קשה להאמין, אבל המילים הבאות לא הושמעו בעצרת חמאס בעזה או במוקטעה ברמאללה, אלא בכנסת ישראל, מפי איש הרשימה המשותפת אוסמה סעדי: "היום 2 בנובמבר, וביום הזה לפני 104 שנים הייתה הצהרת בלפור הארורה שהכריזה על הקמת בית יהודי בפלסטין".

מבחינתו הדברים היו אמירה של מה בכך, ודאי לא פרובוקציה. אבל הרשת כן סערה מעט. גם באתרי החדשות הימניים עלו ידיעות מזדעזעות. אבל רוב כלי התקשורת לא טרחו להתייחס, ועל כותרות ראשיות אין מה לדבר, ודאי לא על אזכור במהדורות החדשות. לא הרבה אנשים התרגשו מההכרזה שהצהרת בלפור היא "ארורה" בבית הנבחרים של המדינה שהוקמה בין השאר מכוח אותה ההצהרה ממש.

מה כן ריגש השבוע את כלי התקשורת? ועידת האקלים. תוצאות מעשיות לא היו לוועידה, אבל בכל האתרים, ערוצי הטלוויזיה ותוכניות הרדיו, עסקו מבוקר ועד ערב בסוגיית האקלים.

נו, תגידו לעצמכם, אז עסקו קצת באקלים, מה רע בכך? ובכן, הבעיה היא שתשומת הלב הציבורית היא משאב מוגבל. כל יועץ תקשורת מתחיל יודע שהדבר הכי טוב שיכול לקרות ללקוח שנקלע למשבר, הוא שיצוץ סיפור אחר שיסיט אליו את הכותרות. די להסתכל סביב ולראות כיצד מגפת הקורונה, שהטרידה והסעירה את כל העולם, כבר אינה מעסיקה אותנו אף שהיא עצמה טרם נעלמה. תמונותיהם של כל מנהיגי העולם בוועידת האקלים, מצטופפים יחד כמעט בלי זכר למסכות ולמגפה, מדגימות היטב כיצד התמקדות בנושא אחד תמיד תבוא על חשבון עניין אחר.

זה לא נעצר בתשומת הלב הציבורית, כי בעקבות השיח צועדת גם ההתנהלות של מערכות השלטון. כשראש ממשלת ישראל נוסע לוועידת האקלים עם משלחת ענקית של יותר ממאה איש, ומנגד כבר כמה חודשים שהוא לא אמר מילה על מגמת הלאומנות הגוברת באוכלוסייה הערבית בישראל, סולם העדיפויות ברור: טיפול באקלים – כן, טיפול בלאומנות הערבית – לא.

ההעדפה הזו אינה מקרית. נוח יותר לברוח אל העולמי־הגלובלי במקום לעסוק בפצע המקומי העמוק שנמצא מתחת לאף שלנו. קחו למשל את שרפות הענק שהיו בקיץ בהרי ירושלים. נציב הכבאות הראשי, רב־טפסר דדי שמחי, אישר בדיון בכנסת שהדלקה פרצה בעקבות הצתה, אלא שלשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג היה נוח יותר לדבר על "ההשלכות ההרסניות של משבר האקלים" מאשר על ההשלכות ההרסניות של אירועים לאומניים.

האופנתיות של העיסוק באקלים משפיעה גם על הציבור הדתי־לאומי, וקל להבין זאת. כשתנועת בני עקיבא פרסמה שהיא מחפשת רכז אקלים וקיימות היא זכתה לתשואות, וזה בוודאי הרבה יותר נעים משריקות הבוז והצרחות לעבר בוגרי התנועה וחבריהם המאיישים את הגרעינים התורניים בלוד, בעכו, ביפו ועוד. עצומת הרבנים על חשיבות ההתמודדות עם משבר האקלים, שפורסמה בסוף השבוע שעבר, תקינה פוליטית הרבה יותר מעצומה בעד מיצוי הדין עם הפורעים הערבים.

אפשר בהחלט לדאוג לסביבה גם כאן בישראל. אפשר להשקיע משאבים במלחמה בהצתות הלאומניות שמכלות את היערות ומזהמות את האוויר; או להפסיק את פעולתן של עשרות מחצבות פלסטיניות בלתי חוקיות ברחבי יהודה ושומרון, שכותשות את הרי ארצנו ויוצרות בורות מכוערים בנוף. הסיבה שאף אחד מהנושאים החשובים הללו לא מטופל היא שאלו לא צעדים גלובליים עם אהדה עולמית נגד דמון ערטילאי, אלא התמודדות מקומית בשטח, המכירה בכך שניצב מולנו אויב ממשי.

הצעדים שיינקטו או לא יינקטו במדינתנו הקטנטונת בכל הנוגע למשבר האקלים לא ישפיעו כמעט על הגלובוס. אבל במשבר העומק של החברה הערבית בישראל, כל צעד שננקוט הוא בעל משמעות לאומית עמוקה. את תשומת הלב וההתרגשות הציבורית צריך למקד בתחום הבוער הזה. מי שמבקש להציל נפש אחת בישראל, שלא יברח לסוגיית האקלים, אלא ינסה לפקוח את עיני הציבור לגיס החמישי בתוכנו, שכבר לא מתבייש לומר בקול מעל במת הכנסת שארור היום שבו ניתנה ההצהרה על הקמת הבית היהודי בארץ ישראל.

The post בעיית האקלים כעיר מקלט מהבעיות האמיתיות appeared first on מקור ראשון.