הוא נרצח בתל־אביב בצהרי היום, והלווייתו התקיימה בחשאי כבר באותו ערב. רק קומץ בני משפחה היו בהלוויה, אבל הרבה שוטרים ובלשים. חבריו ופקודיו לא באו, כמובן. אבל בלילות אחרים, בחודשים ובשנים שחלפו עד הקמת המדינה, היו חבריו מתגנבים אל הקבר להתייחד עם מפקדם שנרצח בדם קר. רק אחרי קום המדינה עלו בכ"ה בשבט כל לוחמי חירות ישראל אל בית הקברות בנחלת יצחק.

ומאז, מדי שנה שב ומתרחש הפלא הזה. ככל שמתמעטים לוחמי חירות ישראל, ככל שהולך ופוחת הדור – מתרבים הפוקדים את קברו של אברהם שטרן, יאיר. גם אתמול, כ"ה בשבט, ביום השנה השמונים להירצחו, בין גשם לגשם, שוב שרו מאות את "חיילים אלמונים". השיר שכתב בתרצ"ב והפך להמנון הארגון הצבאי הלאומי, ולאחר הפילוג – להמנון לוחמי חירות ישראל. רק קומץ אנשי לח"י חיים עדיין בתוכנו. אך גם בכיסאות הגלגלים ומתוך ההליכונים הזדקפו ושרו. כבכל שנה היו בקהל גם בני הלוחמים ובנותיהם, ונכדיהם וניניהם – אך גם צעירים רבים אחרים. רבים מהם חובשי כיפות סרוגות.

מפקדי מחתרות ומנהיגים לאומיים רבים נשכחו כמעט. גם כשהם טמונים בחלקות גדולי האומה, יש צורך בנוהלי טקס מחייבים כדי לגייס קהל לאזכרה השנתית שלהם. אך בבית הקברות הצנוע בנחלת יצחק שב ומתרחש מדי שנה הפלא, ומאות רבות נדחסים בשבילי בית העלמין, במעברים הצרים שבין המצבות הישנות, לספוג משהו מאורו של יאיר.

ככל שחולפות השנים, דמותו מאירה באור בהיר יותר. בן 35 שנים היה כשנרצח בידי קצינים בריטיים כשידיו כבולות, בחדר שעל הגג ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין בתל־אביב, ברחוב הנקרא היום על שמו. אך השירים שכתב לפני תשעים ושמונים שנה מצליחים גם היום להצית אש בלבבות.

לאחר שנרצח ונקבר בחשאי דימו הבריטים בנפשם, כמו גם מנהיגי "היישוב המאורגן" שעלצו לשמע הידיעה על מותו – כי הצליחו לחסל את המחתרת שהקים. קומץ לוחמיה נפלו בקרב, נרצחו או ישבו בכלא. אבל השרידים שבו והתלכדו, והמיתוס של יאיר, ושמונה־עשר "עיקרי התחיה" שכתב, והשירים שלו – היו לכוח מניע לצעירים וצעירות שרק אקדחים בידיהם, לקום ולהילחם באימפריה הבריטית ולגרש אותה מארץ ישראל.

ממרחק הזמן מדהים לקרוא ב"עיקרי התחיה" שלו. איש צנום, חסר בית, נרדף בידי הבריטים, מבודד ומגודף ומנודה בידי "היישוב המאורגן", חייו תלויים לו מנגד, נודד מדירה לדירה וממרתף לעליית גג, נושא עימו במזוודה מיטת שדה מתקפלת – והוא מנסח את מה שראוי עד היום להיות החזון המכונן של מדינת ישראל. איש בודד ומבודד מאוד, שמצוקתו האישית, ומותו הוודאי הממשמש ובא, לא ערפלו לרגע את עיניו מראות את החזון הגדול הזה.

