בכל פעם שסיני מעודה שומע על פרק נוסף בעלילותיה של כת "לב טהור", או על עוד תחנה במסעה האינסופי של הקהילה הקיצונית הזו סביב העולם, הוא רוצה למרוט את שערות ראשו בייאוש. "למה אף אחד לא עושה משהו? יש שם ילדים מסכנים, תראו מה הם עוברים!", הוא אומר.

כדי לדעת על המתרחש בתוככי הקבוצה הסגורה, הוא לא זקוק לכתבות התחקיר שמתפרסמות מדי פעם בעיתונות הכתובה או בטלוויזיה: בילדותו הוא גדל בכת הזאת, ולמד על בשרו מה ההשלכות של החיים לאורך זמן במסגרת סדיסטית ומתעללת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-453056725-750x608.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הרב" ארז שלמה הלברנץ, מייסד הקהילה, כבר אינו מוביל אותה – הוא טבע בנהר במקסיקו לפני כארבע שנים – אך רוחו עדיין שורה על "לב טהור", ויורשיו ממשיכים לשלוט בצאן מרעיתם ביד רמה ובשוט נטוי. בכל פעם הם מנסים להקים את החצר שלהם מחדש במקום אחר, אך אף מדינה אינה ששה לקלוט בתחומה את הקבוצה שהליכותיה יוצאות דופן, יחסה לנשים ולילדים בעייתי, ומאחוריה שובל ארוך של הסתבכויות בפלילים. לפני כשבועיים הגיעו כמה עשרות חסידים לסרייבו, בירת בוסניה־הרצגובינה, וניסו להתמקם בה. לאחר שהשר לענייני פליטים הודיע שעליהם לעזוב, הם חצו השבוע את הגבול למונטנגרו הסמוכה – אך גם שם נשמעים קולות הקוראים לסלקם. ככל הנראה הם המשיכו משם לאלבניה.

"לאחרונה שומעים יותר ויותר על הכת, ואנשים חושבים שיש דרך כזאת בדת. אני רוצה להגיד שהלברנץ ואנשיו לא מייצגים את היהדות. ברגע שהוא חילל את 'כבד את אביך ואת אמך', הוא כפר בכל התורה כולה. אגב, אני גם לא מאמין שהוא מת. לדעתי הוא בחר להיעלם בעקבות הפרסומים נגד לב טהור"

"אני עוקב אחרי כל הדיווחים על לב טהור", מספר לי סיני מעודה. "אני רואה את הילדים האלה בתמונות, ומרחם עליהם. אני יודע שהם לא מרחמים על עצמם, אבל בפועל הם עוברים סבל רב".

אורח חייו כיום חרדי, אך אינו דומה במאומה לחיים שהלברנץ ניסה להסליל אותו אליהם. מעודה הוא זמר חסידי שכמה מאלבומיו זכו להצלחה גדולה במגזר, והוא מופיע באירועים רבים. פגישתנו הראשונה הייתה אקראית לגמרי. לאחר אחת מהופעותיו קשרתי איתו שיחה שעסקה במוזיקה ובקריירה, ופתאום הוא זרק כבדרך אגב: "אתה יודע שהייתי אחד החטופים הראשונים של 'לב טהור'?". עיגלתי מולו עיניים. לא, לא ידעתי. ספק אם מישהו בקהל שרקד לצלילי שיריו בעשרים השנים האחרונות היה מודע לפרשה הרודפת עד היום את הזמר האוחז במיקרופון.

קבענו להיפגש ולשוחח על עברו. במקביל הגיעה אליי שיחת טלפון מעסקן חב"די ניו־יורקי, שמנסה ללא הרף להעלות לכותרות את סיפורם של ילדי הכת. "למה התקשורת הישראלית כמעט לא עוסקת בפרשה הזו? הרי רוב המעורבים הם ישראלים", שאל. אולי, אמרתי לו, כי חברי הכת הצטרפו אליה מרצונם, וכיום הם לא נמצאים בתחומי ישראל. "אבל הילדים", הוא שאל, "מה הם אשמים? למה אף אחד לא חושב להציל אותם? למה מדינת ישראל לא עושה הכול כדי להחזיר אותם לארץ?". על כך כבר לא הייתה לי תשובה.

למעודה יש סיבה נוספת לחזור כיום אל החוויות הקשות שעבר בנערותו. "לאחרונה שומעים יותר ויותר על הכת, ואנשים חושבים שיש דרך כזאת בדת. אני רוצה להגיד שלא. הלברנץ ואנשיו לא מייצגים את היהדות. ברגע שהוא בא וחילל את הפסוק מעשרת הדברות 'כבד את אביך ואת אמך', הוא כפר בכל התורה כולה. אגב, אני גם לא מאמין שהוא מת. לדעתי הוא בחר להיעלם בעקבות הפרסומים נגד לב טהור".

