע מה? זה לא היה שווה את זה.

העניין הוא שהיום אנחנו מקדשים את הריחוק הזה. הדרך הכי טרנדית להתקרב היום לא־לוהים היא לא לטפס אליו אלא להביא אותו בכוח אלינו. להיות במחנה "אני דתי בלב" ו"אני עושה מה שאני מבין"; "היום כבר לא מקפידים על" ו"לא צריך להיות קיצוני". אפילו את האירועים הלאומיים אנחנו מתבלים בניחוחות הווי ובידור. עונג שבת זוכה לפרשנות תרבותית שקשה להניח ש"שמירת שבת כהלכה" היה מוכן לחתום עליה; יום האבל על חורבן הבית הפך מיום התכנסות וחשבון נפש לאומי לפרויקט מעגלי שיח פטפטניים ומחויכים. ימים נוראים שודרגו לסיור סליחות תיירותי וליל שבועות לסדרת הרצאות אקדמאיות.

נכון, דתיוּת לא נמדדת רק לפי אורך הבגד או שעת ההגעה לבית הכנסת. ובהחלט, לכל הפרשנויות המודרניות יש ערך עצום של התעוררות וקירוב לבבות. ובכל זאת, פעם בשנה טוב להיזכר בדרישות המקור; במצוות ובמשפטים שאנחנו נדרשים לקיים. ככה פשוט. בלי התחכמות, בלי פרשנות, בלי להתרחק. כי כבר סרנו קצת יותר מדי. ולא, לא שווה לנו.

קישינו עורף

[ רועי קדם ]

אחרי כל הטיעונים ההגיוניים, אחרי הכעס, אחרי שהכול בער והאש בינינו דעכה. אחרי הכול – אחרונה ולא חביבה – נשארת העקשנות. מנהלת אותנו עד טיפת האגו האחרונה, מתעקשת בעצמה לנתק אותנו מהשכל הבריא, מהרגש שאמר לנו בעצמו – חלאס. מיציתם. אל תדרדרו את עצמכם למחזות הדווקא. "קישינו עורף" היא מטאפורה מציאותית עד כאב. הוספנו לעצמנו שכבה קשה של הגנה מזויפת, השתבללנו, התבצרנו, התכנסנו. לא הותרנו שום גישה ודרך. זו הצרה הכי גדולה כאן כי אנחנו לא לבד בסיפור הזה. מישהו עמד מאחורינו וחיפש את דרכו אלינו, אולי גם הצטער, או לפחות רצה לנסות להתחיל מחדש. הוא כבר ויתר על האגו וניסה למצוא את המילים. הוא בכל מקרה היה כאן כדי לשקם את המצב וניסה לקבל איזשהו סימן של פיוס, אולי לחלץ איזה חצי חיוך. כלום. באטימותינו ובידיעה גמורה, במקום להסתובב אליו ולרדת מהעץ – קישינו עורף.

וכשאני קורא את המילים האלה אני לא יכול שלא לראות אותן כאזהרה, כי להקשות עורף זה צעד אחד בדרך לניתוק ולאטימות. והיה גם מי שהקשה בסוף את הלב.

The post על חטא: כותבי מוצש בפרשנות מיוחדת על הווידוי appeared first on מקור ראשון.