יום לפני המפגש המתוכנן שלנו בתל־אביב, החדשות לא מותירות מקום להתלבטות. נגיף האומיקרון הופך ממחשבות שאפשר להדחיק לסכנה שמתפשטת במהירות ברחבי הארץ. בשיחת טלפון קצרה אנחנו מחליטים לצמצם פוטנציאל חשיפה ולפצל את השיחה שלנו לשני חלקים. החלק הראשון עובר לזום ואת מפגש ההשלמה נעשה פנים אל פנים בזמן הצילומים, שאותם אי אפשר להעביר למרחב הווירטואלי, למרבה המזל.

הקישור לשיחה נשלח, החלונית נפתחת ועל המסך מופיע השדר ועורך המוזיקה המיתולוגי יואב קוטנר. עוד לפני שאני מספיק להגיד "שלום קוטנר", הוא מסמן לי בגאווה לשים לב לתפאורה שמאחוריו – מדפים על גבי מדפים עמוסים בדיסקים ותקליטים.

המראה של אלפי תקליטים ודיסקים תמיד מפעים אותי מחדש, אבל בעיקר מרשימה מידת הלהט של קוטנר גם אחרי חמישה עשורים של עיסוק בתחום. להט רומנטי ששמור לנער בן 16 שהתחיל רק עכשיו את מסע הקסם המסתורי בעולם המוזיקה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202118_15_40-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לא שנדרשת סיבה מיוחדת לשוחח עם מאגר מוזיקה אדיר כמו קוטנר, אך העילה הרשמית שלשמה התכנסנו היא עונה חדשה ושביעית של "סיפורים במונו". במסגרת הסדרה שמתקיימת בבית אבי חי בירושלים, קוטנר יושב בכל שבוע עם זמרים וזמרות לשיחה אינטימית על הסיפורים שמאחורי הקלעים של האלבומים המיתולוגיים שלהם. כמו כל דבר בעת הזו, גם הסדרה נתונה לחסדי עקומות וגרפים של משרד הבריאות, ובינתיים הזום מחליף את הבמה.

"מבחינתי התקליט עצמו גורם למשהו שהוא יותר ממוזיקה. כשאני מחזיק אלבום שלם, אז יש כבוד לזה שמישהו החליט לחבר את השירים האלו ביחד, לעשות סדר – זאת יצירה. יש משמעות לעטיפה, למילים, לציורים"

"כמובן שהקורונה פגעה בעבודה שלי", מודה קוטנר, "בסדרות כאלו ובכלל אני מופיע הרבה בפני קהל. ועכשיו במשך שנה וחצי כל שבוע הייתי בזום. במפגשים על במה אתה יושב עם אמן ומשוחח, ומשהו מאוד מרכזי שם זה שהאמן מעניק ביצועים מיוחדים. אבל בזום זו לא אותה התחושה עד הסוף. לא מזמן עשיתי שיחה כזו עם יורם טהרלב ז"ל, ואין מה לעשות – זה לא אותו הדבר. אני יודע שזה המקסימום שאפשר לקבל בימים כאלו, וזה כמובן עדיף מכלום. לשמחתי, בעבודה המרכזית שלי ברדיו לא הרגשתי הרבה שינוי בגלל העניינים עם הנגיף. להפך – בגלל שאני לא יכול להגיע אל התחנה פיזית בניתי לי אולפן כזה קטן בבית, שהנה דרכו אפילו אנחנו מנהלים את השיחה הזאת".

והאמנים, יש טראומה שאתה מזהה אצלם מהתקופה הזאת?

"אני חושב שההשפעה של הקורונה תהיה בסוף חיובית. קודם כול מבחינת המוזיקה עצמה. מבחינה יצירתית הכוונה, לא מבחינת הביזנס. יש לי בן, אורי, שהוא נגן בס, אז אני יודע כמה זה פגע בהם, אבל זה עשה גם דברים טובים, נתן פרופורציות אחרות לחיים וגם למוזיקה. ההבנה שהעיקר בדבר הזה שנקרא מוזיקה הוא לעשות אותו לעומק, לצלול אל הדברים – לאו דווקא הופעה בקיסריה. היה בזה משהו של 'הצנע לכת' שאתה פתאום מרגיש שיש דברים גדולים ממך.

