כותרת המשנה של "ארץ סלע", שלפיה הוא מכיל "נובלות וסיפורים קצרים", היא כותרת מתעתעת. שכן הספר הזה אינו באמת ספר של סיפורים קצרים ונובלות אלא יותר רומן בעל קווים אוטוביוגרפיים, גם אם אינו אוטוביוגרפי ממש. זהו ספר של אפיזודות שתמה מרכזית מקשרת ביניהן, והיא התגבשותה של יוצרת.

המחברת, ריטה קוגן, היא משוררת ידועה ומוכרת, אך הסיפורים שהיא מספרת אינם רק סיפורה הפרטי: אלה סיפורי ילדות, עקירה, הגירה והתמקמות המסודרים באופן כרונולוגי, ושבמאמץ עריכתי מסוים היו יכולים להפוך בקלות לרומן שגיבורה אחת (גם אם בעלת שמות שונים) עומדת במרכזו. סיפוריה של קוגן אינם מלווים את הילדה, הנערה והאישה ריטה קוגן, אלא מלווים ילדה שהייתה למשוררת ולסופרת, ובכך מפקיעים את עצמם מהספציפי לכללי. והם מתארים בכנות ובהומור את הדרך הנפשית והפיזית שעברה כאדם יוצר, לפעמים בייסורים ממש.

על תמימות והתבגרות

בסיפורים הראשונים מציגה קוגן את מאשה, הילדה שנולדה בסנקט־פטרבורג והתגוררה שם יחד עם אימה וסבתה. אחד הסיפורים היפים בספר הוא זה שנתן לו את שמו, "ארץ סלע": מאשה יוצאת לחופשה בת כמה ימים יחד עם אימא שלה, שמשתייכת, כך מתברר, לאינטליגנציה של סנקט־פטרבורג, כדי לפגוש שם ידידים ממעמד חברתי דומה, שהגיעו גם הם יחד עם שני בניהם, אילקה וטיומקה, לחוף הים.

מהרגע הראשון מתחברים מאשה וטיומקה ומותירים את אילקה לבדו. הם קוטפים דובדבנים, שטים בסירה ומגיעים לארץ סלע, ארץ שחציה מציאות וחציה דמיון, ועיקר קסמה בכך שהם שומרים עליה מפני זרים, ובמיוחד מפני זר אחד – אילקה. הוא מצידו לא מוותר בקלות ונוקם בהם את נקמתו. זהו סיפור נעורים נהדר עם כל מה שצריך להיות בסיפור נעורים, ששורשיו נטועים במסורת סיפורי ההתבגרות של גדולי הסופרים: אהבה שאחריה אכזבה, ותמימות שבעקבותיה התבגרות.

מאשה, אימה וסבתה, הן שלוש בובות מטריושקה שחיות זו לצד זו, ונראה שמאשה מביטה בהן מתוך דאגה מסוימת, פן תהפוך בתחילה לאימה ואחר כך לסבתה. יחד עם זאת, נראה שנוכחותן מספקת לה הגנה וחמימות, גם אם חיי החומר שלהן עלובים למדי. הן מתגוררות בדירה קטנה שריחות טחובים ממלאים אותה, לובשות בגדים מהוהים ואוכלות אוכל דל. רק תשוקתה של האם ליופי, שאותה היא מבטאת בקניית חמישה פרחי ציפורן בעיצומו של החורף הצפון־אירופי בכסף שאין לה, מאירה מעט את דלותן.

האִם הורישה האם את תשוקת היופי הזאת לבתה? נראה שזוהי התשתית הראשונית בעיצוב דמותה של מאשה־אלינה־ויטה, שתהיה לאמנית ביום מן הימים. על כן לא ייפלא שבתום כל גלגולי השמות של הגיבורה, השם האחרון שבו היא משתמשת (ויטה) רומז לשמה של המחברת – ריטה. בפרפרזה על דבריו של צ'כוב, פרחי הציפורן האדומים שהביאה אימה של הגיבורה בליל חורף לדירה עלובה בסנקט־פטרבורג ייטעו בלב בתה את התשוקה ליופי ויפריחו את יצירתה של המחברת בחלוף כמה שנים.

