כבר בגיל ארבע נושא הקיימות העסיק את היזמית, מנחת הטלוויזיה ויוצרת התוכן הקולינרי אפרת אנזל. "אמא שלי מספרת שהטריד אותי מאוד מה קורה עם הפלסטיק, לאן הוא הולך", היא נזכרת, "ומאוד אהבתי שמחזירים בקבוקי קולה מזכוכית לחנות. אף פעם גם לא יכולתי לשאת את העניין הזה של זריקת אוכל, אולי זה קשור לעובדה שאני דור שלישי לשואה. בכל מקרה זה תמיד העסיק אותי, כל חיי, עד הנקודה שבה פיתחתי את ההרצאה בנושא קיימות והפכתי את זה לחלק מהמקצוע שלי, ולא רק למשהו שאני עושה אצלי בבית".

אז אצלך בבית זה תמיד היה קיים?

"כן, ירקות שנזרקים זה משהו שגומר אותי. הנה רק עכשיו לפני שיצאתי לפה צנצנתי ריבות כדי לא לזרוק פירות לפח. זה יום עבודה עמוס שלי, אני לא אמורה להתעסק בזה, אבל אני חייבת, זה כבר חלק בלתי נפרד ממני. בכל בוקר כשאני פותחת את המקרר כדי להכין סנדוויץ' לילדים לבית הספר אני רואה את מצב הירקות ודואגת להם.

"כילד אתה לא דואג לזבל, כי אתה לא זה שיורד איתו. כשאתה מבוגר צעיר זה בעיקר טייק־אווי, אבל כשמקימים משפחה ומתחילים לקנות ולבשל ולתכנן ארוחות, מבינים איזה כמויות של זבל אתה מייצר. אז במטבח שלי יש פח שמיועד למִחזור, לפח הכתום ולפח הכחול, יש קופסה לסוללות, ובחיים לא אשליך לפח תרופה שפג תוקפה, אלא אתן אותה לקופת החולים כדי שייפטרו ממנה כראוי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/F171231HP01-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לצערה הרב של אנזל, נושא הקיימות והשמירה על איכות הסביבה שבוער בעצמותיה לרוב אינו מעורר תגובה דומה מהסביבה. "מתייחסים אליו כ'שוב הטרחנים האלה שמדברים איתנו על הזבל'. המון זמן אני מנסה לחשוב למה לאנשים כל כך קשה להתחבר לעולם הקיימות, ואז הבנתי שהם לא חושבים על הרגע הכיפי והמענג של האוכל, אלא על הרגע של 'שטיפת הכלים', של להתמודד עם הבלגן, וזה לא מגניב להתעסק עם זה. זה גם מה שאני אומרת בהרצאות; כשאנחנו מסיימים לבשל בבית – אנחנו חייבים להתמודד עם מה שהשארנו על השולחן, עם הבלגן, כי אם לא נעשה את זה לא נוכל שוב לחזור וליהנות. אבל זה בדיוק המיקרוקוסמוס של קיימות. אם לא נמשיך לדאוג לבלגן שאנחנו יוצרים – לא נוכל להמשיך ליהנות כאן".

אז בואי ננסה לפשט את העניינים, אנחנו משפחה של חמש נפשות ורוצים להפוך להיות ירוקים יותר, טובים יותר לסביבה, מה הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות?  

"קודם כול צריך להבין שזה לא הכול או כלום. לפעמים אנחנו שואלים: רגע, הפלסטיק האחד שאני חסכתי ישנה את העולם? אז התשובה היא כן. לכל דבר קטן שנעשה יש משמעות מטורפת. אם כל אחד מאיתנו יחסוך עשרה גרמים של פלסטיק ליום – לצורך העניין שלוש כוסות חד פעמיות שאנחנו שותים במשרד, או הקופסה הסטנדרטית של הטייק־אווי שכבר שוקלת 30 גר' – ונכפיל את זה בתשעה מיליון אנשים בישראל, אז יחד היינו חוסכים 90 טון פלסטיק ביום. ואנחנו עוד מדינה קטנטונת.

