תוך תיק מנומר בצבעים ירוק וחום נשלפו בזו אחר זו חבילות חומות שצורתן העידה על תכולתן. אחד השוטרים סידר אותן בשלשות, האחרים ספרו יחד איתו. "12", הייתה המסקנה כשהחבילה האחרונה הוצאה מהתיק והונחה על האדמה לצד האחרות. "יש 12 אקדחים". כששוטרי יחידת הגבולות (יג"ל) של ימ"ר צפון במשטרת ישראל חתכו את העטיפות על שולחן קטן שהביאו לשטח, הם אכן מצאו בכל חבילה אקדח ושתי מחסניות. סמוך להם, בין עצי המטע בגבול הצפון, ישב אזוק האיש שבידו נתפסו כלי הנשק הללו: תושב הכפר הדרוזי עין־קנייא, שהגיע באותו יום שישי של ראשית הקיץ כדי לאסוף את התיק שיושלך אליו מהצד הלבנוני של הגדר, ולא שיער כי הוא נתון במעקב.

שוטרי יג"ל תפסו במשך השנה עשרות כלי נשק שהוברחו בצורה דומה. משלוחים רבים אחרים הגיעו ליעדם בהצלחה – ולא רק דרך גבול לבנון, אלא גם בגבולות ירדן ומצרים וכמובן במרחבי יו"ש. "בכל מקום שיש בו הברחת סמים יש גם מעבר נשק", אומר לנו ניצב בדימוס זהר דביר, לשעבר סגן המפכ"ל ומפקד המחוז הצפוני. להערכתו, כעשירית מכלי הנשק הבלתי חוקיים הקיימים כיום בישראל הגיעו משטח לבנון; מירדן, אגב, הגיעו יותר. "המשטרה עובדת יחד עם כוחות צה"ל כדי לסכל הברחות, אבל אם אין מידע מודיעיני מוקדם, אף אחד לא יגלה שבאתי לאזור הגבול כדי לקבל חבילה שהושלכה מהצד השני של הגדר, על פי תיאום מראש. אנשים שיש להם קרובי משפחה או ידידים במדינה שכנה, יוצרים בקלות קשר דרך אפליקציות, מתכננים את העסקה ואז מבצעים את ההעברה. לרוב יהיו שם אקדחים או רובים מפורקים, מה שנכנס לתיק".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... F101122YZ08-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ניצב בדימוס אורי בר־לב, לשעבר מפקד מחוז הדרום: "אם נשאב דלי של מים מהים, או שני דליים, לא השארנו את הים בחוסר. תופסים כלי נשק פה ושם, אבל זה לא מצמצם את התופעה"

הגבולות הם רק מקור אספקה אחד לנשק בלתי חוקי. רובים ואקדחים נגנבים בכל שנה מבסיסי צה"ל ומאזרחים, לצד תחמושת וחומרי נפץ. כלי נשק אחרים נוצרים מאפס, או כמעט מאפס, במחרטות בישראל ובעיקר ביו"ש. כל אלה יחד עומדים מאחורי ההתחמשות הגוברת של המגזר הערבי. לרשויות החוק הישראליות אין מענה, ותוצאות המחדל ניכרות לעין: יותר ממאה אזרחים ערבים נרצחו בנסיבות פליליות מאז תחילת 2021, ואירועי ירי – בחגיגות וחתונות, בפשיעה פשוטה או מאורגנת, ובמה שמכונה "סכסוכי חמולות" – הפכו לאיום של ממש על חיי העוברים והשבים ברחובות הערים הערביות והמעורבות.

