באמצע הריאיון שמתקיים בחוות רימון בנגב הצפוני, ניר אמיתי עוצר לרגע ומפנה את המבט שלי לכיוון דרום. "אתה רואה את החורבה הזאת על הגבעה עם הטרסות? זה היישוב רימון מלפני אלפיים שנה. בתקופת המשנה היה שם יישוב יהודי פעיל, ועד היום מצויים שם שרידי בית הכנסת שפונה לירושלים. בכל פעם שיש לי דילמה בדרך, אני מסתכל לשם ושואל את עצמי לרגע, האם אני ראוי? האם אני ראוי להם?"

אמיתי (36) נולד וגדל בקיבוץ להב הסמוך, שם הוא מתגורר גם היום. הוא קצין ומפקד לשעבר ביחידה מובחרת ולפני כשנה המיזם הייחודי שלו – חווה חקלאית טיפולית לנוער בסיכון – הפך למציאות. הוא הקים את חוות רימון עם הצוות שגיבש ובתמיכת ההמונים שהשתתפו בפרויקט ההדסטארט שפתח, ואליו עוד נחזור בהמשך.

אנחנו יושבים על סלע גדול בכניסה לחווה, בפינה שמחזירה אותנו שש שנים לאחור ולמעשה במידה רבה גם לתחילתו של הסיפור. "זו פינת ההנצחה. זה עץ זית לזכר שימי רוימי ז"ל ושם זה עץ אלון לזכר אלון בקל ז"ל, שניהם נרצחו בפיגוע. שימי ממש מת לי בידיים".

זה קרה בצהרי יום שישי, ב־1 בינואר 2016. מחבל נכנס לפאב "הסימטא" בתל־אביב ופתח בירי קטלני, בשעה שאמיתי וחבריו ישבו במקום.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 50101MA01-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ישבת עם אלון ושימי?

"כן. את אלון לא הכרתי, שימי היה חבר שלי. מצאתי את עצמי זוחל שם בין הזכוכיות, מסביבי צעקות, יריות ודם. היריות ממשיכות ואני זוכר את עצמי מגיע שם לתוך איזה חדר ומשלים עם המוות, רואה את א־לוהים ואז בבת אחת מתחיל להיות איש מאמין. עשיתי החייאה לשימי ורצתי לבית של חבר, שם החבאתי לפני כן את האקדח שלי כי יצאתי לשתות בירה, לבלות. הכנסתי את המחסנית, רצתי ברחוב דיזנגוף עם כדור בקנה כשכולי מלא דם. אחר כך כעסתי מאוד על עצמי שלא הצלחתי להציל את שימי. זו באמת הייתה תקופה קשה. הפיגוע היה ביום שישי וביום ראשון בבוקר כבר חזרתי לצבא. שלוש שנים אחר כך התחיל לכאוב לי הלב".

מה היה עד אז? הדחקה?

"כן".

ואיך מתמודדים עם כאב הלב הזה?

"לשמחתי יש לי חבר טוב מאוד מעפרה שהיה איתי בצבא, והוא אמר לי אז 'שמע, יש איזה ספר שנקרא מסילת ישרים, אני מוכן פעם בשבוע לעשות איתך לימוד'. התחלנו ללמוד יחד את הרמח"ל".

"מצאתי את עצמי זוחל בין הזכוכיות, מסביבי צעקות, יריות ודם. היריות ממשיכות ואני זוכר את עצמי מגיע שם לתוך איזה חדר ומשלים עם המוות ורואה את א־לוהים"

איך הגבת להצעה הזאת שלו?

"הייתי פתוח לזה לגמרי. התחלנו ללמוד יחד ואז ראיתי שם את המשפט 'שימו לבבכם על דרככם'. מהניתוח ומהפירושים הבנתי שיש את הדרך של הלב שלך, ויש את הדרך שאתה הולך בה פיזית. אם אין ממשק בין הדרכים האלו – יכאב לך הלב. הבנתי שהצבא היה תקופה משמעותית, 16 שנים וחצי של סיפוק מדהים ותרומה גדולה, עכשיו אני מאמין שא־לוהים השאיר אותי בחיים ואני צריך למצוא את התפקיד והייעוד שלי".

קצת אחר כך הגיעה הקורונה ואמיתי מצא את עצמו בזמן המוקדש לחשיבה. "היה לי איזה חודש בבית וניסיתי לחשוב למה א־לוהים בחר שהכדורים ישרקו לי ליד הראש וליד הבטן והרגליים ולא יפגעו? כולם סביבי נפגעו. הבנתי שאני לא אמור להיות בצבא, אבל מה כן? ישבתי בבית והייתי הולך לישון בכל לילה רק בארבע לפנות בוקר".