"גם להפרדת פסולת יש משמעות. כי פסולת זה לא רק משקל, זה גם כמות, כמה היא מכסה אותנו. אז אם נמעך את הבקבוקים של הליטר וחצי, אנחנו פחות נטבע בפסולת. או בואי נלך לצד הנהנתני – יצאנו למסעדה והציעו לנו לארוז את האוכל – לפעמים אנחנו אומרים 'לא' כי לא נעים לנו. אבל קחו את זה לרגע לעולם הקיימות, האוכל הזה כבר בושל, ואם לא תרצו אותו הוא ילך לפח. הרי כבר שילמתם על המנה, למה לא לקחת אותה במקום לקנות מחר עוד אוכל?"

אז כל צעד קטן הוא משמעותי, מה עוד?

"להפסיק להסתכל על מה קורה אצל האחר. הרבה פעמים אנשים אומרים: 'את יודעת מה קורה במסעדה ממול?' אבל זה לא אמור לעניין אותי. קיימות בעיניי היא אחריות אישית, לאכול היום ולדאוג למחר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1226317996-750x485.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"וישנה גם הזווית הכיפית של העניין, של חוויית האכילה. ברגע שקונים ירקות ישירות מהחקלאי תורמים לכל עולם הקיימות. כי אם קנינו מהחקלאי האוכל לא עבר אצל הסיטונאי וברשתות השיווק וחסכנו שינוע ודלק ואריזות, וגם קנינו משהו טרי שצמח עכשיו. אני מאמינה גדולה שיש סיבה לאכול משהו בעונתו – פירות הדר בחורף ופירות מרעננים ומרווים בקיץ. ודבר נוסף: ברגע שאנחנו משלמים לחקלאי את הכסף שהוא ראוי לו נכנסים האלמנטים של סחר הוגן והוא יכול יותר להשקיע בקרקע. אז בעצם עשינו צעד אחד –  אבל עשית המון".

ובמילים אחרות – הקיימות היא הרבה יותר ממִחזור.

"היום המטרה שלי היא לא מִחזור. אני ממחזרת כמובן – אבל המטרה שלי היא בעיקר לצמצם את הפסולת כבר בעת הרכישה. אני שמה לב מה אני קונה הביתה, איך אני מצמצמת את המלאי. עגלת הקניות תפחה בשנים האחרונות לממדים כל כך גדולים – וזה אומר שאנחנו קונים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. יש קו ישר בין עגלת הקניות הזו לכמות הזבל שנייצר, וצריך לזכור את זה. אגב, אנחנו קונים יותר מדי לא רק באשמתנו – לפעמים זה אריזות גדולות מדי או שאנחנו קונים במבצעים. נניח אם באתי לקנות יוגורט ויש מבצע של 'קנה שניים והשלישי חינם' – אנחנו נביא הביתה כמות גדולה בהרבה ממה שתכננו וממה שאנחנו צריכים. באותו רגע הרגו לך את כל ניהול המלאי שלך. כי הרי בסוף העודף ייזרק – והכסף ילך לפח.

"בגיל ממש צעיר. כשהייתי בת ארבע אמא שלי טסה לחו"ל והייתי רעבה. אבא שלי לא ידע לבשל והשיא היה כשהוא ערבב קופסת טונה, פסטרמה, עגבנייה וביצים, שם בתנור וקרא לזה פשטידה. פה נשברתי. ביקשתי מאבא שלי להתקשר לסבתא, היא נתנה לי את המתכון של עוף בגריל עם תפוחי אדמה ופשוט הכנתי את זה"

"בזבוז נוסף קורה כשאנחנו הולכים לסופר וקונים נניח גביע חומוס חדש. הפעולה שאנחנו צריכים לעשות ולא עושים בדרך כלל היא לשים את החדש מאחור ואת הגביע שהיה בבית ועוד לא התרוקן, מלפנים. כי אם השארנו את החומוס ה'ישן' מאחורה – חרצנו את דינו וסופו להיזרק. יש בנו גם את הפחד המתמיד הזה שדברים ייגמרו. נגיד שייגמר האורז, אז אנחנו קונים כמויות. אבל מה יקרה אם ייגמר האורז? אז נכין במקום זה קינואה, או עדשים, או דברים אחרים שבדרך כלל אנחנו לא מבשלים כי קל לנו יותר עם פסטה ואורז. וככה הרווח הוא כפול – גם לא בזבזנו וגם הילדים אוכלים יותר מגוון".

