כותרות אתרי החדשות ב־24 באפריל 2019 היו חדות וברורות: ארגון הבריאות העולמי מזהיר מפני חשיפת פעוטות בני פחות משנה למסכים, ומציג הנחיות מפורטות ביחס לזמן המסך המדויק שיש לאפשר לילדים בכל שכבת גיל כדי למנוע נזקים פיזיים ופסיכולוגיים. תוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה מיהרו להזמין את שלל נביאי הזעם של המסכים, ואלה הסבירו שהנה עכשיו גם ארגון הבריאות העולמי מכיר בנזק הנורא שהמסך מחולל לדור הצעיר. בקבוצות הווטסאפ והפייסבוק של ההורים הריצו את הקישורים לדיווחים ולראיונות הללו בחרדת קודש.

מי שקצת פחות שותפים לתבהלה הזו, אז וגם היום, הם ד"ר חננאל רוזנברג (42), מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל ובמכללת הרצוג, וד"ר יעקב אופיר (40), עמית מחקר בטכניון ופסיכולוג קליני במרכז "השתקפויות" במועצת מגילות ים המלח.

"ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי היו חד־משמעיות ומפורטות מאוד, וזה הדליק אצלנו נורה אדומה", אומר ד"ר רוזנברג. "יעקב ואני עוקבים בשנים האחרונות אחרי המחקר על השפעת המסכים, ובכל המחקרים האלה מצטיירת תמונה הרבה יותר מורכבת מהאופן הקיצוני שבו הוצגו המסקנות של ארגון הבריאות העולמי. החלטנו לגייס חבר שלנו בשם רפאל טיקוצ'ינסקי, דוקטורנט למדעי המוח בטכניון, ולצלול פנימה אל הספרות המחקרית שעומדת בבסיס ההמלצות הללו".

השלושה גילו שרשרת של פערים, שמתחילה במרחק משמעותי בין הכותרות שהופיעו בתקשורת ובין מסמך ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי. "הנושא המרכזי של מסמך ההמלצות בכלל לא היה השימוש במסכים", מפתיע ד"ר אופיר. "מטרת המסמך הייתה בעיקר לטפל בבעיית חוסר הפעילות הגופנית של פעוטות וילדים, ולהילחם בתופעת ההשמנה. המסמך עסק במגוון פעילויות ועיסוקים של ילדים, והוא כלל גם הנחיות לגבי פעילויות שנעשות במצב מנוחה או ישיבה, וזה לא בהכרח צפייה במסכים. ילד שיושב וקורא ספר, או תינוק שחגור בכיסא בטיחות ברכב – גם אלו מצבי ישיבה שמטרידים את ארגון הבריאות, כי גם הם סוג של 'חוסר פעילות' שעלולה לגרום להשמנה. איכשהו מכל זה יצאו הכותרות של 'לא להראות מסכים לתינוקות"'.

ד"ר רוזנברג: "יש משהו מושך בגישה דיסטופית לטכנולוגיה. היא עוזרת לסדר את המציאות, כי היא מלקטת ערימה של בעיות ומאגדת אותם סביב גורם אחד שמסביר הכול"

למסמך ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי צורף מסמך מדעי נלווה, ובו צוטטו לא פחות מ־250 מחקרים. נשמע מרשים, אך מתוכם, אומר ד"ר אופיר, "רק 33 עסקו בהשפעות הפסיכולוגיות של השימוש במסכים. מהם 31 דורגו על ידי אנשי ארגון הבריאות העולמי עצמם כמחקרים בעלי איכות נמוכה מאוד, והשניים הנוספים לא היו רלוונטיים להמלצות. ואז, כשעשינו מטא־אנליזה על כל אותם מחקרים, גילינו שהאפקט הכולל של המסכים על ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד הוא חסר משמעות קלינית".