על מה חשבת?

"נזכרתי בילדוּת שלי, שמאוד אהבתי שדות ואת המרחב הפתוח, וגם מתוך זה שאני טבעוני אמרתי שאני רוצה להקים חווה חקלאית אקולוגית. זה המרחב שלי, המקום שימלא לי את הלב. לעשות חקלאות אחרת שלא פוגעת במקורות המים, שלא מרססים בה, לא משתמשים בדשנים כימיים, לא פוצעים את האדמה. אבל זה לא הספיק לי. הדבר השני שנזכרתי בו במהלך החשיבה הזאת הוא שבמהלך הדרך הפיקודית שלי דווקא אהבתי את החיילים שאתגרו אותי, החיילים שהקשו עליי".

כי מה היה שם?

"כי האתגר ההתחלתי עם אותם חבר'ה הוא אדיר. אחד מהם התקשר אליי שנתיים אחרי שנפרדו דרכינו ואמר לי שבזכות זה שהצבתי לו קווים אדומים והראיתי לו את הדרך ונתתי דוגמה אישית אז היום כבר אין לו התקפי זעם והוא התחיל ללמוד. זה שווה הכול. לעשות תהליך של הצלחה עם בנאדם שהיה מאוד בהתנגדות זה מדהים. מי שקל לו – לא צריך אותי. התרגשתי מאנשים שהצלחתי לעזור להם והרגשתי שהייתי עבורם נקודה חיובית בחיים. בסוף הם אלה שבוחרים לעשות את התהליך".

אחרי הפיגוע התנדב אמיתי בעמותת עלם. "נמשכתי לעשות עוד משהו. התנדבתי בעמותה ומאז אני כבר שש שנים בקשר עם נער מדהים שעבר חיים לא פשוטים. בהמון השקעה שלו הוא התגייס לצה"ל וסיים שירות, היום הוא לומד. ואמרתי בואו נעשה דבר כזה, רק עם שלושים־ארבעים חבר'ה בשנה. במקום הזה, בחווה".

"זה מקום שאם אתה לא מגן עליו 24 שעות, יהרסו אותו. אנחנו פה במאבק ממש. באחד מלילות שבת ישבתי עם אשתי והגיעה חוליה של חמישה חבר'ה רעולי פנים על באגי. התחלתי לרדוף אחריהם עד שהם עפו מפה. אין פה שנייה של נחת"

שיחות בכרם הענבים

בנקודה הזו יצא אמיתי לגיוס צוות, לעבודת מחקר ושטח ולגיבוש אופי החווה במטרה להבין מי אוכלוסיית היעד. "פתחנו את דו"ח מבקר המדינה לשנת 2020 וגילינו שיש המון נערים ונערות בדרום שאין להם מענה. יש פנימיות לנוער בדרום וכשיש בעיה בבית שולחים את הנער לפנימייה, אבל אין כמעט שום מסגרת יום, ובטח לא מסגרת שדומה לחווה שלנו. אנחנו רוצים לשמש פתרון שלב אחד לפני שמוציאים מישהו מהבית".

מה היתרונות של מסגרת יום לעומת פנימייה?

"פנימיות בחלק מהמקרים זה דבר מדהים, אתה עוטף את הנער או הנערה במעטפת מסוימת, הוצאת אותו מהסביבה שלו, אבל אז הוא חוזר לשם ויש את ה'בום'. במסגרת יום אנחנו לא מוציאים אותו מהבית, הבית לפעמים מאתגר אבל הוא נשאר בו. זה כמו שהנער הולך בתוך שביל בוץ, במגפיים. אני לא שולף אותו מהבוץ, שם אותו על משטח נקי ואז מחזיר אותו לבוץ. במסגרת יום הוא יוצא מהבוץ לאט־לאט, בתהליך סיזיפי של שנה או שנתיים. זה הרעיון. אנחנו מכוונים לחבר'ה בני 15 עד 18 שנשרו מהמסגרת ושלא לומדים. כשנער לא לומד ולא נמצא בשום מסגרת, הדרך משם לדברים פחות חיוביים היא קצרה: התנהגויות הרסניות, עוברות חוק, בשולי חוק. ואנחנו רוצים להיות ההזדמנות לאותם חבר'ה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6_36_36-3-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך בונים את הצוות?

"מחפשים את האנשים שמתאימים ללב ולדרך. כל בן אדם שנמצא פה נבחר בקפידה אחרי שרואים שהוא מתאים ללב ולרוח של המקום. בסוף אנחנו משלבים בין חקלאות, עבודת אדמה, חינוך, דוגמה אישית, משפחתיות, קהילתיות, אהבה, אהבת הארץ. יש פה הרבה תחומים שבאים לידי ביטוי. אחרי תהליך גיבוש ותכנון של כמעט שנה עלינו לקרקע התחלנו לבנות, תוך כדי שאנחנו מתייחסים כמובן לשנת השמיטה ולכן היינו חייבים לנטוע ולשתול מראש".