לראות את המטריקס

התשוקה הגדולה של אנזל לא מופנית כולה לנושא הקיימות. הרבה קודם הייתה האהבה הגדולה לקולינריה, שהיא המנוע לכל דבר שהיא עושה היום – מסדנאות וכנסים בנושאי קולינריה וקיימות, דרך פיתוח מתכונים ועד ייעוץ למסעדות. "האוכל תמיד היה שם וצעק עליי שאעשה ממנו מקצוע, אבל לא הקשבתי לו. סבא שלי היה שף, ואני מניחה שבלוטות הטעם זה ממנו, סבתא שלי תמיד עזרה לסבא והייתה בשלנית מדהימה ואמא שלי גם בישלה המון – הייתי מהילדים שחזרו הביתה תמיד לארוחת צהריים חמה, ותמיד הייתה עוגה בבית. הזיכרון הכי חזק שלי מהילדות זו התאווה שייקחו אותי למסעדות".

ומתי נכנסת בעצמך למטבח?

"בגיל ממש צעיר. כשהייתי בת ארבע אמא שלי טסה לחו"ל והייתי רעבה. אבא שלי לא ידע לבשל והשיא היה כשהוא ערבב קופסת טונה, פסטרמה, עגבנייה וביצים, שם בתנור וקרא לזה פשטידה. פה נשברתי. ביקשתי מאבא שלי להתקשר לסבתא, היא נתנה לי את המתכון של עוף בגריל עם תפוחי אדמה ופשוט הכנתי את זה. עד היום זה המאכל האהוב עליי. אגב, לפני 15 שנה אבא שלי החליט שהוא נכנס למטבח, והיום הוא מבשל מדהים".

אז האוכל צעק, אבל אנזל החליטה לקחת פנייה אחרת. אחרי שירות צבאי ביחידה המובחרת 8200, היא בחרה ללכת ללמוד רפואה. "כולם שואלים אותי איך עזבתי את לימודי הרפואה אחרי שש שנים, אבל זו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים, כי הלכתי ללמוד את המקצוע הלא נכון".

אולי השאלה צריכה להיות למה בחרת ברפואה בכלל?

"קודם כול, בבית שידרו לי שאוכל זה לא מקצוע. אני חושבת שהיה גם האלמנט של שאיפה למצוינות, אז העובדה שהכי קשה להתקבל לרפואה משכה אותי. אני טיפוס שמאוד אוהב ללמוד. ונוספו על זה שני עניינים – אחד הוא החברה הכי טובה שלי שנפטרה בגיל 17 מסרטן. השני הוא מחלה תורשתית שגילו אצלי בגיל 18, והמפגש איתה היה מאוד לא סימפטי כי לאורך תקופה ממושכת פשוט לא ידעו מה יש לי, הרופאים לא פתחו את הראש מספיק. אז משהו שם מאוד־מאוד השפיע על ההחלטה".

ומתי הבנת שזה לא בשבילך?

"יש ברפואה הרבה דברים שאני אוהבת. למשל העובדה שזה מעין כתב חידה שצריך לפצח. אבל בשנה השלישית כבר החלטתי שאני עוזבת, ואז אמרתי לעצמי 'טוב, אני אעשה עוד מבוא לרפואה קלינית', שזה קורה בתחילת שנה ד' וזה היה מדהים, כי אז רואים את החידות נפתרות, את המטריקס. ועפתי על זה והייתי טובה בזה. אבל בשנה החמישית והשישית, כשנמצאים כבר בתוך המחלקות, זה מתחיל להיות קשה. הייתי רגישה מדי, הייתי חוזרת הביתה ולא מפסיקה לבכות. נחתה עליי ההבנה שבמקצוע הזה אתה מוקף בחולי, ושיש אנשים שאתה לא יכול לעזור להם. זה היה לי קשה מדי".

