ספרה החדש של פרופ' חגית הלפרין מתאר את זיקתם של שלושה דורות של סופרים אל "הארמון המכושף" של אברהם שלונסקי. כלומר, אל החניכה, המלאה או החלקית, שזכו לעבור אצלו בני הדור הצעיר ממנו ובהם אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, לאה גולדברג – המשתייכים לדור תש"ח ש־11 מסופריו זוכים לסקירה בספר שלפנינו; ואחריהם בני דור המדינה – נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ ודוד אבידן.

אחד־עשר סופרי דור תש"ח המסוקרים בספר נחלקים בין אלה שקיבלו את "אבהותו" של שלונסקי באהבה ובהכרת תודה, ובין אלה שנהנו מחסותו אך לימים מרדו בו. עם הראשונים נמנים נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי (עם הסתייגויות לגבי הערצתו של שלונסקי את בריה"מ), אמיר גלבוע, דן בן־אמוץ ומרדכי טביב. ה"מורדים", שחלקם אף זלזלו בסגולותיו כמשורר, הם משה שמיר, בנימין גלאי, ע' הלל, ס' יזהר וחנוך ברטוב. רובם, הן מקרב "נאמניו" והן מתוך "הסוררים", כעסו על הזכות ששלונסקי לקח לעצמו לשנות את הטקסטים שהוגשו לו, בלי לקבל רשות מהכותב.

לפני שאחזור לסקירה המעניינת של חגית הלפרין בדבר הקשרים שבין סופרי דור תש"ח ובין שלונסקי, אבקש להציב שאלת מפתח: למה למרוד? מה טעם ימצאו סופרי דור פלוני להשמיץ ולזלזל ביצירותיהם של סופרי דור קודם? כיצד זה בדיוק מועיל למטרתו של הסופר? הנה, שלושה עילויים שלא נזקקו כלל למרד: ביאליק, אשר לא רק שלא מרד, אלא אפילו הביע הערצה למוריו יל"ג ואחד העם; אלתרמן, שכבש את לב הקוראים והאליטה הספרותית, והביע תמיד תודה לשלונסקי שהיה מורו, אף שידע כי הוא ממש אינו זקוק למורה (בנדון זה אני חולק על דברי המחברת בעמ' 202); וכן גם ס' יזהר, שלא נזקק לשלונסקי ולכן גם לא מרד בו, ולא מרד בכלל. ייתכן שהספר שלפנינו נותן מענה מסוים לתהייה זו.

לעגו של משה שמיר

"הארמון המכושף" של שלונסקי התבטא בעיקר בשליטתו על אכסניות לקליטת יצירות הבוסר של הסופרים הצעירים מדור תש"ח. הייתה בידו שליטה כמעט מוחלטת על הוצאת הספרים "ספריית פועלים", הוא ערך את "דפים לספרות" ב"השומר הצעיר", "דף לספרות" ב"משמר", "עיתים", "אורלוגין", והיה ממייסדי צוותא. כלומר, בידיו היו המפתחות העיקריים לקידום סופרים צעירים.

אבל בכך לא מתמצה מעמדו של שלונסקי כעמוד תווך בספרות העברית של לפני ואחרי מלחמת השחרור. הוא הדריך את הסופרים, ורובם הודו שהוא צדק כשקבע שהיצירות שלהם בוסריות, והוא גם צדק כשניתב את רוב היוצרים – חוץ מבנימין גלאי וחיים גורי – מכתיבת שירה בינונית לכתיבת פרוזה טובה. ועיקר העיקרים, הוא היה סלחן גדול כלפי בני טיפוחיו, שרבים מהם בעטו בו לאחר שנהנו מחסותו.

בין המורדים נכלל בנימין גלאי, שבתחילה נחשב להכי "שלונסקאי". הוא התנגד לכך ששלונסקי יקבל את פרס ביאליק (שלונסקי באצילותו מחל לו), והצטרף לשמיר בטענה על כך שבשיחה בין שלונסקי לשגריר בריה"מ בפריז הוא נהנה משיחה ומאלכוהול, אבל לא עלה בדעתו להזכיר את יהדות בריה"מ המנועה מלעלות לארץ ישראל. לימים הסתבר שדברים שבצנעה שבין השגריר ובין שלונסקי לא הגיעו לידיעת הציבור.