הימים נגרעים והשמש מצלהבת

כמה נורא להיות הילדה החדשה בכיתת בית ספר תיכון בקריות, בנובלה "ככה וככה": אלינה ואימה הגיעו לארץ והן מתגוררות יחד עם אלכס, בעלה השני של האם, בדירת שיכון עלובה באחת הקריות. אף על פי שגם הוא איש משכיל, כנראה מרצה בטכניון, אלכס הוא אדם איום. הוא חסר התחשבות, צעקן, קמצן, ילדותי ועושה כל שביכולתו כדי להבהיר לאלינה ולסבתה שהן ישויות מיותרות בחייו. הוא אוסר עליהן להשתמש בטלפון, מזרז אותן כשהן משתמשות בשירותים וגוזל מאלינה חצי מהשכר המועט שהיא מצליחה להרוויח בהוראת שיעורים פרטיים.

הבית הזה, שבו מתגוררת אלינה עם אימה, עם אלכס ועם שתי אחיותיה הקטנות, בנותיהם של אלכס ושל אימא שלה, הוא מבצר של ניכור ואכזריות. צילו הכבד מוטל על דמותה של הגיבורה ועל מהלכיה בכל אשר תפנה, בתזכורת שהוא מספק לה לכך שפניה תמיד מועדות קדימה, כי אין לה לאן לחזור. אופן עיצובו של הבית הזה גורם לקורא לשאול את עצמו שוב ושוב מה היה אילו, מה היה אילו היה הבית הזה בית חם ומחבק, מה היה עולה בגורלה של הגיבורה־מחברת, והאם הייתה מגיעה להישגים שאליהם הגיעה ככותבת.

מעניין לציין שדווקא בנובלה הזאת, שהיא אחת היצירות הכואבות ביותר שקראתי, יש הבלחות של הומור, וגם הן מחברות את דמותה של אלינה ואת הרגישויות הלשוניות שלה למחברת, שלימים תהיה משוררת בעלת שם. בסוגריים אציין שקוגן היא בעלת לשון עשירה כל כך, עד שלא פעם ולא פעמיים היא שלחה אותי במהלך הקריאה למילון כדי לבדוק את משמעות המילים שהשתמשה בהן. אצל קוגן הימים נגרעים והשמש מצלהבת, ולעיתים נדמה שהשימוש שהיא עושה בלשון ראוותני ממש; היא מציגה את לשונה העשירה לקוראיה כמו אדם שצבר עושר אדיר במו ידיו, וכעת הוא מסייר עם רעיו בביתו המפואר ובליבו גאווה.

אבל כשהכיתה קראה את "בת הרב" של יעקב שטיינברג, הדברים נראו לה לגמרי אחרת. כמה התייגעה בפענוח משפט הפתיחה: "כשהגיעה שרה בת הרב לעשרים ושלש שנים, היתה כבר יגעת־נפש מהתראות עם חתנים, ומזוויות שפתיה התחילה להציץ בת־צחוק קלושה של רוגז, המצויה אצל בני אדם שחשו ימים רבים בשיניהם…".

… תחילה בדקה אלינה את המילה 'יגעת'. את 'יגעת' לא מצאה, אבל מצאה את 'יגע'. היה כתוב שזה עייף, תשוש. אז שרה היתה עייפה ותשושה. אבל ממה? מהתראוֹת? ההתראות היחידות שאלינה הכירה היו על סקאדים ברדיו, אז, במלחמת המפרץ. אולי בת הרב קיבלה התראות על חתנים כמו שמקבלים התראות על טילים? אף יותר הציקה לאלינה הסיומת של המשפט הראשון. 'אנשים שחשו… בשיניהם'. היא ידעה שלחוש זה להרגיש בעברית גבוהה. אבל מה הם הרגישו בשיניים שלהם? איך אפשר להרגיש בשיניים? שיניים זה לא ידיים ולא לשון. בעצם, היא ידעה איך אפשר להרגיש בשיניים. תמיד כאשר שמעה צליל של ברזל שורט זכוכית, או סוג מסוים של טוש מקשקש על נייר, או כשנגעה בקלקר, כאב חד היה עובר בשיניה. כאב עצבים, קראה לו בינה לבינה. אז לשרה המסכנה כאבו השיניים. לבה יצא אל שרה — היא ידעה כאב שיניים מהו, וגם את כאב תיקון שיניים הכירה היטב (עמ' 78).

