כשביקשתי מד"ר מיכה גודמן להגדיר מה עיקר עיסוקו בימים הללו, הוא השתמש, ספק בצחוק ספק ברצינות, בביטוי "אברך". ואכן, זה מספר שנים שגודמן מקדיש את עיקר עתותיו לפיצוח סוגיות משמעותיות המעניינות אותו, ולכתיבה על אודותיהן. אולם כאשר הוא מדבר על ספרו החדש "מהפכת הקשב" (בהוצאת כנרת זמורה־דביר), יש בעיניו ברק מיוחד, והנושא, שלדבריו הוא עוסק בו כבר כשבע שנים, בוער בעצמותיו.

נקודת המוצא של גודמן היא הזינוק שחל בעשור האחרון בקיטוב הפוליטי במדינות המערב. "קיטוב פוליטי זה בעצם סוג של שנאה", הוא מסביר. "אם אני שונא מישהו בגלל צבע העור שלו זו גזענות, אם אני שונא מישהי בגלל המגדר שלה זו מיזוגיניה, ואם אני שונא מישהו כי הוא ימני או שמאלני – זה קיטוב פוליטי. המציאות הזו שבגלל עמדה פוליטית של מישהו יש לנו רתיעה ממנו היא לא חדשה, זה חלק מהטבע האנושי. אבל בעשרים השנה האחרונות, וביתר שאת בעשור האחרון, אנחנו רואים זינוק דרמטי בקיטוב, לא רק בישראל אלא בכל העולם.

הטכנולוגיה נותנת לנו, אבל גם לוקחת מאיתנו. הבעיה שאין סימטריה. מה שהיא נותנת לנו מאוד בולט ומיידי, זה בא במזומן. מה שהיא לוקחת זה בתשלומים, לאט לאט. פילוסופיה של טכנולוגיה צריכה להראות את העסקה, ושכל אחד יבחר מה לעשות איתה

"הקיטוב הוא סוג של מגפה עולמית, וירוס שתוקף את המערכת הדמוקרטית. פרופ' רוברט פטנאם מאוניברסיטת הרווארד מודד כבר שנים את הקיטוב הפוליטי בארה"ב, והנתונים שלו מדהימים", מציין גודמן. "לטענתו, ארה"ב מקוטבת היום יותר מאשר בכל נקודת זמן במאה העשרים. הפעם האחרונה שבה ארה"ב הייתה מקוטבת באופן דומה הייתה ערב מלחמת האזרחים. זה לא אומר שעוד רגע פורצת בארה"ב מלחמת אזרחים, אבל המצב ממש לא טוב. ולא רק אמריקה מקוטבת – כך גם ברזיל, בריטניה, ועוד ועוד מדינות. אחת התוצאות של הקיטוב היא אובדן היכולת שלנו לנהל את הוויכוח הדמוקרטי, וחוסר נכונות של הצד המפסיד בשיחה הפוליטית לקבל את ההפסד שלו".

משאבה של תשומת לב

מה הביא להחרפתו של הקיטוב הפוליטי בנקודת הזמן ההיסטורית הזו? על פי אחד הטיעונים המרכזיים שגודמן מבסס בספר, הדבר קשור באופן הדוק למהפכה הדיגיטלית. "מי שעמדו מאחורי המהפכה הדיגיטלית לא התכוונו לזה. הם חשבו בדיוק ההפך, הם האמינו שהרשת תייצר שיח. אף אחד לא תכנן שמה שייצא הוא קיטוב, אבל זה מה שקרה. הקיטוב הפוליטי הוא ההשלכה הלא מתוכננת של המהפכה הדיגיטלית".

למעשה, אומר גודמן, אין סיבה להיות מופתעים מכך שלמהפכה בקנה מידה כזה יש גם השלכות לא מתוכננות שהן דרמטיות כל כך. "את המהפכה הדיגיטלית צריך להבין לא כתחנה נוספת על הרצף של עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, אלא הרבה מעבר. זה בסדר הגודל של המהפכה החקלאית, המהפכה התעשייתית ועכשיו המהפכה הדיגיטלית. אנחנו כבר לא באותו עולם שבו היינו, אנחנו חיים בעולם שונה".

