דיון בספר הזה ראוי שייפתח בהתייחסות לשתי דמויות, המחברת והעורכת. פרופ' רינה דרורי ז"ל נפטרה ממחלת הסרטן לפני יותר מעשרים שנה, בהיותה במיטב שנותיה (1947–2000). קרקע גידולה היה החוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, שהוא מן המעולים בתחום בעולם כולו, בוודאי באותם ימים. היא כתבה את עבודת הדוקטור שלה באוניברסיטת תל־אביב הצעירה, בהנחיית פרופ' בנימין הרשב ופרופ' איתמר אבן־זהר, מחשובי החוקרים של תורת הספרות. כך השכילה דרורי לשאול שאלות חדשות, חשובות ומרעננות, על הספרות היהודית והערבית בימי הביניים, תוך שהיא נסמכת על התשתית הפילולוגית האיתנה שרכשה בירושלים. התוצאה הייתה מחקרים פורצי דרך, שהובעו בלשון בהירה וקולחת והיו מעניינים ונהירים לא רק למומחים בתחום אלא גם לתאבי דעת ולחובבי תרבות.

פרופ' מרים פרנקל שימשה עד לפני חודשים אחדים ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית. היא חוקרת מובהקת של תולדות היהודים בימי הביניים, ועיקר עניינה בשנים האחרונות הוא המחקר התרבותי מרובה הפנים – החברתי, האינטלקטואלי והחומרי, ומפגשיהם המרתקים. בחודשים האחרונים עומדת פרופ' פרנקל בראש מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. הספר הזה הוא מחווה מרגשת כלפי עמיתה, אשר ככל שנוקף הזמן מתברר מה רבה החשיבות העקרונית של מחקריה. יפה עשתה פרנקל כשכינסה בספר דק זה כמה ממאמריה המכוננים של דרורי וזימנה לקוראים מפגש עימם בעברית, שכן חלקם התפרסמו בעבר באנגלית.

שמו של הספר מביע זיקות מורכבות, והביטוי הגרפי הנהדר שלהן הוא האיור הידוע של מאוריץ קורנליס אֶשֶר, "ברבורים", המעטר את עטיפת הספר. השם רומז להשפעות הדדיות, בזמנים שונים ובמקומות שונים, ובהקשר זה קולע הדימוי שהציעה כבר לפני שנים פרופ' שרה סטרומזה: נהר שוצף, שיש בו יותר מגורם משפיע אחד, יותר מזרם אחד, והממשקים ויחסי הכוחות משתנים כל העת. המעגלים והקשרים הללו מתלבנים ומתבררים לאורך פרקי הספר.

רס"ג כמתכנן תרבות

אציע בלשוני את הנחת היסוד הטמונה ביסוד רבים ממחקריה של דרורי: שפה אינה היבט טכני אלא ממד מהותי של תרבות וזהות. בחירה בשפה היא עמדה מודעת הנובעת מזהותו של הכותב ומתפיסתו התרבותית. אמחיש זאת בכמה דוגמאות מתוך הספר קטן הכמות ורב האיכות שלפנינו, ולפני כן אבהיר מושג מרכזי השזור לאורך רוב הספר: ערבית־יהודית. הערבית היהודית היא אחת משפות רבות שיהודים דיברו וכתבו בהן. השפות היהודיות כתובות לרוב באותיות עבריות שהכותבים הכירו מבית הכנסת, מן התורה, מסידור התפילה ומהמחזור לחג. מיטב היצירה היהודית בימי הביניים נכתב בערביתיהודית, שהייתה שפה חיה עד למאה העשרים. אכליל יותר ואומַר כי התרבות היהודית בימי הביניים עוצבה בלשון זו.

כבר בראשית דרכה כחוקרת טענה דרורי ש"ברוב המקרים הייתה למעשה הכתיבה בעברית רק חלק מפעילותן הספרותית של קהילות יהודיות". טיעון זה תקף בוודאי כשמדובר בקהילות היהודיות שחיו במרחבי תרבות האסלאם בימי הביניים, ומן המאה השמינית עד המאה השתים־עשרה הן היו כ־95% מכלל העם היהודי! גישות רומנטיות והיעדר תפיסה מחקרית כוללת מנעו מלבחון את היצירה היהודית אז ושם במלוא מופעיה – בעברית ובערבית־יהודית.

רב סעדיה גאון (רס"ג, 882–942), שראוי לכנותו "מחולל ארון הספרים היהודי", מילא תפקיד מכריע בשימוש בערבית־יהודית. הוא שינה באופן מודע ובמכוון את התרבות היהודית מתרבות אוראלית, היינו תרבות המונחלת מפה לאוזן, לתרבות ליטרלית, המונחלת באמצעות טקסט כתוב. החלטתו לכתוב ערבית־יהודית בסוגות שעד אז רק קראים העזו לכתוב בהן בלשון זו – ובראשן הלכה ופרשנות מקרא – פרצה גבולות ומחסומים, ובעקבותיו הלכו מיטב חכמי הרבניים.