על הפודקאסט: "הנתון שאני הכי מתגאה בו – מעבר לעובדה שכל פרק זוכה לכ־25 אלף האזנות – הוא שמעל 90 אחוז מסיימים את הפרק. וזה מטורף. ואם אנחנו לא מעלים פרק ביום ובשעה שאנחנו אמורים –  שואלים אותנו מה קורה. התגובה שאני הכי אוהבת לקבל זה 'הפודקאסט הזה שינה לנו את החיים, את איך שאנחנו מתנהגים במטבח"

אז אנזל עזבה – וידעה שעכשיו האוכל הוא המקצוע שלה, אבל הדרך לשם לא הייתה כל כך פשוטה. "אמרתי שאני רוצה להתעסק בקשר שבין אוכל לתקשורת, אבל לא הצלחתי להסביר בדיוק מה. המושג 'תוכן קולינרי' לא באמת היה קיים, לא היו בלוגים, ואף אחד לא הבין אותי. אני לא שפית, אבל היה ברור לי שאני רוצה לעסוק בחוויית האוכל. אז לתקופה עזבתי בצד את האוכל ועסקתי בתקשורת, בטלוויזיה – וגם שם חיפשתי כל הזמן איך לעסוק בקולינריה. בהתחלה הייתה לי פינה אצל אודטה, ואז הנחיתי תוכנית ילדים".

והיה גם משחק, בסדרות כמו "כתב פלילי" ו"הכול דבש".

"זה משהו שמאפיין אותי. אני עומדת בצמתים בחיים ולוקחת את הפנייה הלא נכונה. אז אני קצת מבזבזת זמן, אבל בהחלט צוברת חוויות. ככה היה גם עם המשחק, הבנתי שאני יכולה לעשות את זה ושאני לא רעה בזה אבל זה לא כל כך מעניין אותי. לא מעניין אותי לקרוא טקסט בפעם השנייה".

בין שלל עיסוקיה של אנזל, אחד הפרויקטים שמסבים לה הכי הרבה נחת וגאווה הוא הפודקאסט "אנזל ולוקסי – לדבר זה לא משמין", שכולל כבר יותר ממאה פרקים בני שעה ועוסק בנושאים מגוונים כמו קולינריה מקומית, גידולים חקלאיים, חומרי גלם ואוכל מהעולם, לצד פרקטיקה ומתכונים. אחרי החגים תעלה עונתו השישית.

"כשלוקסי (השף אורן לוקסנבורג, קמ"מ) השותף שלי בא אליי עם הרעיון להקליט פודקאסט לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא סיפר לי שזה פורמט חזק בחו"ל, ושאנחנו יכולים להיות החלוצים של זה בארץ. וזה באמת הפודקאסט הקולינרי העברי הראשון. ההצלחה שלו עושה אותי מאושרת, כי יש לי יחסים מאוד מורכבים עם הרשתות החברתיות, ומאוד קשה לי כשמגבילים אותי למספר מילים מצומצם. ולכן כשבאה פלטפורמה שלא מגבילה אותי בזמן ובמלל, ונותנת לי להתעסק בדברים החשובים באמת, זה ממלא אותי חדווה. ועוד יותר ממלא אותי חדווה לגלות כמה אנשים רוצים לדעת דברים לעומק.

"לכן גם הנתון שאני הכי מתגאה בו – מעבר לעובדה שכל פרק זוכה לכ־25 אלף האזנות – הוא שמעל 90 אחוז מסיימים את הפרק. וזה מטורף. ואם אנחנו לא מעלים פרק ביום ובשעה שאנחנו אמורים –  שואלים אותנו מה קורה. התגובה שאני הכי אוהבת לקבל זה 'הפודקאסט הזה שינה לנו את החיים, את איך שאנחנו מתנהגים במטבח'. ומשפחות נכנסות לאוטו ומאזינות לו יחד. וזה הניצחון הגדול. ההוכחה שאנשים מחפשים תוכן, מחפשים עומק".

