ל רגל חתונתה קיבלה לאה אושרוב מתנת כלולות ייחודית: פיקוד על פעולת לח"י. "בכל מקום אחר היו נותנים לה איזו ואזה או ספר עם הקדשה", מספרת בחיוך בתה, דיצה גורפינקל, "אבל בימים ההם לא היה זמן לירח דבש אפילו. היא ויעקב היו מחוברים לשלישיית מנהיגי לח"י – ישראל אלדד, נתן ילין־מור ויצחק שמיר – וזו הייתה הפעם הראשונה שהם נתנו לאישה לפקד על פעולה של המחתרת".

לא בטוח שלאה – או "יהודית" או "בת־עמי" בכינוייה המחתרתיים – הייתה זוכה לכבוד הזה לולא הייתה זוגתו של אחד מגיבורי לח"י. יעקב גרנק, שכונה "דב הבלונדיני", היה מיתוס בעולם המחתרות, הן בשל מעלליו כלוחם והן בשל יופיו ואופיו הכריזמטי. אבל ילדיה של לאה משוכנעים שגם היא עצמה הייתה ראויה בהחלט למשימה הזו, שלא הוטלה עליה כלאחר יד. "אצל דב לא היו סתם הולכים לפעולות", מדגישה גורפינקל. "הוא בדק מראש דרכי מילוט, עבר איתה על כל התסריטים האפשריים, ואישר את הפרטים אחד לאחד. ביום הפעולה הוא בא לבקר בבית הוריה. הם שאלו איפה היא – ואז שמעו פיצוץ מאזור הקריה. כשהיא חזרה דב אמר לה: 'עכשיו אני יודע מה את מרגישה כשאני יוצא לפעולה'".

דב הוא שמשך את לאה אחריו ללח"י, ומהר מאוד הם הפכו לפאוור־קאפל של המחתרת. "אני אשמור על המולדת, את שמרי נא לי את אהבתך", כתב לה לפני שיצא לאחת הפשיטות. יחד נהגו השניים להסתובב בשדרות רוטשילד ולבצע מעשי קונדס. "זוגות מאוהבים היו יושבים על הספסלים", סיפרה לאה עצמה בריאיון למודי שניר, במסגרת פרויקט תיעודי של עמותת "תולדות ישראל". "היינו עולים על קצה הספסל ועוברים עליהם. המסכנים חטפו שוק".

דיצה גורפינקל: "יום אחד אמא וחבריה נסעו לאימונים במסווה של עזרה לקיבוצים. התיישב לידה איזה בלונדיני אחד, והכריז: את תהיי אשתי. היא צחקה, עשתה לו תנועה של 'אנחנו עוד נראה', אבל הוא התעקש. אם לא הולך דרך הלב, הוא אמר, ננסה דרך האידיאולוגיה. לקח לו קרוב לשנתיים"

אבל לזוגיות היה גם מחיר מסוים: בעוד דב הבלונדיני זכה להוקרה ואף לשני ספרים שהוקדשו לדמותו, לאה נותרה מעט מאחור. אף שהייתה שותפה לאותם מבצעי מחתרת נועזים, שמה ופועלה היו מוכרים למתי מעט. לפני כחמש שנים, לאחר שהלכה לעולמה, חיפשו ילדיה כיצד לתעד ולהנציח גם את הסיפור שלה. "בהתחלה חשבנו להוציא ספר", מספרת גורפינקל, "אבל אז אמרנו – אולי עדיף סרט. הרי יש סיורי 'תרבות יום א", שלוקחים בהם חיילים למוזיאונים של משרד הביטחון. אמרנו לעצמנו: כשיגיעו לשמוע על הלח"י, חשוב שישמעו גם עליה".

דיצה גורפינקל ואחיה צביקה כהן חברו לצלם ניתאי פרץ (בעל המיזם "סיפורי סבתא") ולעורך יאיר אורן, הסתייעו בעמותה להנצחת מורשת לח"י ובמשרד הביטחון, ויצרו סרט קצר – "סיפורה של הלחצנית מלח"י". לאחרונה הוצג הסרט בהקרנת בכורה ב"מרכז לחקר האישה ביהדות" באוניברסיטת בר־אילן, ובשלב הבא הוא עתיד להשתלב במוזיאונים המנציחים את המחתרות.