ראש הממשלה נפתלי בנט אמר לפני כשבועיים שהתופעה "הגיעה לממדים מפלצתיים" וביקש להכין תוכנית רב־שנתית לטיפול במשבר, אך בינתיים לא נראה שיש רמזים לתוכנית כזאת. בישיבה שהתקיימה ב־3 באוקטובר החליט צוות השרים למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית על "טיפול ממוקד בסוגיית אמצעי הלחימה הבלתי חוקיים, בשיתוף צה"ל ושב"כ", אך גם ההחלטה הזו התגלתה מאז כהצהרה נטולת שיניים. גורם ביטחוני פסל לאחר הישיבה את ההיתכנות של "שילוב כוחות צבא בפעילויות שיטור מול אזרחי ישראל", והשבוע הבטיח השר לביטחון הפנים עמר בר־לב לחברי הכנסת אחמד טיבי ואוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא תהיה מעורבות של צה"ל במלחמה בפשיעה בחברה הערבית, חוק השב"כ לא ישונה, ולא יהיו מעצרים מנהליים".

נראה שהממשלה הנוכחית, כמו קודמתה, לא מתכוונת לפעול כריבון מול מחדל הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, שכבר מסתמן כאובדן שליטה מוחלט. הפעולות שנעשות ומתפרסמות – לכידת מבריחי נשק בקרבת הגבול, למשל – נדמות כזניחות. בשנים האחרונות גבר זרם "תפיסות כלי הנשק" שהמשטרה מדווחת עליהן: רק השבוע נתפסו שלושה אקדחים בכפר־קאסם, רובה מאולתר ("קרלו") ביפו, אם־16 בבית בירושלים וקרלו נוסף בידי נער בן 17 בבאקה אל־גרבייה (הנער נעצר כבר בחודש שעבר בחשד להחזקת נשק בלתי חוקי, אך שוחרר בחזרה לביתו, וכעת נתפס שוב באותו החשד). "כמויות כלי הנשק שאנחנו תופסים פנומנליות", אמר באוקטובר 2018 המפכ"ל דאז רוני אלשיך, בעדות בוועדה לביקורת המדינה. "אין יום שבדו"ח אין תפיסות אמל"ח. אין שבוע שלא תופסים בו רובים, אקדחים. תסתכלו על המספרים, הם בעלייה. בכל שנה אנחנו אומרים: רגע, לאן עוד אפשר לעלות? הכמויות שנתפסות במגזר הערבי הן אדירות… יום־יום ולילה־לילה, המספרים עצומים".

אלא שבמקביל לפעולות המוצלחות שעליהן מספרת המשטרה, מתרבים גם מקרי הירי המדווחים על ידי האזרחים. עוד ועוד חקירות נפתחות, במספרם של כתבי האישום המוגשים נרשם גידול קל, אך המצב בשטח אינו משתפר. "אם נשאב דלי של מים מהים, או שני דליים, לא השארנו את הים בחוסר", אומר ניצב בדימוס אורי בר־לב, לשעבר מפקד מחוז הדרום במשטרה וראש אגף המודיעין שלה. "תופסים כלי נשק פה ושם, אבל זה לא מצמצם את התופעה".

מאמצים בלי ידע

כמה עמוק הים הזה? איש לא יודע מה מספר כלי הנשק המסתובבים במגזר הערבי: הטווח המשוער כולל שלושה סדרי גודל, ונמתח בין אלפים אחדים למאות אלפים. בדיוני הכנסת מדברים שוב ושוב על "400 אלף כלי נשק בלתי חוקיים", אך לא ברור מה המקור הממשי לנתון הזה. בדו"ח מיוחד של מבקר המדינה על "התמודדות משטרת ישראל עם החזקת אמצעי לחימה לא חוקיים ואירועי ירי ביישובי החברה הערבית וביישובים מעורבים" נאמר שקציני מחוז חוף במשטרה קבעו כי "כמעט בכל בית בחברה הערבית יש נשק". אמירה כזו תואמת בהחלט את ההשערה שמדובר במאות אלפי רובים ואקדחים.