את מאמר הביקורת המקיף שלהם על מסמך ההמלצות של ארגון הבריאות פרסמו אופיר, רוזנברג וטיקוצ'ינסקי בכתב עת מוביל לפסיכולוגיה וטכנולוגיה. הממצאים שלהם, כך נכתב במאמר, "מערערים על ההנחה כי זמן מסך כשלעצמו פוגע בהתפתחות פסיכולוגית, ומזהירים מפני התגברותה של פאניקה מוסרית סביב השימוש במסכים בקרב ילדים".

"לא מפתיע שאמצעי התקשורת אוהבים כותרות קיצוניות ומאיימות, גם במחיר פער משמעותי בין הכותרת לבין מה שמדווחים עליו. כותרות כאלה הן מלכודות קליקים מוצלחות, ופערים כאלה שכיחים בדיווחים על ממצאים מדעיים בכל תחום שהוא", אומר ד"ר רוזנברג. "אבל בהקשר של ארגון הבריאות העולמי היה פער מטריד עוד יותר. גילינו שקיים פער גדול לא פחות גם בין ההמלצות עצמן ובין הרקע המדעי שעליו לכאורה התבססו".

מטרה מסומנת מראש

זו לא הפעם הראשונה שבה ד"ר רוזנברג וד"ר אופיר עוסקים בהפרכה מדעית של מחקרים העוסקים בהשפעות המסכים. מאמריהם התפרסמו בבמות עולמיות נחשבות כמו JAMA Pediatrics ו־Clinical Psychological Science. מפעם לפעם הם גם מפרסמים חלק מעבודותיהם לאנשי מקצוע ולקהל הרחב, בניסיון להפחית במעט את התבהלה המופרזת שמתחוללת לדעתם בעניין המסכים, ואת חרדות ההורים בנושא. במאמרים שפרסמו למשל באתר "פסיכולוגיה עברית" הם מראים כיצד הטענות בדבר השפעות המסכים על ההתפתחות המוחית של ילדים או על התפרצות הפרעות בספקטרום האוטיסטי, נעדרות ביסוס מדעי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... F151215CL21-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"זה לא סוד שהמסכים עוברים בעשור האחרון תהליך של דמוניזציה, שמתודלק על ידי מרצים, דוברים ומרואיינים דיסטופיסטיים", אומר ד"ר רוזנברג. "יש משהו מושך מאוד בגישה דיסטופית לטכנולוגיה. היא עוזרת לסדר את המציאות, כי היא מלקטת ערימה של אתגרים, בעיות ותופעות שליליות ומאגדת אותם סביב גורם ליבתי אחד שמסביר הכול: הסמארטפון. כך יוצא שהמסכים הם הגורם לפגיעה בסמכות ההורית, להפרעות קשב וריכוז, לדיכאון ובדידות, לעלייה בשכיחות האוטיזם, לשיח האלים, לקיטוב הפוליטי, לשסע החברתי, ובעצם לכל רעה חולה שקיימת בחברה האנושית במאה ה־21. קל למכור את הנרטיב הזה לציבור, בעיקר על רקע כותרות חוזרות ונשנות על מחקרים שגילו לכאורה כיצד השימוש במסכים משפיע לרעה על ילדים, בני נוער ומבוגרים. אלא שאם בודקים את המחקרים לעומקם, מגלים פעמים רבות שהם לא אומרים את המתואר בכותרת, או שמסקנות החוקרים הרבה יותר מסויגות.

"כך למשל, עיתונאים נופלים שוב ושוב בהבחנה בסיסית בין מתאם לכיווניות. מחקרים רבים מגלים קשר בין תופעות, אבל הרבה יותר קשה להוכיח מה גורם למה. למשל, חוקרים מראים מתאם מובהק בין שימוש במסכים ובין הפרעות קשב בקרב ילדים, והאינסטינקט של הקורא יכול לקפוץ למסקנה שככל שילד יהיה יותר מול המסך כך גובר הסיכוי שלו לפתח הפרעת קשב. אלא שיש הסבר אלטרנטיבי, הגיוני לא פחות ואולי אפילו יותר – שילדים עם קשיי קשב יש משיכה גדולה יותר למסכים, ופעמים רבות גם ההורים שלהם ישלחו אותם הרבה יותר למסך כדי להשיג לעצמם שקט".

