את ההסמכה שלו קיבל פדהצור שתיוי מהרבנות הראשית של טריפולי, שגם שלחה אותו לשמש כרבה של ברצ'ה – אלף קילומטר מזרחית לבירת לוב. אלא שאביו אמר שלא טוב שייסע לבדו, אז פדהצור התחתן עם רחל ונסע. אחרי רצף הפלות מדאיבות לב נולד ניסים הבכור, ואחריו הבת שמחה. רחל הייתה בהיריון השלישי שלה כשהגנרל רומל פלש לצפון אפריקה. מוסוליני, שותפם של הגרמנים, החליט באותם ימים לנקות את מחוז קירנאיקה שבמזרח לוב מיהודים, ולהעביר אותם למחנה הריכוז בג'אדו. "אבא היה בבית הכנסת עם ניסים כשכוח של חיילים גרמנים ואיטלקים הגיע לבית שלו", מספר גרשון סתיו, בנו של הרב שתיוי. "רחל, שהייתה לבד עם שמחה, פחדה לפתוח את הדלת. אחד החיילים פרץ לבית, נתן לה מכה בראש והיא מתה במקום. באמצע השבעה פינו את אבא והילדים למחנה הריכוז".

לאותו מחנה הגיעו גם יהודי העיר בנגאזי, שהיו כולם דוברי איטלקית וערבית. אחת מהם, גרציה, נלקחה לשמש כמזכירתו של מפקד המחנה בשל שליטתה בשפות אלו. כשפגשה את הרב האלמן מברצ'ה, סייעה לו בטיפול בילדים. "כנראה גם השדכנים הגיעו לג'אדו", אומר גרשון. "הרב של בנגאזי סידר לה טבילה בתוך חבית מים וחיתן אותם במחנה. אני נולדתי בדיוק שנה אחרי כן, בסוף ינואר 1944, כשההורים שלי כבר היו בבנגאזי. שני האחים הצעירים שלי נולדו בישראל".

התנאים בג'אדו היו קשים מאוד, מגפה ורעב גבו מקרב היהודים למעלה מ־300 קורבנות. פדהצור וגרציה החליטו להוציא משם את הילדים, והצליחו להבריח אותם לסבא בטריפולי. ההורים עצמם נשארו במחנה עד לשחרור, באביב 43'. "זו הייתה המפלה הגדולה של רומל. ההיסטוריונים אומרים ששם התחילה הנפילה של הרייך השלישי".

בני הזוג שתיוי שבו לברצ'ה, אך גילו שכל רכושם נשדד ונבזז. בלית ברירה עברו לעיר הולדתה של גרציה, שם כאמור נולד בנם המשותף הראשון, גרשון. הוא זוכר היטב את הפרעות ביהודי לוב, שעה שבן־גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל. "הרבה ג'יהאדיסטים מהמגרב עברו בלוב כשהיו בדרך לפלסטין, וגייסו גם ג'יהאדיסטים מקומיים. הפרעות היו בעיקר בטריפולי, אבל המהומות הגיעו גם לבנגאזי". עד היום חרותה בזיכרונו תמונת ההימלטות של משפחתו, יחד עם בני קהילה נוספים, לתוך ביתם שהיה בעל שערי ברזל גדולים, נעולים במוט רוחבי. "אני זוכר את עצמי מסתתר מתחת לשמלה של אמא, וכולם צועקים ובוכים. פחד גדול מאוד. אני שואל מה קורה, ואמא שלי אומרת: 'באים לרצוח אותנו'. כשאני שואל למה, היא עונה: 'כי אנחנו יהודים'. פשוט וחלק".

כבר בשנת 45' ספגה קהילת טריפולי אבדות קשות, כשיותר מ־130 יהודים נרצחו בעיר. מהומות 48' גבו עשרות קורבנות נוספים. "הקהילה הרגישה לא בטוחה עוד קודם לכן. הבריטים, ששלטו אז בלוב, הפגינו עוינות כלפי היהודים שם. המחתרות פה עשו להם את המוות, וזה השליך גם על היחס שלהם ליהודי לוב. כששכנים מוסלמים באו לשחוט את השכנים היהודים, הבריטים לא הפריעו יותר מדי".