אתה רואה קשר בין כניסת הרשתות החברתיות לחיינו ובין המשבר הפוליטי שחווינו כאן בישראל בשנתיים וחצי האחרונות?

"אכן. אנחנו רואים את האופן שבו הרשתות החברתיות מפעילות לחץ על הפוליטיקאים, ויוצרות ציפייה שהם יהיו 'טהורים' מבחינה אידיאולוגית. כולם מפחדים שיעשו להם מה שעושים עכשיו לנפתלי בנט, שהפכו אותו לבוגד ולנוכל של ההיסטוריה מאז יהודה איש קריות. כולם מנסים להימנע מזה, ולכן נוצר הקיפאון הפוליטי.

"אבל שוב, זה לא ייחודי לישראל. נכון שהמשטר הקואליציוני הרחב כל כך הוא תופעה ישראלית, אבל גם לאמריקנים יש את הבעיות שלהם. כאשר פרנקלין דלנו רוזוולט הדמוקרטי העביר את חוקי ה'ניו דיל', שליש מחברי הקונגרס הרפובליקנים הצביעו בעדם. כשבוש האב קיבל החלטות קשות, חלק מהדמוקרטים הצביעו איתו. הרעיון של הצבעה חוצת מחנות היה חלק מהתרבות הפוליטית האמריקנית. אנשים עשו פשרות, עשו עסקים. היום כל זה בלתי אפשרי, כל אחד נצמד למחנה שלו. לכן יש קיפאון וביידן מתקשה להעביר את הרפורמות הגרנדיוזיות שלו, כי אפילו רפובליקני אחד לא יכול לחצות אליו".

אלא שהקיטוב הפוליטי המחריף איננו ההשלכה היחידה של המהפכה הזו. על פי גודמן, יש לה גם "השפעה קשה על הרווחה הנפשית שלנו". בעניין הזה הוא מסתמך, בין השאר, על מחקריה של הפסיכולוגית האמריקנית ד"ר ג'ין טווינג מאוניברסיטת סן־דייגו. "האמריקנים דוגמים את בריאות הנפש של בני הנוער באופן כמעט אובססיבי, כחצי מיליון בני נוער בשנה, כדי לראות כמה מהם חרדתיים, כמה נוירוטיים, כמה בדיכאון וכו'. במשך לא מעט שנים הממוצעים היו דומים, קצת עלייה, קצת ירידה, אבל בגדול בלי שינויים דרמטיים. פתאום ב־2011, יש זינוק של הגרפים.

"בתחילה חשבו שזו תגובה למשבר הכלכלי של 2008. אבל אם זה היה קשור היית מצפה שתוך כמה שנים זה יחזור לערכים הקודמים, וזה לא מה שקרה. הערכים הגבוהים של 2011 הפכו פחות או יותר לנורמלי החדש. השאלה כמובן היא מה כן קרה אז, ומה שג'ין טווינג טוענת הוא שאלה הסמארטפונים שנכנסו לחיים שלנו. הטלפונים החכמים הראשונים יצאו אמנם ב־2007, אבל לקח כמה שנים עד שהם נכנסו לכיס של כל אחד מאיתנו, והרגע הזה התרחש בערך ב־2011".

אם כן, על פי גודמן אנו נמצאים בעיצומה של מהפכה דיגיטלית, ולה שתי השלכות לא מתוכננות: משבר פוליטי כתוצאה מקיטוב גובר, ומשבר פסיכולוגי. כדי להבין את עוצמת הבעיה, הוא ממשיך, חובה להבין גם את ההיבט הכלכלי של הדברים. "פרופ' טים וו מאוניברסיטת קולומביה ניסח יפה מאוד את המנוע הכלכלי של המהפכה הדיגיטלית, שהוא הפיכת תשומת הלב האנושית לסחורה, כמו חיטה, זהב או נפט. סחורה שמרוויחים ממנה הרבה מאוד כסף. זה כמובן לא הומצא עם האינטרנט, אבל האינטרנט נתן לזה דחיפה אדירה. פתאום תשומת הלב האנושית שווה המון כסף, וזה משנה את המשחק הכלכלי.