מה היה הרגע שגרם לכם ללכת נגד הזרם ולבדוק את המאמרים נגד השפעת המסכים?

ד"ר אופיר: "זה קרה לפני כמה שנים, כשעיתונים בארץ ובעולם סיקרו מאמר גדול שפרסמה חוקרת בשם ד"ר ג'ין טווינג, בכתב עת נחשב מאוד בפסיכולוגיה קלינית. טווינג והצוות שלה טענו שם שקיים קשר בין שימוש ברשתות חברתיות ובין אובדנות ודיכאון. הכותרות באתרים הפכו את הקשר לסיבתיות, ויצאו בהכרזות בסגנון 'הרשת החברתית גורמת לאובדנות ודיכאון'. לאחר זמן לא רב התפרסם נייר עמדה מטעם המועצה הלאומית למניעת אובדנות והמועצה הלאומית לבריאות הילד, ובו אזהרה ש'קיימות הוכחות ראשוניות למתאם בין משך החשיפה למדיה חברתית לעלייה בתסמינים דיכאוניים ומחשבות אובדניות במתבגרים אמריקנים, יותר בנערות. המדגם גדול ומייצג'.

"מכיוון שאני בעצמי חוקר את תחום הדיכאון, בעיקר בקרב בני נוער, הכותרות האלה נראו לי מוזרות. אז ישבתי לקרוא את המחקר עצמו, ומה שראיתי שם היה פשוט לא ייאמן. עוד לפני שנכנסתי לעומק המאמר קלטתי שהקשר הסטטיסטי שנמצא במאמר היה 0.05. הקשר הזה זכה ל'כוכבית', כזו שמלמדת את הקורא שמדובר בממצא מובהק בגלל המדגם העצום. אבל בפועל אין לממצא הזה שום משמעות קלינית, והוא לא מלמד אותנו דבר על העולם האמיתי".

"מה שחוקרים כמו טווינג עושים זה לקחת סקרי ענק שגופים ממשלתיים עושים, ואז לדוג מתוכם כל מיני הקשרים", מסביר ד"ר רוזנברג. "הבעיה היא שדווקא במחקרים שמבוססים על מאות אלפי נבדקים, דבר שגורם להם להיראות לציבור כעוצמתיים במיוחד, יש חיסרון אחד בולט. כשאתה מקבל כמות עצומה של נתונים, הרבה יותר קל למצוא קשרים בין משתנים שאתה בוחר בדיעבד. חוקרת מאוקספורד בשם איימי אורבן כתבה הרבה נגד המחקרים המתבצעים בסגנון של טווינג ודומיה. היא מראה כיצד כשאתה בודק את מאגרי הנתונים האלה, אתה מוצא קשרים יותר מובהקים בין אכילת תפוחי אדמה לדיכאון, מאשר בין שימוש במסכים לדיכאון".

ד"ר אופיר: אנחנו חיים בתודעה כאילו אנחנו 'מכורים לסמארטפון', אבל השימוש במילה 'התמכרות' הוא טעות מוחלטת שיש לה השלכות. לא פעם בא אלי הורה ואומר 'הילד שלי מכור למסך', ואני רואה איך במקום התמודדות בריאה נוצרת היסטריה

אופיר ורוזנברג פרסמו את הביקורת שלהם על אותו מחקר יחד עם ד"ר יוליה ליפשיץ, מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, באותו כתב עת שבו פורסם המאמר המקורי של טווינג. "כאן צריך להצדיע לעורכי כתב העת", אומר ד"ר אופיר. "זה לא דבר פשוט לפרסם מאמר ביקורת חריף על מאמר שהתפרסם בכתב העת שאתה עורך, ועוד על מאמר כל כך טרנדי ומצוטט כמו המאמר של טווינג".

