עשרים משפחות מתגוררות היום ברמת־טראמפ, יישוב חדש שהולך ונבנה בגולן. לעת עתה הן נמצאות בשכונה זמנית, שהן מכנות "שכונת החלוצים". התושבים כבר רגילים לכך שהשאלה הראשונה שמופנית אליהם, בכל שיחה הקשורה ליישוב נוגעת לשביעות הרצון שלהם משמו. "הקונפליקט ברור", אומרת לי הודיה גולדברג (30), נשואה ואם לארבעה. "אין ספק שההכרה של דונלד טראמפ בריבונות ישראל בגולן הובילה להקמת היישוב – אירוע שלא התרחש פה ב־29 השנים האחרונות; מנגד, ברור שזה לא השם הכי נעים, ישראלי וחלוצי. חלק מהתושבים מנסים לשמר בשפת היומיום שלהם את השם ברוכים (שמה הקודם של נקודת ההתיישבות – ב"ק), ויש מי שהשם הרשמי שגור בפיהם. מי יודע, אולי בעתיד 'רמת־טראמפ' יעבור לנו חלק בגרון ובאוזן כמו כפר־טרומן, ואפילו השם הזה יישא מטען ציוני וחלוצי".

כולם רוצים שמות יפים, ואם לא יפים אז בעלי מהות, ואם לא מהות אז משמעות, ואם לא משמעות אז זהות, ואם לא זהות אז תקווה. האגדה מספרת שכשאנשי המושב שרשרת התבאסו על מר גורלם – לשאת (או לענוד) על עצמם שם מוזר כשרשרת – אמר להם זאב וילנאי שהמקום נקרא על שמו של משה שרת, וכך נחה דעתם. מאז הוחלט אומנם לא להנציח אישים בשמות יישובים וכבישים, אך מפעם לפעם זוכה אדם כלשהו להחרגה מהמדיניות המוצהרת, וזכות כזו נפלה גם בחלקו של נשיא ארה"ב לשעבר.

בישיבת ועדת השמות הממשלתית שהתכנסה ב־30 במאי 2019 ציין היו"ר פרופ' משה שרון את ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל בגולן כ"צעד היסטורי ומשמעותי ביותר עבור מדינת ישראל", ואת רצונו של ראש הממשלה דאז נתניהו "להכיר תודה לנשיאה ה־45 של ארצות הברית, דונלד טראמפ, באמצעות הקמת יישוב חדש ברמת הגולן". בפרוטוקול הדיון נכתב שהממשלה כבר החליטה שהיישוב ייקרא רמת־טראמפ, והוועדה "מקבלת את ההצעה למתן שם ליישוב חדש ברמת הגולן על שם הנשיא דונלד טראמפ (…) ומציעה את השם 'רמת הנשיא טראמפ'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /D92-011_v0.2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הצעתי את השם הזה בהנחה שגם אם טראמפ יאבד את השלטון, לאורך השנים תישמט המילה טראמפ, והיישוב יהפוך ל'רמת הנשיא'", אומר לנו ד"ר צבי צמרת, היסטוריון וחבר ועדת השמות. "חשבתי שלא נכון לקרוא כך ליישוב, אבל פעלתי מתוך פרגמטיזם. מבחינתי אין פה עניין של בעד טראמפ או נגדו, אלא אמירה עקרונית: פוליטיקאים לא צריכים לקבוע שמות של יישובים".

"השם אפרתה מצביע על מיקומו בדרך לבית־לחם. ברצוננו להדגיש שהעיר בית־לחם מזוהה עם אפרת", קבע יו"ר הוועדה פרופ' אברהם בירן. "בוועדה הנוכחית הייתי אחד הממליצים לקבל את דרישת התושבים ולהכיר בשם אפרת", אומר ד"ר צבי צמרת. "טענתי העיקרית הייתה שאין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה, ועמדתי התקבלה

אז שימשתם חותמת גומי?

"לא. ועדת השמות התווכחה, אבל בסופו של דבר הממשלה כפתה עליה את השם".

ד"ר אבשלום קור, אף הוא חבר הוועדה, חולק על הטענה שהשם רמת־טראמפ נכפה מלמעלה. הוא גם מציין שאין בשם הזה משום תקדים יוצא דופן: כפר־טרומן נקרא הרי על שם נשיא ארה"ב הארי טרומן, שהיה המנהיג הזר הראשון שהכיר במדינת ישראל; בלפוריה הנציחה את שר החוץ של בריטניה, ארתור ג'יימס בלפור, שחתום על ההצהרה ההיסטורית; רמת־יוחנן נקראה על שם ראש ממשלת דרום־אפריקה יאן (יוחנן) סמאטס, שאהד את הציונות; וכפר־מסריק על שם הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, טומאש מסריק. "מצד ההתנהלות הציונית לא היה פה צעד חריג", מסכם קור. "אפשר לעבור עוד ועוד, ולראות שהארץ זרועה בשמות כאלו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01916_58_20-2-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

על השם החדש קראו חברי הוועדה בעיתון עוד לפני שהובא לפתחם ולהחלטתם, וזה לא המקרה היחיד: גם השמות "אסיף" ו"מטר" ניתנו לשני יישובים שעתידים לקום בגולן, בלי שהממשלה התייעצה עם ועדת השמות. בפרוטוקול מישיבת הוועדה בנובמבר 2019 נשלחה אזהרת נו־נו־נו לממשלה: "הוועדה הדגישה כי מעתה ואילך יש להקפיד כי שמות יישובים ייקבעו מבעוד מועד על ידי הוועדה, ולא יובאו לאישור הוועדה בדיעבד". בפועל, גם הממשלה הנוכחית ממשיכה באותו קו ומכריזה על שמות יישובים חדשים, בלי לבקש מהוועדה המוסמכת לדון בהם מראש.