"אז אני מפריד בין הצד החיצוני של הדבר, ההופעות או המכירות של השירים שלך, לבין הצד היצירתי שדווקא הרוויח. בכלל, מתוך משברים הרבה פעמים יוצאים הדברים הכי טובים שאנחנו מכירים. יש הרבה דוגמאות מחו"ל של אלבומים שאנשים הקליטו בבית ויצאו להם דברים מדהימים. אבל יפה לראות גם את מה שקורה בארץ בתחום הזה. במיוחד כשזה מגיע מאמנים ותיקים. בעשייה של משהו שונה וחדש כשאתה אמן ותיק ומוכר יש משהו מרגש ומפתיע יותר מאשר אמן צעיר שמחפש את הפריצה שלו דרך כל מיני סגנונות ואופציות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/F080925NS38-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"נניח האלבום של שלום חנוך שנקרא 'הרצל לילנבלום'. אני לא יודע מה קדם שם למה. האם הרצון לעשות משהו מינימליסטי מראש או שזה בגלל אילוצי התקופה, אבל לדעתי זה אחד האלבומים הכי טובים שלו. אותו הדבר גם עם חוה אלברשטיין. חלק גדול מהאלבום האחרון שהיא הוציאה נוצר בכלל דרך הקלטות של פלאפונים בסגרים. יש גם הרבה צעירים כמובן שבין כה וכה עובדים בקטן כמו הילה רוח וקוסטה קפלן, שמראש לא נכנסים לאולפני ענק. לאלו זה לא עשה נזק מוזיקלי. ברור שכל אחד רוצה שהמוזיקה שלו תגיע לכמה שיותר אנשים – אבל הם בסך הכול נמצאים בתוך עולם שהיה קיים כבר מבחינתם".

עד הקצה

אז הבמה הפכה להיות חלק מהתעסוקה של קוטנר, אבל אין ספק שתחנת המוצא של הסיפור שלו היא הרדיו. המיקרופון, הכיסא וקונסולת הסאונד הם התפאורה של חללית־האם והמקום שבו הסיפור האישי והמוזיקלי של קוטנר נברא.

הוא נולד ב־1954 בירושלים, וכשהיה בן 14 עבר לפנימייה צבאית לפיקוד בתל־אביב. בין בני המחזור שלו אפשר למצוא את נוחי דנקנר וגבי אשכנזי. בגיל 18 הוא עבר תאונה קשה במהלך טיפוס הרים, שבעקבותיה איבד לחלוטין את הזיכרון ונאלץ ללמוד קרוא וכתוב מההתחלה. ואז הגיעה ההתנדבות לגלי צה"ל, כמקום שיקום. מהרגע ההוא ב־1974 ועד היום קוטנר שידר, ערך והפיק עשרות אלפי שעות שידור: תוכניות אישיות, תוכניות אירוח, ספיישלים וכל דבר שקשור בעולם המוזיקה.

"הרגשתי שאני חייב לתת ביטוי לאלו שהם לא המיינסטרים. יש בארץ הרבה אנשים שעושים דברים מדהימים, גם מבחינת הכתיבה, גם מבחינת המוזיקה. כן, מיליון הורדות ביוטיוב זה על הכיפאק, אבל איזו מוזיקה אתה עושה?"