מהטקסט הזה מבצבצת רגישות לשונית עמוקה, והיא בולטת שבעתיים דווקא על רקע העובדה שהגיבורה אינה מגיעה לפענוח מיטבי של הטקסט, מה שהופך אותו למצחיק כל כך. יתרה מזאת, מהשורות הללו עולה עולם חושני, שחוש המישוש והשמיעה מוצגים בו בפרוטרוט. הגיבורה של קוגן משתמשת גם ביתר חושיה בסיפורים ובנובלות בהמשך, ובעיקר בחוש הריח שלה, שלעיתים קרובות החוויה שהוא מספק לה גורמת לה עינויים ממש. הצירוף שבין התפיסה החושית המפותחת לעולם לשוני מפואר הוא מתכון נפלא לכתיבה טובה, והמתכון הזה מוכיח את עצמו באוסף הזה שוב ושוב.

סיפור דמיוני לחלוטין

היצירות בספר הן בעלות אופי שונה זו מזו. לא רק הגיבורה מחליפה בו את שמה, אלא גם הסיפורים השונים מעידים על ההתפתחות שחלה בה ככותבת, באמצעות כל מיני ניסויים שהיא עורכת. אם חלק ממנו מוקדש לטקסטים ביוגרפיים או ביוגרפיים למראית עין, יש גם כאלה שבהם נראה שהגיבורה נטמעת בתוך המחברת. בסיפורים הללו קוגן אינה מסתפקת בסיפור על אודות הגיבורה שלה, אלא מדגימה לקורא מה שנראה כמו ניסיונות ספרותיים.

שני סיפורים בולטים בכך במיוחד: האחד הוא "1994", שהוא סיפור מחווה לסרטי טרנטינו, בעיקר בסוף שהוא מספק; והשני הוא "סיפור דמיוני לחלוטין", שכבר משמו, בהנחה שהמספרת שלנו היא מספרת אמינה, ניתן להבין שלא היה ולא נברא, אלא הוא סוג של תרגיל בכתיבת סיפורי אימה. יש להודות שאלה תרגילים מעניינים, התורמים למורכבותו של הספר ולאופן שבו הוא מציג לקוראיו את התגבשותה של הגיבורה, שהיא כאמור בת דמותה של קוגן ככותבת, אבל הם פחות מצאו חן בעיניי מהסיפורים האחרים.

הסיפור החותם את הספר, "משחק ילדות", הוא סיפור מסקרן במיוחד. הגיבורה, שעכשיו שמה ויטה, פונה למטפלת אלטרנטיבית, טליה, שתכונתה העיקרית היא חוסר האתיקה שבה היא מתנהלת: היא מספרת לגיבורה על חייה האישיים ועל בעלה, קוראת לה "יקירה", מחבקת אותה ומאחרת למפגש ביניהן. בזמן שהיא מחכה לה, ויטה יוצאת לשוטט מעט בחצר הגדולה המקיפה את הבית שבו נמצאת הקליניקה של המטפלת ופוגשת שם בעלי חיים בכלובים: אוגרים, ארנבים, שועל וסוס. היא מאכילה את הסוס בקרואסון שנותר בתיקה וקושרת עמו קשרי ידידות.

האם ייתכן שהקשר עם הפראי, החייתי, האל־ביתי, הוא שמאפשר לה לצלול למעמקי נפשה בטיפול שהיא עוברת אצל טליה זמן קצר אחר כך? נראה לי שזאת אפשרות שכדאי לקחת בחשבון. הטיפול, מכל מקום, מבוסס כולו על שיטות שוויטה מפקפקת בהן: יותר משהן שיטות מדעיות יש בהן מתורותיהן של בעלות אוב ניו־אייג'יות. ואף על פי כן, הוא זה שמבהיר את הקשר בין ויטה למאשה, הילדה מלנינגרד, וקושר את קצוות הספר ליצירה אחת שהיא יותר מאוסף של סיפורים קצרים ונובלות.

"ארץ סלע" הוא ספר שהגיבורה שלו (מאשה־אלינה־ויטה) מלווה את הקורא עוד זמן רב אחרי סיום הקריאה. אני משוכנעת שעוד נכונו לקוגן יצירות נוספות בתחומי הכתיבה השונים, ומצפה לקוראן.

The post "ארץ סלע": סיפורים שמלווים אחרי הקריאה ומרימים את רף הציפיות לבאות appeared first on מקור ראשון.