עיון בפרוטוקולים של הוועדה לדורותיה מעלה מתח מובנה בינה ובין הממשלה. כך קורה למשל כשהפוליטיקאים חפצים ביקרו של מאן־דהו ומבקשים להנציחו בשם יישוב או כביש, בעוד אנשי המקצוע מנסים להיצמד לכללים ולראייה היסטורית. מנגד מתעוררים מדי פעם חילוקי דעות בין הוועדה ובין התושבים בשטח, שמבקשים לדבוק בשם כלשהו, ונימוקיהם עמם. ועדת השמות אומנם אינה רוצה להנחית על האזרחים שם שאינו רצוי להם, ומקיימת הידברות כדי להגיע לפתרון, אך בסופו של דבר היא זו שמחזיקה בסמכות החוקית לקבוע באילו שמות יתקראו בפי העם האתרים והיישובים בישראל. זהו כוח עצום – גם ביחס לחיי היומיום, וגם בהשפעה על קיבוע הנרטיב העברי־ישראלי־יהודי של העם ששב לאדמתו לאחר אלפיים שנות גלות.

גם הנרטיב הזה, מתברר, כבר אינו מובן מאליו, אפילו לא בתוך הוועדה. ד"ר צמרת מספר על ויכוח בעניין שמו של מחלף שיוצא מכביש תל־אביב־חיפה לעבר חוף הים של הרצליה. "אני הצעתי לקרוא למחלף 'חוזה המדינה', כי הרצליה קרויה על שמו של הרצל ויש בה רחובות ששמותיהם 'שבעת הכוכבים', 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד'. ההצעה התקבלה ברוב של שבעה קולות נגד חמישה; אבל החמישה כעסו מאוד על 'הציוניזציה המוגזמת' ולא חדלו להתמרמר. הם העדיפו את השמות 'מחלף המרינה' או 'מחלף חוף הרצליה'. אחד מהם דרש בתוקף דיון חוזר – הליך שלא קיימנו מעולם על שם כלשהו. שני אמר שינסה לשכנע את ראש עיריית הרצליה לצאת נגד השם שבחרנו. שלישי כתב לכולנו: 'חברי ועדה הוסיפו הבל על רעות רוח, והצביעו בעד ההצעה חסרת הטעם לקרוא למחלף חוזה המדינה – שאינו אלא כינוי מיותר, חלק מפסטיבל השמות הנרדפים המושפרץ דרך קבע על יושבי העיר הרצליה ומעורר בליבי סלידה ורחמים עליהם'.

"הוועדה לא קיבלה את הטיעונים הנרגנים ולא שינתה את עמדתה, אבל מה שקרה בישיבה הזו הוא תסמין לבעיה גדולה. בכמה דיונים היו חברים שתבעו ש'לא נהיה ציונים כל כך'. הם שכחו שדוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי ואחרים שהיו פעילים בזמנו בוועדת השמות עשו זאת מתוך מגמה יהודית־ציונית. זה היה הדגל שהניף בן־גוריון תחילה: 'גאולת שטחה של ארץ ישראל משלטון הלעז'".

"המפקד בשטח מגלה בורותו"

כשבאדם הראשון מחלחלת ההכרה בהיותו אדם, הוא מתחיל לקרוא לחיות בשמות. כך הוא הופך לאל קטן עלי אדמות. וכשביהודי החדש מחלחלת ההכרה שהוא צריך להיות ריבון בארצו, הוא מתחיל לקרוא לערים ולהרים, לעמקים ולוואדיות בשמות עבריים. אחד ממובילי הקו הזה היה כאמור דוד בן־גוריון: הוא הבין שכיבוש הארץ נעשה לא רק במרכבות מלחמה, כי אם במידה רבה ביד הלשון, ודרך קישור האדמה לנקודות ציון גיאוגרפיות מהעת העתיקה, ובעיקר מהתנ"ך. בספרו "פנקס שירות" מתאר יצחק רבין סיור שערך בנגב יחד עם בן־גוריון, מעט אחרי מלחמת השחרור. כשהגיעו לעין ע'דיאן (נהגה "עין רדיאן"), ירד ראש הממשלה מהג'יפ, ניסה לעקור את השלט וצעק "יטבתה!". כשהגיעו לעין חוצוב, הכריז בן־גוריון "חצבה!", וכן הלאה.

ועדת השמות שאנחנו מכירים היום עברה גלגולים שונים שקשורים גם לסיפור דלעיל. כבר בשנת 1922 החליט דירקטוריון הקרן הקיימת לישראל לכונן ועדה שתקבע את שמות היישובים החדשים שקמים על אדמות הקרן. "בוועדה היו מיוצגים המוסדות הלאומיים, המוסדות המיישבים והמוסדות המדעיים המרכזיים. עד 1922 נקבעו שמות היישובים בארץ ישראל בדירקטוריון קק"ל או לפי החלטת המתיישבים. הוועדה זכתה להכרה של כל המוסדות הרשמיים בתור הגוף המוסמך לקבוע שמות עבריים במפת הארץ", כך כותבת חנה ביתן, המרכזת המדעית של ועדת השמות, במאמרה מאיר העיניים "וַעדת השמות הממשלתית: תולדותיה ועקרונות עבודתה". ביתן, כדאי לציין, שימשה בתפקיד יותר משלושים שנה, ונחשבה ללב הפועם של הוועדה.

על השם רמת טראמפ קראו חברי הוועדה בעיתון עוד לפני שהובא לפתחם ולהחלטתם, וזה לא המקרה היחיד: גם השמות "אסיף" ו"מטר" ניתנו לשני יישובים עתידיים, בלי שהממשלה התייעצה עם ועדת השמות. בישיבת הוועדה בנובמבר 2019 נשלחה אזהרת נו־נו־נו לממשלה: "הוועדה הדגישה כי מעתה ואילך יש להקפיד כי שמות יישובים ייקבעו מבעוד מועד על ידי הוועדה, ולא יובאו לאישור הוועדה בדיעבד"