במשך שנים עבד בגלי צה"ל, וגולת הכותרת הזכורה לרבים הייתה הסדרה שערך והגיש על הביטלס, "מסע הקסם המסתורי". בתחילת שנות האלפיים הוא הקים וערך במשך ארבע שנים את ערוץ המוזיקה בטלוויזיה. אחר כך חזר לרדיו לתוכנית אישית ברדיו תל־אביב והיום הוא משדר בגלגלצ ובמקביל ברדיו האלטרנטיבי "הקצה". המבוגרים מבינינו זוכרים לו כמובן גם את פינת המוזיקה ב"זהו זה" שתמיד הסתיימה כאשר הוא מקרב את האלבום שהמליץ עליו אל המצלמה עד שהתמונה הופכת לחשוכה.

"כן, ברור שאני מרגיש שהכלי העיקרי שלי בחיים זה הרדיו", מודה קוטנר, "ההופעות הרבות שלי בשנים האחרונות מול קהל הן רק התפתחות של הדבר הזה שאני מאוד אוהב לעשות –  להשמיע לאנשים מוזיקה. כשהתחילה הקורונה חזרתי לשדר מוזיקה ברדיו הקצה על כל מה שבא לי. נניח מרתון ג'ון קייל של 60 שעות. הרגשתי שאני חייב לתת ביטוי לאלו שהם לא המיינסטרים. יש בארץ הרבה אנשים שעושים דברים מדהימים, גם מבחינת הכתיבה, גם מבחינת המוזיקה. אני אומר את זה בלי לרדת על אף אחד, אבל זה רחוק מאוד מהתחנות שמשדרות את הלהיטים שהקהל אוהב. מיליון הורדות ביוטיוב זה על הכיפאק, אבל איזו מוזיקה אתה עושה? אני לא מתנשא – אני פשוט מחפש את הדברים האחרים. 'האחרים' לא חייב להיות איזה אמן פאנקיסט אוונגרד, אלא גם מישהו כמו זאב טנא שלא מושמע בפלייליסטים המקובלים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201810_50_33-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ממליץ, לא מבקר

נושא ההתנשאות הוא נקודה רגישה אצל קוטנר, שהקריירה שלו רצופה בביקורת על מוזיקה ואמנים. באחת הפעמים הראשונות שכתב ביקורת כזו הוא נשלח להופעה של הפסנתרן ריצ'רד קליידרמן. לטובת מי שלא מכיר, קליידרמן נחשב למי שנטוע עמוק מאוד בלב המיינסטרים, שלא לומר בלב הקיטש הדביק. "אז אני מגיע לאולם עם כל המטען הרוק אנד רולי שיש לי ואני רואה שם משפחה יושבת, לבושה במיטב מחלצותיה, עם דמעות של אושר. אז מי אני, עם כל הכבוד, שאגיד שזו מוזיקה גרועה? מאז אני ממליץ ולא מבקר.

"אני עדיין דבק באמת שלי ואני מקדם דברים שאני אוהב. אני רוצה להגביר את האור במקום להראות את החושך. הבנתי שיש לי את הכלים להתעסק בדברים שאני אוהב ולתת להם תמיכה ורוח גבית. מה שמאוד עזר לי כמובן הוא העובדה שלמרות שתמיד נחשבתי מחוץ למיינסטרים וקצת משוגע, המשיכו לתת לי את הבמה. ושמתי לב שאם אתה מספיק נודניק דברים יכולים להיכנס לקלאסיקות גם אם הם 'אלטרנטיביים'.

"אני מקבל תגובה מלהקה שאני מעריץ כמו כנסיית השכל שהם זוכרים לי את ההיכרות עם טום וויטס בזכות פינה ב'זהו זה'. אתה מבין כמה זה מדהים? זה לא שאני איזה גיבור שנלחם בשוחות. אני עושה את מה שאני אוהב, אבל זה חוזר אליי בצורה טובה".

אפרופו היציאה מהמיינסטרים, יש אצלך לפעמים תחושה של הכאה על חטא בכל מה שקשור למקום של המוזיקה המזרחית בקריירה שלך או בכלל בגלי צה"ל?

