כבר 15 שנה שהזמרת והיוצרת צליל דנין אומרת לא למלהקים של תוכניות הריאליטי המוזיקליות, בהתמדה ובנחישות. הם מצידם לא מוותרים, ובכל עונה מנסים שוב, למרות שכבר היו צריכים להבין מזמן שדנין לא עושה דברים שהיא לא מאמינה בהם במאה אחוז. "את לא מבינה מה אני עוברת כל שנה", היא צוחקת, "הם מתקשרים אליי עם נאום מוכן, מפגישים אותי עם העורכים, לוקחים אותי, משכנעים אותי".

ובשום שלב זה לא מפתה אותך, גם לא כשאת רואה סיפורי הצלחה כמו נטע ברזילי או אלה־לי להב?

"אני פשוט מכירה את עצמי ויודעת איך הנפש שלי עובדת. רוב האמנים באשר הם מאוד רגישים, אבל אני יודעת שהרגישות שלי בסיטואציה הספציפית של תוכנית ריאליטי לא תהיה בריאה לי. זה לא סתם שלגוף שלי קל להגיד לא, הוא מרגיש שזה לא נכון לי לשים את האמנות שלי – הדבר הכי טהור מבחינתי – למבחן. הרי בתוכניות האלו את לא יכולה לדעת איך יערכו אותך ומה יוציאו ממך".

לפני כחודש, אחרי שנים של יצירה, יצא אלבום הבכורה של דנין, תחת השם המסקרן "רעבה ועצבנית". עשרה שירים שהיא כתבה, הלחינה ועיבדה בעצמה, לצד המפיקים הנחשבים בתעשייה כמו עטר מיינר, אריאל טוכמן, ניר דנן ועידו מיימון. השירים, כמו דנין עצמה, מרעננים, חצופים ולא מתנצלים, ונעים על התפר שבין בלדות מזרחיות, שירי פופ ואיך לא – היפ־הופ עצבני.

סינגלים ראשונים כמו "כל מה שקורה" ו"שיקרת לי" יצאו כבר ב־2019, אבל האלבום יצא רק עכשיו, בשלהי 2021. מה לקח כל כך הרבה זמן?

"האמת שקודם נולדה הכותרת 'רעבה ועצבנית' ואז אמרתי לעצמי – היי, זה שם של אלבום, וכבר יש לי מספיק שירים לעשות אלבום. אני לא חתומה בשום לייבל, ואת כל ההוצאות על קליפים אני מוציאה מהכיס שלי  – אז כל פעם הייתי צריכה קודם לחכות שיהיה כסף בקופה כדי להפיק את הקליפ.

"מרוב שלא נכשלתי לא הגעתי לשום מקום. הסינגל הראשון שאי פעם הוצאתי, עם מטרופולין, נכנס מיד לפלייליסט של גלגלצ, התחלתי מהטופ. בטעות. אז באיזשהו אופן חשבתי שהכול יקרה לי נורא מהר, וזה לא קרה ככה, וזה עדיין מתהווה, בדרך"

"בשלב שבו הכול היה מוכן הגיעה הקורונה, ואמרתי – עבדתי על זה כל כך הרבה, הוצאתי על זה כל כך הרבה, אני אוציא ולא יהיו לי הופעות? לא יהיה לי אופק כלכלי? זה לא נראה לי מדויק. תוסיפי לזה את העובדה שלא ממש ידעתי איך מוציאים אלבום, אז כל הסיפור יצא קצת מסטיק".

אם היית חתומה בלייבל זה היה קצת מפשט את העניינים, לא? ואני מניחה שהיו הצעות לאורך השנים.

"אני חושבת שכבר אחרי שהשתתפתי בפרויקט של 'מטרופולין' קיבלתי הצעות מאחד הלייבלים הגדולים בישראל. אני פשוט בת של הורים עצמאים, שמנהלים יחד חברת הסעות בצפון, וכנראה זה בדם שלי. יש לי בראש משהו שחושב 'עצמאי', שהכול בידיים שלי וכל ההחלטות הן שלי, וההכנסות שלי – וזה מה שהוביל אותי. רציתי להיות בשליטה.

"במקצועי בתקופה הזו הייתי מפיקה של קליפים והייתי גם מנהלת של בית יפו קריאייטיב (אכסניה לאמנים ויוצרים, קמ"מ), אז היו לי הרבה יכולות למקסם את היכולות שלי כלכלית – קליפ שיכול היה לעלות 50 אלף עלה עשרת אלפים.