מצד שני, המשטרה עצמה מטילה ספק במספר הזה. ניצב־משנה יגאל עזרא, ראש מחלקת סיכול פשיעה באגף סיף במשטרה (אגף ייעודי למגזר הערבי), טען בחודש מאי שלא מדובר אפילו בעשרות אלפי כלי נשק, אלא בין 8,000 ל־10,000 בלבד. יש לציין שהוא אמר זאת בוועדה המיוחדת לענייני החברה הערבית בכנסת, בראשות ח"כ מנסור עבאס מרע"ם, וכי הישיבה התקיימה לאחר ההתפרעויות האלימות של הערבים בערים המעורבות, בנגב ובגליל. כפי שניכר בפרוטוקולים, למשטרה ולפרקליטות היה אז אינטרס מובהק לגונן על התנהלותן ה"שוויונית" בעת הפרעות, ולכך נלוותה הכחשה של אובדן הריבונות באזורי העימותים. כך או כך, לפי נתוני המשטרה עצמה, כאלף כלי נשק בלתי חוקיים נתפסים מדי שנה, רובם במגזר הערבי; אם ההערכה הממעיטה של נצ"מ עזרא מציאותית, יש להלל את משטרת ישראל על יכולתה לאתר ולהחרים בכל שנה ושנה למעלה מעשירית מהארסנל הבלתי חוקי שבידי האזרחים.

ניצב בדימוס דביר היה אמון על כמה מבצעים גדולים במאבק נגד הנשק הבלתי חוקי. בשנת 2015 הוא ניצח על פשיטה מתואמת של 300 שוטרי יס"מ ומג"ב, בלשים וחוקרים, על בתים ביישובים ערביים בצפון, ובהם טמרה, ג'סר־א־זרקא, נעורה, עוספיה, אום אל־פחם ועוד. במבצע נעצרו 22 חשודים בסחר בנשק, ונתפסו רובי אם־16, עוזי, קרלו, אקדחים, רובי ציד, רימוני הלם ופריטי תחמושת רבים. "פיצוח פרשייה גדולה כזאת, אחרי תקופה ארוכה של השקעה ואיסוף מודיעין, הוא יום חג", מספר דביר. "הפעלנו סוכן שביים קניית נשק ותיעד את העסקאות, וכך הבאנו לבית המשפט ראיות. זה נעשה תוך סיכון ניכר, כי הסוכן יושב בחדר סגור עם עבריינים חמושים, וביום הפעולה עצמו מאות שוטרים פושטים על עשרות יעדים. המשטרה עושה כל מה שהיא יכולה לעשות, אבל הדרך עוד ארוכה".

סגן־ניצב יובל רביבו, יחידת "אתגר": "על רובים מאולתרים שנתפסו הייתה מוטבעת האות צ'. התברר שסוחרים ויצרנים מטביעים את הסמל הזה כי הוא מעלה את מחירו של הנשק. זה כמו לקחת נעל ספורט ולהדביק לה סמל של נייקי"

בעוד המשטרה זוכה מפיו לדברי הלל, בתי המשפט סופגים האשמות: לפי דביר, ענישת סוחרי הנשק מקלה ומגוחכת – "כמה חודשי עבודות שירות או מאסר קצר. אני לא יודע אם השופטים מפחדים מהם או מרחמים עליהם, אבל זה הופך את עבודת המשטרה ללא יעילה. יש גם פגיעה במוטיבציה של שוטר, שרואה שהמעצר שהוא עבד עליו קשה כל כך, מסתיים בעונש מזערי".

לפחות פעמיים בשנים האחרונות ניסתה המשטרה לאסוף את הנשק הבלתי חוקי בשיטה נטולת מאמץ, והתוצאות היו בהתאם. במסגרת מבצעים מתוקשרים הוצבו ביישובי המגזר הערבי עשרות נקודות שבהן אפשר היה להפקיד נשק – בלי חובה להזדהות, ובלי אחריות פלילית. במבצע האחרון, בסוף 2019, נאספו במגזר תשעה כלי נשק; המבצע שלפניו, ב־2017, הניב רק שלושה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0908124016043-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ניצב בדימוס זהר דביר, לשעבר סגן המפכ"ל: "הפעלנו סוכן שביים קניית נשק ותיעד את העסקאות, וכך הבאנו לבית המשפט ראיות. הענישה מגוחכת – כמה חודשי עבודות שירות או מאסר קצר. אני לא יודע אם השופטים מפחדים או מרחמים, אבל זה הופך את עבודת המשטרה ללא יעילה"

