נבוקוב היה כמו כוכב שביט בשמי הספרות. מין ישות פלאית שמאירה בכישרונה הרב אור בוהק, חד־פעמי, וכשהיא מתפוגגת או מתנפצת אף אחד לא בא במקומה. יהיו כוכבי שביט אחרים, קטנים יותר, פשוטים, נורמטיביים, וגם מלאי כישרון, אבל בגדלים ובמסלולים אחרים. גם אם מסתכלים עליו דרך הפריזמה של הספרות הרוסית, קשה למצוא משהו דומה לו. אומנם הומור אבסורדי עם קורטוב נונסנס היו בה תמיד, אבל לא כמותו. בניגוד לרוב האחרים, בברק של נבוקוב יש משהו שלא מתיישן, מעין כישרון על־זמני, שלא משנה באילו מבעים ספרותיים הוא בא לידי ביטוי – אם בניסיון רציני לומר משהו מהותי על הקיום ואם באלגוריה היתולית שהיא כביש ללא מוצא – הוא תמיד יעניק לקוראים חוויה בלתי אמצעית של עונג אסתטי. נבוקוב כותב כל כך מבריק, שנון ומצחיק, עד שהוא מסוגל להותיר את הקורא פעור פה בכל משפט – כך שלעיתים לא ממש משנה מה הוא בא לומר. ואכן, לא תמיד הוא בא לומר משהו משמעותי.

מלבד "לוליטה" המפורסם והשערורייתי, נבוקוב הותיר אחריו לא מעט יצירות מבריקות נוספות, כמו "אלה תולדות סבסטיאן נייט", "הזמנה לגרדום", "ייאוש", "פנין", "ההגנה של לוז'ין" ועוד. עתה רואה אור בעברית אחד מפרסומיו הראשונים, "עד ראייה", נובלה שנכתבה בברלין בזמן שהתגורר שם עם רעייתו ופורסמה לראשונה במגזין מקומי ב־1930, עת היה בן 31 ובתחילת דרכו הספרותית. מפתח הדבר שכתב נבוקוב עצמו למהדורה האמריקאית עולה שהנובלה פורסמה לאחר מכן (1965) בחלקים במגזין "פלייבוי" האמריקאי, אומנם פלטפורמה מעוררת תמיהה, אך משום מה דווקא מכיוון שמדובר בנבוקוב ולא בסופר רוסי רציני, פוסט־טולסטויאני וחמור סבר, הדבר נשמע הגיוני.

יורה במערכה הראשונה

הנובלה נפתחת באחת מסצנות הפתיחה הבלתי נשכחות, שרק נבוקוב כנראה מסוגל לייצר: מורה שנאף עם אשת איש מצוי בעת שיעור בבית עם תלמידיו. לפתע פורץ לשם הגבר הנבגד, ולעיני התלמידים מתחיל להכות אותו ללא רחם. המורה חסר אונים, לא מנסה להגן על עצמו או לתקוף חזרה. בראשו עולה אומנם המחשבה שבחדר אחר הוא שמר אקדח לשם הרתעתן של רוחות רפאים, אך לא נראה כי הוא דמות שמסוגלת ויודעת בכלל מה לעשות עם אקדח. וכל זה מתרחש בעת שהתלמידים צופים בהתקפה הזו באדישות.

אחרי ההתקפה המורה מבין שחייו הגיעו לנקודה מכרעת. שההשפלה היא כה גדולה, כך שהוא לא יוכל להמשיך אותם כמות שהם. אם כי בשלב זה לא ברור מדוע בדיוק: האם מפני שהרומן הסודי שלו נחשף לעיני כול? האם משום שהתאהב באותה אישה ועתה ברור לו כי יחסיהם נגמרו? או שמא מפאת העובדה שלנוכח התגרה בסלון, אף הורה סביר לא ישלח את ילדו ללמוד אצל אדם כמותו? אין לכך תשובה חד־משמעית, ואולי כל התשובות נכונות. כך או כך, גומלת בו החלטה: לא לברוח למקום אחר, לא לחשוב איך יוכל לחלץ את עצמו מהמצב, אלא פשוט לשים קץ לחייו. וזה אכן מה שהוא עושה בסוף הפרק הראשון.

כשהאקדח מופיע במערכה הראשונה וגם יורה במערכה הראשונה, מיד עולה התמיהה – על אחת כמה וכמה כשמדובר בדובר שמוביל את היצירה – מה כבר עשוי לקרות לאחר מכן במובן העלילתי והדרמטי. האם מסצנה מבטיחה, סוחפת ומטלטלת שכזו אפשר בכלל להמשיך באותו מקצב, מנעד ומערך ציפיות? למרבה הצער, התשובה היא ככל הנראה לא. מרגע זה הנובלה הופכת להיות משונה ומסתורית. מחד, משעשעת ומלאה בכישרון, ומאידך, מנכרת ומבלבלת. מתברר כי אותו מורה, ששמו סמורוב, מגיע למעין "העולם הבא". אבל אם לרגע עלתה מחשבה כי ייבנה כאן עולם חלופי מוקפד פחות או יותר, עם לוגיקה משלו, הצדקה ספרותית וכמובן עלילה ברורה שתשרת אותה – המחשבה הזו מתפוגגת.