לאחר רצח יאיר לא היה ללח"י מפקד אחד. מרכז לח"י מינה שלושה שהנהיגו את המחתרת: יצחק שמיר –"מיכאל", נתן ילין־מור – "גרא", ואבי מורי ד"ר ישראל שייב – "אלדד". את שיריו של יאיר הכרתי כמובן מילדות. הרי אבי היה מי שהוציא אותם לאור לראשונה בספר, כבר בשנת תש"י, בהוצאת "סלם – למחשבת חירות ישראל". לאחר מות אבי מצאתי בספרייתו ספר דק, בכריכה שחורה, המהדורה הראשונה של "ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר". כשפתחתי את הספר נרעשתי למצוא בו הקדשה בכתב ידו של אבי – ליאיר, בנו של אברהם שטרן, שנולד לאחר רצח אביו. עוד לא בן שמונה היה יאיר כשאבא שלי שלח לו את הספר. כתב יד קשה לפענוח היה לאבא שלי, אבל בהקדשה כמו התאמץ להפיק כתיבה תמה, ולנקד:

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... s/2022/01/1-8-750x576.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כשתזכה לראות את מלך משיח ישראל עולה להר הבית תבוא לפניו, תרכין ראשך בכבוד, תתן לו ספר שירים של אביך וכן תאמר: מלך המשיח! הנה זה ספר השירים שלוח לך מאת אבא, יאיר. ועד הוא הספר הזה כי אהב אותך מאד והתגעגע עליך מאד. גם את שיריו וגם את חייו הוא נתן לך, מלך משיח ישראל. תן כבוד לאבי יאיר. ממני אלדד תלמיד נאמן לאבא.

שמונים שנה חלפו. בהר הבית עוד שולטים, באשמתנו ולחרפתנו, ערבים. המלך המשיח עוד לא בא. ממשלת ישראל עסוקה במגפה הנוכחית, בהקמת ועדות חקירה לאסונות ולמחדלי קודמתה, באספקת חשמל לרבבות בתים לא חוקיים שבנו ערבים בארץ ישראל, בכניעה לתביעותיהם, ובעיקר בהישרדותה. גם כל אלו יכולים להסביר את הכיסופים ליאיר. את הנהירה לקברו.

הקטנה מכולן, העמוקה מכולן

יש אנשים שמותם היה עיקר חייהם, והם זוכים להיזכר גם אם חייהם לא היו נחרטים בהיסטוריה. ויש אנשים שחייהם, מעשיהם, אישיותם, מה שיצרו בעולם – הם זיכרונם לבני דורם, ויחידי סגולה זוכים להיזכר לדורות. יאיר נכתב בדפי ההיסטוריה גם בזכות חייו וגם בגלל מותו. ואם בעשורים הראשונים לקיום המדינה העלו את זכרו בעיקר לוחמיו ופקודיו, מתוך חובה קדושה שלא להניח לזכרו לשקוע – בעשורים האחרונים העלאת זכרו באה מתוך צורך. הצורך לחצוב את דמותו הבהירה מצללי התקופה כדי להאיר את דרכנו.

מעטים הלכו אחריו בחייו, ומעטים עוד יותר במותו, אך רבים הולכים לאורו היום. בימים אדומים של פרעות ודמים לא יכול היה אורו להגיה למרחוק. ועתה, כשזכינו, הודות לחייו ולמותו, לריבונות מדינית – אנו זקוקים שבעתיים לאורו, ואין עוד מי שימנע מאיתנו את האור הזה. צורך הרבים בדמותו זו הוא המלבה את האור יותר ויותר מדי שנה. הוא מאנשי השם. ושמו יאיר. בלשון עתיד, הבטחה לעתיד.

ספרים ומחקרים רבים נכתבו על יאיר ועל לוחמי חירות ישראל, אך עוד לא נכתב המחקר ההיסטורי המקיף והאובייקטיבי להערכת תרומתו הסגולית ותרומתם של לוחמי חירות ישראל לגירוש הבריטים ולהקמת המדינה. מן ההיבט הכמותי – יאיר ואנשיו היו קומץ. רק כמה עשרות, וגם בשיא הפעילות לא עלה מספרם של אנשי לח"י על מאות לוחמים אוחזי נשק. והם הוציאו אל הפועל כמה עשרות פעולות לחימה נועזות מול האימפריה. האצ"ל, ובוודאי ההגנה, היו גדולים יותר. אך גם בשל הרקע להקמתה, גם בשל אופי פעולותיה – ואולי יותר מכול בזכות היסודות האידאיים שלה – הייתה מחתרת לוחמי חירות ישראל העמוקה בכולן.