"ובכל זאת אני יכולה להגיד שהגישה שלי כן השתנתה מאז שיצא האלבום. במהלך השנים נפתחו לייבלים חדשים שעובדים במתכונת פחות דרקונית, שאפשר להפריד בין השירותים שהם נותנים. בקיצור, אני לא יכולה להגיד שלעולם לא אהיה חלק מהעולם הזה".

ולמרות ההחלטה להיות עצמאית, היו אנשים שליוו אותה לאורך הדרך ושאותם היא מכנה "המלאכים שלי". בהם היא מציינת את המפיק המוזיקלי אשר ביטנסקי, "שהמציא בעיניי את המוזיקה הישראלית. שנים הוא הולך איתי ולוחש לי באוזן דברים יפים שעזרו לי להאמין בעצמי ועצות שתמיד ליוו אותי, ולא יכולתי לבקש טוב יותר".

צ'יל דנין

כמו אמנים רבים אחרים, האתגרים הכלכליים נוכחים מאוד בחייה של דנין, בוודאי שבתקופת הקורונה.

דיברנו כבר על כך שאין הופעות ושהקליפים שלך במימון עצמי, אז איך בכל זאת מתפרנסים?

"קודם כול אני כל החיים עובדת, אבל צריך לומר שהמשפחה שלי עזרה לי ככל שהייתה יכולה כי הם מאוד מאמינים בי ותומכים. הם תמיד נתנו לי את הגב ואת התחושה שהכול בסדר, ושצריך להגשים חלומות. למשל היה לי קליפ שצילמתי איפשהו, אז אמא שלי פשוט הכינה את האוכל, לקחה על עצמה את הקייטרינג. לא הייתי יכולה לעשות את זה בלי התמיכה של המשפחה שלי והחברים שלי. אבל בקורונה, כשזה נהיה כבר ממש קריטי, התחלתי לעבוד בנדל"ן".

איך זה קרה?

"בצורה הקוסמית שדברים קורים לי בחיים כשאני מאפשרת להם. חיפשתי הכנסה בתקופה שלאף אחד לא הייתה, וחיברו אותי למשרד ביפו – אני גרה בעיר כבר עשר שנים ומאוהבת בה לגמרי – ואיכשהו ממש נכנסתי לזה ונהניתי מזה. אני אוהבת לחבר בין אנשים, ופה זה חיבור בין אדם לבית – להבין מה הוא צריך, מה הוא מחפש. אני עובדת בשיטה מאוד שונה מרוב האנשים שבמקצוע, ומשתמשת ביכולות שלי לקרוא אנשים וסיטואציות כדי להחליט אם בכלל להראות למישהו בית מסוים או לא. וזה מאוד דינמי, ומאפשר לי לעשות מוזיקה במקביל ולקבל השראה מאנשים. וההכנסה היא גם אחלה".

היא נולדה ביקנעם עילית, למשפחה שהיא מכנה "רוחנית מאוד". סבה הוא הרב יחיא פנחס דנין, ממקימי הישוב אליקים. "הבדיחה בחבר'ה היא שאני מדברת כמו נכדה של רב. אני בתקופה שבה אני 'המרימה', זו שכל הזמן אומרת שיהיה בסדר, שלכל דבר יש זמן. לא הייתה לי היכרות מעמיקה עם סבא שלי אבל הוא היה אדם מאוד מאמין, מאוד רוחני, והמשפחה כולה מאוד מאמינה.

"אישית היה שלב שבו קצת איבדתי את האמונה ואז גיליתי אותה בדרכי. כל מה שזה אומר זו עבודה פנימית. לא להיות עצלן ולהבין מה לא עובד ולנסות לתקן, להשתפר, להיות בנאדם טוב יותר. היה לי משבר, הייתי בדיכאון, והקורונה בוודאי לא עזרה, אבל אני מרגישה שבשנה האחרונה התגברתי, התבגרתי. שהיום אני בשמחה".

למוזיקה היא מחוברת מרגע שהיא זוכרת את עצמה. "תמיד שרתי ועשיתי הצגות. את השיר הראשון כתבתי מתישהו בין כיתה ד' ל־ו', זה היה שיר פופ חמוד על שיברון הלב הראשון שלי. התאהבתי באיזה ילד חמוד מהשכבה, היינו חברים שבועיים ואז הוא הלך למישהי אחרת".