"תמיד התעניינתי במה שלא נחשב ללהיט הבטוח. אפשר להיכנס לדיון על המוזיקה המזרחית אבל בימינו אגב זה בכלל לא מזרחי, הכול מתערבב. הרבה דברים שהיום נשמעים מובנים מאליהם הגיעו מהחיפוש הזה של לעשות את הדברים שאני אוהב. אבל לא מתוך גישה חינוכית של 'אני אגיד לכם מה טוב ואתם תקשיבו'. נגיד, אם אני מגלה אמן בשם אהוד בנאי ואני מת עליו ומתחיל להשמיע אותו. ואז חברת תקליטים באה אליי ושואלת: 'בשביל מה צריך את זה? יש לנו כבר בנאי אחד'. סיפור אמיתי, ככה אמרו לי שיש להם כבר מאיר בנאי. היה גם מוזיקאי שאני לא רוצה להגיד את השם שלו ואמר לי: 'מה אתה משמיע את האהוד הזה? הוא לא מדייק בטונים שלו'. אז היה לי את הכוח להגיד 'אוקיי, אני משמיע את זה כי זה חשוב לי אבל יש מספיק תוכניות אחרות שישמיעו שירים אחרים'.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... e1642587093645-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... G_5764-e1642587093645.jpg 430w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

"מה שהיום משפיע זה הממסד לגמרי, לטוב ולרע. השדר הבודד פחות משפיע היום, גלגלצ כתחנה מאוד משפיעים, תחנות אחרות מאוד משפיעות עם הפלייליסטים שלהם. אישית בתכלס אין לי מעמד כיום. מבחינת ההשפעה שלי ברדיו אני מאוד בשוליים. לפני עשרים שנה אם אני הייתי מחליט שיש זמר חדש שאני אוהב הייתה לי היכולת להשפיע על המאזינים וגם על העורכים שסביבי".

"יש לי את הכלים להתעסק בדברים שאני אוהב ולתת להם תמיכה. למרות שתמיד נחשבתי מחוץ למיינסטרים וקצת משוגע, המשיכו לתת לי במה. ושמתי לב שאם אתה מספיק נודניק דברים יכולים להיכנס לקלאסיקות גם אם הם 'אלטרנטיביים'"

לא חסר לך להיות יואב קוטנר של התחנה הכי מושמעת בארץ? זה שיכול לשים את אבטיפוס שבע פעמים בתוכנית אחת ולהפוך אותם ללהקה הכי חמה בשוק?

"למה אתה לא מזכיר את רדיוהד? סתם. אני אפתיע אותך אולי, אבל אני ממש לא מתגעגע לתקופות שכן הייתי מרכזי בהן. הדבר הכי קשה בחיים זה לבחור. ברגע שיש לך עמדה משפיעה היה בזה גם הרבה קשיים ומצוקה שנגרמה לי. אתן לך דוגמה. באיזה שלב עשיתי סדרת דוקו בשם 'האלבומים'. היינו צוות שעבד ובחרנו בעונה הראשונה חמישה אלבומים ובעונה השנייה עוד חמישה אלבומים. 'המכשפות', 'נושאי המגבעת', 'כרמלה גרוס ואגנר'. אז היו בערך עשרה הרכבים שנורא שמחו ואהבו אותי, אבל מאה וחמישים איש ששנאו אותי ושאלו איך עשית עליהם, ועלינו לא. ויודע מה? הם צודקים. אם היה לי זמן וכסף הייתי עושה על כולם. אבל ברגע שאתה בוחר משהו, אוטומטית משהו אחר נזנח בצד ומקופח. היום אני משדר בתוכניות קצה שבהן אני יכול להשמיע דברים שאני אוהב אבל אין להם השפעה אמיתית על קריירה של בן־אדם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01721_24_00-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אנלוגי בעולם דיגיטלי

אתה רואה מישהו כמו דידי הררי מקבל את החיבוקים אחרי כל השנים והשינויים. זה לא עושה כלום?