"לפני שהגיעה ללח"י אמא השתתפה בקורס המ"כים הראשון של ההגנה, והייתה מדריכת ירי", מספר כהן. "היא הייתה ידועה גם כשלפנית מצטיינת, שהתאמנה על שליפת האקדח במהירות והגיעה למיומנות שיא".

מה פשר הכינוי "הלחצנית"?

"כשאנשי לח"י היו מציבים מארב לשיירה, הם נהגו לטמון מטענים שיופעלו נגד תחילתה של השיירה וסופה, כדי ששאר כלי הרכב יילכדו באמצע. את המטענים היו מחברים בחוט למחולל זרם, מעין קופסה עם ידית שברגע שלחצו עליה הופעל זרם חשמלי שיצר את הפיצוץ. זה היה התפקיד של אמא, והיא הייתה טובה בו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02118_08_15-2-750x598.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שירת הכלא

תמונתה חמורת הסבר של לאה תלויה בסלון ביתו של צביקה במגשימים, המושב שבו התגוררה אמו לאורך רוב שנות חייה. הוא בן 59, עובד בתעשייה האווירית, נשוי לעינת ואב לשניים. אחותו דיצה, הצעירה ממנו בשנתיים, גרה במושב צור־משה ליד נתניה. היא עובדת בעיריית הרצליה, נשואה ואם לשלושה.

הוריה של לאה, צדוק והניה אושרוב, עלו לארץ ממולדובה ב־1919 באונייה רוסלן, וכאן בארץ התגוררו ברחוב לבונטין התל־אביבי. לאה, ילידת 1925, הייתה השלישית מארבעת ילדיהם. את דרכה בשירות העם והמולדת היא החלה כאמור כחברה בהגנה – "שאז נחשבה לתנועת נוער, זה היה כמו ללכת לצופים", מספר בנה. "יום אחד הם נסעו לקיבוץ כפר־החורש, לאימונים שהתקיימו במסווה של עזרה לקיבוצים. על הספסל לידה התיישב איזה בלונדיני אחד. היא לא ממש התעניינה בו בהתחלה, אבל לפני שהספיקה לומר לו דבר מה, הוא הכריז בפניה: את תהיי אשתי".

"היא צחקה, עשתה לו תנועת 'אנחנו עוד נראה'", מספרת גורפינקל. "בכל פעם שסיפרה לנו על המפגש הזה, היא הייתה מעווה את פניה באופן מזלזל־משהו. אבל הוא התעקש להמשיך. אם לא הולך דרך הלב, הוא אמר, ננסה דרך האידיאולוגיה. לקח לו קרוב לשנתיים".

"הוא היה חתיך, אבל גם לה לא היה חסר", מציין כהן. "בהמשך, אחרי הקמת צה"ל, אמא פיקדה על פלוגת בנות בחטיבה 8, ודב פיקד על פלוגה של יוצאי לח"י בגדוד הקומנדו 89 של אותה חטיבה. באחד הימים טנדר נעצר ליד אמא, ומתוכו משה דיין, שהיה מפקד גדוד 89, הציע לה טרמפ. היא עלתה עליו עם עוד שתי חיילות, ובנסיעה דיין הניח בתמימות את ידו על כתפה, בגלל הצפיפות. לאחר נסיעה של כמה דקות הם ראו את דב הולך עם חיילים. דיין עצר, ואז דב אמר לו: 'אני רואה שדאגת לאשתי לטרמפ'. אמא סיפרה שמשה דיין הזיז את ידו במהירות, שדב לא יחשוד שניסה להתחיל איתה. מבחינתו, להתעסק עם אשתו של דב היה כמו להתעסק עם אשתו של ראש המאפיה".

רבים מחבריה נאלצו להסתיר מהוריהם את השתייכותם למחתרת, אך נראה שלאה קיבלה בבית רוח גבית. "לסבא שלי הייתה מחרטה", מספרת גורפינקל, "וכל מי שהגיע לשם עם נשק וביקש שיתקן אותו – סבא עזר לו, לא משנה מאיזו מחתרת הוא היה. בלי אפליות".