שיברונות לב הם מוטיב חוזר בשירים שלך.

"אני מתכוונת לקנות לי בית משיברונות הלב שלי. זו התוכנית".

את מופע ההשקה של האלבום, שהיה מתוכנן להתקיים ב־22 בפברואר במועדון הבארבי, היא החליטה לדחות. "התחלתי לבנות את ההופעה, וכשאני בונה מופע זה עולם שלם עם רביעיית מיתרים והפקה שמביאה את האלבום הזה בצורה הכי חמה ודרמטית ומרגשת שאפשר. וככל שהזמן עובר אני קולטת שזה מופע מאוד רציני, אחרי הרבה זמן שלא הייתי על במות, ואם נחזור לפן הכלכלי, הבנתי שההשקעה הזו עכשיו בעייתית כי אין לנו על מה לסמוך והאנרגיה של העולם היא בכאוס. אני לא מופע פעיל שרץ שנים וממלא אולמות – תכף גם זה יקרה – אז הרגשתי שצריך לתת לזרעי האלבום להרגיש את הגשם. לתת להם להיזרע טוב, לחכות לאביב, שהם יצאו, ואז לקצור. אולי בשבועות. כשיהיה נעים, עכשיו לא נעים".

"הרגשתי שאני צריכה לדחות את השקת האלבום כי אני לא מופע פעיל שרץ שנים וממלא אולמות – תכף זה יקרה – הרגשתי שצריך לתת לזרעי האלבום להרגיש את הגשם. לתת להם להיזרע טוב, לחכות לאביב, שהם יצאו, ואז לקצור. אולי בשבועות"

האלבום עצמו אקלקטי מאוד, המון ז'אנרים, סגנונות, המון קולות.

"כמו החיים עצמם, לא? אני יצור סקרן, אני מתה לשמוע מה כל מפיק יוציא ממני, איזו דמות תגיח עכשיו. מבחינתי זה מסע פסיכולוגי בתוך הנפש שלי והם מאפשרים לי את זה. נניח האוטו־טיון בשירים, כשהקול שלי מתעוות, אז מבחינתי האפקט הזה הוא האלטר־אגו שלי, אפילו יש לו שם: 'צ'יל דנין'. וזה החלק שבאמת יותר צ'יל, משוחרר יותר. זה גם חלק משיטת הכתיבה שלי – אני מפעילה את האפקט הזה ומלחינה וכותבת פריסטייל על המקום. יש משהו באפקט הזה שממש משחרר אותי. נגיד השירים 'כל מה שקורה' ו'נייס' ממש נכתבו ככה, אין בהם כמעט עריכה.

"הצעירים אוהבים את זה והמבוגרים יותר אומרים לי – יש לך קול כל כך צלול, למה את רוצה ללכלך אותו עם הדבר הזה? את כל כך נקייה ומרגשת ככה. ואני עונה: נכון, ויש גם את זה באלבום, אבל גם זה צד בי ואני לא מתביישת בו. בסוף יצא כאן אלבום לכל המשפחה, ולא כי התכוונתי אלא כי בעצמי אני אוהבת גם מזרחי וגם פופ וגם טראפ ואני לא מוצאת סיבה שלא הכול יהיה".

ובכל זאת, כילדה, לאיזה סוג של מוזיקה נמשכת?

"רוב הילדות שלי הייתה בניינטיז, אז יש לי שני אחים גדולים שלא ממש נתנו לי לראות 'לוני טונס', ראינו רק VH1 ו־MTV וזה מה ששמעתי. אז זה בעצם המון אר־אנ־בי, היפ הופ, רוק נשי. ובגלל זה גם התחלתי לכתוב באנגלית, כי לא הכרתי הרבה מוזיקה בעברית. אז אלה העולמות שלי".

הילדה בת 30

ואכן, בתחילת הקריירה המוזיקלית שלה, דנין כתבה ושרה באנגלית, שירים כמו "Oh my love" ו"City friends". "אבל כשהתחלתי לעבוד על האלבום הזה, עוד לפני שידעתי שהוא יהיה אלבום, קרה משהו מדהים. זה אולי יישמע מצחיק, אבל הייתה תחושה שנפתחו שערי שמיים. זה קרה ב־2016, הייתי בסשן עם עטר מיינר, הוא שם לי את הביט של 'כל מה שקורה' ואת האוטו־טיון, שאז בכלל לא ידעתי מה זה, ואני כרגיל מתחילה לאלתר באנגלית, אבל הוא אומר לי 'לא צליל, בעברית'. התחלתי לשיר בעברית, ואני לא אשכח את התגובה של עטר ושל טל יוגב שגם היה שם – ורק לפי התגובה הבנתי שמשהו מטורף קרה. ומאותו רגע אני לא יכולה ליצור באנגלית".