"נכנסתי לתיכון בלי לדעת את לוח הכפל. ויוסי אומר: בוא נתכונן למבחן ביחד. במבחן הראשון אני מקבל מאה. גם יוסי כמובן. מאז לקחתי את עצמי בידיים. בחמישית ידענו חומר של שביעית. קיבלנו מאה בבגרות ריאלית, ואז המוח השובבי שלנו רצה לעשות מזה כסף"

שמה המקורי של משפחת שתיוי היה תשבי, אולם כשאבותיו של פדהצור הגיעו ללוב לאחר גירוש ספרד, המוסלמים המקומיים התקשו להגות את השם הזה. "קראו לנו שתיוי, וככה זה נשאר", מספר גרשון. "לימים אחי ניסים החליף את שם משפחתו לסתיו, ואני בעקבותיו".

ב־49' עלתה המשפחה ארצה. מהאונייה גלילה הם הגיעו היישר ל"שער עלייה" בשיפולי הכרמל, ומשם לבית־ליד. בארץ כבר חיכה להם הדוד משה שתיוי, אחיו של פדהצור; ב־1933 הוא יצא מביתו בלוב ברגל, הגיע בעזרת גמלים וטרמפים למצרים, חצה אותה ברכבות, וירד כשאמרו לו שהגיע לארץ ישראל. "מתברר שהוא ירד בעזה. כשראה שאין שם יהודים, הוא תפס את הרגליים שלו והפליג לאיטליה. אחרי שנה עלה ארצה, והפעם עגן בנמל יפו".

בבית־ליד גרה המשפחה באוהלים שלא עמדו ברוחות ובקור העז של חורף 1949־1950 הידוע לשמצה. "הייתה תקופה נוראה, ואמא שלי סבלה מאוד. יום אחד שמענו בכריזה: 'מי רוצה לעלות לירושלים? יש משאית מחכה'. בלי הרבה חוכמות, אמא אספה את כולם והודיעה שעולים לירושלים. אבא שלי שמע עיר הקודש, מיד קפץ". המשפחה הגיעה למעברה בתלפיות הסמוכה לבית־צפאפא: 15 ביתנים של 16 מטר על שלושה מטרים. חלון, דלת וזה הכול. "השאר היו בפחונים, בתנאים עוד יותר גרועים. קשה מאוד", אומר גרשון ושולף תמונה של המעברה. הוא מצביע על הביתן של משפחתו, ועל ברז דולף אחד ששימש את השכונה כולה. שירותים? בחוץ, בול־פגיעה. "היינו שם קהילה גדולה וססגונית מאוד. היו כורדים ועיראקים ומצרים, היו טריפוליטאים, והשכן שלנו היה מיוגוסלביה. הכורדים היו יוצאים בכל ליל שבת בלבוש צבעוני ורוקדים 'באסולו באסולו'. קהילה מאוד מעניינת".

לתנאי המחיה הקשים ולצפיפות במעברה, הצטרפה גם המתיחות הביטחונית. "חצי בית־צפאפא הייתה בצד שלנו וחצי בצד הירדני, ואין גבול, אפילו לא גדר. כל הזמן היו שם יריות והתנכלויות. אבא היה בתפקיד שוחט, מוהל, סופר סת"ם, תוקע בשופר – אבל עבד גם בשמירה על המחסנים של הסוכנות היהודית שם. יום אחד חוליה של ירדנים חצתה לאזור שלנו, וחטפה חבר שלו בשמירה. הם שחטו אותו, חתכו אותו לחתיכות. זו הייתה טראומה נוראה. באים לארץ ישראל, מדינה חדשה, זה בלתי נסבל. גם הפיגוע של מעלה־עקרבים ב־54' גרם טראומה בכל הארץ. משה שרת ביקש אז שיכתבו את 'שיר שמח', כדי להעלות את המורל של היהודים בישראל, כי המצב פה היה קשה מאוד", מספר גרשון. הוא שואל אם אנחנו מכירים את השיר, ואנחנו עונים בחיוב ומוצאים עצמנו מזמזמים יחד את "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו, הבה ונתלקח מן השמחה שבנו". את הסיפור מאחורי המילים מסביר גרשון בספר שכתב על אודות השירה העברית, בפרק שכותרתו היא שורה מהשיר ומתפיסתו הציונית: "אבוי למתייאש".