"המורד" הגדול מכולם היה משה שמיר. כבר בגיל 16 הוא העז פנים כנגד המשורר הגדול כאשר מצא טעות בשיר "בוקר בעירי", ובהמשך הביע זלזול במפעלו הספרותי של שלונסקי. "דף לספרות" עסק בעיניו בכיבודים, והמאמרים בו נסבו על יובלות של סופרים. שמיר לעג לדור האבות, דורו של שלונסקי, בעטיו של ההווי הבוהמי בבתי הקפה. הוא סירב לבקשתו של שלונסקי לשלוח חומר ל"אורלוגין", ולא השתתף במסיבה שערכו לרגל צאת שני כרכים של יצירתו. הוא כינה את שני הכרכים הללו "קש וגבבא", ודירג את "המאסטרו" הגדול כ"משורר קטן". שמיר יכול היה לטפוח לעצמו על השכם, משהתברר שגם המילייה הספרותי חושב כנראה כמוהו – הוא זכה בפרס ביאליק לפני שלונסקי (שמיר ב־1955; שלונסקי ב־1959). למרבה האירוניה, שלונסקי, שמרד בביאליק, השתוקק לקבל את הפרס על שמו.

באופן אישי התרשמתי מאישיותו מפעימת הלב של משה שמיר, אף שכמו מחברת הספר קשה היה לי להבין את הזיגזג המוסרי והפוליטי שלו: מהקוטב הקיצוני של השמאל הישראלי ואהדה לקומוניזם ולבריה"מ (הוא עזב בכעס את אגודת הסופרים שהעזה לדרוש מבריה"מ עלייה חופשית), עד לקוטב הקיצוני של הימין הישראלי – קודם חבר כנסת מטעם הליכוד ואחר כך מטעם התחיה, והפך גם לאחד הפעילים למען ארץ ישראל השלמה. בשנת 2001 פרסם ספר עב כרס על אברהם שטרן, "יאיר", ראש מחתרת לח"י השנויה במחלוקת. גם בתחום יחסו כלפי שלונסקי, הוא עבר מבוז גמור (בצאת שני הכרכים לאור) להלל ושבח (עם יציאת עשרת הכרכים לאור).

לפרסם רק בבמות "הנכונות"

כל היוצרים הנסקרים בספר השתייכו לצד השמאלי של המפה הפוליטית – בעיקר למפ"ם ולמפא"י – אך רובם הסתייגו מהערצת הקומוניזם הסטליניסטי של מנהיגי מפ"ם, שחלשו על האכסניות שאותן ערך שלונסקי. כך בנימין גלאי וכך נתן שחם (חבר קיבוץ בית־אלפא; לימים שותף לשלונסקי בעריכה ב"ספריית פועלים"), שהסתייג משום כך מ"אורלוגין". חיים גורי הביע הסתייגות מדרכו הפוליטית של שלונסקי לאחר משפטי פראג. ע' הלל כעס על שלונסקי לא רק על אהדתו לסטלין ועל כך שנמנע מלהוקיע את הזוועות שביצע הרודן, אלא גם על כך ששלונסקי הסכים לפרסם באותה במה שבה השתתף גם אורי צבי גרינברג. כלומר, שלונסקי נאה דרש מבני חסותו שיפרסמו רק בבמות "הנכונות", אך לא נאה קיים לגבי עצמו.

כל האחד־עשר השתתפו במלחמת העצמאות, חלקם בדרגות קצונה, וכמה מהם אף התגייסו קודם לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. משה שמיר שכל את אחיו אליהו, וחיים גורי שכל את חברו דני מס ("הנה מוטלות גופותינו"), וברור שהתיוג "דור תש"ח" הולם את קורותיהם ואת יצירותיהם. כאן אולי המקום להזכיר את אהדתו הגדולה של חיים גורי לנתן אלתרמן. נכחתי בפגישות עמו בכנסים שונים כאשר גורי מצטט בעל פה שירים שלמים מתוך "פגישה לאין קץ", והוא כבר מעל גיל תשעים! על קבוצת מעריצי אלתרמן אפשר למנות גם את ע' הלל.