לאחר קום המדינה, ביום י' בתמוז תש"ט (7 ביולי 1949), מינה בן־גוריון את "הוועדה הגיאוגרפית לקביעת שמות בנגב", שנדרשה "לקבוע שמות עבריים לכל העצמים הגיאוגרפיים והאתרים ההיסטוריים במרחב הנגב". זו הייתה הפעם הראשונה שהוחלט בה לתת שמות לתצורות קרקע, למקורות מים וכדומה, ולא רק ליישובים. המטרה המוצהרת הייתה להעמיק את האחיזה בארץ דרך השפה: "בעת קביעת השמות העבריים לכל שטחי הנגב, הריו, גבעותיו, עמקיו, גיאיותיו, נחליו, מעבריו, מעייניו, שלוחותיו, בארותיו ומכתשיו", כתב בן־גוריון לחברי הוועדה החדשה, "גַּלוֹתֶם חרפת הנכר והלעז מעל מחציתה של מדינת ישראל, והשלמתם הפעולה שהחל בה צבא ההגנה לישראל: שחרור הנגב משלטון זר". ראש הממשלה הנחה מפורשות את הוועדה "להרחיק את השמות הערביים מטעמים מדיניים: כשם שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כן אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם". הוועדה עצמה ציינה שרבים מהשמות הערביים הם ממילא ארעיים ומקריים. בתוך עשרה חודשים היא הספיקה לתת יותר מ־550 שמות שמלווים מאז את אתרי הנגב ויישוביו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/F140423HP07-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאחר כשנתיים החליטה ממשלת ישראל לאחד את שתי הוועדות – הוועדה לקביעת שמות גיאוגרפיים בנגב, וזו של קק"ל – ולתת לגוף החדש תוקף רשמי. ב־8 במרץ 1951 מונו חברי ועדת השמות הממשלתית, וכחודש לאחר מכן היא התכנסו לישיבתה הראשונה. "תפקידה של ועדת השמות הממשלתית לעברת את מפת הארץ", נאמר בהחלטת הממשלה. "החלטותיה יחייבו את מוסדות המדינה, והשמות (…) יפורסמו ב'רשומות'".

מאז ועד היום ישבו בוועדה היסטוריונים, גיאוגרפים, ארכיאולוגים, אנשי מקרא, בלשנים ונציגי קק"ל ומשרדי הממשלה. בין החברים היו אישים כיצחק בן־צבי, ד"ר זאב וילנאי, ד"ר יוסף קלוזנר, עזריה אלון, יצחק שלו ועוד רבים וטובים. בראש הוועדה עמד במשך יותר מחמישים שנה הארכיאולוג פרופ' אברהם בירן, ו"ארכיון בירן" שהותיר אחריו מגולל חלקים ניכרים מסיפורה. שלוש ועדות משנה קמו לוועדת השמות: יישובית, גיאוגרפית והיסטורית.

חנה ביתן מונה כמה עקרונות מרכזיים שמנחים את הוועדה – שמות מקומות היסטוריים (בית־שמש, אשתאול), שמות פרטיים מהמקורות היהודיים (אלקנה, צופר), שמות לפי פסוקים ומטבעות לשון במקורות היהודיים (ראש־פינה, יסוד־המעלה), שמות המנציחים אישים, אגודות ומפעלים הקשורים לתולדות הציונות (כפר־מימון, גבעת־ברנר), שמות המנציחים חללים או מבצעים הקשורים למלחמות ישראל (נתיב־הל"ה, קריית־שמונה), שמות סמליים הקשורים לערכי הביטחון וההגנה בחיי היישוב (פעמי־תש"ז, תקומה), וכן שמות מעולם החי והצומח, עברות לשמות מקומיים ערביים (מגדל־העמק, ראש־העין) ושמות סמליים ופיוטיים.

בעבר נאלצה הוועדה להתמודד מול גורם נוסף שמשך את שמיכת השמות אליו – צה"ל. זמן מה לאחר מלחמת ששת הימים פנה עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע, במכתב חריף אל הרמטכ"ל חיים בר־לב: אלון התרעם על שקציני צה"ל מעניקים שמות לאתרים מעבר לקו הירוק, וטען כי הדבר גורם נזקים מרחיקי לכת. "הבעיה מתחילה בכך שלעיתים המפקד בשטח שנכבש זה לא מכבר מגלה את בורותו ובוחר בשם המנציח סילוף היסטורי או גיאוגרפי (דוגמה: מחנה חווארה ליד שכם נקרא 'מחנה חורון', בעוד שהמקום 'חורון' הוא בית־עוּר)", כותב אלון. "לעיתים מנציח מפקד אדם קרוב לו, דוגמת 'מצפה שלם' (על שמו של נתן שלם, חוקר מדבר יהודה, שרחבעם זאבי היה תלמידו – ב"ק). כל הפעולות הללו נעשו ונעשות בהתעלמות גמורה מכך שקיימת בישראל ועדה מוסמכת, שמתפקידה לקבוע ולאשר שמות לאתרים".

אלון ביקש לבטל את השמות הלא־מוסמכים הללו, או לפחות להעבירם לאישור הוועדה הממלכתית. במכתב התשובה של בר־לב נאמר שהמפקדים והחיילים הצטוו "להימנע להבא מלקרוא לאתרים שאינם בהחזקתו הבלעדית של הצבא בשמות שאינם תואמים את השמות שניתנו על ידי ועדת השמות הממשלתית". עם זאת הרמטכ"ל מסייג ואומר כי "באשר לשמות מתקני צבא, הרי נראה לי כי זהו עניין לצבא להחליט כיצד יכונו".

בעיה מיוחדת שאלון הצביע עליה היא קריאת אתרים על שמות חללים. לכאורה זוהי מחווה מרגשת, אך היא מעוררת שאלות של שוויון, ועלולה לפגוע במשפחות שכולות אחרות. "חמורה יותר היא צורת ההנצחה של נופלים בקרב, ביוזמת מפקדיהם, חבריהם ובני משפחותיהם. הדבר נעשה בצורה שרירותית ביותר, תוך העדפה מקרית של אחד מחללי צה"ל על פני רעהו (דוגמה: 'הר דוב' בחרמון). איך ייתכן שפשט נוהג פרטיזני שכזה שבו איש הישר בעיניו יעשה?"

באותה תקופה, כשנושא הנצחת חללי צה"ל הלך ותפס נפח בשיח הציבורי, הקים שר הביטחון משה דיין ועדה האמונה על פעולות ההנצחה. "הוועדה מורכבת מאנשי המועצה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון, אנשי ציבור והורים שכולים", מסבירה לנו ביתן. "כל בקשה להנצחת חייל צה"ל מועברת ישירות למועצה, ובידי גוף זה הסמכות לקבל החלטה. כאשר המועצה ממליצה להנציח חלל מסוים, ועדת השמות היא הגוף הרשמי המחליט על צורת השם. מדובר במקרים בודדים בלבד".