בחודש הקרוב מתכוון המשרד לביטחון הפנים לפתוח במבצע נוסף של איסוף נשק – "בפרט במגזר הלא יהודי, ואנחנו מקווים שתהיה היענות", כך אומר המשנה למנכ"ל המשרד, אליעזר רוזנבאום. מקור במערכת הביטחון מסביר מדוע התקווה הזו מופרכת: "בקרב בני מיעוטים יש נטייה להחזיק נשק בבית לצורך הגנה, וברגע שהנשק נמצא, השימוש בו מתרחב לפתרון סכסוכים, לפשיעה ובקצה גם ליסודות לאומניים. בגלל ההזנחה של המגזר הערבי, גם מבחינת אכיפת החוק, התופעה הלכה והתרחבה. אנשים חוששים מחיסולים ומפשיעה, וגם מי שלא מעורב במעגלי העבריינות רוצה יכולת להתגונן. אז ברור שהמבצע לאיסוף נשק נחל כישלון – מי ירצה להחזיר את הרובה שהשיג, ולהיות חשוף לאיומים? כל אחד אומר לעצמו: למה שאני אחזיר ואשאר בבעיה? קודם שהשכן יעשה את זה, וכשארגיש בטוח יותר – גם אני אחזיר".

מספורטיבי לקטלני

אחד המקורות העיקריים לנשק בלתי חוקי הוא פס הייצור במחרטות שבשטחי הרשות הפלסטינית. "בכל מקום ביו"ש יש המון כלי נשק", מסביר ניצב בדימוס שלומי קעטבי, לשעבר מפקד מחוז ש"י ומפקד מג"ב דרום. "המחרטות עובדות, והנשק הזה מגיע גם לתחומי מדינת ישראל בלי קושי. הגבולות בין יו"ש לשאר המדינה הם גבולות נושמים. אזור הר חברון גולש חופשי לדימונה ולקריית־גת, הכול פתוח, ובתוך המדינה אין משילות. גם אתה יכול ללכת לטייבה, ליצור את הקשרים הנכונים ולקנות נשק".

יחידת "אתגר" של המשטרה, שעסקה בעבר בתופעת שוד הרכב – הקשורה גם כן לגבולות הנושמים הללו – הרחיבה לפני כשנה וחצי את ייעודה לטיפול בתופעת הנשק הלא חוקי. ראש מפלג החקירות ביחידה סגן־ניצב יובל רביבו מספר לנו כי בימים האחרונים, בפעולה משותפת של צה"ל והמשטרה, אותרה והושמדה בחברון מחרטת כלי נשק פרטית שתוצרתה נמכרה לערבים אזרחי ישראל. "זה היה מבנה עם מפעל בקומה הראשונה ומחרטה בקומה השנייה. היה שם ציוד בשווי מאות אלפי דולרים", מספר רביבו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2021/10/צילום-מסך-2021-10-14-122102-750x112.png 750w" sizes="(max-width: 854px) 100vw, 854px" />מחרטות מסוג זה, לדבריו, מנסות לייצר חיקויים של כלי נשק צה"ליים. "על רובים מאולתרים שנתפסו במגזר הערבי, הייתה מוטבעת האות צ'. התברר שסוחרים ויצרנים מטביעים את הסמל הזה כי הוא מעלה מאוד את שוויו הכספי של כלי הנשק. זה כמו לקחת נעל ספורט פשוטה ולהדביק לה סמל של נייקי. מחירו של רובה מגיע עד 80 אלף שקל, אבל כשמוסיפים לו 'תו תקן' של הצבא, המחיר קופץ מיד ל־100 אלף שקל". זה לא רק עניין של "וואסח" וגאוות רחוב, מסביר רביבו. "יש ביקוש לנשק 'נקי', שלא היה מעורב באירועים פליליים בעבר. כשיש רובה שנראה כאילו נלקח מהצבא, למוכר קל יותר להציג אותו כ'נקי'".