כמעט כל האחד־עשר זכו להכרה מלאה מצד הקוראים והביקורת, ורובם כובדו בפרס ישראל. דן בן־אמוץ, שלא זכה בפרסים, הרשים אותי על סמך תיאורה של המחברת, כשהוא מודה בפני עצמו שהוא לא מגיע לדרגתם של הסופרים הנערצים עליו – סרויאן, קפקא, סטיינבק, המינגוויי – ולכן מוטב לו לפנות לכתיבה קלה. יש בכך עדיפות על מי שחושב את עצמו לעילוי, ומחזיק שלא בצדק בקרנות המזבח של התהילה.

כל האחד־עשר לא היו נאמנים רק לאכסניות הספרותיות של שלונסקי ושל מפ"ם, כפי שיעקב חזן ומאיר יערי, וגם שלונסקי עצמו, היו מצפים מהם. לגבי לא מעטים מהם, פרסום ב"גיליונות", "מולד", "דבר", "עם עובד" וכדומה – נחשב לבגידה. אבל בשלונסקי, כמתואר בספר שלפנינו, הייתה מידה של אצילות. הוא לא נטר טינה, לא רק ל"בוגדים" באכסניות אלא גם כלפי מי שהשמיץ אותו בכתביו. הספר מתאר את שלונסקי כדמות מורמת בקריית ספר, והקורא חש שהמחברת דואבת את ייסורי זקנתו, כשהוא נאלץ לבקש מחנוך ברטוב, חניכו, לפרסם ברבים את השבחים שכתב לו באופן אישי.

חיזורים אחר ס' יזהר

יוצא דופן בחבורה הוא ס' יזהר, שהיה אדיש לחלוטין ביחס לשלונסקי, אשר חיזר אחריו, ולא תמיד בהצלחה. ס' יזהר ידע את ערכו מהפרסום הראשון ("אפרים חוזר לאספסת" ב"גיליונות" שבעריכת יצחק למדן), והוא לא נזקק לא לחסות שלונסקי ולא לאכסניות הספרותיות שלו. את הרומן הגדול שלו, "ימי צקלג", פרסם בהוצאת עם עובד, רומן שזיכה אותו בפרס ישראל.

קוריוז מעניין מופיע בספר לגבי חנוך ברטוב. בהיותו באנטוורפן שבבלגיה בעת שירותו בצבא הבריטי, הוא שלח סיפור קצרצר לשבועון הרדיו "הגלגל", בעקבות התערבות עם חבר גרפומן. הסיפור התפרסם, והוא גם קיבל צ'ק כשכר סופרים. מסתבר שאז, כשהיישוב היה עני, וגם אחר כך בימי הצנע של שנותיה הראשונות של המדינה – סופרים קיבלו שכר סופרים. ואילו היום, כשהעם בציון חי ברווחה כמו במתקדמות בארצות המערב, שכר סופרים על פרסום בכתבי עת הוא חלום רחוק.

סברתי שאני בקי ביצירתו של שלונסקי ושל מרבית הסופרים הנסקרים בספר זה – ארבעה מהם ראיינתי עבור כתב העת "מאזניים" וכתבי עת אחרים, ונכללו בספרי "שיחות עם סופרים" (קווים, 2007) – והנה הספר המושקע הזה הראה לי עד כמה אני צריך עוד ללמוד. ההערות המאלפות בסוף הספר מצביעות על שפע אדיר של מקורות. סקרנה אותי במיוחד השאלה כיצד הגיעו לידי המחברת הידיעות באשר להקדשות הרבות שכתבו הסופרים על יצירותיהם שהעניקו לעמיתיהם.

The post מרד הבנים: יחסיו המורכבים של אברהם שלונסקי עם סופרי דור תש"ח appeared first on מקור ראשון.