וכדין מחתרת עמוקה, כל הזוכה ומצליח להתבונן למעמקיה יכול לראות את אבני היסוד של העם היהודי מונחות על סלע התשתית. כמו הפיר העמוק שחפר הארכיאולוג הבריטי צ'רלס וורן במאה ה־19 בצמוד לכותל המערבי. מחילה צרה ועמוקה החותרת אל העומק. כותל הר הבית שהוא צמוד אליו – גבוה, אך רק מי שמביט אל תוך המעמקים המסחררים של הנקבה העמוקה, רק מי שחותר אל העומק – רואה הרחק הרחק את היסודות ואת הנדבכים. אלפי שנים הם מונחים שם. בעומק האדמה, במעבה ההיסטוריה. והמחתרת הזאת חושפת, מוציאה אותם לאור. כדי שנראה כולנו מאין באנו. ולאילו יעדים של אדנות ומלכות אנו יכולים להגיע.

לח"י הייתה העמוקה מכולן, החדשנית מכולן. מהפכנית גם בתפיסת עולמה הלאומית־ציונית. וראוי שנעיין באבני היסוד של לוחמי חירות ישראל – בי"ח עיקרי התחיה שניסח יאיר ובצווים שהם מנחילים לנו גם כיום. ונראה איך מאופל המחתרת זורח אלינו גם היום אור בהיר ומקוטב, להבהיר את חשכת ומבוכות חיינו. לסמן את היעדים.

הציונות המדינית ראתה את מצבם העלוב של היהודים בגלויות מזרח אירופה, עוני ודלות ופוגרומים, וגם בגלויות מערב אירופה – רווחה כלכלית יחסית אך בתוך חברה שונאת ומפלה ומשחיזה סכינים, ובצל כישלון החלום הגדול של האמנציפציה. הציונות קמה כדי לפתור את צרת היהודים. לציונות המדינית היו היהודים אובייקט, מושא. הבעיה שלהם: פרעות ורדיפות ועוני. והציונות, גם זו ההרצליאנית וגם זו הז'בוטינסקאית, גרסו כי אי אפשר לפתור את הבעיות הללו בגלות. אבות הציונות הבינו כי האמנציפציה נכשלה, ולפיכך אי אפשר לקוות כי התבוללות ושוויון זכויות יצליחו לפתור את בעיית היהודים. גם התקווה כי הליברליזם והקִדמה יתקנו את הגויים האנטישמיים – נכזבה.

לכן הציעו פתרון אחר: ריכוז טריטוריאלי של היהודים בארץ אחת, וריבונות מדינית. אך יאיר ולוחמי חירות ישראל הבינו כי יסוד זה של הציונות – רופף ורעוע. כי הרי לו ניתן היה לפתור את הבעיה במין "גלות של זהב", שאין בה רדיפת יהודים, יישמט היסוד מתחת רגלי הציונות. קיומם של יהודי ארה"ב, קיום של עושר ואושר ושוויון זכויות, שגם אם יש בו "מידה נסבלת" של אנטישמיות אין בו לכאורה סכנה קיומית – שומט לכאורה את היסוד מתחת לצורך בציונות, כפי שהגדירוהו אבות הציונות המדינית.

וכאן טמון החידוש של יאיר ב"עיקרי התחיה": העם היהודי אינו המושא, האובייקט של הציונות. הוא הנושא, הוא סובייקט בעל רצון עצמאי. לא אוסף של פליטים או אזרחים נרדפים ומקופחי זכויות, שיש לפתור את מצוקתם האישית והאנושית. האומה הצרפתית רוצה בקיום צרפת לא כדי לדאוג למזונותיהם של אזרחיה, או כדי למנוע התנכלות להם ופגיעה בביטחונם. היווני אינו צריך לבסס את זכותו למולדת ב"בעיית היוונים" או בתירוצים אחרים, כי אם ברצון הסוברני של האומה. זהו צורך רוחני ותרבותי טבעי וראשוני, וזכות טבעית. זהו גם הצורך והזכות שלנו, בני האומה היהודית, בקיום ממלכתי.

ולפיכך גרס יאיר: המדינה היהודית שתקום לא נועדה להיות "מקלט בטוח" לפליטים יהודים משום שהם נרדפים ואומללים. רצונם ומלחמתם למלכות של לוחמי חירות ישראל לא היו פרי האנטישמיות, לא תוצאה של הרדיפות. לוחמי חירות ישראל לא היו תנועה ששאפה לריבונות. הריבונות הייתה טבועה במלחמתם, ועצם מלחמתם להקמת מלכות ישראל הייתה ביטוי לריבונות הזו.