אגב השירה שולף גרשון שיר נוסף מילדותו: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים", הוא שר וצוחק. "אנחנו למדנו בבית הספר 'בית יעקב', אבל אחותי הגדולה נשלחה לבית ספר של נטורי קרתא. היא הייתה לומדת שם את השירים שלהם ומלמדת אותנו. שנים אחר כך ירד לי האסימון, והבנתי לאן אבא שלח אותה. רצה לשמור עליה". האחות הפכה דווקא דתייה ולא חרדית, ושאר האחים מסורתיים.

חמש שנים במעברה הספיקו לגרציה שתיוי. כשגיסתה נפטרה ואחיה נותר לבדו מטופל בארבעה ילדים, היא ניצלה את ההזדמנות ועברה עם ילדיה לגור לצידו בשכונת עמידר בבת־ים. פדהצור נותר בירושלים, שולח משם את משכורתו למשפחה. "ביקרתי אצלו, והיה נורא לראות אותו. גם אחרי המעברה הוא גר בעליית גג באיזה בניין, בלי שירותים ומקלחת". האב הצטרף אליהם בהמשך, אולם נפטר בגיל 52 בלבד.

בזיכרונו חרותה תמונת ההימלטות של משפחתו לתוך ביתם בבנגאזי. "אני זוכר את עצמי מסתתר מתחת לשמלה של אמא, וכולם צועקים ובוכים. פחד גדול מאוד. אני שואל מה קורה, ואמא שלי אומרת: 'באים לרצוח אותנו'. כשאני שואל למה, היא עונה: 'כי אנחנו יהודים'. פשוט וחלק"

בבית הספר היה גרשון תלמיד גרוע מאוד, לדבריו. הוא נהג לברוח מהכיתה, והתקשה להתרכז בהכנת שיעורים בביתו הצפוף, דל האוכל והעמוס בילדים. ואז פגש ביוסי מעין. "ישבנו בכיתה כיסא ליד כיסא. הייתי בא אליו בדרך לבית הספר, רואה אותו אוכל ביצה לארוחת בוקר, והריר היה נוזל לי. אצלנו בבית היו האחים ובני הדודים וסבא; ויוסי בן יחיד עם חדר משלו. אמא שלו אידה מטפלת אך ורק בו, ויש לו פטיפון ותקליטים. אהבתי אותו מאוד. בחור פיקח וחכם, בולע ספרים. קורא ספר אחד, הופך אותו פתוח על השולחן, ופותח עוד אחד ועוד אחד. לנו לא היו ספרים בבית. אמא שלו שרה אַרִיות של אופרה, ויוסי הולך לקונצרט, ואני הולך יחד איתו. אני מנוי לאופרה עד היום. מוזיקה קלאסית זה החיים שלנו. אתם מבינים איזה חוב אני חייב לאידה? הייתי יכול לשמוע בבית שלי דבר כזה?", הוא שואל, ואנחנו מזהים לפתע כי אכן בסלון הבית מתנגנת מוזיקה קלאסית לאורך כל המפגש שלנו.

השיחה נקטעת בהתרגשות כשהבת־ימית שבינינו מזהה באיזה יוסי מעין מדובר. הקשרים החברתיים מתבררים מהר. החברות האמיצה שתיאר גרשון מזכירה חברות אמיצה בין הבן של יוסי לזו שעל המקלדת. וואטסאפים עפים מצד לצד תוך כדי ריאיון. תמונות נשלחות, זיכרונות עפים ברשת. גרשון ממשיך לספר על יוסי שלו, שעדיין גר שם בבת־ים, שיהיה בריא. "אני מתבייש להגיד את זה, אבל נכנסתי לתיכון בלי לדעת את לוח הכפל. ויוסי אומר: בוא נתכונן למבחן ביחד. ואנחנו לומדים יחד חוקי יסוד בגיאומטריה, בעל פה. בוחנים זה את זה. במבחן הראשון אני מקבל מאה. גם יוסי כמובן. וכל הכיתה – כלום. מאז לקחתי את עצמי בידיים".