הסיוט של כוכב־יאיר

"וכל מה שיש לנו זה שמנו", כך כתב הרב משה הגר במכתב שנשלח לוועדת השמות בכ"ז בניסן תשנ"ט. הרב הגר ביקש כי הגוף הנכבד יתיר ליישובו לשאת את השם "יתיר", במקום השם הרשמי "מצדות יהודה". גם אחרי דין ודברים בין התושבים לוועדה, לא נעתרה זו האחרונה לבקשתם. הנימוק: "השם ההיסטורי יתיר קשור לאזור חורבת יתיר, מצפון־מערב ליער יתיר, כ־10 ק"מ מהיישוב מצדות יהודה דהיום. ועדת השמות חזרה על העיקרון שלא מעתיקים שמות היסטוריים מזוהים מרחק כה רב". וכשחברי האגודה השיתופית "צוקים" ביקשו לקרוא ליישובם כשם האגודה, היו בוועדה מי שביקשו לדחות את הרעיון המופרך הזה בשל חוסר התאמה לטופוגרפיה של האזור: "במקרה דנן מדובר לכל היותר בבתרונות ולא בצוקים", אמר פרופ' דב ניר. מנגד ישבו בחדר גם פרופסורים שטענו שיש להיענות לבקשה "ולו רק מתוך התחשבות והתרשמות מעקשנותם לשם שאינו שגיאה מוחלטת". וכך היה בסופו של דבר.

וכל מה שיש לנו זה שמנו. כשאנחנו קוראים לילדינו בשמות, אנחנו מתיימרים לתת להם צירוף אותיות בעל ערך, מילה שיהיו גאים לשאת – ונראה שגם השם של מקום מגורינו הוא בעל משמעות רבה עבורנו (אלא אם כן אתם גרים בפתח־תקווה. אוי לא, בדיחת פתח־תקווה לא עובדת הפעם, כי מדובר בשם יפהפה). או כפי שאומר לי ד"ר צמרת – "כי השם הוא הנפש".

"בעת קביעת השמות העבריים לכל שטחי הנגב, הריו, גבעותיו, עמקיו, גיאיותיו, נחליו, מעבריו, מעייניו, שלוחותיו, בארותיו ומכתשיו", כתב בן־גוריון, "גַּלוֹתֶם חרפת הנכר והלעז מעל מחציתה של מדינת ישראל, והשלמתם הפעולה שהחל בה צבא ההגנה לישראל: שחרור הנגב משלטון זר. כשם שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כן אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם"

עיון במסמכים ממרחק השנים מעורר לעיתים תהיות על קשיות ליבה של הוועדה נוכח רצונם של תושבים לקבוע את גורלם, לבחור את השמות שיהיו זרועים במרחב הציבורי היומיומי שלהם. למשל בתכתובת בין הוועדה ובין שני ראשי מועצות – איתן גולן מאפרת ושאול גולדשטיין מגוש עציון. בקשתם של השניים הייתה שצומת סמוך לאפרת ייקרא "צומת השיירות" או "צומת גיבורי השיירות", על שם שיירת העשרה ושיירת נבי־דניאל, שהותקפו בתש"ח בקרבת המקום. אולם הוועדה הייתה תקיפה בסירובה, והצומת קיבל את השם "אפרת צפון". בדיון אחר שערכה הוועדה נאמר מפורשות כי העיקרון המנחה אותה הוא "שמות שיהוו מורי דרך לנהג", וניסיון "לא להתפלסף עם שמות".

"היה נכון לקרוא לצומת בשם שיש בו מעט יותר שאר רוח מצומת עכו צפון או רמלה צפון", כתב גולן ב־2003 למרכזת הוועדה, חנה ביתן. מכתב רשמי ולקוני לכאורה, אבל במילים מועטות מוחזקת הדרמה. לא במקרה בוחר גולן את שתי הערים הללו, שאינן פניני הנדל"ן הנחשקות בישראל. הלעכו ורמלה דמינו – הוא שואל בין השורות; הלעכואים ורמלאים היינו, אנו המתנחלים החלוצים, יפי הבלורית והציצית?

כמו במקרה הזה כך ברבים אחרים, מאחורי המסמכים של ארכיון בירן מתחבא עולם רווי יצרים ואמוציות. יחסי כוחות ומעמדות, ותיקים מול צעירים, דתיים מול חילונים, ערבים מול יהודים – כל החזיתות האלה מתגלמות בשם, שהוא כל מה שיש לנו. לא פעם פונות רשויות מקומיות לוועדה ומבקשות לשנות את שמן הוותיק והמוכר, כשהסיבה לכך היא "מיתוג מחדש", או חשש מקישור עם רכיב זהות כלשהו שאינו עולה בקנה אחד עם אופי התושבים. מהשנים האחרונות זכור למשל המקרה של נצרת־עילית, שהחליטה להפוך ל"נוף הגליל" כדי לבדל את עצמה משכנתה נצרת הערבית; או שינוי שמה של המועצה האזורית בקעת בית־שאן, שהחליטה להתנתק תודעתית מהעיר הסמוכה, ולהתמתג כ"עמק המעיינות" המזמין והרענן.

במקרה אחר התעורר עימות בין מועצות שכנות על רקע יוזמה כזו. המועצה האזורית מגילות ביקשה להיקרא על שם ים המלח – הן כדי לזכות בתדמית תיירותית ואטרקטיבית יותר, והן כדי ששמה יעיד על מיקומה הגיאוגרפי – אלא שאז קמה על רגליה המועצה האזורית תמר, והזכירה שחופי ים המלח משתרעים גם בשטחה. במשך תקופה ארוכה דנה הוועדה בעמדות השונות, וזימנה אליה נציגים משתי המועצות כדי למצוא שם שיהא מקובל על אנשי ה"מגילות" ולא יפגע בכבודם של ה"תמרים". לבסוף הושג פתרון: המועצה האזורית מגילות ים המלח.