הבדל יסודי ועמוק זה בגישתו של יאיר להגדרת הציונות מתחדד היום עוד יותר, כשיש "גלויות זהב" שבהן שפע ורווחה ואין לכאורה "צרת היהודים", גם כשהאנטישמיות קיימת. ומנגד, אולי אין מדינת ישראל "מקלט בטוח"? למעלה מ־24 אלף חללים נפלו במלחמות העם היהודי בארצו במאה השנים האחרונות, ורבים מהם עולים חדשים אשר עבורם ארץ ישראל, ואחר כך המדינה, נכשלו לכאורה בתפקידם לשמש "מקלט בטוח". דווקא כאן נהרגו או נפגעו בשל היותם יהודים.

אלא שחירותו וריבונותו של עם ישראל בארצו אינם מכשירים אלא ערכי יסוד, שאינם תלויים במספר הפיגועים או במחיר שמשלמת האומה עבור חירותה. אולי להפך: הם מלכדים את האומה מתוך הכרת המחיר הנורא שאנו משלמים כדי להגשים את החלום ואת הזכות להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. ולכן לעולם לא נוכל להשלים, אלו מאיתנו ההולכים בדרכו של יאיר – עם שום ישות מדינית זרה, חסות בינלאומית, שלטון נאמנות או ביטחונות זרים שיבואו להגן עלינו, להפוך אותנו לעם של קורבנות טעוני הגנה במולדתם, או לחצוץ בינינו לבין אויבינו ביום שבו נקום להכותם מכה מכרעת.

האומץ לומר את האמת

והמולדת? גם כאן חידש יאיר. המלחמה לשחרור הארץ אינה מלחמה להקמת המקלט הבטוח, לביסוס גבולות ביטחון. מפת המדינה אסור שתהיה מפת האינטרסים הביטחוניים שלנו, כי אם מפת המולדת. והמלחמה לשחרורה – לא פתרון בעיית העם כי אם פתרון בעיית הארץ. וכאן גם הייתה טעותם ההיסטורית של אלו שבאו להצדיק את הצורך של ישראל להחזיק בשטחים ששחררה במלחמת ששת הימים בנימוקים ביטחוניים. כאשר המולדת של העם היהודי, כולה או חלקה, כבושה בידי זרים – יש לשחררה.

כאן נכשל הרצל בתוכנית אוגנדה, אך כאן נכשלו גם כל אלו שבאו להוכיח כי אין ארץ המתאימה לפתרון בעיית היהודים יותר מארץ ישראל. האמריקני נלחם על מולדתו והאינטרסים שלה לא משום שאין לו אפשרות להגר ולחיות במקום אחר. כך צריך כל בן העם היהודי להילחם על ארץ ישראל גם כשהוא יכול לרדת מן הארץ ולהפוך למהגר. לכן הקמתה של כל מדינה זרה, שתישא את השם פלשתין – השם שנתנו אויבינו לארץ כסמל לעקירת בעלותנו על הארץ – או כל שם אחר, וכך גם הסכמה להקמתה של כל מדינה כזאת על 97% משטחי יו"ש או אלפית הפרומיל משטחה של ארץ ישראל – היא הכרה בכך שארץ זו, כולה ולא נחלקת, אינה שייכת לעם היהודי.

לכן לא הכיר יאיר בלגיטימיות של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, והגדיר את הצהרת בלפור ואת המנדט שהעניק חבר הלאומים לבריטניה כמסמכים בלתי חוקיים. באשר לשום עם או אוסף לאומים אין זכות לקבוע עבורנו למי שייכת הארץ. ולכן הגדיר את הבריטים כשלטון זר שיש להילחם בו עד גירושו מכאן, כיוון שהוא זר, לא כיוון שהיה "אכזר" או מעל בהתחייבויותיו. ולכן אנו ההולכים בדרכם, מצווים היום להילחם בכל צורה של ריבונות זרה בארץ.

ב"עיקרי התחיה" הגדיר יאיר בפשטות:

המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה. את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב, בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה. לפיכך יש לישראל ורק לו, זכות הבעלות על ארץ ישראל. זכות זו היא מוחלטת. היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם.