בלשונה של דרורי, רס"ג "פעל כמתכנן תרבות ונקט אסטרטגיות פוליטיות, וכך בנה את עצמו כסמכות תרבותית והעמיד מערכת שלמה של אפשרויות תרבותיות חדשות ואף שכנע, בחלקן הגדול, את הקהל הרבני" (עמ' 77). לדעתה, "העברית שימשה לכתיבה חגיגית ומפוארת – ובמידה לא מבוטלת על חשבון בהירות המסר וחד־המשמעות שבו – ואילו הערבית שימשה לביטוי בהיר וחד־משמעי של התכנים. הכתיבה בשפה העברית נועדה להפגין שליטה בשפה וליצור טקסטים שיעוררו התפעלות מיופיה של השפה; לעומתה הייתה הכתיבה בערבית כלי ביטוי ברור ומובן". נקל לראות עד כמה הולמים דבריה את שירת הקודש עד ימי רס"ג. שירת החול התפתחה, כידוע, מאוחר יותר, ובמרחב האיברי.

במאמר נוסף הראתה דרורי ששלושה ניסיונות להחייאת העברית בימי הביניים, אשר התרחשו במרחבים שונים ובזמנים שונים, נבעו בעומקם משלושה מניעים שונים, תלויי זמן ומקום, ולא מסיבה משותפת אחת. לשון אחר: אַל למתבונן להתפתות ולחשוב שאם הוא רואה תופעה דומה בהקשרים שונים היא נובעת בהכרח מאותה סיבה. בתחילת המאמר הזה ובמקומות נוספים בספר חזרה דרורי על טיעונה שהעיסוק בספרות העברית בימי הביניים כתופעה ספרותית מובחנת ומנותקת מהקשריה היא מלאכותית ומטעה, שכן במהלך מאות השנים ההן פעלה סביבה ספרות יהודית שנכתבה ערבית־יהודית, וממילא יש לשאול אילו סוגות נכתבו באיזו שפה ומדוע. במילים אחרות: מה היו התפקידים התרבותיים של כל אחת משתי השפות.

סימון זהות יהודית

בעימות שבין רס"ג לקראים בבבל במפנה המאות התשיעית־העשירית, "היה אמור להיות לעברית תפקיד דומה לזה של הערבית הקלסית, הצחה, שנדרש ממנה בתרבות הערבית בת־הזמן; ביטוי התכונות האסתטיות המיוחדות של השפה הערבית". הדגמים החדשים בערבית־יהודית כבשו את הקהל, וכוחה של העברית תש. כתיבת שירת החול בעברית, שפרחה באלאנדלוס, כלומר בספרד המוסלמית, הייתה ביטוי "למגמת ההתנתקות מן ההגמוניה התרבותית של יהודי המזרח" (עמ' 81). מגמה דומה ניכרה גם ביצירתם של מלומדים מוסלמים, והיא משקפת בשלות תרבותית של המרכז האיברי, אשר דווקא מתוך בשלותו ביקש לבדל עצמו מן המוקד הסמכותי המסורתי.

בספרד הנוצרית ובפרובנס התרחש שינוי עמוק במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה, והעברית הייתה "לשפת הכתיבה בתחומי העיון והעברת המידע". התרבות הערבית כבר לא נכחה בחיי היהודים, והמניע היה פנימי – מפעלי התרגום של בני משפחת תיבון, שפתחה בפני היהודים שם, ובייחוד בפרובנס, אופקים רחבים ועמוקים מאלה שהיו לה עד אז. "בשני הניסיונות הראשונים, במזרח ובאנדלוסיה, שימשה האפשרות העברית לסימון זהות ייחודית של קבוצות וקהילות מתחרות בתרבות היהודית: קראים מול יהדות רבנית, יהודים באנדלוסיה מול יהדות המזרח. ואילו בספרד הנוצרית הותוותה, אולי לראשונה, האפשרות של שימוש בשפה העברית כדי לסמן את זהות הקהילה היהודית לעומת הסביבה הלא־יהודית".

ועוד דוגמה, מהקשר ספרותי ותרבותי אחר. משה בן עזרא (רמב"ע, 1055–1140 בערך) היה משורר מן השורה הראשונה. ספרו "כִּתַאבּ אלמֻחַאצַ'רַה ואלמֻדַ'אכַּרַה" (ספר העיונים והדיונים) הוא מדריך מקצועי למשורר היהודי, שכן נכתב בערבית־יהודית, ובו שפע מובאות מן השירה הערבית. רמב"ע נאלץ לגלות מעירו גרנדה עם הגעת המֻראבִּטוּן, ולברוח צפונה לספרד הנוצרית. דרורי הראתה כי הספר הוא התרפקות נוסטלגית על מרחב תרבותי שנעדר מחיי היהודים בספרד הנוצרית. רמב"ע כתב מתוך תסכול מטעמם הספרותי של יהודי הצפון, שלא הכירו את שפע היצירה היהודית בערבית־יהודית. אין פלא אפוא שלא תורגם בימיו אלא רק בעת החדשה. ובלשונה של דרורי: "דחיית התרגום של ספר זה אינה נובעת ממחלוקת על אישיותו הספרותית של אבן עזרא בתקופתה אלא מהתעניינות פחותה בתכניו של חיבור מסוים זה ובאידיאולוגיה הספרותית שפרס בפני הקורא, בגלל מקומו הנמוך יותר במדרג החשיבות הספרותי בספרד הנוצרית".