גם איחוד רשויות יכול לגרום התנצחות ממושכת סביב שמה של הרשות המשותפת. בתחילת שנות האלפיים נדרשו היישובים כוכב־יאיר וצור־יגאל להתאחד למועצה מקומית אחת, ומיד התגלע ויכוח מר: האם המילים "צור־יגאל" לא יופיעו כלל בשמה של המועצה החדשה, כפי שביקשו נציגי כוכב־יאיר? או שמא יאוחדו שני השמות לשם מסורבל בן ארבע מילים, כפי שהציעו חברי הוועד המקומי של צור־יגאל? בחלופת מכתבים סוערת במיוחד שוטחים פרנסי היישובים את בקשותיהם ואת תפיסת עולמם ביחס לשמותיהם. "השם כוכב־יאיר מנציח את זכרו של יאיר שטרן ז"ל, מנהיג ולוחם במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. (…) השם צור־יגאל מנציח את חבר הכנסת יגאל כהן ז"ל, שהיה חבר סיעת הליכוד (ההתנשאות במקור – ב"ק). בכל הכבוד, למיטב ידיעתנו, אין עוד תקדים שלפיו רשות מקומית הנציחה שם של חבר כנסת", טענו אנשי כוכב־יאיר. גם יצחק שמיר שיגר מכתב אל ועדת השמות, ובו כתב: "כאחד מממשיכי דרכו של יאיר הנני פונה אליכם בכל לשון של בקשה לעשות הכול על מנת למנוע את שינוי שם היישוב, ולהותיר על כנו את השם כוכב־יאיר".

גם את טענת הפז"ם שלפו הכוכב־יאירים, וציינו שיישובם הוקם 13 שנים לפני צור־יגאל. אבל הסיבה כבדת־המשקל מכול, אפשר לשער, מסתתרת בסעיף 5 של המכתב, בתת־סעיף ו': "השם כוכב־יאיר הוא שם בעל מוניטין היוצר זכויות קנייניות והוא אף מעין מותג. שינוי השם יגרום לפגיעה בזכות הקניין של תושבי כוכב־יאיר, ויגרום קרוב לוודאי גם לירידת ערך נכסי התושבים. לפיכך מתבקשת ועדת השמות להימנע משינוי השם, שאם לא כן תיגרם פגיעה בזכות הקניין שעוגנה זה מכבר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". בינתיים הציעו שכניהם צירופים המכילים את שני השמות במלואם, או את השעטנז "כוכבי־יגאל־יאיר". לבסוף ההצעה "כוכב־יאיר צור־יגאל" קמה והפכה למציאות.

בארכיון נמצא גם מכתבם של תושבי ידידיה, שבשנת 2001 ביקשו להוסיף לשמו הרשמי של היישוב את המילה "כפר". המקום נקרא תמיד כפר־ידידיה, כך הם מסבירים, ומוסיפים נימוק ששולח אותי באבחה אחת אל עידן טרום האינטרנט, כאשר בכל בית היה אלפון "דפי זהב" עב כרס: "בספר השירות שרון/שומרון של קופת החולים הכללית 2000/2001 עמ' 141 כתובים גם ידידיה וגם כפר־ידידיה, מצב שעלול לגרום לבלבול בעת חרדה או מתח. תושב כפר־ידידיה או אחד המושבים הסמוכים אינו צריך לנחש שעליו לחפש ב'ידידיה'. פנייה למרפאה עלולה להיות במצב של פיקוח נפש".

במכתב שהתקבל בוועדה כעבור שנתיים מבקשים תושבי כיסופים לשנות שם – לא את שמו של קיבוצם, אלא את שמו של מחסום כיסופים. לשיטתם נגרמים להם "נזקים כבדים מכך ששמו של המחסום המוליך לגוש קטיף זהה לשמו של הקיבוץ. כל האירועים הביטחוניים המתרחשים באזור המחסום ולאורך כביש הכניסה לגוש קטיף מזוהים אוטומטית עם הקיבוץ, הסובל בלאו הכי מהיותו יישוב ספר, וכתוצאה מכך נגרם לקיבוץ נזק חברתי וכלכלי". במקרה הזה, אפשר לשמוע במילה "חברתי" את מה שלא נאמר שחור על גבי מכתב: לקיבוצניקים, המאופיינים בעמדות שמאל, לא נוח הזיהוי עם חבל גוש קטיף ומתיישביו הימנים.

המועצה האזורית עזתה ביקשה אף היא לשנות את שמה, ולא צריך להכביר מילים כדי לנמק. הבקשה התקבלה, וכיום היא המועצה האזורית שדות נגב. תושבי מנורה, יישוב חילוני מעבר לקו הירוק, ביקשו מהוועדה להסב את שמם: לדבריהם נוצר בלבול עם הקיבוץ הצפוני מנרה (שעזריה אלון רצה בכלל לשנות את שמו ל"רמים"), והשם מנורה גם גורם ל"קונוטציה של יישוב דתי־חרדי". הוועדה השתכנעה, וכך בא לעולם השם הפסטורלי כפר־האורנים.

ד"ר צבי צמרת : "הצעתי לקרוא למחלף 'חוזה המדינה', כי הרצליה קרויה על שמו של הרצל ויש בה רחובות ששמותיהם 'שבעת הכוכבים', 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד'. ההצעה התקבלה ברוב של שבעה קולות נגד חמישה, שכעסו מאוד על 'הציוניזציה המוגזמת'. בכמה דיונים היו חברים שתבעו ש'לא נהיה ציונים כל כך'"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/F121018on15-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

וגם זה קרה: הפורום הישראלי לאמנות אקולוגית פנה לוועדה בבקשה להסב את שמו של חלק מנחל עציונה ל"נחל בטון". שנים אחדות קודם לכן נחסם אפיק הנחל בבטון שנשפך ממפעל סמוך, והאמנית שי זכאי החליטה להקים שם פרויקט שמטרתו העלאת המודעות לסוגיות אקולוגיות. ועדת־המשנה העוסקת במתן שמות לעצמים גיאוגרפיים התנגדה לבקשה משלוש סיבות, שהאחרונה וההגיונית שבהן: "נחל בטון, שם לא ראוי שיהא שם נחל זורם".