"דידי תמיד היה הרבה יותר משפיע ממני מבחינת כמות והקהל הרחב, תמיד. הוא הלך על הקו המוזיקלי שהוא אוהב וכנראה זה הקו שרוב העם אוהב, אבל זה לא מה שאני אוהב. האג'נדה שלי הייתה להשמיע את הדברים היותר נסתרים מהאוזן, ושלו הייתה להשמיע להיטים. אבל אספר לך סיפור אמיתי. כשפול מקרטני הגיע לארץ הייתה לי תוכנית אישית קטנה ברדיו תל־אביב, 'האיש הקטן מהרדיו'. ואז הגיע שמעון אלקבץ לנהל את רדיו תל־אביב ואמר שאם יש שיר שהוא לא מזהה אותו תוך ארבע שניות – הוא לא רוצה אותו בתחנה, וככה מצאתי את עצמי מחוץ לתחנה.

"בכל מקרה, מקרטני הגיע לישראל ואמר שהוא מוכן להקדיש ריאיון לתוכנית אחת ברדיו הישראלי. ואני,  שבאמת עשיתי קילומטראז' ביטלס יותר אולי מכל אחד אחר בסביבה, פניתי אל יחסי הציבור כדי להיות זה שמראיין את מקרטני. האנשים שלו החליטו שהוא ילך להתראיין אצל דידי הררי כי יש שם יותר רייטינג. תמיד הוא דיבר לקהל רחב יותר, גם בגלל ההומור, אגב. אבל אני ממש לא אומר שזה לא טוב. יש עוד אנשים שעושים דברים מעולים עם אג'נדה כמו שמעון פרנס והיוונים. אבל אני בוחר במשהו אחר".

אגב שינויים, אתה מהאנשים שמפחדים מטכנולוגיה משתנה? בכל זאת, בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי.

"אני חושב שבתור אחד שנמצא בעניין הזה מאז התגייסתי לגלי צה"ל, אני ממש מודע לקשר ההדוק שבין הטכנולוגיות להתפתחות של המוזיקה. מהמצאת המחשב שהיה בהתחלה רק משהו להקליט עליו והפך לכלי נגינה בפני עצמו. הדברים האלו לא מפחידים אותי, תפתח רגע את הווטאספ שלך. אני שולח לך סרטון שלי ב־1982 מציג בפעם הראשונה את הקומפקט דיסק בתור המצאה חדשה. לימים גם הייתי הראשון ששידר בקומפקט וב־MP3 ובסטרימינג. אני לא מפחד מזה.

"אבל יש משהו בעייתי בקדמה הזו – ואני אומר את זה בתור מי שהבן שלו יונתן ניהל את ספוטיפיי ישראל. זה מאוד נוח ושימושי שלא צריך כבר 'להשיג' תקליט, ושלא צריך לחכות שאיזה חבר יגיד לך מי שר כי תוך שלוש שניות אתה יכול לזהות את השיר באפליקציה. אז ברור שהיום קל יותר לרכוש ידע ומוזיקה, אבל מבחינתי התקליט עצמו, הפיזיות שלו, גורם למשהו שהוא יותר ממוזיקה. כשאני מחזיק אלבום שלם, אז יש כבוד לזה שמישהו החליט לחבר את השירים האלו ביחד, לעשות סדר – זאת יצירה. יש משמעות לעטיפה, למילים, לציורים. זה אולי רומנטי ומיושן אבל זה חסר לי גם ברמת המידע.

"בסטרימינג אם אתה פותח את 'אייבי רוד' של הביטלס אתה רק שומע מוזיקה. הפרטים שמאחורי האלבום יהיו רלוונטיים רק למשוגעים לדבר שממשיכים 'לעבוד בזה'. באלבום פיזי אתה מיד רואה מי כתב ומי הלחין. מי עשה את העיבוד ומי ניגן. ואין את זה עכשיו בכל הספוטיפיי למיניהם. בשבילי הדבר הזה מאוד חשוב – ולא רק כעורך מוזיקלי".

 השאלה היא, ואני כמובן כותב את זה בצער, את מי זה מעניין היום?