במחרטות לא תמיד בונים את כלי הנשק מאפס; לפעמים משתמשים בחלקי רובים גנובים, ולפעמים לוקחים רובי ספורט ("איירסופט"), שעוצמת הירי שלהם אינה חזקה מספיק כדי להרוג, והופכים אותם לקטלניים. החזקת רובי הספורט הללו מותרת בישראל, והשימוש בהם חוקי במגרשים המיועדים לכך. "העבריינים מצאו את הפרצה", אומר רביבו. "הם מביאים רובים כאלה למחרטות, ושם מחליפים כמה חלקים ומסבים את הנשק מ'רובה אוויר' לנשק חם של ממש, ממית ומסוכן. חלק מהרובים האלה מוזמנים מחו"ל, אחרים מוברחים ממצרים".

הפעילות המשטרתית נגד סוחרי הנשק מיו"ש כרוכה כמובן גם היא בסיכון, ודורשת הכנה חשאית ממושכת. "שלחנו סוכן ערבי־ישראלי לעבוד מעבר לקו הירוק", מספר רביבו. "הוא היה מעורב בעסקאות, עבד עם סוחרי אמל"ח מהשטחים ומישראל, ונפגש עם קונים, מוכרים ומתווכים. בסוף עצרנו 19 סוחרים. זו הייתה הצלחה גדולה". כלי הנשק שנתפסים, אגב, מוחזקים בידי המשטרה כחומר ראיות ולצורכי חקירה. כשלתביעה אין עוד צורך בקיומם הפיזי, הם מושמדים; כלי נשק שנגנבו מבסיסי צה"ל מוחזרים לצבא.

החמוש הנורמטיבי

ניצב בדימוס בר־לב מאמין שבעיית הפשיעה במגזר הערבי החריפה במיוחד לאחר היעלמותו של המתחרה העיקרי: הפשע המאורגן היהודי. עד תחילת שנות האלפיים כיכבו במדורי הפלילים בארץ שמות כמו רוזנשטיין, אבוטבול, אברג'יל ואלפרון, אך מאז הם נשכחו כמעט. "בכמה מבצעים גדולים, המשטרה פשטה על משפחות הפשע", מזכיר בר־לב. "אנשים רבים נעצרו, כלי נשק הוחרמו, והבעיה בחברה היהודית כמעט מוגרה. לכן במגזר הערבי ארגוני הפשיעה התחזקו, כלי הנשק הפכו לנגישים יותר, וכך זה הלך והתרחב בשקט".

לדבריו, אזרח ערבי־ישראלי שרוצה להשיג רובה יכול לעשות זאת בקלות, אבל זה לא אומר שהמטרה תמיד תהיה פלילית. "בתרבות הערבית הנשק הפך לסמל הגבריות. אנשים רוצים רובה לא בהכרח כדי לפגוע במישהו. יש כאלה שרק באים איתו לחתונות ולשמחות. כמו שאנשים מתהדרים בשעון יוקרתי או ברכב מפואר, יש מי שמתהדר בנשק".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _2017-02-28-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ניצב בדימוס שלומי קעטבי, לשעבר מפקד מחוז ש"י: "חלקים בחברה הערבית בנויים משבטים, חמולות עוינות זו לזו. כל אחד רוצה להיות מסוגל להגן על עצמו, ונשק הוא תעודת ביטוח. אדם לא יודע מתי הוא ייתקל באיום על חייו או על בני משפחתו"