אז זהו, את יוצרת עכשיו רק בעברית?

"אני לא יודעת אם לא אעשה בעתיד, אבל כרגע זה חד־משמעי. עברית מרגשת אותי. ואני מעוניינת להביא עברית לחו"ל, שהם ילמדו להכיל את זה. אני חושבת שהגיע הזמן שהעברית תהיה בינלאומית, היא כל כך עתיקה ומכושפת וכל כך קשה כי היא קדושה. אז נכון שהעולם לא מוכן אליה אבל אני יודעת שזה יקרה, ואני כל כך רוצה לקוות שאני אהיה אחת מאלו שמנגישות אותה, כמו עפרה חזה. אני רוצה להמשיך את דרכה, ולהתחיל טרנד בינלאומי בעברית. יש לי המון חלומות וזה אחד מהם".

הייתה יצירה אחת שלך בעברית, ממש בהתחלה, עם מטרופולין ובעיקר הלהיט "אתה גומר אותי". איך נוצר החיבור הזה?

"גם קוסמי. כתבתי לעופר מאירי (מעבד ומפיק מוזיקלי, שהקים את ההרכב "מטרופולין", קמ"מ), הוא אשכרה ענה לי. השמעתי לו משהו, הוא אהב וכעבור יומיים כבר היינו באולפן. שבועיים אחר כך יש שיר ועוד שיר ואז אלבום. הכי לא מתוכנן ומקסים. אחת הבעיות שלי היא שמרוב שלא נכשלתי לא הגעתי לשום מקום. הסינגל ראשון שאי פעם הוצאתי, עם מטרופולין, נכנס מיד לפלייליסט של גלגלצ. התחלתי מהטופ. אז בטעות, באיזשהו אופן חשבתי שהכול יקרה לי נורא מהר, כמו שתמיד מספרים, שישמעו את הקול שלי וישר יבינו את כל הסיפור שלי, לא הבנתי שזה לא ככה. וזה באמת לא קרה ככה, וזה עדיין מתהווה, בדרך".

ובכל זאת אפשר להגיד שאת זמרת מחובקת. כן משמיעים אותך בגלגלצ והמבקרים מאוד מחמיאים.

"אני תמיד אהיה האנדרדוג בכל מה שאני אעשה, בקטע חמוד, אני אוהבת את זה. כל האמנים שאני אוהבת הם אנדרדוגס. וכן, אני מקבלת חיבוק, גלגלצ מאוד אוהבים ומאמינים בי ועם זאת לכל אמן יש את הדרך שלו. חשבתי שאחרי מטרופולין הכול יקרה מעצמו, ועצם העובדה שהגעתי לפני שלוש שנים לגיל 30 וחוויתי את המשבר הקלאסי של מי שהגיעה להרבה הישגים יפים, ועדיין הייתה רוצה להיות במקום אחר. קריירה שמתפקדת, הופעות שקורות.

"אבל הרגע הזה, שבו אני אוהבת את החיים גם כשזה לא כמו שאני רוצה, שם נמצא החסד, שם נפתחה לי השמחה. ועכשיו אני מאמינה שזה פשוט לא משנה, צריך להמשיך, להתמיד, להוציא שירים ולעשות חיים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02212_16_13-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אז עכשיו את מסתכלת מסביב ואומרת – סבבה לי.

"תראי, לאורך כל החיים אני נמצאת בהודיה. תמיד כיף לי. החיים שלי, טפו־טפו, טובים. ברור שחוויתי רגעים קשים ומאתגרים, לא פסחתי על שום שלב. אבל אני דואגת באופן יזום שהחיים שלי יהיו כיפיים. ועכשיו משהו ירד לי מהנשמה – המקום הזה של אני חייבת להצליח ועכשיו. כל הרעשים האלו של מה אני צריכה ירדו. הוצאתי אלבום, אני גאה בו, אני מתרגשת מכל השירים. גאה בעצמי שעשיתי את זה. מבחינתי אני באמת שבעה, אפרופו 'רעבה ועצבנית', ואפילו התחלתי כבר לעבוד על האלבום השני, כי היה לי זמן והייתה השראה. אני מאמינה שיצירה היא בשפע, ואני יודעת שיש לי מלא מה לתת, מלא על האש".