"המוח שלנו באופן אוטומטי עובד על הקשרים. כל הצד הזה שלא קיים במוזיקה היום חסר מאוד. מי, מתי, למה, איך, איפה – זה לוקח אותך מחשבתית גם למקומות אחרים ולהמשיך לחקור. בתוך המהפכה שאנחנו עוברים ובריצה המטורפת הזאת חשוב לעצור ולהיזכר בעוד משהו. אני לא רוצה להשתמש במילים מפוצצות כמו ערכים אבל אתן לך דוגמה מעולם אחר.

"בווייז אתה משתמש? גם אני. ואני מופיע הרבה ברחבי ארצנו ואני נניח רואה שיש לי הופעה ב'תלמי משהו' ואתה קולט שאתה יודע איך להגיע רק כי הווייז לוקח אותך, אבל אין לך מושג באמת איפה אתה. אני אגיד לך משהו שנשמע אנכרוניסטי, אבל אני אוהב לראות על מפה מסביב איפה הייתי. זה משנה את כל התמונה כשאתה קולט שהיישוב משקיף על X או על Y. עכשיו שוב, אני לא שמרן אבל כן בעד לזכור מי כתב את השיר ומי הנגנים ומתי זה קרה. זה סופר חשוב כדי להבין התפתחות. כדי להבין כמה גאון היה ג'ימי הנדריקס כשניגן ככה כבר ב־1969.

"אני לא זוכר ממרום שנותיי תקופה כזאת מטלטלת, שינויים כל כך קיצוניים בקצב כזה. הרבה פעמים לאמנים ומוזיקאים הקצב הזה כל כך מטורף, הצורך להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק, ואני רואה כמה אנרגיה נשאבת מהם כדי ללמוד את הטכנולוגיה החדשה. אז צריך ליהנות מזה, להשתמש בזה, אבל לזכור גם את הערכים הישנים. ברור שאמן מעדיף שישמעו אותו כמה שיותר, אבל עובדה שרוב האמנים לא עובדים במתכונת של סינגל אלא עדיין כאלבום. גם להם זה חשוב, זה חלק מהעניין".

"באיזה שלב עשיתי סדרת דוקו בשם 'האלבומים'. בחרנו בעונה הראשונה חמישה אלבומים ובעונה השנייה עוד חמישה אלבומים. אז היו בערך עשרה הרכבים שנורא שמחו ואהבו אותי, אבל מאה וחמישים איש ששנאו אותי ושאלו איך עשית עליהם ועלינו לא. ויודע מה? הם צודקים"

שיר המעלות

וידוי קטן – אחת ההתלבטויות הקבועות בראיונות היא העלאת נושא הזיקה למסורת היהודית ולדת בכלל. מצד אחד הפלטפורמה של מקור ראשון מביאה איתה מחויבות כמעט אינסטינקטיבית לא לפסוח על המקומות האלו. מצד שני יש לעיתים משהו מאולץ בשיח הזה, שבו אמנים צריכים להיזכר ברגע שבו הניחו תפילין או בפעם ההיא שהדליקו נרות שבת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201609_26_25-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בהכנות לשיחה הזו הדילמה הייתה אפילו כפולה. מצד אחד – מה סביר יותר מלרצות לנצל את ההזדמנות להבין מאדם שבאמת ראה ושמע הכול במוזיקה המקומית מה דעתו על הגל האמוני שכבש את המיינסטרים. ומצד שני קוטנר מעולם לא היה מאלו שדחפו וקידמו את השפה המוזיקלית של אמנים כמו ישי ריבו, חנן בן־ארי או יונתן רזאל.

במכוון או שלא, השיחה מגיעה לשם דווקא מצידו. רגע אחרי שאנחנו מדברים על מערכת היחסים שבין השדר באולפן לקהל שמאזין, הוא שולף סיפור שיכול היה להופיע בעמוד האחורי של עלון השבת של חב"ד.