מי הזיז את הגבינה

תקופת הקורונה לא עברה בנעימים על משפחת אנזל־סמדר. היא עצמה, בן זוגה עומרי ושני ילדיה, אור בן ה־16 מנישואין קודמים ונורי בן השש, נדבקו. "בדיעבד זה סוג של ברכה, ילד שהיה חולה", היא אומרת, "לא צריך לדחוף לו מטושים לאף כל יומיים. אבל זו הייתה חוויה מאוד קשוחה שהשאירה משהו אצל עומרי ואצלי, גם היום, תשעה חודשים אחרי".

במה זה בא לידי ביטוי אצלך?

"אובדן זיכרון. אני פשוט לא זוכרת כלום ויכולת המולטי־טסקינג שלי נפגעה מאוד. אני כבר לא יכולה לבצע כמה משימות במקביל, ועושה משימה אחת כל פעם".

אבל לא רק ההשפעות הפיזיות של המחלה מטרידות אותה. "למעשה כל היכולת שלנו לתכנן קדימה נפגעה. חברות שלי מעריצות אותי על זה שאני תמיד סוגרת טיסות שנה קדימה. אני עושה את זה גם כי בעלי די־ג'יי והוא חייב לדעת מתי לא לקחת אירועים, וגם כי זה החיים שלי – לתכנן קדימה. למה אני צריכה לדאוג שלא יהיה לי מקום בנחל דוד, למשל? אז אני סוגרת מקום מראש וככה יש לי אופק, משהו לחכות לו".

"במטבח שלי אין דברים מעובדים – בארון יש בעיקר דבש, סילאן, טחינה גולמית. אין ארוחות מוכנות או קפואות, אין בהן צורך. אבל כן יש אצלי פה ושם שוקולד השחר – איך אפשר לקחת מהילדים את ההנאה הזו?"

והקורונה הרסה את זה.

"היא פשוט מחקה את היתרון היחסי שלי וגם את הציפייה. גם הפרויקטים שלי נכנסו למצב של גז־ברקס. רגע אחד הפרויקט מתקיים ורגע אחר כך הוא נדחה. עזבי את העניין הכלכלי, הצלחנו לעבור את התקופה הזו בלי מענקים ושרדתי בכבוד. אבל אני לא אוהבת שמזיזים לי את הגבינה. הכול אצלי מתוכנן עד הפרט האחרון, ופתאום אין לי את זה".

ובכל זאת, נקודת אור בתקופה הזו?

"אין לי משהו כזה. הקורונה תפסה אותנו שני עצמאים בבית אחד, אחת שמתעסקת בקולינריה – אין לי מסעדה אמנם אבל אני משיקה תמיד לתחום הזה ורואה את השבר מול עיניי – ובן זוגי שהוא מפיק מוזיקלי ודי־ג'יי, שעובד בתחום האירועים. אז פשוט אמרתי לו 'ביי, אני הולכת לעבוד'. אני לא יכולה להגיד שהמצאתי את עצמי מחדש, אבל התחלתי ליזום פרויקטים. מיד התחלתי להרים טלפונים – למשל להתמקד בעניין של פיתוח מתכונים, כי ידעתי שעכשיו אנשים הולכים לבשל יותר בבית. ומתוך כל זה, העבודה והחיים השתבשו נורא".

מה זה אומר?

"לא ראיתי את הילדים שלי שנה. זה מחיר כבד לשלם. כלומר עבדתי בבית ופיזית ראיתי אותם אבל לא ראיתי אותם באמת. לא סמכתי על אף אחד חוץ מעל עצמי – לא סמכתי על זה שיתנו לי מענקים. ובאמת לא הייתי זקוקה להם – כי הרווחתי יותר מהרגיל, ואז בוקר אחד התעוררתי ואמרתי – הילד שלי בן חמש וחצי, איפה הוא היה בשנה האחרונה?"

הילדים שלך נהנים מאוכל כמוך?