תאכלי משהו

אי אפשר לכתוב על האלבום בלי להתייחס לשם הבועט שלו, "רעבה ועצבנית". "זה משהו שאמרו לי הרבה פעמים בחיי. 'טוב טוב, צליל רעבה ועצבנית חברים, זה לא זמן טוב לדבר איתה. בואי תאכלי משהו, תירגעי'. אני חושבת שכל בני האדם יזדהו עם הרגע הזה. כשאני רעבה ועצבנית באופן מילולי וגם כשאני רעבה ועצבנית ליצירה, ואני מבינה משהו אבל אחרים לא בהכרח לא נמצאים איתי בתיאום – אז אני נעשית מאוד קשוחה.

"ואני חושבת שעם הזמן, ועם השירים האלו שכתבתי, עברתי תהליך עם עצמי והבנתי שזה יכול להיות פוגע או מובן לא נכון, אז אני עושה עבודה. אני גם בטיפול שמאוד עזר לי להבין את הדפוסים ואז לעבוד איתם ולנטרל אותם. אני חושבת שכל שיר שנכתב באלבום הזה – בעיקר העצובים – נוצר כשחזרתי לבית ביפו, עצבנית ומדוכאת בגלל משהו שקרה לי, ופשוט אני מקיאה את השיר בזעם – ונרגעת. היום אני יותר בוגרת, וברור שנחמד להוציא שיר מזה, אבל אני יכולה גם לנשום, לא להגיב, לראות את הבנאדם השני ואיפה הוא נמצא, להבין שזה לא בהכרח קשור אליי. פעם זה שלט בי, היום אני שולטת בזה".

"הרגע הזה, שבו אני אוהבת את החיים גם כשזה לא כמו שאני רוצה, שם נמצא החסד, שם נפתחה לי השמחה. ועכשיו אני מאמינה שזה פשוט לא משנה, צריך להמשיך, להתמיד, להוציא שירים ולעשות חיים"

אז האלבום הבא לא יהיה רעבה ועצבנית 2?

"תראי, במדינה הזו תמיד יש על מה להיות רעב ועצבני".

את השיר האחרון באלבום, שהוא גם שיר הנושא, דנין כתבה עם הראפר טונה (איתי זבולון), בתקופה שהיה בן־זוגה. "הוא חלק חשוב מאוד מהחיים שלי, ובתקופה שלנו יחד היו הרבה רגעים של שמחה ויצירה. כמו שאמרתי, היה לי קודם את השם של האלבום, וטונה ואני היינו עושים בריין־סטורמינג על זה, וחשבנו בהתחלה שזה יהיה שיר היפ הופ עצבני.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... at-13.31.45-750x1000.jpeg 750w" sizes="(max-width: 768px) 100vw, 768px" />

"יום אחד היינו בחדר, אני התארגנתי והוא ניגן על הגיטרה והתחיל לזמזם חלק מהפזמון של 'רעבה ועצבנית' ועצרנו הכול והורדנו את השיר באותו רגע. זה היה מאוד מרגש. ואז אמרנו: ברור שרעבה ועצבנית לא יהיה באמת שיר רעב ועצבני, אנחנו הרי רוצים לפתור את זה, להרגיע את זה, אנחנו לא רוצים לחזק את זה. ואני רוצה להגיד על הרגעים המדהימים שלנו, שדרך השילוב המוזיקלי והטקסטואלי של שנינו למדנו אחד מהשני, למשל איך מאזנים בין מנגינה למשמעות".

"ואז יום אחד אירחנו את יקיר בן־טוב, שהוא מפיק של שנינו. והוא הוסיף לנו עוד קטע וצירפנו גם אותו. ואת הבית האחרון של השיר כתבתי כבר אחרי שטונה ואני נפרדנו ואחרי מסע שעברתי. הייתה שם גם איזו תפילה למה הייתי מקווה. השיר הזה הוא מסע מרגש, והוא גם מסכם את האלבום באווירה שאני מבינה שיש לי את הכפתור של רעבה ועצבנית, ובואי נעבוד על זה. יהיה בסדר".

The post צליל דנין: "התוכנית היא לקנות לי בית משיברונות הלב" appeared first on מקור ראשון.