"הסיפור של טווינג מעניין באופן מיוחד, כי הוא קשור להרבה דוברים מוכרים בתחום הזה", טוען ד"ר רוזנברג. "טווינג היא 'סלב אקדמי' שזוכה להמון זמן מסך בתקשורת האמריקנית, והיא אומרת דברים בצורה מאוד חד־משמעית וקיצונית: הרשתות החברתיות והמסכים בכלל פוגעים ברווחה הנפשית וגורמים לדיכאון, בדידות ואובדנות. אלא שכשבוחנים את כלל המחקרים שנעשו בתחום, ברור שהתשובה מורכבת הרבה יותר ומכילה המון ניואנסים. לטעון באופן גורף שמסכים ורשתות חברתיות גורמים לתופעות שליליות – זו כבר הטעיה מוחלטת. כשנכנסים לפרטי המחקרים מבינים שההשפעה הזו היא תלוית אישיות, ושהיא משתנה לפי סוגי התוכן שאותו אדם צורך במסכים וברשתות. מה שטווינג ודוברים נוספים עושים נקרא 'פישינג' – לבנות נרטיב, ולפיו לבחור את הממצאים או המחקרים שמתאימים להם, תוך התעלמות מהמכלול. התמונה האמיתית הרבה יותר מורכבת".

המגרש הלא נכון

כהורים בעצמם לילדים צעירים, חשוב לד"ר אופיר ולד"ר רוזנברג להבהיר: הם לא סבורים שאין שום צורך בהגבלת ילדים בכל הקשור למסכים, ובוודאי שלא כדאי לרכוש לילדים סמארטפון משלהם בגיל צעיר. "שנינו מתנהלים בבית שלנו באופן די קשוח מבחינת השימוש של הילדים שלנו במסכים", משתף ד"ר אופיר. "בשכונה אנחנו נחשבים די שמרנים. אם תשאל את הילדים שלי, הם בטח יקטרו שחברים שלהם משתמשים יותר מהם במסכים… ובכל זאת, אנחנו משתדלים לעשות הבחנה ברורה בין אופן הפעולה שלנו כהורים, על כל החרדות והאינטואיציות שמובילות אותנו, ובין המחקר המדעי נטו. בשיח המדעי אנחנו משתדלים לשים את החרדות בצד ולבחון את הנתונים עצמם, עם כמה שפחות הנחות מוקדמות. כשעושים את זה מגלים שיש המון הטיות, אפילו מניפולציות, בתוך המחקר המדעי, והן מייצרות פאניקה לא מוצדקת".

בעיני ד"ר רוזנברג, לביקורת שלהם יש חשיבות מהותית. "לשאלה אם הטענות נגד המסכים מבוססות מדעית, יש השלכות חינוכיות להתנהלות של כל הורה", הוא אומר. "אנחנו באופן אישי שינינו את התפיסה שלנו בשאלה איפה אנחנו משקיעים את המשאבים שלנו כהורים. היום החלק המרכזי בשיח, כמו שראינו בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי, עסוק בשאלת 'זמן המסך'. קח את כל תקופת הסגרים, או אפילו את חודש אוגוסט שעכשיו עברנו, ותמצא לא מעט הורים שעיקר המשאבים שלהם הושקעו במריבות עם הילדים וברגשות אשמה, שסבבו כולם סביב כמה זמן ביום הילד שלי נמרח מול המסך. אצל רבים מההורים התקבע קונספט שמסכים הם רעל, כמו סם או כמו סוכר במקרה הטוב, וההורה צריך למצוא את המינון המדויק שמצד אחד יאפשר לי לשרוד, ומצד שני ישאיר את הילד שפוי. המחשבה היא שאם הילד יעבור את המינון הרצוי הוא ישתגע לגמרי – יהיו לו הפרעות קשב, הוא יהיה בודד ודיכאוני, והשד יודע מה עוד.