"תחשוב למשל על הרגע הזה לפני כמאה שנה שבו נפט הפך למשהו ששווה הרבה מאוד כסף. פתאום חברות ענקיות מפתחות טכנולוגיה לקדוח עמוק באדמה ולהוציא משם נפט. טים וו מתמחר את מה שהוא מכנה 'תאגידי תשומת הלב', ומראה שהם שווים יותר מתאגידי הנפט. ברגע שתשומת לב שווה הרבה מאוד כסף, אז התאגידים הללו יפתחו טכנולוגיות שמטרתן לקדוח עמוק יותר בתודעה שלנו ולהפיק ממנה את מרב תשומת הלב. כשאתה מסתכל על אנשים באוטובוס, לפני עשר שנים הם היו בוהים מהחלון. עכשיו הם לא עושים את זה יותר, כי הבהייה היא תשומת לב פנויה. החברות הללו מבקשות לשאוב אליהן את תשומת הלב הזו, כי היא שווה יותר מנפט. והסמארטפון הוא המכשיר שבאמצעותו הן עושות את זה.

"אדם אלטר, שהוא חוקר התמכרויות, מתאר את הסטטיסטיקה הבאה: אדם מחליט לבדוק רק משהו אחד בפייסבוק, ומתכנן להיות שם חצי דקה. כמה זמן הוא נשאר שם בפועל בממוצע? 25 דקות. ואז אנשים מלאים אשמה, כועסים על עצמם ואומרים 'המכשיר ניצח אותי'. אלטר מסביר שזו המשגה לא נכונה של הדברים. זה לא המכשיר שניצח אותך, אלה אלף מהנדסים שעובדים בצד השני במטרה להביס את הרצון שלך. אין לך שום סיכוי מולם.

"המכשיר הקטן הזה שכולנו מחזיקים ביד הוא מכשיר ביון מעולה. הוא אוסף עלינו המון מידע, אבל ברוב הגדול של המקרים הידע הזה לא נמכר לאף אחד. לא זה הביזנס של החברות האלו. הביזנס הוא להשתמש בידע כדי לשלוט על תשומת הלב שלנו. והכלכלה הזו לא יכולה שלא ליצור גירעון עולמי בתשומת לב אנושית. ואם תשאל מה כל כך נורא בגירעון הזה, התשובה היא שהגירעון הוא מה שהוליד את המשבר הפוליטי ואת המשבר הפסיכולוגי. אפשר כמובן להסביר איך דבר הוביל לדבר, אבל המקור של הכול הוא גירעון בתשומת הלב הפנויה של בני האדם".

דיאטת המידע

אבל מה יוצר את הקשר בין המתקפה על תשומת הלב, ובין הקיטוב הפוליטי והירידה ברווחה הפסיכולוגית?

"אני חושב שלא צריך להיות פסיכולוגים גדולים כדי להבין למה העובדה שתשומת הלב שלנו מותקפת באופן מתמיד, איננה דבר בריא לנפש. אינטואיטיבית זה די ברור, אבל בכל זאת הבאתי בספר ארבע תזות שמסבירות את הקשר הזה ומשלימות אחת את השנייה. ברור, למשל, שאם תשומת הלב שלנו נמצאת במכשירים ואנחנו יוצרים פחות אינטראקציות ישירות עם אנשים – זה פחות בריא.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ock_631896641-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"לגבי הקיטוב הפוליטי, הקשר בין הדברים הוא באמת לא אינטואיטיבי. פה זה באמת לא בדיוק הגירעון בתשומת הלב שיוצר את המשבר, אלא המתודות שתעשיות תשומת הלב משתמשות בהן כדי ללכוד את תשומת הלב שלנו. הן אלו שיוצרות את הקיטוב. בעבר, הבעיה של הדמוקרטיה הייתה מחסור בידע ושליטה של יחידים על הידע. היום אנחנו מופצצים באינפלציה של ידע, והשאלה היא איך אני מקבל את תפריט הידע האישי שלי. מאז 2013 רוב האנשים צורכים את החדשות שלהם דרך פייסבוק. אבל מי העורך? מי מחליט מה מגיע לניוז פיד שלי? האלגוריתם של פייסבוק הוא שהפך ל'דור מן' של הידע. וכיוון שהאלגוריתם הזה לא נועד לשרת אותי אלא את תעשיית תשומת הלב, אז האופן שבו הוא ממיין את פיסות המידע הוא לפי השאלה מה יתפוס את תשומת הלב שלי. לכן למשל הוא לא מבחין בין אמת לשקר, בין אתי ללא אתי. הקריטריון היחיד הוא תשומת הלב.