חבריה של לאה סיפרו שדב אמר עליה בעליצות כי היא "בחורה למשק, לנשק ולחשק". עוד בהיותה נערה בת 16 הופקדה בידיה האחריות על משימה חשובה: תליית כרוזים אנטי־בריטיים. בקטע המופיע בסרט מתארת לאה את האירוע שהביא למעצרה. "לפניי הלך נער, מרח דבק, ואני הלכתי אחריו, הוצאתי את הכרוזים מהחצאית והדבקתי. אני פונה ימינה בקינג ג'ורג', רואה קבוצת חיילים, משפילה מבט וממשיכה ללכת. כולם אחריי. הוצאתי את כל הכרוזים שהיו לי וזרקתי מעבר לגדר אל השיחים".

גורפינקל: "תפסו אותה, לקחו אותה למעצר והתחילו לשאול שאלות. אמא שלה תמיד אמרה לה להקפיד להשאיר את הבית נקי מראיות, כדי שגם אם תיעצר – לא יתפסו שם חומר מפליל. ובכל זאת, היו לה בבית ערמות של כרוזים. במשך כמעט שבוע היא שלחה את המשטרה בכל פעם למקום אחר. בינתיים ההורים הבינו שיש בבית ראיות, התחילו לחפש לעומק ומצאו את הכרוזים. אמא שלה עלתה לגג ושרפה הכול. כשהשוטרים הגיעו בסופו של דבר לכתובת האמיתית הם לא קנו את זה, ואמא נשלחה לבית הסוהר בבית־לחם".

שנה וחצי הוחזקה לאה במאסר. את חוויותיה שם תיארה בחלופת מכתבים עם בני משפחתה. "אנחנו שבע־עשרה בחורות ונמצאות בבית שלפנים שימש וילה לאיזה ערבי אמיד", כתבה באפריל 44'. "זהו ודאי אינו עושה רושם של בית סוהר. התנאים פה נוחים מאוד. מטבח יש לנו כשר בתכלית הכשרות, כל שבוע מתמנות שתי בחורות אחרות ומבשלות. בשר עולה על שולחננו יום־יום, כמו כן שאר פירות, ירקות, קאקו (כך במקור; כנראה הכוונה לקקאו – רמ"ב), גבינה, לחם וכו' וכו'. האווירה היא נעימה כי השולחנות מכוסים תמיד במפות לבנות ופרחים מקשטים את השולחן… ומה שנוגע לאמבטיה חמה, זה יש לנו יום־יום. מה דעתכם? הרי בבית לא הייתי מתקלחת יום־יום".

דיצה גורפינקל: "אמא שלה תמיד אמרה לה להקפיד להשאיר את הבית נקי מראיות, כדי שגם אם תיעצר – לא יתפסו שם חומר מפליל. ובכל זאת, כשהיא נעצרה היו לה בבית ערמות של כרוזים. במשך כמעט שבוע היא שלחה את המשטרה בכל פעם למקום אחר, ובינתיים הוריה מצאו את הכרוזים ושרפו הכול. אבל השוטרים לא קנו את זה, ואמא נשלחה לבית הסוהר"

במכתב אחר, שנשלח ביולי באותה השנה, סיפרה לאה: "בייחוד שומרת אני את השבת. אין לכם מושג מה נעלה הדבר הזה. קבלת השבת נעשית אצלנו בטקס הרגיל, במשך היום נעשות ההכנות, מקלחות חמות, ניקיון קפדני, ועם ערוב היום, הדלקת הנרות, המפה הלבנה הפרושה על השולחן ועליה דולקות שתי פתילות (עשויות מצמר גפן) טבולות בשמן… בערב עם סגירת הדלתות, בשעה שכולן מסתגרות בחדרים, אזי עולה ובוקעת שירה שקטה מאחד החדרים, ויש והיא מתגברת ומתלהבת ומלהיבה את כולן ואז פורצת השירה בכל עוזה מכל החדרים. אך יש ושקט ישרור בכל הבית, דממה כבדה תעטוף את הכול".