אחד האתגרים שהמיזם מתמודד איתם הוא מימון כספי ותפעול של חווה חקלאית־חינוכית על כל ההוצאות הגבוהות הכרוכות בכך. "משרד הרווחה איתנו ואנחנו מקווים שבקרוב יחל שיתוף פעולה עם משרד החינוך. בגלל שאנחנו מסגרת יום ולא פנימייה, התקצוב נמוך מאוד לכל נער וגם לוקח זמן לכסף להגיע. בפועל, המקום הזה הוקם על ידי עם ישראל, על ידי הציבור. בהדסטארט יש לנו מיליון שקל שברובו השתמשנו כדי להקים את המקום, לגייס את הצוות ולקנות את כל הציוד.

"זה כמו שהנער הולך בתוך שביל בוץ במגפיים. אני לא שולף אותו מהבוץ, שם אותו על משטח נקי ואז מחזיר אותו לבוץ, כמו שקורה עם פנימייה. במסגרת שלנו הוא יוצא מהבוץ לאט־לאט, בתהליך סיזיפי של שנה או שנתיים. זה הרעיון"

"היעד שלנו הוא להגיע למיליון וחצי שקלים,  ואני קורא לציבור לתמוך ולהשתתף – יש מי שנותן שלושים שקלים ויש תורם שתרם לנו חצי מיליון. כ־2,500 איש שאת רובם אני לא מכיר, נכנסים, מתרגשים. ביחד נמשיך לחזק ולהגדיל את המסגרת הזאת".

עד עכשיו נקלטו בחווה שמונה בני נוער שמגיעים בכל בוקר ועובדים עם הצוות. תהליך ההקמה הראשוני של החווה הסתיים, ואמיתי צופה שעד הקיץ יתאפשר לחווה לגדול ולקלוט יותר נערים ונערות, כשהיעד הוא שלושים בשנה.

מה בני הנוער עושים בפועל? איך נראה יום בחווה?

"אנחנו מגיעים בשבע בבוקר ועושים פתיחת יום, מחלקים משימות ופשוט עובדים בחקלאות: בכרם הענבים, בגן הירק, עבודות תחזוקה, צביעה, תיקונים, סיקול אבנים, קטיף, שתילה. בסביבות תשע מתכנסים לארוחת בוקר ואז עובדים עד הצהריים. בסוף היום יושבים יחד לסגירת יום, מתכננים את יום המחרת ומתפזרים לבתים. בהמשך נבנה פה כיתה כדי שיהיה מענה לימודי שנותן שעות לימוד או ממש אפשרות לבגרות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6_36_35-2-min-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מה החלום של הנערים שמגיעים אליכם?

"יש לנו נער שאומר עכשיו שהחלום שלו להיות מהנדס בניין, אחר אומר שהוא חולם להיות ביחידה מובחרת, ויש מי שפשוט רוצה חיים נורמטיביים. כל אחד והחלומות שלו. אני רואה את החבר'ה האלה והם פשוט מהממים ומוצלחים וחכמים. נוצר מצב במהלך חייהם שפשוט הסיט אותם. לפעמים קשה להם לראות את הטוב ולא קל להם להעריך את עצמם ולראות כמה הם טובים".

השיח הרגשי הזה קיים?

"בטח, כשאתה עובד עם חבר'ה בכרם ענבים, השיחות הופכות לעמוקות. אחד הנערים סיפר שעד שהוא הגיע לחווה הוא היה בטוח שכל האנשים בעולם רעים. תחשוב איזו תחושה נוראית זו להסתובב בעולם ככה. בני הנוער באים לפה ואנחנו מדברים איתם בגובה העיניים, מעריכים אותם ונותנים להם אחריות. כל אחד מהם מקבל שכר לפי חוק העסקת נוער. דבר יפה שמתקיים כאן זה 'התהליך השלם': מהרגע שנער שתל את העגבנייה וטיפח אותה ועד לשוק האיכרים שאנחנו רוצים לקיים פה בימי שישי".

