בשנתיים האחרונות הילדים שהו מעט מאוד בבית הספר, ועם הרבה הפסקות ושינויים לא צפויים. הצוות משתנה תדיר בגלל בידודים, נכנס מושג הלמידה מרחוק, למידה היברידית ומה לא… כל אלו גורמים למסגרת שהייתה מרכזית ויציבה בחייהם של ילדינו להיות מקום הרבה פחות בטוח. אחת התוצאות הרווחות והמאתגרות ביותר של המצב הזה הוא ילדים שלא רוצים ללכת לבית הספר. נשירת ילדים ממסגרות לימודיות עלתה באחוזים מאד גדולים בשנתיים האלו, כשהכוונה בנשירה היא לא בהכרח לילד שיצא מהמסגרת אלא למנעד רחב של התנהגויות שנע בין נשירה סמויה ועד נשירה גלויה של ילדים שהפסיקו ללכת למסגרת בכלל.

נשירה סמויה זו תופעה רחבה שמדברת על ילדים שמגיעים לבית ספר בתדירות כלשהי, אבל למעשה מנותקים מהיבטים שונים של בית הספר – פערים לימודיים, חוסר ריכוז מתמשך, היעדרות משמעותית, חוסר תקשורת עם מורים או תלמידים ועוד. נשירה סמויה נגרמת לעיתים מכורח הנסיבות כמו ילד שעובר מבידוד לבידוד או מתמודד עם אתגרים בבית או אתגרים בריאותיים שלא מאפשרים לו להיות פנוי ללמידה והשתלבות במסגרת בית הספר. לעיתים נשירה נגרמת ממצב נפשי או חברתי שמקשה על הילד להרגיש שייכות לבית הספר. עד הקורונה נשירה על כל גווניה התקיימה בעיקר בגילאי חטיבה ותיכון, אבל הקורונה הביאה את אתגרי הלמידה, החברה והנפש גם לילדים צעירים יותר, וכן למגוון רחב יותר של ילדים – גם כאלו שהנתונים הסוציאליים והאישיים שלהם פחות התאימו כביכול לפרופיל של ילדים נושרים.

הורים רבים מכל גווני האוכלוסייה מתמודדים עם ילדים שלא רוצים ללכת לבית ספר (ואפילו לגן) באופן קבוע או לעיתים תכופות יותר מבעבר. רוב ההורים מרגישים קרועים מול המצב הזה. מצד אחד, הם מבינים את הילד ואת הקושי ללמוד ולהשתייך בתוך מסגרת לא מאורגנת. מצד שני, הם רוצים לשמור על שגרה ועל נורמליות גם עבור הילד וגם עבור עצמם. הטיפול בנשירה סמויה הוא מורכב ותלוי בכל מיני גורמים כמו הקושי הספציפי של אותו ילד וההתאמה שלו לבית הספר על כל מה שכרוך בכך – אנשי צוות, שיטת לימוד, חברים, שיתוף פעולה בין ההורים לבית הספר וגורמים נוספים. ובכל זאת אפשר לעזור לכל ילד למצוא את הדרך לחזור למסלול הלימודים למרות הקושי הגדול.

השלב הראשון והחשוב הוא לקרוא לילד בשמו, להבין שהקושי של הילד זה לא משהו רגעי או מצב רוח אלא מצב שנקרא 'נשירה סמויה' וניתן לטפל בו. מתוך ההבנה הזאת חשוב מאד לגייס את בית הספר ולעבוד בשיתוף פעולה מלא עם המחנכת, היועצת וכל איש צוות רלוונטי. יחד עם הילד ובית הספר נסו להבין על מה יושב הקושי של הילד. האם קשה לו לימודית בגלל הפערים שנוצרו לו? ואולי קשה לו ללמוד בזום, או שדווקא הזום עוזר לו והלמידה בכיתה קשה לו? האם קשה לו חברתית להחזיק חברויות עם הפסקות ארוכות של סגרים ובידודים או שמשהו במיומנויות התקשורת שלו התערער מאז שפחתו ימי הלמידה? האם הקושי שלו הוא רגשי כמו חרדות או דכדוך, שגם בהם רואים עליה חדה ביותר בשנתיים האלו? כשתבינו מה מקור הקושי תוכלו למצוא נתיבים לפתרון.

הדבר החשוב ביותר הוא לזכור שילדים מתפתחים מתוך תחושת קשר ושייכות, ולכן המעטפת והמשמעות שמקבלים בהשתייכות למסגרת ולקבוצת השווים- עולות בחשיבותן על הלמידה עצמה. כדי שילד ירצה להגיע לבית הספר וגם יצליח ללמוד, ליצור ולהתפתח בו הוא צריך להרגיש שייכות לקהילת בית הספר, לדעת שיש משמעות לכך שהוא מגיע ופעיל בבית הספר וגם להרגיש קשר משמעותי לפחות עם מבוגר אחד במסגרת הזו. כמובן שכדי לגייס את הילד למטרה תצטרכו לתת לו אמפתיה והבנה לקושי יחד עם דיבור ערכי על החשיבות של שגרה, מסגרת, למידה וחברה.

• אני רוצה להודות לשרה גריג'יאק מנהלת הלימודיה באריאל- מומחית במניעת נשירה סמויה וגלויה ומעוררת מוטיבציה לימודית – שחשפה בפניי פנים שלא הכרתי בנושא הנשירה הסמויה בישראל.

The post מה עושים עם ילדים שלא רוצים ללכת לבית הספר? appeared first on מקור ראשון.