בין כרם לקרן

היו גם ערעורים יצירתיים מצד אזרחים שלא אהבו את החלטות הוועדה – למשל במכתב ששלח החותם הפסבדונימי ח"ץ, במחאה על מתן השם "שער שלמה" ליישוב בחבל סיני. אפשר היה לצפות שפנייה רשמית לגוף ממשלתי תיוסד על פסקאות מנומקות ובהן טיעונים סדורים, אך המכתב שנשלח ב־24 ביוני 1971 מכיל שיר הכתוב שורות קצוצות: "אח, שארם־א־שייח' / שוכנים אנו בלבבך / מגף מדברי אפור / טובל בים תכלת ואור. // אח, שארם־א־שייח' / טובלים היינו בחופך / מהנץ החמה עד שחור / נפשנו תרנן וזמור. // …אח, שארם־א־שייח' / היבולע לשמך / הזקוק המלך שלמה / לשער נוסף על שמו. // אח, שארם־א־שייח' / ועדת השמות תבינך / שמך המקורי תשאיר / או לפחות 'אופיר'". זוכרים את צה"ל הרואה בעצמו שחקן במגרש השמות? גם אלוף אברהם יפה מתרעם במכתב לוועדה על בחירתה ב"שער שלמה", ומבקש לשקול את "אופיר" או "שער אופיר".

מעת לעת החליטה הוועדה להיכנע למציאות, לקול ההמון, ולהכשיר שמות שהשתרשו עד שאין סיכוי לעוקרם מלשון הדיבור. כך היה כשדנה בבקשת היישוב אפרת – ששמו הרשמי, במשך שנים רבות, היה אפרתה. היישוב קרוב במיוחד לליבו של חבר הוועדה צמרת: הוא אומנם מגדיר את עצמו איש מרכז־שמאל, אך היה מראשוני המתיישבים שם. "לובה אליאב, מהאישים הכי תקיפים במחנה השמאל, היה זה ששלח אותי לאפרת. הוא אמר שאלו אדמות יהודיות", מספר צמרת. לימים פעל צמרת לקריאת יישוב על שמו של אליאב עצמו, "וזאת בניגוד לשני כללים שקבענו לעצמנו", הוא מתוודה. "האחד, למעט בקריאת יישובים חדשים על שם אנשים; והשני, לא לדון בהנצחה לפני שמלאו שנתיים לפטירתו של אדם. הפעם החלטנו ברוב קולות שהיישוב חרוב בחבל לכיש ייקרא אליאב".

בחזרה לאפרת. בעת מתן השם הראשון ליישוב פסק היו"ר בירן: "השם אפרתה מצביע על מיקומו בדרך לבית־לחם. ברצוננו להדגיש שהעיר בית־לחם מזוהה עם אפרת. ועדת השמות קבעה כעיקרון (…) לקבוע שם היסטורי בנקודה הגיאוגרפית שבה זוהה, מתוך תפיסה ואמונה עמוקה שאין משנים את הכתוב, כי ממנו אנו למדים לשמור על קדושת המסורת, ובמיוחד כשהמדובר בנקודות הרגישות של ראשית התחלת האומה". "בוועדה הנוכחית הייתי אחד הממליצים לקבל את דרישת התושבים ולהכיר בשם אפרת", אומר צמרת. "היו לכך נימוקים מן המקורות שלא אפרטם, אולם טענתי העיקרית הייתה שאין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה. אחרי דיון, עמדתי התקבלה".

תהליך דומה קרה בנערן, מצפון ליריחו. עד 2018 היה שמו הרשמי נירן. "אנשיו ביקשו שנכיר סוף־סוף בשמו המקובל ברחוב הישראלי, נערן", מספר צמרת. "מדוע סירבו משך עשרות שנים להכיר בשם הזה? כי כמה מלומדים דקדקנים טענו שנערן המקראית מרוחקת מהיישוב הנוכחי כעשרה קילומטרים. אני אמרתי שעם כל הוקרתי למומחים, עלינו להכיר בכך שהשם נערן נפוץ בציבור, וכי יש משמעות לעובדה שחמישה עשורים מאז הקמת היישוב, תושביו עדיין מתעקשים להיקרא כך. הוועדה צריכה להיות איתנה בדעתה, אבל לא צריכה להיות עקשנית".

דוגמה חביבה במיוחד לכוח רחשי הלב של הציבור אפשר למצוא בחלופת המכתבים בין חברי המושב "בן־שמן שיכון" לוועדת השמות. התושבים ביקשו לשנות את שם המקום ל"כרם בן־שמן", והוועדה השיבה כי היא נענית באופן עקרוני לבקשתם, אך מציעה את השם "קרן בן־שמן", בהשראת הפסוק "כרם היה לידידי בקרן בן שמן". התושבים מצידם הסבירו שגם אצלם עלה תחילה הרעיון הזה, אלא שהם אינם אוהבים אותו מכמה סיבות. אחת מהן היא "הקונוטציה הכספית־מוסדית (קרן קיימת, קרן מלגות, קרן פיצויים וכו')", וטיעון נוסף – "המילה קרן העלתה אסוציאציה של פינה, ומי רוצה לעמוד בפינה?". את החלופה "כרם בן־שמן" הם בחרו משום שהיא מצביעה על האופי הכפרי והחקלאי של המושב. "בקיצור, כולנו התאהבנו בשם – מדור ראשון ועד דור חמישי. כמו שאומרים בלשון העם: השם תפס", כתבו התושבים, וגם הוועדה נתפסה.

מהאיירפורט אל האיירפארק

"לפני כמה חודשים הוצבו בכביש בקעת הירדן 8 עד 10 שלטי ענק (מסוג וגודל שאינם מוכרים לי בארץ) המסבים את שם הכביש ל'דרך גנדי'. אנא הזכיריני: האם הייתה החלטת ועדה בנושא? האם השלטים הם חוקיים? ואם אין הם חוקיים, האם אין זה ראוי שהוועדה תדאג להסרתם?"

(מתוך מכתב של חבר הוועדה פרופ' יורם צפריר, ארכיאולוג ומומחה לגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, למרכזת הוועדה חנה ביתן, 23 בינואר 2003)

רוב חברי הוועדה אינם ששים להתראיין, בלשון המעטה. אפשר להבין לליבם. מתן שמות הוא פעולה פוליטית בסופו של דבר, ובמדינה שהשיח הציבורי בה מתקיים בדציבלים מחרישי אוזניים, בד בבד עם סכסוך לאומי ארוך שנים, כל החלטה עשויה לעורר התנגדות עזה. בפרט אמורים הדברים בהנצחת אישים: כשהוועדה מגיעה למסקנה שיש לחרוג מהכללים ולקרוא מקום כלשהו על שמו של אדם, תמיד יהיה מי שיטען שמההחלטה נודף ריח פוליטי. כי אם הוחלט לקרוא לכביש 6 על שמו של יצחק רבין – מדוע לא יקום יישוב חדש על שם הרב עובדיה יוסף? מרגע שהמדיניות מחוררת ויש בה נזילות, אין לדבר סוף.