יוסי וגרשון עברו יחד בהצטיינות את כל המבחנים, עד שהמורים חיברו במיוחד עבורם מבחנים ברמה גבוהה יותר. "בחמישית ידענו חומר של שביעית. קיבלנו מאה בבגרות ריאלית, ואז המוח השובבי שלנו רצה לעשות מזה כסף. הוצאנו שני ספרים של פתרונות לבעיות עם שני נעלמים, וחוברות קיץ לתלמידי הכיתה החמישית. אבל ההוצאה גנבה מאיתנו, לא קיבלנו כלום", הוא צוחק ושולף את החוברות וגם את החוזה שעוד שמור איתו. גרשון ויוסי הוציאו יחד גם תקציר של "לוחות מתמטיים לגימנזיסט – אלגברה", "שעף כמו לחמניות אצל הסטודנטים בטכניון ואצל תלמידי התיכון. זה דק ונכנס בתוך הלוח הלוגריתמי", קורץ לנו גרשון, רומז למפעל ההעתקות שהסתתר מאחורי המיזם הזה. ומה יצא להם? לא כסף. "העתיקו את הרעיונות. איזה מפקח הביא את זה לבתי הספר, וכמובן לקחו את החוברות שלו".

במקביל להתפתחותו כמתמטיקאי היה גרשון פעיל בארגון בית"ר. "בהתחלה הלכתי לבני עקיבא כי היו שם בנות, ועברתי לבית"ר גם בגלל הבנות, אבל בסוף האידיאולוגיה הבית"רית משכה אותי. הבנתי שזה המקום שאני צריך להיות בו. למדתי על לוחמי המחתרות, ראיתי בהם גיבורים. למדתי לעומק גם את התורה הז'בוטינסקאית, ומאז אני מעריץ גדול של ז'בוטינסקי". גרשון הפך לראש מחלקת ארגון בבית"ר, ובשנים 70'־73' כיהן כראש ההנהגה של התנועה. ב־77' יצא מטעמה לשנתיים שליחות בקנדה, ובשובו הקים את המרכז למורשת ירושלים ב"בית פלוגת הכותל", שנקרא היום על שם הפלוגה שהתגוררה בו בשנות השלושים. "זהו מרכז גדול שמקיים סמינרים וסיורים בעיר העתיקה, ופונה לעולים, לאנשי הוראה ולאנשי צבא", מסביר גרשון. ב־82' יצא לשליחות נוספת בת שלוש שנים, הפעם בלוס־אנג'לס. בתוך כך הפך לעוזרו הבלתי רשמי של יצחק שמיר, ונסע מטעמו ברחבי העולם כדי לטפח קשרים עם יהודי התפוצות.

עוד בראשית דרכו הבית"רית פעל גרשון באגף ההגשמה של התנועה. "אחרי ששת הימים בית"ר הקימה שלוש היאחזויות באזורים ששוחררו – דקלה, נח"ל סיני וארגמן – והיינו זקוקים לצעירים שיתגייסו לגרעיני הנח"ל שלנו". בתום שעות הלימודים ("בבית הספר הגבוה למדידות בחולון; כסף לטכניון לא היה") הוא קיים חוגי בית, בין השאר באזור גדרות שבשפלה. "ביקשתי שיארגנו לי מסיבה אצל אחת הבנות, כי כשיש בנות, הזבובים מגיעים". כך יצא לדרך באוטובוס שהתפתל לו בין הבתים הערביים בכפר יִבְּנֶה, היא יבנה. "לפני 54 שנים לא היה כביש 4", הוא מזכיר, ומתאר את הנסיעה החשוכה בעיירה שחצי מבתיה נטושים. "אמרו לי להגיע למשפחת יודלמן בעשרת. לא ברור איפה מתחילה עשרת ואיפה נגמרת, אין את מי לשאול, הכול נטוש וריק. בסופו של דבר מצאתי את המקום. חבר'ה מלח הארץ אחד־אחד. חלקם, לצערי הרב, נהרגו במלחמת יום כיפור".