"אחד הטקסטים הכי חשובים לי בחיים זה שיר המעלות", הוא מתחיל לשיר, בלחן הקלאסי של יוסל'ה רוזנבלט. "אחרי הפציעה שלי שלחו אותי לעבוד כמה חודשים במשביר לצרכן בירושלים במחלקת התקליטים. והיה מגיע לשם איש מבוגר, שעבד שם בניקיון והיה איש מסכן ששׂם תמונות של המשפחה שלו שנספתה בשואה על פח הזבל. הוא היה מגיע אליי כל פעם ומבקש אם אני יכול לנגן את שיר המעלות של החזן קוסביצקי. אחרי כמה שנים, יום אחד אני מסתובב בתל־אביב ושומע משפחה שרה את שיר המעלות וכן זה היכה בי. וביררתי קצת עם אנשים שמכירים אותי לפני הפציעה והתברר לי שבפנימייה הצבאית כל יום שישי היו שרים את שיר המעלות במנגינה הזאת, וכנראה זה ישב אצלי במקום עמוק. עכשיו כל יום שישי אנחנו שרים את זה בבית".

עכשיו זה מחייב אותי לשאול אותך על המוזיקה היהודית החדשה.

"בתוך הגל הזה אני רואה כל מיני סוגים. בשנים הראשונות, לפני שזה הפך להיות 'גל', היו שני סוגים של מוזיקה: פופ ישראלי כמו צמד רעים וקרליבך, וסוג אחר שהפך את זה למסחרה, בלי שמות. כשהמוזיקה עצמה לא מעניינת זה לא שווה לי את זה. אני צריך מוזיקה טובה – לא משנה אם הטקסט הוא מאתמול בערב, מהתנ"ך או מהחיים. אז עד לגל החדש היו שירים אמוניים שאהבתי, אבל תמיד הייתה לי רתיעה מדברים שנשמעו לי מסחרה או סתם מעצבנים מבחינה מוזיקלית. בגל האמוני הזה היה לי קל להתחבר לאנשים שאהבתי אותם לא בגלל הצד הדתי כמו מאיר, אביתר ואהוד בנאי. אלה  אנשים שהמוזיקה שלהם מדברת אליי. וכשהם מתחילים לשיר בסגנון הזה כחלק מחיפוש השורשים שלהם אז זה נהדר בעיניי. אני מודה שקל לי  יותר להתחבר לדברים שבאופן טבעי הכרתי קודם.

"אני לא יכול לנתק את האהבה שלי למוזיקה מהיכרות עם האנשים. יש אנשים שאני מרגיש שאני אוהב אותם ובעדם ולכן אני אלך איתם בהגזמה – קצת כמו קבוצת כדורגל, באש ובמים. אתי אנקרי, עוד לפני החזרה בתשובה נשביתי בה. המוזיקה שלה עכשיו ממשיכה להיות מופלאה, אבל כן מעציב אותי קצת שהיא לא רוצה להופיע בפני גברים או לא לוחצת יד. זה כואב לי, אני לוקח את זה נורא אישי. עם אביתר בנאי היה לי משהו יפה. הכרנו אותו מזמן, הוא גר ממש לידנו בתל־אביב. אחרי החזרה בתשובה הוא בא לבית אבי חי עם עוזר, ואני הגעתי עם אשתי. ואז באופן ספונטני אשתי לוחצת לו את היד ואביתר לוחץ לה חזרה. העוזר שהיה איתו הסתכל בחשש על הרגע הזה, אבל אביתר אמר לו שעדיף שהיד לא תישאר באוויר. את הדור החדש של ריבו ורזאל לא הכרתי אישית, אז ההתייחסות למוזיקה יותר עניינית. שיר טוב אני אוהב ושיר לא טוב – לא יהיה לי רגש כלפיו. זה נכון למוזיקה יהודית וזה נכון לכל מוזיקה ששמעתי אי פעם ושאשמע בעתיד".

The post העולם על פי קוטנר appeared first on מקור ראשון.