מה יש בקופסה השחורה בין שתי אוזניו של ולדימיר פוטין, שאלו השבוע את עצמם טובי המומחים, מוושינגטון עד קייב, מלונדון עד ורשה. מה הוא רוצה, האיש הקטן שם בקרמלין? הוא באמת מתכוון לפלוש לאוקראינה? תהיה מלחמה או לא?

ובכן, לא פשוט. אבל דווקא אנחנו בישראל הקטנה יכולים לנסות לענות. כידוע, תנאי ראשוני למתן תשובות לשאלות כאלה הוא זיהוי בסיסי של התופעה. ומכל המומחים בעולם, אולי דווקא אנחנו בנויים לתת את התשובה. כמי שמכירים את ולדימיר האיום כבר שנים, גם דרך הזוגיות המופלאה עם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, אבל בעיקר כמי שעברו את פרשת הפלת מטוס המודיעין הרוסי מעל שמי סוריה, ונחשפו לטכניקות הפעולה הרוסיות בפרשת נעמה יששכר – אנחנו מסוגלים לזהות את התופעה. ברוסית קוראים לה שאנטאז'. כמו מילים רבות אחרות בשפה הרוסית מקורה בצרפתית, והיא נכנסה לאוצר המילים בתקופתו של פטר הגדול. אומנם יש לה צליל אלגנטי, אבל משמעותה הרבה פחות. בשורה התחתונה פירושה סחיטה.

זה מה שמתרחש כאן. סחיטה בצוהרי היום. וזה ממש לא בא בהפתעה. הסחטן פוטין הודיע על כוונותיו בפומבי כבר לפני כמה שנים. זוהי סחיטה מתוחכמת, שבה אוקראינה נראית המטרה המיידית, אבל היא בעצם רק מגרש המשחקים. המטרה האמיתית גדולה הרבה יותר: שינוי הסדר העולמי כפי שאנו מכירים אותו בשלושים השנים מאז נפילת בריה"מ. פוטין שואף להחזיר לרוסיה את מעמדה כמעצמה אימפריאלית, שווה בין שווים. האיום בפלישה לאוקראינה הוא רק האמצעי.

ואם זה מבלבל, אנחנו כאן כדי לעשות סדר. בראשית דצמבר הציג הקרמלין למערב מסמך ובו סדרה של דרישות לערבויות ביטחוניות ומשפטיות, הנחוצות לשיטתו כדי לפתור את המשבר האוקראיני ולפוגג את המתח הגובר בין רוסיה למערב. המסמך בן שמונת הסעיפים כלל איסור מוחלט על אוקראינה להצטרף לברית נאט"ו, ודרישה להסיג את כוחות הברית, ובכלל זה את מערכות הנשק ההתקפי המוצבות בפולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, רומניה, בולגריה ובמדינות הבלקן, אשר מבחינת פוטין מאיימות על ביטחונה של רוסיה. בקצרה, רוסיה שבה ומגדירה את מזרח אירופה כולה כשטח ההשפעה האקסקלוסיבי שלה. כל ניסיון להתעלם מהאינטרסים הביטחוניים של רוסיה, הזהיר הקרמלין, ייענה ב"תגובה צבאית". לכל אלה הוצמדה גם דרישה לערבויות משפטיות.

הדרישות האגרסיביות הללו, שמטרתן לייצר מחדש מרחב השפעה רוסי אקסקלוסיבי, הוצגו בידיעה ברורה שהן יידחו על הסף בבירות המערב. זה השלב שבו שעון הפלישה לאוקראינה החל לתקתק. וכדי לגבות את דרישותיו גם באיום פיזי בשטח, החל הקרמלין לעבות את כוחות הצבא הרוסי על גבולה המזרחי של אוקראינה. נכון לעכשיו ההערכה היא כי בשטח נמצאים כ־127 אלף חיילים רוסים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /01/AFP_9VC97F-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01/AFP_9VC97F-750x541.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

האמת היא שכוחות של הצבא הרוסי בהיקפים גדולים חונים על גבולה המזרחי של אוקראינה כבר כמעט שנה. התירוץ הרשמי שבו השתמשו הרוסים עד כה היה תרגילים צבאיים בשטחם. אבל בשום שלב לא נרשם חשש ברור ומיידי מפני פלישה רוסית לאוקראינה. אז מה השתנה? ובכן, ולדימיר פוטין מוכר במערב בעיקר כגיאו־אסטרטג מעולה, רב־מג שמצליח פעם אחר פעם לחולל הזדמנויות לייצר עוצמה והשפעה בזירה הבינלאומית, הרבה מעבר לכוחה האמיתי של רוסיה. אף על פי שהוא עומד בראש מדינה שהתל"ג שלה אינו עולה על זה של איטליה, הוא עדיין שואף למעמד של מעצמת־על. שווה בין שווים לצד ארה"ב וסין.

אבל לפוטין יש עוד חלקים באישיותו המורכבת, שמוכרים קצת פחות במערב. אחד מהם הוא הצורך שלו כנשיא לנווט גם את הפוליטיקה הפנימית בארצו ולייצר את המנועים והמימון הדרושים כדי ליישם את מדיניותו במרחב הפוסט־סובייטי. בכל מה שקשור לאוקראינה ולתמיכה בכוחות הבדלניים הפרו רוסים במזרח אוקראינה, עמד לרשותו של פוטין עד לאחרונה כלי מרכזי: אוליגרך אוקראיני מקומי העונה לשם ויקטור מדבדצ'וק, האיש של פוטין באוקראינה.