"לאדם יש כמה חולשות, שיחד יוצרות לנו דיאטת אינפורמציה לא בריאה. הבעיה הראשונה, שמוכרת לפסיכולוגים כבר הרבה שנים, היא הטיית האישור העצמי. להטיה הזו יש כמה היבטים, אבל בהקשר שלנו העניין הוא שאנחנו מאוד אוהבים את הדעות של עצמנו, ולא אוהבים להיחשף לעמדה רהוטה וסבירה של מישהו מהצד השני. זאת חולשה אנושית שכולנו סובלים ממנה. ומכיוון שהאלגוריתם יודע שאני אוהב את הדעות של עצמי, הוא נותן לי דיאטת אינפורמציה שמלאה בדעות של עצמי – בגרסה של סרטון, בגרסה של אדם אחד ובגרסה של אדם שני. התוצאה היא שנוצר כאן אפקט של שטיפת מוח.

"זוכה פרס נובל דניאל כהנמן הסביר למה שטיפת מוח עובדת. לפי ההסבר שלו, התחושה שמשהו אמיתי ושמשהו מוּכָּר הן תחושות מאוד דומות במוח שלנו. על הטשטוש הזה עובדת שטיפת המוח. היא הופכת עבורך עמדות מסוימות למובן מאליו, ומי שחושב אחרת הוא לא סתם טועה, הוא הזוי. מה שמעניין הוא שפייסבוק שוטפת לנו את המוח עם הדעות של עצמנו. אנחנו ננעלים בתוך הדעות של עצמנו, והן כבר לא רק דעות – הן המובן מאליו. ואז אתה פוגש מישהו מתיבת תהודה שונה, והדעות שלו כבר לא נראות לך רק שגויות אלא הזויות. כך גם הוא מרגיש כלפיך.

"הכשל הגדול של מי שמדבר בשנים האחרונות על הקיטוב הוא שמאשימים את המסרים. מאשימים את הליברלים, את הפרוגרסיבים, את הפופוליסטים, את הלאומנים, מאשימים אנשים מסוימים. אבל כמו שמרשל מקלוהן אמר, זה המדיום, לא המסר. המדיום, בשילוב הכלכלה שעומדת מאחוריו".

דיאטת המידע שמתאר גודמן איננה רוויה לדבריו רק בדעות הקדומות שלנו, אלא גם במידע כוזב ומעוות. "הניוז פיד שלנו מוגבל, ויש הרבה מאוד מתחרים על מקום בניוז פיד הזה. אז הסלקטור, האלגוריתם, שואל מה הכי יתפוס אותנו, ודיס־אינפורמציה תמיד תתפוס יותר. אני מדגים את זה בספר עם שתי ידיעות אפשריות: אחת, הנסיך צ'רלס אכל ארוחת בוקר עם אימא שלו והיא מתחה עליו ביקורת. השנייה, הנסיך צ'רלס הכה את אמא שלו. הידיעה הראשונה נכונה, השנייה הרבה יותר מעניינת. האלגוריתם לא מבחין בין אמת לשקר, אלא בין מעניין ללא מעניין. היכולת של חדשות אמיתיות להיות מעניינות מוגבלת על ידי המציאות. היכולת של פייק ניוז להית מעניין גדולה הרבה יותר. לכן פייק ניוז הרבה יותר ויראלי, כפי שמחקרים שונים מראים. התוצאה היא שהדיון הפוליטי שלנו מבוסס לא פעם גם על עובדות לא נכונות.