"אבל כשאני מסתכל על המחקרים בתחום אני רואה שהממצאים ממש לא תואמים את התפיסה הזו. המחקרים מראים לנו למשל שהורים צריכים להשקיע הרבה יותר מחשבה בשאלת התכנים, לחשוב יותר על מה הילדים רואים, מאשר על כמה הם רואים. לשים לב לאופי האישי של הילד ומה זה עושה לו ספציפית, כי יש שוני גדול בהשפעות של המסכים על ילדים שונים, לחיוב ולשלילה. ועוד שאלה חשובה מאוד היא מה הילד עושה כשהוא לא מול המסך, כמה ההורה משקיע בו בקריאה, במשחקים משותפים".

אחת הדוגמאות להשפעתם של גורמים נוספים שאינם נלקחים בחשבון, היא כתבה שפורסמה בחדשות 12 תחת הכותרת "מחקר המסכים הגדול". בכתבה, שהייתה למעשה שחזור של מחקר גדול שנערך בחו"ל, נבחרו שתי קבוצות של ילדים בגיל הגן. האחת הורכבה מילדים שצורכים בביתם הרבה זמן מסך, והשנייה מילדים שלא נחשפים למסכים כלל. שתי הקבוצות נבחנו במטלות כמו בניית פאזלים, קשב לגננות ועוד.

"הכתבה הזו, שרצה שבועות ארוכים ברשתות החברתיות, נחמדה כקוריוז, אבל להציג אותה כמשהו מדעי או קרוב לזה, זה לא פחות מבדיחה", מבקר ד"ר רוזנברג. "הבעיה היא ש'זמן מסך' זה פרמטר שקל למדוד ולמכור לקהל, ולכן רוב השיח הציבורי מתכנס סביבו. בארה"ב ובעיקר בקנדה יש אתרי אינטרנט ופורומים של ארגונים שעוסקים בהמלצות על תכני איכות לילדים. בישראל זה פחות קיים. אם הורים היו מקדישים יותר זמן להתייעצות עם הורים אחרים כדי למצוא תכנים נכונים, סדרות איכות ואפליקציות שוות, זה היה הרבה יותר יעיל מאשר לריב עם הילדים על זמן מסך. מריבות על גבולות מול ילדים הם משאב מוגבל, שחבל לבזבז אותו במגרש הלא נכון. תריבו עם הילדים על יותר קריאת ספרים מאשר על פחות זמן מסך, ועל כל שעה של הילד במסך תכריחו את עצמכם להוסיף זמן איכות במשחק משותף. פחות ייסורי מצפון ויותר איזונים".

"אחת הבעיות היא שכרגע מי שהשתלטו על השיח בנושא המסכים אלה ארגוני רופאים, כמו ארגון הבריאות העולמי", מוסיף ד"ר אופיר, "וכשהשיח הוא רפואי אז מחפשים מינון, כמו בתרופות. רק שלשאלת המינון ביחס למסכים אין שום עיגון במחקר. בפועל זה אמור להיות שיח פסיכולוגי וחינוכי, ושם הוא צריך להתקיים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1332711185-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש לנו שליטה

בקרוב יתפרסם הספר "מנותקים", שכתב ד"ר רוזנברג יחד עם פרופ' מנחם בלונדהיים מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. כותרת המשנה של הספר מתארת את המחקר שעליו הספר מתבסס: "מה קורה כשמאה בני נוער מתעוררים ללא הסמארטפונים שלהם".