פרופ' רות קרק, מומחית לגיאוגרפיה היסטורית, ניאותה לשוחח עמנו רק לאחר הפצרות רבות. היא ביקשה לציין שחלק ניכר מהמוטיבציה שלה להצטרף לוועדה ולהשקיע בה שעות עבודה רבות בהתנדבות נבעה מהרצון לתת ייצוג לנשים. "בתחילת הדרך לא היו כמעט נשים בוועדה. הנושא הזה לאט־לאט הוכר, וזה התבטא גם במתן השמות. הצבתי לעצמי מטרה שאם הוועדה תמשיך בכיוון של הנצחת אישים, אדאג שיהיה ייצוג הולם בשמות היישובים בישראל גם לנשים".

הוועדה על גלגוליה פעלה ברצף במשך מאה שנים כמעט, אולם בתקופה האחרונה, בערך משנת 2015, פעילותה לא הייתה סדירה והיא נפתחה ונסגרה לסירוגין. במשך כשנתיים, מ־2019 עד 2021, לא התכנסה הוועדה כלל. איך קורה שוועדה חשובה כל כך לא מתפקדת במשך שנים? "זו שאלה טובה", מודה צמרת. "הפוליטיקאים ניצלו את זה ונתנו שמות משלהם".

אילו למשל?

"דוגמה שהתקבעה, ואותי היא מרגיזה מאוד – מקום שנקרא איירפורט סיטי. איך ייתכן שיש מקום כזה? בישיבה שהתקיימה בשבוע שעבר התבקשנו לאשר שם לחניון למטוסים: 'איירפארק עובדה'. סירבנו לזה. גם בחנויות רואים יותר ויותר שמות לועזיים. אם זה היה תלוי בוועדה לאומית, רוב השילוט ברחבי הארץ היה נראה אחרת".

זה המקום לציין שבשטח קיימת גם בעיה לשונית אחרת: תעתיקים שגויים בשלטי הדרכים באנגלית ובערבית. בתחילת שנות האלפיים ניסחה הוועדה כללים עקרוניים לתעתיק, עם דגש מיוחד על ערים מעורבות. עם זאת, כאשר מנהל "המרכז למיפוי ישראל" ייחס לוועדת השמות סמכות לקבוע את כללי התעתיק, העמידה אותו חנה ביתן על טעותו. "ברצוני להבהיר לך חזור והבהר שלא מעניינה של ועדת השמות הממשלתית להביע כל דעה בענייני תעתיק, לא לטיני ולא ערבי", כתבה ביתן. ואם לתמצת את המסר: בפשטות, את הוועדה מעניינת העברית בלבד, על  שימושיה והשתרשותה במרחב הציבורי. וזהו.

ד"ר צמרת מלין גם כי בישיבותיה האחרונות של הוועדה הורגשו רוחות של שינוי, שמנשבות בעוצמה רבה מדי. "בשבוע שעבר נערך דיון בבקשה של המועצה האזורית הגליל התחתון לשנות את שמה ל'שער הגליל'. המילה תחתון לא מוצאת חן בעיניהם, כי זה מתקשר לעולם תחתון, וגם לתחתונים. זהו שם מימי המשנה והתלמוד, המון יצירות נכתבו על הגליל התחתון, אז פתאום לשנות כי זה לא מתאים ל'מיתוג'? אני מתנגד לזה. ומה החליטו בוועדה? להעביר את הכדור לאזרחים. זה מזעזע!", מתלהט צמרת. "הייתה במדינה החלטה עקרונית להפקיד את הענקת השמות בידי מומחים, שיחפשו את השורשים ואת ההקשרים ההיסטוריים שלנו כאן. החזרת הכוח לאזרחים היא היפוך גמור להלך הרוח של הוועדה בעבר.

"אני מחפש את דרך האמצע – לא להתעקש מול הציבור ולגזור גזרות שלא יכולות להתקבל, ומנגד לא לתת את כל הכוח לתושבים. בישיבה שהתקיימה לפני הקורונה, דנו בבקשה דומה והיא נדחתה על הסף: ראש עיריית קריית־ים טען אז כי החלפת שם העיר תשנה את התדמית שלה, ואנחנו גלגלנו אותו מהמדרגות. אמרנו כי השם נאה, והתדמית קשורה בגורמים אחרים. באור־יהודה, כשהפוליטיקאים המקומיים קבעו שמות רחובות, פתאום היו רחוב גדעון סער ורחוב באלי". קריאת הרחוב על שם סער עוררה תמיהות, משום שלא מקובל להנציח אדם עוד בחייו; באלי, כך על פי השמועות באור־יהודה, היה למעשה כינויה של המאהבת של ראש העיר דאז, דוד יוסף. מאז נאלץ יוסף להתפטר, וגם שם הרחוב שונה.

לפי צמרת, שינוי הלך הרוח של הוועדה נובע ממינויים פוליטיים בשורותיה. "נכנסו רוחות פוליטיות לתוך הוועדה, ונכנסה השקפה שהמקומיים צריכים להכריע בשאלת שמות האתרים". הוא מציין שלפני כחצי שנה הוגשה לממשלה בקשה לחדש את כהונתם של חברי ועדת השמות – "אבל שרי מרצ התנגדו לכך ודרשו להכניס אנשים מטעמם. עד עכשיו כל החברים היו אנשי מדע, אנשי אקדמיה מהתחומים הרלוונטיים, ופתאום נוספו נציגים פוליטיים". כשאני שואלת את פרופ' קרק האם היא מסכימה עם האבחנה הזו, היא משיבה בזהירות: "נראה לי שיש בזה משהו".