גרשון פתח בדברים והבחין כי על הקרקע לידו יושבת בחורה יפהפייה, שלא מפסיקה להסתכל עליו במבטים מעריצים. "נדלקתי עליה. אמרתי לה: הפגישה הבאה תהיה אצלך בבית". שלושה שבועות מאוחר יותר, ממרפסת ביתה ביישוב הסמוך שדמה – "כשאנחנו אפילו לא מוגדרים כחברים", מציינת דידי – הוא הצביע לכיוון עשרת ואמר לה: "את רואה שם? כשנתחתן נגור שם". "על העיניים האלה אפשר לוותר?", שואל אותנו גרשון, "ואז לא היו לה משקפיים". "עכשיו אני רוצה לראות אותך, אז הייתי עיוורת", עונה דידי בחיוך. מעשרת לא יצאו צעירים להתנחלויות, "אבל דידי התנחלה אצלי", מסכם גרשון. "53 שנים אנחנו מחזיקים מעמד".

"ההנהגה חושבת שאפשר לפתור הכול, כולל הסכסוך, בלחיצת כפתור. זה ייקח דורות, ופה במזרח התיכון חייבים להישען עדיין על הכוח שלנו. מסביבנו אין מדינה אחת נורמלית שאתה יכול לסמוך עליה, וכולם לוטשים אלינו עין. ז'בוטינסקי, שכתב את 'על קיר הברזל' לפני כמעט מאה שנה, הבין את הבעיה"

עד גיל שש גדלה דידי ב"צנטרום של הפיילה של תל־אביב": רחוב שלמה המלך. לשדמה הגיעו הוריה בעקבות תנועת "מן העיר אל הכפר", והיו ממייסדי היישוב. "אמא גדלה בנווה־צדק, בתל־אביב הקטנה. אבא היה מהבליינים בעיר ושוטר. אבל אחרי שעברו למושב, היא הייתה מורה מיתולוגית, והוא גידל פרחים ופרדסים וניהל לול". ודידי? "אני התחלתי את הנישואין שלנו כאשת איש: מגבה את גרשון, איתו בכל דבר, ואם לילדים". בהמשך למדה סייעות ("בזמננו 'סייעת' עבדה רק עם רופא שיניים") וטיפלה בשיני ילדים בתוך בתי הספר, כפי שהיה מקובל אז. יום אחד התקשר ד"ר גידי לוי – מנהל יחידת פה ולסת בבית החולים קפלן, ובעליהן של שתי מרפאות פרטיות – ואמר ששמע עליה טובות, ושהוא רוצה שתעבוד איתו. רקע מתאים לא היה לה, אבל הדוקטור אמר שהוא כבר ילמד אותה את העבודה. עשרים שנה עבדו יחד. היום היא כבר בפנסיה אבל עדיין עסוקה תמידית, בעיקר בסיוע לגרשון בהוצאת ספריו. "אני מקריא לה כל פרק שאני כותב, והיא מתקנת אותי. בלעדיה אני לא יכול לכתוב אף ספר", אומר גרשון, ודידי מתרגשת: "זה יפה מאוד, גרשון. אני אזכור את זה. לא אזכיר לך, אבל אזכור".

במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים השתתף גרשון כמילואימניק של חיל ההנדסה. "מלחמת יום כיפור הייתה נוראית. הייתי באוגדה של אריק שחצתה את התעלה, ומיקשנו חלק מהשטח שחסם את הארמייה השלישית של המצרים. אחרי הפסקת האש מיקשנו מאות קילומטרים ב'אפריקה' ובסיני. יצא שהייתי במילואים זמן קצר לפני המלחמה, והייתי במילואים גם אחריה – כל פעם חמישים עד שישים יום – ובסך הכול כמעט חצי שנה. האווירה הייתה קשה מאוד. מהבית הגיעו ידיעות על הרוגים – חברים שלנו, בנים של שכנים, חברים מהכיתה של אשתי. שנה קשה".

73' הייתה גם שנת היובל לתנועת בית"ר, וגרשון היה אחראי על האירועים. "פגשתי קצין צעיר שהתמודד למועצת יבנה, מאיר שטרית שמו. אמרתי לו – מה שאתה צריך, אני מארגן: אוטו, טלפון בהשכרה, גרפיקאית לעיצוב פוסטרים. שטרית הצליח ועשה מהפכה ביבנה".