לא מדובר גם באלגוריה או בניסיון לומר משהו מהותי או פילוסופי על החיים ועל המוות, אלא במעין מופע, משעשע לרוב, שנון וצולפני שכולו נונסנס, אבסורד ותימהון. אומנם ההנאה מהכתיבה הנבוקובית לא חדלה לרגע, אבל תמיד יש תחושה שהכותב מקדים אותך בכמה צעדים, עד שאתה מגלה שאתם בכלל לא באותו תוואי. עד כדי כך שלא ברור אם סמורוב אכן מת או חי. במידת מה הוא ממשיך לחפש את עצמו, את קיומו, את נקודות האחיזה בין האנשים המקיפים אותו – אנשים שאותם הכיר בחייו, אף כי לא ממש מצא את עצמו ביניהם. לכאורה הוא גם מנסה תוך כדי תנועה להבין מי הוא היה, או מי הוא עדיין, ולשם מה בכלל חי, בהנחה שלחייו הייתה תכלית כלשהי. הוא אינו מוצא לכך תשובה. נוכח העובדה כי הכול בנוי כמו שעשועון מבוכי, עושה רושם כי לחייו, כמו גם למצב הדמדומי הזה של לאחר חייו, לא הייתה תכלית מעולם.

מראות אקראיות

כדי לגלות זאת לא בהכרח היה צריך לשלוח יד בנפשו. אבל האם באמת שלח יד בנפשו? או שמא רק עבר איזושהי טרנספורמציה תודעתית, לא ממש נהירה והגיונית. מהתחלת דרכו בעולם־לא־עולם הזה מופיעה דמות בשם סמורוב, שאותה הוא מתאר בגוף שלישי, אלא שהיא אינה האני הדובר. מה שמוסיף עוד נדבך לבלבול, ולא ברור מהי הלוגיקה המסתתרת בין הבחירה בין גוף ראשון לשני. נבוקוב לא טורח להדליק אף פנס בודד בתוך החשכה הזו. להפך, הוא רק יוצר עוד בלבול וסתירות.

בשלב מסוים הוא כותב: "לבשתי את בשרי משכבר – כאילו באמת כל החיים סביבי לא היו שעשועי דמיון גרידא, אלא אני עצמי נטלתי בהם חלק בגופי ובנפשי". ולאחר מכן הוא מוסיף: "כל האנשים שפגשתי אינם יצורים חיים, אלא רק מראות אקראיות שסמורוב השתקף בהן". ושוב, כדי לזרות עוד ספק, כותב "החיים, קשים ויוקדים, גדושים בסבל מוכר, עמדו שוב לקרוס עלי מלוא משקלם ולהפריך בגסות את קיומי הערטילאי. כשמתגלה פתאום שמציאות היא חלום זה מפחיד, אבל מפחיד פי כמה כשמה שהצטייר בעיניך כחלום, קליל וחסר אחריות, מתחיל להתקרש ולהתגבש לכדי מציאות".

יש כאן מן הסתם תרגיל אינטלקטואלי, מעין סימולציה מחשבתית, שבמהלכה הדמות בעצם משתכפלת לכל הקיומים והיקומים המקבילים שלה. הנובלה הזו פורסמה כמה שנים אחרי שהמדען יו אוורט הגה את תיאוריית היקומים המקבילים שלו ב־1957. הוא טען שעם ביצוע כל מדידה או כל פעולה אקטיבית, היקום כולו מתפצל, כאשר בכל יקום נמדדת אחת מהתופעות האפשריות בניסוי. כלומר, אם סמורוב יושב בביתו עם אקדח ותוהה אם לירות בעצמו, ביקום אחד הוא אכן יהפוך לבר מינן, אבל ביקומים אחרים ימשיך להיות חי.

יחד עם זאת, כפי שהתיאוריה של אוורט, לא מבחינה מדעית גרידא אלא מבחינה הגיונית, הייתה מלאה חורים (למשל, אם יש אני שקיים באין ספור יקומים, מהו בכלל אותו אני, האם גם התודעה מתפצלת, או פשוט מועתקת כמות שהיא וממשיכה ביקום החדש מאותה נקודה?), כך גם היריעה שפורש נבוקוב בנובלה. במובן מה, אין זו יריעה כלל. הוא פורש כלי משחק, אבל לא ממש מתחיל לשחק בהם, או משחק רק עם עצמו ולא ממש עם הקורא. במילים אחרות, מי שמחפש עלילה קוהרנטית לא ימצא אותה כאן, אלא שלד רעוע של מבנה מרהיב ביופיו, עוצר נשימה לעיתים, אך כל נגיעה באחד מעמודיו עלולה למוטט אותו. זה לא מקום לגור בו, זה לא מקום להתארח בו, אבל זה בהחלט מקום שראוי לבקר בו.

The post חי או מת: סיפור על שלד רעוע של מבנה מרהיב ביופיו appeared first on מקור ראשון.