במסגרת המחקר, מאה בני נוער מרחבי הארץ – משלל מגזרים ומקומות, משתמשים כבדים וקלים – ויתרו על הטלפון שלהם למשך שבוע ימים. "שילמנו להם עבור שבוע שלם שבו הסמארטפון שלהם יופקד אצל הוריהם, והם מילאו יומן שעוקב אחרי החוויות הפיזיות, הפסיכולוגיות והחברתיות שהם עברו בשבוע הזה. זו תקופת ניתוק שמאפשרת לכל אדם לחשוב איפה המכשיר הזה גוזל מחירים בחיי היום יום, ואיפה הוא דווקא מעצים אותנו".

השימוש הנפוץ בביטוי "התמכרות" בנוגע לסמארטפונים, גם הוא שגוי ומזיק לדעת ד"ר אופיר. "אנחנו חיים בתודעה כאילו אנחנו 'מכורים לסמארטפון', אבל השימוש במילה 'התמכרות' הוא טעות מוחלטת, שיש לה השלכות", הוא קובע "כשמדברים על 'התמכרות' הפסיכולוג הקליני שבי מיד קופץ, כי אנחנו בעצם אומרים שיש פה הפרעה פסיכיאטרית, וקודם כול מבחינת ההגדרה הטכנית זה פשוט לא נכון. כשאנחנו נותנים תגיות פסיכיאטריות אפילו בלי להבין, כשאנחנו עושים פתולוגיזציה של התנהגות נורמטיבית – המחיר יהיה אדיר. במקרים מסוימים ניתן תרופות, במקרים אחרים נסיר אחריות כי נחשוב שההתמכרות הזו גדולה מאיתנו, או שכהורים ניכנס לפאניקה שיש משהו מקולקל אצל הילד. לא פעם בא אלי הורה ואומר 'הילד שלי מכור למסך', ואני רואה איך במקום התמודדות בריאה נוצרת היסטריה שמולידה המון קונפליקטים סביב התנהגות שהיא בסך הכול די נורמטיבית. מאוד קשה לחנך מתוך פאניקה".

"בשיח היומיומי מקובל להשתמש במילה 'התמכרות' כדי לבטא את הקשר שלנו עם הסמארטפון", אומר ד"ר רוזנברג, "אבל אי אפשר להגדיר משהו שמשתלב בצורה כל כך הדוקה ועמוקה בהתנהלות היומיומית שלנו כ'התמכרות'. זה לא איזה אזור אפל שאתה יוצא או בורח אליו, אלא חלק ממארג החיים שלך. כמו שלא תגיד שאנחנו מכורים לחשמל או לנסיעה ברכב, כי זה פשוט חלק מהחיים.

"מעבר לכך שמבחינת ההגדרה הטכנית זה לא נכון", ממשיך ד"ר רוזנברג, "לשימוש במילה הזו יש גם השלכות בעייתיות. כשאדם אומר שהוא 'מכור' הוא במובן מסוים מסיר מעצמו את האחריות, הוא מתאר כביכול אובדן שליטה כלפי משהו שהוא יותר גדול ממנו. כמו באותה קריקטורה שבה הטכנולוגיה שולטת עלינו ואין לנו סיכוי. נוצרת תמונה כאילו אנחנו בובות קטנות וחסרות שליטה. אנשים צופים בסרט כמו 'מסכי עשן' של נטפליקס, ויוצאים ממנו בתחושה שהם יצור קטן וחסר כוח ומשמעות מול כוחות הטכנולוגיה והשולטים בה, שמסובבים אותו על האצבע. זה גם לא נכון וגם לא מאפשר חשיבה בונה. הקשר של כל אדם עם הסמארטפון שלו הוא בעל דפוס מרתק וייחודי שקשור לאופי שלו ולמארג חיי היומיום שלו, כשלכל אחד מאיתנו יש רמות משתנות של שליטה עצמית. גם אם היינו רוצים להפחית את השימוש, גם אם הוא פוגע לפעמים בדברים שרצינו – זה עדיין רחוק מאוד מהתמכרות".

The post "יש שוני גדול בהשפעות של המסכים על ילדים שונים, לחיוב ולשלילה" appeared first on מקור ראשון.