במסגרת תפקידו עבד גרשון לאורך השנים עם צמרת הליכוד – עם שמיר כאמור, וגם עם משה ארנס, אהוד אולמרט, עוזי לנדאו, בגין האב ובגין הבן, דן מרידור, אריק שרון וכמובן בנימין נתניהו. "הצלחנו בתנועה לבנות מערכת יחסים נרחבת עם היהודים בהרבה מאוד מדינות, ובעיקר התלבשנו על הצעירים שלא היה קשורים במפא"י כמו דור ההורים שלהם. יצרנו קשרי ידידות גדולים שהביאו לנו אחר כך פירות". הוא גם היה בין מייסדי מרכז מורשת בגין בירושלים, ושימש כיו"ר הוועד המנהל שם במשך שמונה שנים. היום הוא חבר בקרן מורשת מנחם בגין ובוועדת הפרס על שמו של ראש הממשלה המנוח.

בגיל 65 יצא גרשון לפנסיה, ואז התחיל לכתוב. לצד מאמרים לביטאון "האומה" הוא חיבר כבר חמישה ספרים. זה התחיל מקורות חייו של יהודי ניו־יורקי ניצול שואה, שהסכים לספר את סיפורו בתנאי שגרשון יכתוב אותו, והמשיך בין השאר בספר "מן המצר", שמתאר את חייו של אחיו, ניסים. ההתמחות של גרשון בזמר עברי, ובעיקר בשירי בית"ר והמחתרות, הולידה את אסופת התקליטורים "באור ובסתר", הכוללת כשמונים "שירי עוז ומרי". בימים אלה הוא עסוק בכתיבת ספר על אודות תנועת בית"ר בלוב. כאמור, דידי מלווה אותו בכל אלה.

השניים קמים משולחן החצר שאנחנו יושבים סביבו, ודואגים לצייד כל אחד מאיתנו בשקית מלאה אשכוליות. "את הבית הזה קניתי ב־25 אלף לירות", מספר גרשון. "היום בית של 400 מ"ר עולה פה 2 מיליוני שקלים. עשרת נבנתה כמרכז כפרי עם שירותים אזוריים, במטרה להביא את ילדי המושבים לגור פה כשהם עוזרים להורים ביישובים החקלאיים מסביב, אבל זה לא הצליח. הכול יקר עכשיו. טוב, פעם בנינו בתים, היום כל בית זה מתנ"ס עם בריכה פרטית", הוא צוחק.

מה הוא אומר על המדינה? הוא אוהב אותה, יעיד הדגל התלוי סמוך אלינו. "אם אני מסתכל על תולדות העם שלנו, כמובן הנס הגדול ביותר הוא הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות. שבעה מיליוני יהודים בארץ – אנשים לא האמינו שזה ייתכן, ואני מאמין שנגיע גם ליותר. מה שהיהודים עשו כאן בשבעים שנה זו מהפכה בסדר גודל עולמי. כשהגענו לא היו מים זורמים, והיום אתם רואים את הקדמה והפיתוח, חיים כאן ברווחה. כל הארץ מנופים, גשרים, כבישים. נכון שיש עוד הרבה מה לעשות ולשפר, אבל בגדול יש תחושה של נחת.

"מצד שני, להגיד שאני רגוע היום? אני לא רגוע. אני סומך על הדור הצעיר, אבל קשה לי מאוד עם ההנהגה שחושבת שאפשר לפתור הכול, כולל הסכסוך, בלחיצת כפתור. זה ייקח דורות, ופה במזרח התיכון חייבים להישען עדיין על הכוח שלנו. מסביבנו אימה וצלמוות. אין מדינה אחת נורמלית שאתה יכול לסמוך עליה, וכולם לוטשים אלינו עין. ז'בוטינסקי, שכתב את 'על קיר הברזל' לפני כמעט מאה שנה, הבין את הבעיה: הערבים לעולם לא יסכימו לפנות את המקום בשבילנו; ואין אפשרות לפצות אותם. הדרך היחידה היא קיר ברזל ומאחוריו כוח צבאי שלא ייתן להם את האפשרות לחשוב אפילו על השמדה של היהודים כאן. תורת קיר הברזל נכונה היום פי מאה".https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/02/התיישבות-1278-750x487.jpg 750w" sizes="(max-width: 842px) 100vw, 842px" />

The post "בסוף האידיאולוגיה הבית"רית משכה אותי, והבנתי שזה המקום שאני צריך להיות בו" appeared first on מקור ראשון.