כולם יירשו גיהינום

הוא בן 43, נשוי ואב לשישה, תושב שכונת גבעת־שאול בירושלים. בשנים האחרונות, לאחר שנולד לו ילד הלוקה בתסמונת דאון, צמצם מעודה את הופעותיו החיות, אבל הוא ממשיך להקליט שירים המושמעים בעיקר בתחנות הרדיו החרדיות.

מוצאו תימני, כמשתמע משם משפחתו, אבל לבושו חסידי. מה לו ולזרם החרדי־אשכנזי? ובכן, אומר מעודה, בשביל זה צריך לחזור 34 שנים לאחור. הוא היה אז ילד בן עשר, השני מ־14 ילדי המשפחה. הם התגוררו בעמנואל, העיר החרדית שהוקמה בשומרון. "כמו שהיום נוסעים לאומן, בתקופה ההיא הטרנד היה לנסוע לראש השנה לניו־יורק, לרבי מלובביץ'", מספר מעודה. "סבא שלי, סבתא וחלק מהדודים נסעו לשם, ואמא שלי החליטה להצטרף אליהם, ולקחת גם אותי ואת אחד מאחיי. אבא ושאר האחים שלי נשארו בארץ".

עוד לפני הנסיעה ארגנה לעצמה המשפחה דירה בשכונת קראון־הייטס, מרכז חסידות חב"ד, אך כשהגיעו לשם התברר שחלה טעות כלשהי, והדירה כבר תפוסה. הם מצאו את עצמם נטולי דירה בארץ זרה שאת שפתה אינם דוברים. "ואז עבר חב"דניק ברחוב, ראה אותנו עומדים אובדי עצות עם המזוודות, ולחש לנו: 'לכו לבית המדרש של סאטמר בשכונת ויליאמסבורג, שבו שם בפתח עם התיקים בזמן מנחה וערבית, ותראו שידאגו לכם'. עשינו כעצתו, עמדנו בפתח בית המדרש, ושם ראה אותנו הרב יחזקאל סמט, יהודי יקר שעד היום אני בקשר איתו. הוא הבין שאין לנו היכן לשהות, ושלח אותנו למשפחה בקריית־יואל בהרי ניו־יורק, מרחק שעתיים נסיעה. הוא אמר לנהג האוטובוס לא לקחת מאיתנו כסף, והורה לו היכן להוריד אותנו. כשהגענו לקריית־יואל עטו עלינו שלושה אנשים שרצו שנתארח אצלם. אחד מהם היה הגבאי של האדמו"ר מסאטמר דאז".

המשפחה התפצלה בין שלושת המארחים, ועשתה בקריה החסידית את כל חגי תשרי. "במקום להיות בחב"ד, היינו בסאטמר. אחרי החגים הגיע הזמן לחזור. הדודים וסבא וסבתא חזרו לארץ, אבל אמא שלי החליטה שאנחנו נשארים שם".

למה?

"כי בחודש הזה היא ראתה את הכנסת האורחים של סאטמר, ראתה את המשפחות, ואת הילדים, ורצתה עבורנו חינוך כמו זה שנותנים שם. היא דיברה עם אבא שלי בטלפון ואמרה לו – בשביל חינוך הילדים אני אהפוך את העולם, גם אם זה אומר לעבור לניו־יורק. אחרי כמה ימים אבא הגיע עם שאר האחים שלי לארה"ב. הוא אמר לאמא, 'אם זה בשביל חינוך הילדים – אני איתך'. אני לא רציתי לעבור, אבל לא הייתה לי ברירה. אמא היא אישה חזקה, היא החליטה שזה מה שטוב לנו, וזהו".

קבלת הפנים של הסאטמרים, מספר מעודה, הייתה נהדרת. "דאגו לנו לכל דבר, סידרו לנו מסמכים כדי שנוכל לגור שם באופן חוקי. אבא אפילו נהיה שם רב. הדאגה של החסידות הזאת לתימנים היא יוצאת מגדר הרגיל. הם נוהגים כך בהתאם לצוואת האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים, שלא הספיק לדאוג לתימנים שעלו לארץ או הגיעו לארה"ב בזמנו, והורה לחסידיו לטפל ביוצאי תימן ביד אוהבת. החסידים התאמצו רבות לחלץ יהודים מתימן ולהביאם לארה"ב או לישראל".