צמרת גם נוקב בשם: ישי שריד. שריד – בנו של יו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד – דוחה מצידו את הטענה: "אני לא איש פוליטי, נכנסתי בזכות זה שאני סופר. הספקתי להשתתף בישיבה אחת, ובינתיים אני לומד מהחברים בוועדה, שאני מכבד. הייתה דרישה של שרי מרצ שייכנסו אנשים בעלי השקפות עולם מגוונות יותר משהיה עד היום. נטען שיש בוועדה הטיה לימין, אך אני לא יודע אם זה נכון ולא אוכל להתייחס לזה.

"שמות הם החלטה – מה שמים על המפה ומה לא. יש לזה השפעה על איך תופסים את המדינה, את הארץ. הוועדה הוקמה על ידי בן־גוריון בראשית ימי המדינה, להלביש את הארץ בשפת התנ"ך ולטבוע עליה כחותם את העברית, התרבות והמיתולוגיה. זה כמובן היה דבר חשוב בזמנו, ועדיין חשוב, אבל הזמנים משתנים. 74 שנים לאחר מכן, העברית מושרשת, השמות הם עבריים. צריך לראות את המורכבויות בעניין הזה".

כלומר, לראות את הערבים?

"לא רק. לראות את הגוונים השונים של האוכלוסייה. יש תת־ייצוג של נשים, של עדות המזרח ובוודאי של ערבים. מה שהיה נכון לתקופה של מהפכה והקמת מדינה, הצורך הדחוף לשנות שמות ולתת צביון חדש למפה – היום צריך להסתכל אחרת על חלק מהדברים האלו. יש כאן יישוב יהודי משגשג בעל תרבות יהודית על כל גווניה, אז מה יקרה אם נתחשב קצת במיעוט הערבי? ניכחד? נשכח את הזהות שלנו? אני מעריך ומכבד את כל האנשים שהיו בוועדות לאורך השנים, הם עשו עבודה יפה מאוד, אבל צריך לרענן את תפיסת העולם".

ישי שריד, חבר הוועדה: "מה שהיה נכון לתקופה של מהפכה והקמת מדינה, הצורך הדחוף לשנות שמות ולתת צביון חדש למפה – היום צריך להסתכל אחרת על חלק מהדברים האלו. יש כאן יישוב יהודי משגשג, אז מה יקרה אם נתחשב קצת במיעוט הערבי? ניכחד? נשכח את הזהות שלנו? הוועדה עשתה עבודה יפה, אבל צריך לרענן את תפיסת העולם"

השולט בשם שולט בארץ

לפני כשבועיים עלתה הוועדה לכותרות בהקשר הזה בדיוק, כששרי מרצ דרשו להגדיל את מספר חבריה, ולשלב בה גם נציגים ערבים. "הערביות היא חלק בלתי נפרד מהארץ הזו, היא קשורה לכל חורבה, נחל או מעיין, לכן חשוב שגם אזרחים ערבים יהיו חלק מהוועדה. ההיסטוריה והמורשת של הארץ הן של כולנו, יהודים וערבים", כתב בחשבון הטוויטר שלו השר עיסאווי פריג'. ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) צייץ מחדש את דבריו של פריג', בתוספת קריצה מאלתרמן: "נוצצים כוכבי ליל במצמוץ / וזורעים את אורם הרעוד / על העיר השוקטת אל־קודס / שחנה בה המלך דאוד. // ומשם הם צופים ורואים / את העיר אל־חליל ממרחק / עיר קברו של האב אברהים / אברהים שהוליד את איסחק".

הארכיון מגלה שוב שאין חדש תחת השמש: אחת לכמה שנים עולה התמיהה הכיצד יש רק יהודים בוועדה, ומתוכה עולה גם הדרישה לשנות את המצב הזה. לדוגמה, ב־1995, עם כניסתו לתפקיד שר הפנים, שיגר עוזי ברעם מכתב לראש הממשלה רבין: "הופתעתי לראות שבוועדת השמות נכללים 23 חברים, כאשר ביניהם אין ולו חבר אחד שאיננו יהודי. אני מציע לצרף לאלתר את ד"ר שוקרי עראף, גיאוגרף מהכפר מעיליה". ד"ר עראף אכן הצטרף לשורות הוועדה.

בניגוד לשריד, צמרת סבור שבוועדה יש דווקא הטיה לשמאל. לו עצמו, כמי שגדל בערוגותיו של בן־גוריון, מצמידים לעיתים את הכינוי "המפ"איניק האחרון" – "שזה בעצם כמו איש ימין של היום", הוא צוחק.

פחות מצחיק אותו הפוסט שפרסם כתב חדשות 12 פוראת נאסר לפני שבועות אחדים. נאסר העלה לטוויטר תמונה של הצפה בנתניה, וציין את שם המקום גם כ"אום־חאלד", שמו של כפר ערבי שעמד שם בעבר. כמה חברים אחרים בוועדה מודים גם הם באוזניי כי הדבר גרם להם זעזוע.

"היום המאבק שלנו עם הערבים הוא לא על טריטוריה, הוא על תרבות", אומר צמרת. "ערביי ישראל מבינים זאת היטב. השפה היא בעצם החיבור שלנו והזכות שלנו על ארץ ישראל. העברית היא חלק מהקיום שלנו כאן, חלק מהשורשים של המדינה הזו, וסיפור המאבק עליה היה ההישג הכי גדול של הציונות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 22/02/D71-045-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"ליד הבית שלי במודיעין עובר נחל ענבה. זה שם מהמקורות. למה קוראים לצומת סומך ככה? כי שם הייתה סמיכה לרבנות בימי המשנה והתלמוד. ומהו צומת מסובים שליד בני־ברק? המקום שבו החכמים מההגדה ישבו והאריכו בסיפור יציאת מצרים, עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. ומהו צומת התשבי? צומת שמקשר אותנו לאליהו הנביא שבכרמל. כשקוראים כך את השמות, מבינים שהקישור הזה מהותי.

"כמו שירושלים היא לא אל־קודס – ובנושא הזה ברור שמתחולל קרב תודעתי, ודרך השם מתקבעת השייכות – כך יש משמעות לבחירה בשמות גם במקומות אחרים. ואדי עארה או נחל עירון? זה קשור בשאלה אם שולטים שם או לא. עד כדי כך".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post הפוליטיקות, ההיסטוריה והחשש מירידת ערך הנכס: כך נקבעים שמות היישובים בישראל appeared first on מקור ראשון.