באפריל 45', כאשר מעצרה הלך והתארך, שיתפה את אחותה שרה ברגשותיה: "את יודעת, כשהחיים הם חד־גוניים ושוקטים על שמריהם, אזי כשבא מה שהוא, ויהא זה הדבר הפעוט ביותר, עלול הוא להוציאנו מגדרנו ועד שהלב נרגע עובר זמן מסוים. הביני שרה, קשה לתאר זאת אך השתדלי להבין. אתמול שוחררו שתי בנות. האחת ישבה כאן למעלה משלוש שנים והשנייה ילדה, יותר נכון תינוקת שבילתה כאן קרוב לחצי שנה. הייתה זו תמונה נוגעת ללב לראות איך שהן מתקרבות לשער, וצעד נוסף… הרי הן בחופש. דמעות חנקו את כולנו בשעה שראינו עד כמה קשה להן לעזוב אותנו, את האחיות לצרה".

חשוף על הזחל"ם

בנובמבר 46' נישאו דב ולאה ועברו לגור ברמת־גן. "הם שכרו חדר על הגג", מספר כהן. "יום למחרת אנשי ההגנה שכרו דירה מעבר לכביש, כדי שיוכלו לתצפת על דב. הוא היה יוצא ומנופף להם לשלום, והם לא העזו להתקרב אליו".

אנשי לח"י היו ישנים בחדר המדרגות, ממתינים לדב בפרוזדור כל הלילה, כדי שחלילה לא ידלג עליהם כשהוא יוצא לפעולה. גם לאה המשיכה להשתתף במבצעים נועזים. באחד מהם, היא ויעקב אהרוני (יורם) התחזו לזוג אוהבים כדי לארוב לרכבת באזור בנימינה ולהפעיל את מטעני הנפץ ברגע הנכון. לאה השתתפה גם בשוד בנק ברקליס בתל־אביב, ובחבלה במטוסים בריטיים בשדה התעופה במחנה סירקין.

אחרי רצח יאיר שטרן השתלב דב בין קודקודי לח"י, והשתתף בפעולות הגדולות והדרמטיות ביותר של המחתרת, כמו ניסיון החיסול של הנציב העליון הרולד מקמייקל. בהתקפה על משרדי הבולשת הבריטית בירושלים הוא שימש סגן מפקד הכוח, ואף נפצע קשה במהלך הפשיטה. "כולם ידעו שהוא נועד לגדולות", אומרת גורפינקל, "אבל אז ההיסטוריה שינתה כיוון".

עם הקמתה של חטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה, מונה כאמור דב למפקד פלוגת יוצאי הלח"י בגדוד 89. ב־26 בדצמבר 48', במבצע חורב, התקדמה החטיבה לאזור ניצנה ופתחה במתקפה על משלטים מצריים. "דב בכלל היה צריך להיות בחופש בבית", משחזרת גורפינקל את שסיפרה לה אמה. "הוא שמע שיש פעולה, ואמא התחננה שלא יצא. השמועות סיפרו שהמצרים בורחים, והיא אמרה לו 'תן להם לברוח. חכה עד הבוקר'. אבל בתוך־תוכה היא ידעה שהוא לא יסכים, והייתה לה תחושה שאם הוא הולך, הוא לא חוזר". "הוא אהב אותי עד שיגעון, אבל היה צריך לתת להם את הבעיטה", סיפרה לאה עצמה בריאיון ל"תולדות ישראל".

דב וחייליו נשלחו למוצב מצרי שהיה אמור להיות נטוש – כך על פי המידע המודיעיני שסיפקה החטיבה. גורפינקל: "הוא נכנס בשיירה, עמד חשוף על הזחל"ם, ונורה על ידי צלף מצרי. דב נפל לתוך ידיו של יעקב אהרוני, חברו לנשק. אמא נסעה לשם, ומצאה את גופתו של בעלה מכוסה בשמיכה. יש תמונה שמראה אותה רוכנת מעליו".

נסיבות נפילתו של דב עוררו כמה סימני שאלה. "הוא היה לוחם מנוסה מאוד, ולא ברור למה נעמד על הזחל"ם בצורה כזו", אומרת גורפינקל. "אם היו יודעים שצריך לכבוש את המקום, הם היו נכנסים כשהמדפים סגורים. למה לו לעמוד ככה? היו שמועות שבחטיבה לא ידעו בדיוק אם המצרים כן ברחו או לא, אז אנשי ההגנה אמרו – טוב, נשלח את יוצאי הלח"י, כביכול בשר תותחים. קשה לדעת אם הייתה קונספירציה או שהמודיעין פשוט היה לקוי".