כמה מבוכות ושאלות "מה אנחנו עושים פה" היו נחסכות מדורות של ישראלים לו הצלחנו להנחיל מורשת זו לכל היהודים בארץ הזאת. לחנך על כך כי הארץ איננה נכסי דלא ניידי המסורים בידי איזשהו מנהיג שמותר לו להסגירם בידי זרים.

והערבים? נאמן לריבונות הטבועה בנפשו, אין יאיר מזכיר בעיקרי התחיה את הערבים, ממש כשם שאין הוא מזכיר את הבריטים. כל עם אחר הוא זר כאן. אם הוא שולט בארץ – יש לכבוש את הארץ מידיו בחרב. ואם זר הוא ויושב בארץ – משפט הזרים לו. ומשפט הזרים הוא על ידי חילופי אוכלוסין. ואי אפשר לנתק קביעה זו מן הקביעה מה היא המכורה, מה זכותנו עליה ומה אין אנו רשאים לעשות בה. ולפיכך, יאיר לא העלה על דעתו לפתור את הבעיה הדמוגרפית על ידי ויתור על חלקי ארץ ישראל שבהם יושבים ערבים כפי שמציעים היום. הוא הציע חילופי אוכלוסין, והגדיר קיבוץ גלויות שלם במלכות ישראל כאחד מעיקרי התחיה. זכינו לקיבוץ גלויות, לא שלם עדיין, ואת חלקנו אנו בחילופי האוכלוסין כבר מילאנו. עכשיו תורם של הערבים. בהסכם או במלחמה. כך נקבעו הגבולות ומקום מושב העמים בכל העולם.

לוחמי חירות ישראל היו מיעוט. ונרדפו גם משום שהיו בטוחים בדרכם וצירפו מעשה למחשבה ויצאו להגשימה, גם בניגוד לדעת הרוב. ולכן הבינו היטב מה שאנו מקוננים עליו היום. מיעוט היו כי רוב העם – כבר אז – לא ניחן בהכרה עמוקה זו של רצון טבעי וסוברני וזכות להיות אדון לגורלו ולמולדתו. השבר בחינוך לא נולד היום. ומאז זכינו לראות דורות של ישראלים שאינם יודעים מדוע הם כאן, מה טעם קיומם בארץ הזאת. מהי מולדת ולמה נלחמים עליה ולא מוותרים עליה לעולם. "חינוך העם לאהבת החירות וטיפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים", קבע יאיר באחד מעיקרי התחיה. "השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא. חידוש ההכרה כי הסיף והספר ירדו מכורכין מן השמיים". ולא נוכל לממש את זכויותינו הלאומיות בלא שנחזיק בחרב ולא נרפה ממנה.

וסמל הסמלים לאדנות, לגאולת הארץ, לתקומת המלכות, לתחיית האומה, הוא "בנין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". ואף שמדינת ישראל קיימת כבר שבעים וארבע שנים, ואנו שולטים לכאורה בירושלים השלמה כבר חמישים וחמש שנים – הר הבית אינו בידינו. ועלינו המלאכה לעשות, ולבנינו לגמור, ולכונן את סמל הסמלים שלנו. כי מי שלא יישב בהר הבית – לא יישב בשום מקום בארץ ישראל.

יאיר לא הבטיח שלום בעיקרי התחיה. ראיית העתיד שלו הייתה בהירה גם מאופל המחתרת. הוא מגדיר "מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום הייעוד". לאסוננו החליפה בדורות האחרון הזיית שלום את הראייה המפוכחת. מבטיחים לעם ישראל שלום תוך התעלמות מוחלטת ממטרותיהם הלאומיות והדתיות של אויבי ישראל, מבית ומחוץ. ומנהיגי ישראל חוששים לומר לאזרחי ישראל את האמת: לא יהיה שלום עם הערבים, לא בדור הזה ולא בדורות הבאים.

גם את הראייה המפוכחת והאומץ לומר את האמת ראוי לנו היום לקחת מעיקרי התחיה של יאיר. גם היום הם מצפן לאומי, ולא פחות מזה – מפת הדרכים האמיתית לעם ישראל.

The post אור בהיר מאופל המחתרת: 80 שנה לרצח מפקד הלח"י אברהם שטרן ("יאיר") appeared first on מקור ראשון.