"דבר נוסף הוא האלגוריתם של פייסבוק הוא שהפך ל'דור מן' של הידעזעם תופס תשומת לב יותר מהרבה רגשות, ולכן כשהאלגוריתם רואה זעם הוא מקדם אותו. כך אנחנו חיים בתחושה שכל הזמן כולם זועמים על כולם, ונוצרת גם תחרות מי זועם יותר. כשאתה שם את שלושת הדברים הללו ביחד, תיבת התהודה של הדעות של עצמנו, הפייק ניוז והזעם – אתה מקבל מצב שבו ההשלכה הלא מכוונת של המהפכה הדיגיטלית הפוכה בדיוק מהכוונות הטובות של יוצרי המהפכה הזאת".

ממורה נבוכים לנטפליקס

גודמן, 46, נשוי ואב לשתי בנות, תושב כפר־אדומים, מלמד במדרשת בית פרת שבראשה עמד עד לפני כחמש שנים, ובמקביל משמש כעמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים. הוא נולד לאב יהודי־אמריקני ולאם אמריקנית קתולית שהתגיירה, ושורשי משפחתה בשבט האינדיאני צ'יקה סאווה. בצעירותו למד בישיבת הקיבוץ הדתי, ולאחר מכן, במקביל למסלול האקדמי שעשה, היה מעורב בהקמת מדרשת בית פרת שכיום עומדת בראשה ענת סילברסטון, והרצה במסגרות שונות בישראל ובצפון אמריקה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... f141204ffds02-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מבט ברשימת הספרים שכתבת עד היום מגלה מעבר מעיסוק בהגות יהודית קלאסית לסוגיות ישראליות עכשוויות, ומשם לסוגיה הזו שהיא בעצם אוניברסלית. איך זה קרה?

"זה נכון. הספר הזה יכול היה להיכתב גם באנגלית. אתן לך סקופ, אני במגעים מבטיחים, עם חברה בהוליווד, במטרה להפוך את הספר לסדרת דוקו בת שישה פרקים, עבור פלטפורמה עוצמתית כדוגמת נטפליקס. הספר הזה הוא באמת לא ישראלי, והתרגום שלו לאנגלית היה מהיר מאוד.

"אבל כן, יש פה איזשהו תהליך שעברתי. הספר הראשון שכתבתי, על מורה נבוכים, היה הספר היחיד שתכננתי לכתוב. הרמב"ם היה ועודנו אהבת חיי. ואז, אחרי שפרסמתי את הספר הזה, קרה משהו מדהים: הספר הצליח. תחשוב, כמה אנשים ירצו לקרוא ספר על מורה נבוכים? חשבתי שאני כותב את הספר הזה וחוזר לחיים האקדמיים הרציניים.

"בעקבות ההצלחה הייתה לי מצד אחד תחושה שזה 'פוקס', שלא אצליח לכתוב שוב כזה רב מכר, ואז ניסיתי להוכיח לעצמי שאני כן מסוגל. מעבר לזה חשתי גם מחויבות לקוראים, כי ידעתי שהרמב"ם מספר את סיפורה של היהדות באופן חלקי. לכן החלטתי לכתוב על רבי יהודה הלוי, על ספר הכוזרי שגם אותו אני מאוד אוהב, וככה אני מציע לחברה הישראלית את התזה והאנטיתזה המכוננות של הפילוסופיה היהודית. הספר השני אמנם לא הצליח בעוצמה של הספר הראשון, אבל גם הוא הצליח מאוד. תוך כדי כך התחלתי להבין שכתיבת ספרים זה לא עוד משהו שאני עושה, אלא זה בעצם מי שאני".

השלב הבא מבחינת גודמן היה כמעט טבעי, ונבע מאהבתו לתנ"ך. "רציתי לכתוב ספר על התנ"ך, וחשבתי שספר דברים הוא מבוא טוב להגות המקראית. כך נולד 'הנאום האחרון של משה'".