שלוש שנים הייתה לאה נשואה לדב, ובזמן הזה לא הביאו השניים ילדים לעולם. כהן: "לדעתי הם החליטו לחכות, לא היה זמן לרומנטיקה. אני חושב שהם אמרו לעצמם – אחרי המלחמה נתפנה לדבר הזה שנקרא החיים". "אני חושבת שהם דווקא כן רצו ילדים", מסתייגת גורפינקל, "אבל לאמא היה קשה לשאת היריון. גם ההריונות שלי ושל צביקה היו תחת שמירה והוגדרו בסיכון".

אחרי מות בעלה נותרה לאה לבדה, שבורה וכואבת. "היא הייתה במשבר רציני, אבל החליטה להקים מחדש את המשפחה", מספרים ילדיה. כעבור זמן הכירה את משה כהן, יליד רומניה שעלה לארץ בשנות החמישים. גורפינקל: "הוא היה חתיך וג'נטלמן, תמיד הסתובב בבגדים מתוקתקים. החבר'ה צחקו עליו שהוא אירופי שמגיע בחליפות גם למנגלים. הוא ידע שהוא מתחתן עם אגדה".

כהן: "אבא נכנס לנעליים גדולות, וידע את זה מראש. מתל־אביב הם עברו לכאן, למושב מגשימים, שאז עוד היה על הגבול. במשך כל השנים הם הקפידו לשמור על קשר עם חבריה של אמא מהמחתרת ולארח אותם. בוגרי הלח"י, כל גדולי הגיבורים שנשארו בחיים, נהגו להתכנס אצלה על הדשא מדי שנה ביום העצמאות. הם היו יושבים ושותים, ואז מתחילים להתווכח על פעולות מהעבר – מי יצא לאן ומי עשה מה ואיך בדיוק היה סדר הדברים. בשבילנו הם היו כמו משפחה. רק בגיל מאוחר הבנתי שהם לא הדודים שלי".

גורפינקל: "לח"י הייתה מחתרת קטנה מאוד, והיחידה שלא בררה את המצטרפים אליה. בארגונים האחרים היו לפעמים ענייני גזענות, אבל ללח"י התקבל כל מי שרצה ללחום. הם היו מגובשים מאוד, בשתי חבורות – אחת ירושלמית ואחת תל־אביבית. אמא הייתה שייכת לחבורה התל־אביבית, והם אלה שהיו באים ופוקדים את הבית. לא בחינם: תמיד היא הטילה עליהם עבודות במשק. המקום הפך לאבן שואבת, וכולם התאגדו סביבה".

צביקה כהן: "אבא נכנס לנעליים גדולות, וידע את זה מראש. לאורך כל השנים הם הקפידו לשמור על קשר עם חבריה של אמא מהמחתרת ולארח אותם. בוגרי לח"י נהגו להתכנס אצלה על הדשא מדי שנה ביום העצמאות, ולהתווכח על פעולות מהעבר – מי יצא לאן ומי עשה מה. בשבילנו הם היו כמו משפחה, רק בגיל מאוחר הבנתי שהם לא הדודים שלי"

"צריך להבין שבתקופת המחתרות הם לא היו יכולים להיות בקשרי חברות כאלה, כי הכול היה ממודר מאוד", אומר כהן. "ברגע שהיה אפשר לחשוף, הם כאילו פרקו הכול. מצד שני, זה לא שהם התרברבו במה שעשו. הם דיברו על זה בעיקר ביניהם. במחתרת למדו לשמור דברים בפנים, וזה נשאר טבוע אצלם. הבן של אחד הלוחמים סיפר לי שפעם הוא שוחח עם הג'ינג'י (איש המחתרת אברהם שטיינברג – רמ"ב) ושאל אותו משהו על הלח"י. הג'ינג'י אמר לו: 'ששש, לא מדברים על זה'. החשאיות והאופי המחתרתי שרדו הרבה שנים".