לפני ארבעה חודשים, בריאיון לאמיר איבגי בגלי צה"ל, אמר השר עמר בר־לב ש"משפחות נורמטיביות בחברה הערבית רוצות להגן על עצמן, אז הן מצטיידות בנשק בלתי חוקי". המילה "נורמטיביות", כך נדמה, נתונה במקרה הזה לפרשנות. "כשפיקדתי על מחוז הדרום במשטרה, אחד ממכובדי החברה הבדואית אמר לי שעצרו את הבן שלו ללא סיבה, והוא ישמח שאטפל בזה", מספר ניצב בדימוס בר־לב. "אמרתי לו שאם אדם נעצר סתם זה חמור מאוד, והבטחתי לבדוק מה העניין. ביררתי ומצאתי שהבחור נתפס כשברשותו 15 רובי קלצ'ניקוב שהוא הבריח. אמרתי לאבא שמי שהחזיק 15 כלי נשק לא יכול לטעון שנעצר ללא סיבה. הוא מצידו הסביר לי ש'ככה זה אצלנו'. הם כמו חברת הובלות לנשק – לוקחים משלוחים, מחזירים, זה לא דבר חריג. לצערי זאת גם לא תופעה ששמורה לאזור מסוים. בכל החברה הערבית הנשק נפוץ במידה שקשה אפילו להעריך".

תפיסת ה"נורמטיביות" עולה גם במקרים שעליהם מספר סגן־ניצב יובל רביבו. לדבריו, חלק מהחקירות שביצעה יחידת אתגר החלו מ"מודיעין גלוי" שנאסף ברשתות החברתיות – "כלומר, אנשים שמעלים תמונה שלהם עם נשק". בעקבות פוסטים כאלה הצליחה היחידה לעצור חשודים בסחר באמצעי לחימה. "העבריינים הולכים ומתקדמים, ולכן אנחנו תמיד צריכים להשתכלל", אומר רביבו. "לאחרונה הגשנו כמה כתבי אישום נגד ערבים־ישראלים תושבי הדרום, בתיקים שהתחילו מהרשתות החברתיות. איתרנו התכתבויות בטלגרם ובוואטסאפ, ומשם הגענו לחשודים ואספנו את הראיות החזקות באמת לסחר בנשק. בחלק מהמקרים הראיות הספיקו גם בלי שמצאנו את הכלי עצמו. המשטרה צריכה להיות בכל הזירות, גם ברשת. לא כל פוסט אפשר מיד לבדוק ולאתר, אבל צריך לראות מה יש בטיקטוק, בטלגרם ובשאר הרשתות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... uPYXoAYaZb2-1-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לצד הרצון להתפאר בסמל הגבריות, גם מאבקי החמולות המתמשכים מספקים סיבה לשאת נשק. "במגזר תמיד יכולה להתפתח קטטה שמהר מאוד יישלף בה אקדח", אומר דביר. "קטטה יכולה לפרוץ גם כשילדים רבים בבית הספר, או כשנהג לא קיבל זכות קדימה בכביש, אבל גם בגלל דברים חשובים יותר. ואז מתחיל מעגל הרג, כי אם היה רצח תהיה נקמה. בלי אוהל אבלים אף אחד לא מוותר. הנקמה לא תופנה בהכרח כלפי אדם שהיה מעורב בעימות; הקורבן יכול להיות גם מישהו שפשוט משתייך לחמולה בצד השני. ואף אחד לא רוצה להיות היחיד שאין לו נשק".

"צריך להבין", אומר ניצב בדימוס קעטבי, "חלקים בחברה הערבית בנויים משבטים, חמולות עוינות זו לזו. כל אחד רוצה להיות מסוגל להגן על עצמו, ונשק הוא תעודת ביטוח. אדם לא יודע מתי הוא ייתקל באיום על חייו או על בני משפחתו, המושג של 'להתקשר למשטרה' לא קיים שם, ולכן כל אחד רוצה נשק כדי שיוכל להגן על עצמו בעת הצורך".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post האם מדינת ישראל יכולה לחסל את מאגרי הנשק ביישובי המגזר הערבי? appeared first on מקור ראשון.