הוא הדין במקאמות, כלומר פרוזה מחורזת, שכתב ר' יהודה אלחריזי (טולדו, 1165–1225), תחילה בעברית ואחר כך גם בערבית (לא יהודית!). בניגוד לרמב"ע וכשמונים שנה אחריו, היה אלחריזי חניך "העולם החדש", ולכן כתב מלכתחילה בעברית ובסוגה שעד ימי אלחרירי (1054–1122) נחשבה שולית בספרות הערבית. דרורי הראתה כי יצירתו של אלחריזי נועדה להפגיש את בני "העולם הישן" עם "דרכים ספרותיות שהתעצבו בינתיים ב'עולם החדש'", כלומר מהלך מנוגד לזה של רמב"ע. כל אלה הם זרמי עומק שעד כה לא נדונו במחקר, ובזכות דרורי מאירים באור חדש, בהיר יותר, לא רק יצירות ספרותיות מוגדרות אלא את הקשריהן הרחבים, ובהם שפות ההבעה הספרותית והתפיסה התרבותית הכוללת.

זרמי עומק וקולות מושתקים

במאמר אחר בחנה דרורי את תפקידה של התודעה "בהבניית הידע התרבותי של חברה שלמה או של קבוצה בתוכה בתהליכי מגע ספרותי", וזיהתה שלוש גישות: אחת – היעדר תודעה, גישה שנקטו ראשוני הקראים כשגינו את חיקוי אורחות הגויים; שנייה – נוכחות סמויה, שנחשפת ביחסם של דונש בן־לברט וחכמי ספרד אחרים כשדנו בסוגיות בדקדוק הלשון העברית; שלישית – התעלמות גלויה, בייחוד במפעלו הלשוני של גדול המדקדקים היהודים בימי הבינים, ר' יונה אבן־ג'נאח.

דרורי חידשה לא רק בחקר הספרות בערבית־יהודית. בתבונה רבה כללה פרנקל בספר שלושה מאמרים שעניינם הספרות הערבית, ואף בהם ניערה דרורי אבק מסוגות מוכרות שדומה היה כי הכול מוסכם לגביהן, והראתה כי קריאה ביקורתית יותר בהן חושפת זרמי עומק וקולות מושתקים, מציבה אותן באור מורכב יותר ומלמדת לא רק עליהן אלא גם, ולעיתים בעיקר, על מי שכתב עליהן. כך עשתה כשבחנה מה הביא להערכת השירה הטרום־אסלאמית (ה"ג'אהִלית") דווקא בבגדד המעטירה במאה השמינית; בשינוי שחל במעמדה של המקאמה בחברה המוסלמית; ובמעבר משלילה מוחלטת של ספרות בדיון לקבלה חלקית שלה בשלוש סוגות שוליות למדי ונחשבות פחות מאחרות: ספרות שנועדה מלכתחילה רק לשעשע, משלי חיות ושירת האהבה. כבמחקריה האחרים אף כאן הראתה דרורי כי יש לקרוא את היצירות הללו לא רק מתוכָן ולא רק קריאה תמימה, אלא לבחון אותן לאור הקשרים חברתיים ורעיוניים, ולא רק ספרותיים, ומתוך זיקה לפולמוסים גלויים וסמויים שהתנהלו באותה עת באשר לתפקידיה של הספרות ולמדרג הפנימי של הסוגות השונות בה.

אסופת מאמריה של רינה דרורי היא תרומה חשובה ואיכותית בעיקר לחקר הספרות הערבית־היהודית בימי הביניים. עוד יש בה תרומה חשובה לליבון סוגיות מוגדרות בספרות הערבית. הזמן שחלף מעת שהמאמרים ראו לאור לראשונה מלמד עד כמה ערכם היה לא לזמן פרסומם בלבד, וכי הם חשובים ומאתגרים ומפרים גם היום. אלה מאמרים המוסיפים לא רק מידע אלא בעיקר תובנות, ומשמשים אבני דרך בהתפתחות מחקר התרבות, ולא רק הספרות. מעבר לכך, רינה דרורי הרימה תרומה חשובה לשכלול אופני הקריאה בטקסטים ספרותיים, ותרומה זו בת קיימא. ספר צנוע זה הוא מחוות זיכרון חשובה ומרגשת לחוקרת שהלכה מאיתנו בקיצור ימים ושנים.

The post שפה משותפת: ספר שהוא מחווה לחוקרת שהלכה לעולמה בטרם עת appeared first on מקור ראשון.