עם הגב לקיר

גם לאה, עם הרזומה העשיר שלה, נמנעה בדרך כלל מלספר על מעלליה בלח"י. "השאלה 'איפה אמא?' הפכה לבדיחה משפחתית, כי בטקסים אף פעם לא הצלחנו למצוא אותה בשביל התמונות", נזכרת גורפינקל. "היא שנאה להצטלם, ולא ביקשה את קדמת הבמה. בסוף היינו מוצאים אותה מוסתרת מתחת לכובע או מתחבאת מאחורי דגל מתנפנף. יש כאלו שרק מדברים, יש שעושים ומדברים, ויש כאלו שרק עושים. אמא הייתה מהטיפוסים שעושים ולא רצים לקחת קרדיט. כשעשינו פעם סיור עם חברים, היא נעצרה במקום מסוים ואמרה 'כאן פוצצתי איזה מטען'. ואז היא פתאום השתתקה, מתוך מחשבה שאני בעצם קטנה, ולא אמורה לשמוע דברים כאלה".

כהן: "תמיד גם היינו צוחקים עליה שהיא עדיין מפחדת שהבריטים יופיעו".

"ללכת איתה לבית קפה, זה היה קטע", מסכימה גורפינקל. "ברגע שהייתה נכנסת, העיניים שלה היו סוקרות במבט חשדני את המקום. היא תמיד הייתה מוצאת לה כיסא עם הגב לקיר, בנקודה שממנה אפשר לראות מי נכנס ומה קורה. מבחינתה היה אסור לשבת עם הגב לדלת, כי יכולים לבוא ולירות בך מאחורה. יכולנו גם לראות שיש לה פחד מחניונים וממקומות סגורים, ואני מניחה שזו תוצאה של השהות הארוכה בבית המעצר".

לאחר נישואיה השניים פנתה לאה ללימודי הוראה, ואז חוותה את מחיר השתייכותה למחתרת הלא נכונה. "בהתחלה לא רצו להעסיק אותה בגלל העבר שלה בלח"י", מספר כהן. "בלית ברירה היא הלכה למשה דיין, והוא דפק על השולחן ואמר: אם היא לא תהיה מורה בישראל, מי תהיה מורה?"

החברות בלח"י הפכה בדיעבד למשהו שצריך להתבייש בו?

"אני נזכר בסיפור של יהושע כהן, איש לח"י שהיה שותף להתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט. ברבות הימים כהן הפך לשומר הראש של בן־גוריון בשדה־בוקר. כששאלו איך בן־גוריון נותן ליוצא לח"י לאבטח אותו, התשובה הייתה שהוא צריך את הרוצח הזה שישמור עליו".

גורפינקל: "הייתה להם האמת שלהם, והם לא התביישו במה שעשו. נכון שלפעמים זה פגע בהתקדמות שלהם, אבל אם הם לא דיברו, זה היה יותר כדי לגונן עלינו. אני זוכרת שפעם הלכנו לסרט בסינרמה שהיו בו הרבה סצנות עם דם, ואמא שמה יד על העיניים שלי, שלא אראה את הזוועות. לכן היא גם לא נהגה לספק יותר מדי תיאורים צבעוניים על פעולות ההתנקשות. זה לא היה כמו שיח לוחמים, שמתארים את הכול בפרוטרוט. החשיבה שלהם הייתה 'עשינו, גמרנו עם זה, יש מדינה עכשיו, בואו נחיה'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202118_06_33-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאה כהן־גרנק לבית אושרוב הלכה לעולמה בינואר 2016. "רציתי לדבר על אמא שלי", ספדה לה בתה על קברה, "לא על לוחמת הלח"י המהוללת, ולא על המורה המסורה שחינכה דורות של תלמידים. אמא שלי שלמדתי ממנה מהי עצמאות נשית, עיקשות, אמונה בדרך, אמונה בעצמך, אהבת המולדת בד בבד עם ראייה מפוכחת. אצל אמא דברים היו צריכים להיות מסודרים ומתוכננים. לא להשאיר אותם ליד המקרה".

הלוחמת שרק מעטים הכירו את תרומתה למאבק על הקמת המדינה, נטמנה בקרבת ביתה במושב מגשימים. "מעל קברה הנחתי את דגל הלח"י", מספר צביקה. "אמא לא ביקשה את זה, אבל אני בטוח שזה מה שהיא הייתה רוצה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post "יש כאלו שרק מדברים, יש שעושים ומדברים, ויש כאלו שרק עושים" appeared first on מקור ראשון.