"אחד הנערים סיפר שעד שהוא הגיע לחווה הוא היה בטוח שכל האנשים בעולם רעים. תחשוב איזו תחושה נוראית זו להסתובב בעולם ככה. הם באים לפה ומדברים איתם בגובה העיניים, אנחנו מעריכים אותם ונותנים להם אחריות. כל אחד מהם מקבל שכר לפי חוק העסקת נוער"

ערים בלילה

לצד אתגר גיוס הכסף והמשאבים, מתקיים מאבק מתמשך במבקשי הפרוטקשן בדרום הפרוע, שלא פסחו על החווה החקלאית. "מדובר בפורעי חוק שמנסים לסחוט אותנו ומאיימים לשרוף פה הכול", מספר אמיתי. "הם כבר גנבו גדר, בזנטים ומצברים. אנחנו לא מוותרים להם ואנחנו אומרים בפה מלא – לא נשלם לכם ולא ניתן לכם לסחוט".

זה אתגר שעליכם להתמודד איתו ברמה היומיומית?

"כן. זה מקום שאם אתה לא מגן עליו 24 שעות יהרסו אותו. אנחנו פה במאבק ממש. באחד מלילות שבת ישבתי בלילה עם אשתי והגיעה חוליה של חמישה חבר'ה רעולי פנים על באגי. אתה רואה שהם מחפשים. יש להם פנס כזה גדול והם מאירים עלינו. הארתי עליהם בחזרה והתחלתי לרדוף אחריהם עד שהם עפו מכאן. התקשרתי למשטרה והגיעה ניידת אבל זה כל הזמן. אין פה שנייה של נחת.

"מצד שני, בדואי שהיה כאן אמר לי משהו מרגש. ביקשתי ממנו להסביר לי מה הסיפור שלו, איך הוא מגדיר את עצמו. והוא אמר לי: 'אני בדואי ישראלי' ואז הוא מצביע על דגל ישראל והוא אומר: 'זה הדגל שלי, אני נאמן למדינה הזאת ואני אוהב אותה'. הוא ריגש אותי מאוד. אנחנו מכבדים ומעריכים את מי שאוהב את הדגל ומקיים את החוקים ואת מי שמוכן להיות נאמן למדינה הזאת. אנחנו נאבקים במי שמתנגח בחוק ועושה פה הפרות סדר, זורק אבנים ומסכן חיים. אין מה לעשות – אנחנו חיים בסביבה שהיא מאוד מורכבת".

יש גיבוי וסיוע להגנה על המקום במצבים האלה? מה הכלים שיש לכם?

"המשטרה עוזרת לנו מאוד, בסיורים ובמודיעין ובכל דבר. ממפקד המחוז ועד מפקד המרחב – כולם עוזרים לנו בטירוף. גם 'השומר החדש' איתנו. ואנחנו פשוט יושבים פה ושומרים בלילות, ערים כל הלילה. ממש עכשיו ישן פה אחד החבר'ה שלנו ששמר כל הלילה. אנחנו לא מוכנים לשלם פרוטקשן. אני צריך שהם יגנו עליי מפניהם? חס ושלום. לא יקרה".

למרות המציאות המורכבת הזו והאתגרים שבדרך, החווה והעשייה שלה מצליחות לשבות בקסמיהן כל אחד שנכנס דרך שביל העפר. "אחד הדברים היפים במקום הזה הוא החיבורים שנוצרו פה בין קיבוצניקים של השומר הצעיר לבין קהילת היישובים הדתיים שבסביבה, תלמידים מישיבות תיכוניות שבאים לעזור, מושבניקים, עירוניים. כל עם ישראל, ואין כאן הבדלים. ישב פה לפני שבוע יו"ר מרצ לשעבר חיים אורון, וישב פה גם זבולון כלפה שהיה חבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי. בוא נגיד שפוליטית יש ביניהם מעט מאוד הסכמות אבל שניהם באו לעזור כדי שהמקום הזה יצליח. לשניהם אכפת מהנוער שלנו. הם היו פה בשביל אותה מטרה: הנוער, העתיד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6_36_40-2-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אני אסיר תודה על שאני חלק מהעם המדהים הזה, וחלק מהמדינה הזאת. יש לא מעט מחלוקות אבל בסוף כמו שזבולון כלפה אומר לי: 'רב המאחד על המפריד'. בוא נשים את הזרקור על המאחד, במקום כל מיני גורמים שרוצים להפריד בינינו. אני יכול להגיד 'אני קיבוצניק ומה לי ולבנאדם מבני־ברק שלובש שחורים' אבל לא, אנחנו אחים. הגורל שלי תלוי בו והגורל שלו תלוי בי. כשאני רואה שאנחנו מאוחדים אין שום כוח ושום פרוטקשן ושום איראן שיכול עלינו. חיייבים להתאחד, זו הקריאה שלי".

להשתתפות בפרויקט ההדסטארט – לחץ כאן

The post החווה החקלאית שמגדלים בה חסות לצד תקווה גדולה appeared first on מקור ראשון.