"שניהם אוהבים לאכול, ונורי, הקטן שלי – כשהוא נהנה מאוכל כל הגוף שלו רוקד. זה כזה כיף לראות. במטבח שלי אין דברים מעובדים – בארון יש בעיקר דבש, סילאן, טחינה גולמית. אין ארוחות מוכנות או קפואות, אין בהן צורך. אבל כן יש אצלי פה ושם שוקולד השחר – איך אפשר לקחת מהילדים את ההנאה הזו?"

אמא, אדמה

בימים אלו אנזל מרגישה שהיא בתקופת חישוב מסלול מחדש. "עכשיו הגיע הזמן להזדקף – לא הייתי בבית שנה שלמה, יש לי זוגיות שיכולה להכיל את זה וזה מגניב ולא טריוויאלי בכלל, אבל עכשיו צריך לחשוב מה הלאה. אגב, גם עומרי המציא את עצמו מחדש – הוא תמיד היה יוצר ולמד קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה, אבל עכשיו הוא הבין שהוא יכול לעשות את מה שהוא הכי אוהב, לשבת באולפן וליצור, והוא כותב מוזיקה לסדרות ולסרטים".

חלק מהחשיבה מחדש כוללת גם את שאלת המגורים. "אני לא יודעת אם אני יכולה להישאר בתל־אביב, עכשיו יותר מתמיד אני מבינה שאני צריכה אדמה. בקורונה אתה מבין שאתה צריך את האדמה שלך, שאתה סומך רק על מה שגדל פה".

את מייעצת למסעדנים ומתעסקת כל חייך באוכל, מה עם מקום משלך?

"זה יקרה. אם הייתי יוצאת מהקורונה עם מקום משלי הייתי אומרת שיצא ממנה טוב, אבל גם בקורונה פישלתי וזה לא קרה".

ודווקא בקורונה זה הענף שקיבל את המכה הכי גדולה. 

"זה באמת מרתיע, ומדובר במקצוע מאוד קשה. וכרגע אני נמצאת במקצוע שלמעשה אין בו סיכונים. אני לא מחזיקה משרד ולא עובדים. אבל בסוף, הדבר שאני הכי טובה בו זה לייצר חוויית לקוח. אז כן קיים הרצון שיהיה לי מקום משלי. חברים תמיד אומרים לי 'את מסעדנית בלי מסעדה, תישארי ככה'".

ומה החזון למקום שלך?

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2019/08/מנדרין-מסעדה-קרדיט-גיל-אבירם-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"זה משתנה בהתאם למה שצריך. הייתי קרובה מאוד לפתוח שווארמיה לפני ארבע־חמש שנים, וממש לא מזמן כמעט פתחתי מעדניה, אבל אז בקורונה כולם התחילו לפתוח מעדניות וזה קצת הוריד לי. והבנתי שאני לא באמת צריכה מעדניה, אני צריכה חלל אירוח שיכול להכיל הרבה תוכן. אולי סדנאות, אולי הרצאות. אבל זה חייב להיות מקום שימלא את התשוקה שלי ליצור כל הזמן דברים חדשים. לא יעניין אותי לפתוח מסעדה ולהגיש כל יום אותם דברים".

אולי זה מתקשר למה שאמרת על הבית עם האדמה.

"זה בדיוק זה. תמיד אמרתי שבפנסיה תהיה לי מסעדה. יהיה לי הבית שלי בכפר, עם בוסתן. ופעמיים בשבוע אני אארח שם. ופתאום לפני כמה שנים אמרתי לעצמי: 'תגידי, למה בפנסיה? אם זה מה שאת רוצה לעשות, אם זו התשוקה האמיתית, למה לחכות לגיל 65?' אבל זה מבלבל כי העולם הזה קשה מאוד, אני חיה אותו ואני רואה. אבל היום אני יודעת שדברים יתחברו, והדבר הזה יקרה. בוודאות".

The post משמע אני קיימת: "קיימות בעיניי היא אחריות אישית, לאכול היום ולדאוג למחר" appeared first on מקור ראשון.