וכך בגיל 10 מצא את עצמו הילד סיני נעקר מעמנואל לקריית־יואל. המכשול העיקרי היה מחסום השפה; לא האנגלית, אלא היידיש. "זו השפה היחידה שמדברים שם, ואני כמובן לא ידעתי מילה. אבל לא הייתה ברירה, שברתי את השיניים, למדתי מילה ועוד מילה, התחלתי לחבר משפטים, ובתוך שנתיים־שלוש כבר דיברתי יידיש שוטפת. היום, לצד עברית, יידיש היא השפה היומיומית שאני משתמש בה".

השפה לא הייתה הקושי היחיד שנלווה למעבר הדרמטי: "גם המנטליות הייתה שונה. עד גיל 14 לא הצלחתי בלימודים בכלל. הייתי דחוי חברתית, וגם מצד המורים והמנהלים קיבלתי יחס כזה". האהדה ליוצאי תימן, מתברר, לא חלחלה לכל תלמידי החסידות. "בתור התימני היחיד בחיידר, נחשבתי שם לסוג ג'. היה עוד ספרדי אחד, מארגנטינה, וזהו. כל השאר היו חסידי סאטמר מבטן ומלידה".

"הלברנץ אמר לי: 'אתה תרצה ללמוד כאן, אבל ההורים שלך לא ייתנו לך. אתה צריך לדעת שזה חלק מהיצר הרע'. לא הבנתי שהוא טומן לי מלכודת. צלצלתי להוריי והודעתי שאני רוצה לעזוב את הישיבה שבה למדתי. כשהם אמרו 'מה פתאום?', הבנתי שלהלברנץ יש רוח הקודש: הוא הרי ניבא לי מה הולך לקרות"

מהחיידר הוא המשיך לישיבה לצעירים במונסי הסמוכה, עיירה דתית־חרדית שיש בה מגוון קהילות וחסידויות. "אומנם גם בישיבה קיבלו אותי כילד סוג ג', אבל דווקא שם התפתחתי. כעבור תקופה קצרה זיהו את הפוטנציאל שלי, והעלו אותי כיתה. בתוך שנה נבחנתי בעל פה על חמישה פרקים ממסכת בבא בתרא. זו הייתה השנה הכי יפה בחיים שלי. הייתי קם בחמש בבוקר והולך לישון ב־11 בלילה, כשכל היום מוקדש ללימוד תורה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 22/02/DSC2934-750x497.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ובכל זאת, דווקא בשנה ההיא דברים התחילו להשתבש. "אמא שלי היא אישה חולנית, ובערך אחת לשבוע נאלצה לנסוע באמבולנס לבית החולים. כשהיא אושפזה באמצע חג הפסח, קרוב משפחה שלי הציע שאתארח אצלם בשבת. הוא היה חבר בקהילת 'לב טהור', ששכנה אז במונסי. הוא הגיע לחסידות הקיצונית הזאת מתוך כוונות טובות: הוא רצה להיות קדוש ובדלן, והסגנון שלהם דיבר אליו. היום אגב הוא משתייך לקהילת נטורי קרתא בבית־שמש, ואני שומר איתו על קשר. כשהזמין אותי אליו לשבת, הוא לא חלם שינסו לשאוב אותי לקהילה".

מעודה התארח בקהילת לב טהור בשבת חול המועד, והחליט להישאר שם עד שביעי של פסח. הימים האלה היו חוויה יוצאת דופן עבור הנער הצעיר. בישיבה שלו היה עליו להתאמץ כדי להשתלב ולהיות כמו כולם, ובקהילת לב טהור הוענק לו פתאום יחס אישי ומלטף. "ראיתי שנותנים לי כבוד מיוחד, וזה השפיע עליי. אפילו הרב הרעיף עליי תשומת לב, דבר שכנראה חסר לי, אחרי שהרגשתי דחוי בכל מקום במשך ארבע שנים. וכן, רציתי להיות ילד קדוש, להתעלות, וכל המוטיבים של התקדשות והיטהרות דיברו אליי. היום אני מסתכל על זה כעצת יצר הרע. היצר ראה שאני משקיע בלימוד תורה, והחליט להפיל אותי דווקא דרך הרצון להתקדש יותר.

"במוצאי החג 'הרב' הלברנץ קרא לי, ודיברנו לא פחות משבע שעות, מ־11 בלילה עד 6 בבוקר. הוא הסתובב איתי מחוץ לישיבה, דיבר איתי על החיים שלי ושטף אותי כהוגן באידיאולוגיה שלו. הוא נתן לי להבין שהוא היחיד שיכול לגאול את עם ישראל, ומי שנמצא בחוץ יורש גיהינום. כל מי שאינם חלק מ'לב טהור' הם מסכנים. לקראת סוף השיחה הוא הוסיף ואמר: 'אתה תרצה ללמוד כאן, אבל ההורים שלך לא ייתנו לך. אתה צריך לדעת שזה חלק מהיצר הרע'. אמרתי לו: 'מה פתאום, אין דבר כזה. הוריי רוצים שיהיה לי טוב, אז למה שלא אלמד פה?'. לא הבנתי שהוא טומן לי פח".