העיסוק בהגות היהודית לא סיפק את גודמן, ובהשראת הרב קוק הוא בחר לצאת למסע נוסף שמתוכו נולדו שני ספריו הבאים. "המשנה אומרת 'הווי דן את כל האדם לכף זכות', ואני חושב שמה שהרב קוק הביא לעולם זה את הקריאה לדון כל רעיון לכף זכות. אנחנו רגילים שחשיבה ביקורתית זה לקחת כל רעיון – של אדם סמית', של קרל מרקס, או של כל אחד אחר – ולחפש את החולשות, את נקודות הכשל. אני סבור שהרבה יותר פרודוקטיבי מבחינה אינטלקטואלית לשאול את עצמי מה העוצמות של כל תזה. זה סוג מסוים של קשב. כך אני שנים מאמן את המוח שלי. אני לא צדיק שדן כל אדם לכף זכות, אבל אני כן דן כל תיאוריה לכף זכות, ואני מגלה שזה מאוד מתגמל אינטלקטואלית.

"בצורה הזו אני מסתכל שנים על המחלוקת בין ימין לשמאל. אבל מה שיותר עניין אותי הוא המחלוקת בין דתיים וחילונים, לכן התחלתי לכתוב את הספר 'חזרה בלי תשובה'. בתהליך הכתיבה הבנתי שצריך פרק על המחלוקת בין ימין לשמאל, והפרק הזה הפך לעוד פרק ועוד פרק וקיבל חיים משל עצמו. אז העורך הגאון שלי, שמואל רוזנר, אמר לי 'את הספר הזה נוציא קודם, לקראת חמישים שנה למלחמת ששת הימים', וכך יצא הספר 'מלכוד 67' כשהספר הבא כבר מוכן. זה בערך היה המסע שלי.

"איך מתחבר לכאן הסיפור של הטכנולוגיה? הרעיון גם מאחורי 'מלכוד 67' וגם מאחורי 'חזרה בלי תשובה' היה שאם נדון כל רעיון לכף זכות נפחית את המתח. לא נשכנע כל צד בצדקתו של הצד השני, אבל נייצר אצל הקוראות והקוראים רגע של פליאה, שבו אתה משתחרר מהדעות הקדומות שלך, והוא ראשיתה של הפילוסופיה. אבל ככל שחקרתי יותר את המהפכה הדיגיטלית, נושא שמעניין אותי מאז 2014, הבנתי שהיכולת של אנשים לדון רעיונות שונים מהם לכף זכות מוגבלת כיום לא רק מבחינה פסיכולוגית אלא גם מבחינה דיגיטלית. כך נמשכתי לכיוון הזה. המעבר שלי מהיהודי לישראלי היה מאוד מודע. המעבר מהישראלי לאוניברסלי היה קשור ברצון שלי לטפח את הגישה הקוקניקית הזו, שבעיניי היא תלמודית. ובאמת לספר הזה יש אמביציות אוניברסליות".

הספר הזה הוא מניפסט שמרני מאוד על הטכנולוגיה שסביבנו. אתה תופס את עצמך כשמרן גם בעוד מובנים?

"כן, יש בי נטייה שמרנית כללית, אבל שמרנות פרגמטית, לא אידיאולוגית. אני מאוד מאמין בשמרנות לא במובן שכיום מקובל בישראל, אלא במובן שבו היא נוסחה על ידי הוגים כמו פרידריך הייאק ואדמונד ברק. המחשבה שאתה יודע לחזות את כל השרשרת הסיבתית שתיווצר מההחלטות שלך זו גאווה. אני גם לא קונה את הנרטיב שעבורנו הוא האינטואיטיבי, שטכנולוגיה היא סימן של קִדמה. אנחנו מזהים אוטומטית את החדש עם המתקדם, ובעיניי זו גישה דוגמטית, ממש כמו לזהות את העתיק עם הקדוש.

"בספר אני מנסה לבחון את השאלה האם הטכנולוגיה היא קדמה, ובעקבות מרשל מקלוהן אני מגיע למסקנה שהיא לא קִדמה אלא עסקה. הטכנולוגיה תמיד נותנת לנו, אבל היא גם לוקחת מאיתנו. הבעיה שאין סימטריה, מה שהיא נותנת לנו מאוד בולט ומיידי, זה בא במזומן. מה שהיא לוקחת זה בתשלומים, לאט לאט. מה שפילוסופיה של טכנולוגיה צריכה לעשות זה להראות את העסקה, ושכל אחד יבחר מה לעשות איתה".