אלא שלאחרונה ספג פוטין מהלומה משמעותית. מדבדצ'וק,  קרוב משפחה של פוטין ומי שגם היה הסנדק של שתי בנותיו, נעצר בחשד כי מימן את פעילותם של הבדלנים הרוסים באזור דונבאס שבמזרח אוקראינה באמצעות הברחות פחם לרוסיה, ומכירת דיזל ונפט שהוזרם בצינור מרוסיה לאוקראינה. מתברר שיש לא מעט מוזרויות כאלו, ספיחים של הכלכלה הסובייטית שממשיכים לפעול גם אחרי שלושים שנה. מעין רוחות רפאים מבריה"מ לשעבר. בכתבה שפורסמה ב"נובאיה גאזטה", עיתון אופוזיציה רוסי שעורכו הראשי זכה לאחרונה בפרס נובל לשלום, הוערך היקף ההברחות בין אוקראינה לרוסיה בשנים האחרונות ב־2 מיליארד דולר בשנה. לא פחות.

מדבדצ'וק נעצר בהוראה ישירה של המועצה לביטחון לאומי באוקראינה, שבראשה עומד הנשיא זלנסקי. הצינור, שעל פי ממשלת אוקראינה חלק מהרווחים ממנו עברו למורדים, הולאם, ומעיין הכסף יבש. לא זו בלבד, שידוריהם של שלושה ערוצי טלוויזיה פרו־רוסיים שהחזיק מדבדצ'וק – הופסקו.  מעבר לכך, ניסיון שלו לדחוף לאוקראינה את ה"ספוטניק", החיסון הרוסי נגד קורונה, נכשל כישלון חרוץ. התברר שנשיא אוקראינה זלנסקי, שעד לבחירתו היה שחקן קומי, רחוק מלהיות טרף קל. למרות חוסר ניסיונו המוחלט בפוליטיקה ובניהול מדינה, מי שצפה כי פוטין יאכל אותו לארוחת בוקר – התבדה.

הזמן רץ ועימו גם שנת 2021 הגיעה לקיצה, מה שכנראה הכניס את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להרהורים ולחשבון נפש אישי. ב־26 בדצמבר מלאו שלושים שנה בדיוק להתפרקות בריה"מ. מבחינת פוטין מדובר באירוע מכונן בעל משמעויות היסטוריות, אישיות, רוחניות ודתיות. בעיניו, התפרקות בריה"מ היא "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה העשרים". בסרט דוקומנטרי שהוקרן בערוץ הממלכתי הרוסי דיבר פוטין על "מותה של רוסיה ההיסטורית. מה שנבנה במשך יותר מאלף שנים, אבד". הוא אף טען כי "המיעוט הרוסי במזרח אוקראינה חווה משהו הקרוב לרצח עם". האמירה הזו פורשה במערב לא רק כתמיכה בבדלנים באוקראינה, אלא כאיום לקראת פלישה.

את מה שהתרחש בחודשים ובשבועות האחרונים צריך לראות גם בהקשר נוסף. בינואר 2019 הכריזה הכנסייה האוקראינית על פרישתה מן הכנסייה הרוסית, והפכה לכנסייה עצמאית. זהו צעד היסטורי, שמפריד בין הכנסיות שהיו קשורות יחדיו במאות השנים האחרונות. בקייב טענו כי המהלך דרוש לביטחון המדינה. לשיטתם, הכנסיות באוקראינה שקיבלו תמיכה מרוסיה, הפכו לכלי תעמולה בשירות מוסקבה ולגיס חמישי התומך בבדלנים הרוסים במזרח אוקראינה. בעיני פוטין, בעצמו נוצרי מאמין, פרישת הכנסייה האוקראינית היא כמעט רעידת אדמה. מבחינתו הכנסייה הרוסית היא כלי מרכזי בשחזור עוצמתה וגדולתה של רוסיה האימפריאלית. במאמר מוסגר נציין שזו גם הסיבה שפוטין דרש ממדינת ישראל להחזיר לחזקת הכנסייה את ארמון סרגיי בירושלים, וניצל את פרשת נעמה יששכר כדי לסחוט עבור שחרורה תשלום במטבע קשה של העברת זכויות על שטחים בירושלים לידי הכנסייה הרוסית.

בשורה התחתונה, לאחר שנתיים שבהן חווה נשיא רוסיה שורה של כישלונות אסטרטגיים, כלכליים, פוליטיים ודתיים מול אוקראינה, הוא ממנף כעת את המשבר כדי להשיג משהו גדול הרבה יותר. האם התרגיל הזה יעבוד? נכון לעכשיו, נראה שהדרישה להסיג את כוחות נאט"ו ממזרח אירופה יצרה אפקט הפוך. בימים האחרונים זורם לאוקראינה עוד ועוד נשק, והתמיכה ברפובליקות הבלטיות ובפולין רק גוברת. אם פוטין יבצע את זממו ויפלוש לאוקראינה מבלארוס דרך צ'רנוביל וישתלט לפחות זמנית על קייב, המצב ישתנה מן היסוד. ייתכן גם שכדי לנתק את אוקראינה מהים השחור וליצור רצף יבשתי בין חצי האי קרים לחבל דונבאס, הוא יבחר לפלוש לדרום אוקראינה.

האם פוטין יממש את האיום, או שמבחינתו מדובר במהלך נזיל שבו אוקראינה היא רק זירת הפעולה? האם האינסטינקט האימפריאלי של פוטין עובד נכון גם הפעם, או שאולי הניסיון להשיב את רוסיה לימי גדולתה יתברר כטעות?

The post סחיטה באיומים: מה פוטין באמת מחפש באוקראינה appeared first on מקור ראשון.