הטכנולוגיה היא גם הפתרון

בעקבות הספר כבר החלה להתפתח גם עשייה ממשית לשינוי המציאות. גודמן מלווה את העשייה הזו, אם כי הוא מבהיר: "אני לא אקטיביסט". הפעילות הזו החלה לנבוט בעקבות מהדורה מוקדמת של הספר, שפורסמה לפני כחצי שנה בכמה מאות עותקים. "הרבה מהקוראים שלה הם טיפוסים אקטיביסטים, כמו אסף גרנות, שיבי פרומן, חנן רובין, קרן אפלבאום, שני ג'רבי ועוד. הם מקימים עכשיו את תנועת מהפכת הקשב. המטרה היא לעזור לתנועות נוער להוציא את הטלפונים הסלולריים ממחנות הקיץ, לשנות את ההתייחסות לטלפונים בבתי הספר. יש להם הצלחות גדולות כבר עכשיו. יוזמה נוספת שלהם היא ערב במסעדה בלי סלולרי על הבר, שרץ כבר בכמה מסעדות. זה לא לכבות את הסמארטפונים, אלא להוציא את תעשיית הקשב מהחדר. במקביל אני מעורב גם ביוזמות לרתימת הטכנולוגיה למאבק בטכנולוגיה. יצירת ערך כלכלי להפיכת שעות מסוימות או מרחבים מסוימים לחופשיים מתעשיית הקשב. הטכנולוגיה היא הבעיה אבל היא גם הפתרון".

מיזם נוסף של גודמן, שמחבר אולי בין ספריו הקודמים לספר הנוכחי, הוא פודקאסט חדש בשם "מפלגת המחשבות", עם אפרת שפירא־רוזנברג. הם עוסקים בו במה שהוא מגדיר "הפילוסופיה שמאחורי הפוליטיקה", מבקשים להתמקד ברעיונות שעומדים מאחורי הזרמים הפוליטיים. "בדרך כלל השיח הציבורי עוסק באינטרסים, בדמויות הפוליטיות, בחלוקות השבטיות. ההנחה שלנו בפודקאסט היא שאתה אף פעם לא תאהב את היריבים שלך, אבל כן אפשר לגרום לך לחשוב שהם מעניינים. הפתרון לשנאה הוא לא אהבה אלא סקרנות. בספר אני מתאר את הטכנולוגיה כמקור של קיטוב. בפודקאסט אנחנו עושים מאמץ טכנולוגי להתמודד עם קיטוב. בכלל, העולם הזה של פודקאסטים נותן לנו הזדמנות לדבר 50 דקות בנחת על נושא, ובכך לגייס את הטכנולוגיה דווקא לייצר קשב לנושא מסוים, ובדרך זו להפחית את הקיטוב".

באופן לא מפתיע, גודמן כבר עסוק בפרויקט אינטלקטואלי חדש, שאמור להבשיל בהמשך לספר נוסף. "הספר הבא, שהכתיבה שלו תיקח שנים, עוסק בחשיבה הוליסטית", הוא מספר. "איך לשבור את הנטייה הטבעית שלנו לחשיבה בינארית, שמתייגת כל דבר כ'טוב' או 'רע'. הרב קוק הוא לדעתי גדול החושבים ההוליסטיים של העת החדשה, וגם הסטרוקטורה של התלמוד היא הוליסטית. התלמוד הוא הטקסט היחיד בתולדות הדת שלקח מחלוקת והפך אותה לטקסט קנוני וקדוש. פרופ' עדיאל שרמר טוען ש־97 אחוז מהדיונים התלמודיים מסתיימים ללא הכרעה. טקסט קנוני ללא הכרעה זה אוקסימורון. זו תרבות שמחייבת אותנו ללמוד את אותן עמדות שאסור לנו לנהוג לפיהן באופן מעשי. לכן מאוד מעניין אותי ללכת וללמוד דווקא את אותן מסורות עתיקות שמאתגרות את התבנית המחשבתית שאנחנו רגילים אליה, ולראות כיצד ניתן ליישם את צורת החשיבה ההוליסטית במציאות שבה אנחנו חיים".

The post "הקיטוב הוא סוג של מגפה עולמית, וירוס שתוקף את המערכת הדמוקרטית" appeared first on מקור ראשון.