מעודה החליט להישאר בישיבתו של הלברנץ. "צלצלתי להוריי והודעתי שאני רוצה לעזוב את הישיבה שלמדתי בה. כשהם אמרו 'מה פתאום?' וממש התנגדו, הבנתי שלהלברנץ יש רוח הקודש: הוא הרי ניבא לי מה הולך לקרות. לא ויתרתי, נלחמתי כדי שירשו לי להישאר שם עוד שבת אחת. כשהגיע ראש חודש אייר והלימודים בישיבות התחדשו, חזרתי לישיבה לכמה ימים, אבל כל הזמן ניקר לי בראש שזה לא המקום שלי. אני צריך להיות במקום ההוא, ב'לב טהור'. חיפשתי איך לברוח. כבר לא הייתי אותו בחור מצליח כמו שהייתי בחודשי החורף, אלא ההפך הגמור. לבסוף ברחתי להלברנץ, שישיבתו שכנה לא רחוק, ונשארתי שם".

אדמו"ר מתוצרת עצמית

שלמה הלברנץ – במקור ארז אלבארנס – ייסד את הקהילה שלו בירושלים בשנות השמונים. בסוף 1990 החליט לעזוב את הארץ, והוביל את חסידיו איתו לארה"ב. כמאה משפחות התקבצו סביבו וקיבלו על עצמן את הנהגתו ואת פסיקותיו ההלכתיות. בקהילה הונהגו תקנות צניעות מחמירות, שבין השאר דורשות מהנשים, מהנערות ואפילו מהילדות הקטנות לעטות שאל שחור המכסה אותן מראש עד כף רגל. בחסידות לב טהור נוספו במשך השנים גם חומרות שונות ומשונות הנוגעות לכשרות המזון: בשר תרנגולת, למשל, נאסר באכילה מחשש שהנדסה גנטית הפכה אותו לטרף; ומגוון פירות וירקות נחשבים לנגועים בתולעים או בחרקים, ולכן אינם נכנסים למטבח.

במשך השנים דווח על מקרים של נישואין בכפייה בתוך הכת, בהוראתו של הלברנץ, וכן על נישואי קטינים. זמן קצר לאחר המעבר לארה"ב החלו להישמע הטענות שמנהיג "לב טהור" מנתק בני נוער מהוריהם. "בזמן מלחמת המפרץ הראשונה הוא לקח אליו לארה"ב ילדים מישראל, באישור ההורים, ולא החזיר אותם לארץ", מספר מעודה. "חלקם נמצאים שם עד היום, כמו למשל אוריאל גולדמן, שהפך לאחד מראשי לב טהור".

הידוע ביותר הוא שי פימה, ילד בן 13 שנחטף על ידי הכת. פימה, בן להורים חילונים שירדו לארה"ב, התוודע לדמותו הכריזמטית של הלברנץ כשהוריו ביקשו להכין אותו לבר המצווה, והגיע לישיבתו; ראש הקהילה דאג להעלים את עקבותיו והעביר אותו במשך שנתיים מבית לבית, כדי "לשמור עליו יהודי". בסופו של דבר נעצר הלברנץ בידי האף־בי־איי, אך מכיוון שלא הוכח שהוא חטף את הילד באופן אקטיבי נגזר עליו עונש מאסר קצר יחסית, וכעבור שנתיים הוא שוחרר מהכלא.

"כשאני נכנסתי ל'לב טהור', החיפושים אחרי פימה היו בשיאם", נזכר מעודה. "שוטרים הגיעו לכל הישיבות באזור וביקשו מכל הבחורים להרים מעט את קצות המכנסיים, כי לשי הייתה צלקת ברגל. באותה תקופה היו כמה קהילות קיצוניות שלא עמדו עדיין על טיבו של הלברנץ, והן תמכו בו בפרשה הזו, כי ראו אותו כמי שמציל את הילד מהציונים. זה היה 'איפה יוסל'ה 2'. חסידים עשירים תרמו לו כספים כדי לממן את מסע ההברחה של שי פימה, והלברנץ התעשר מזה. אבל כשהתחילה הפרשייה שקשורה אליי, אף אחד לא תמך בו, כי לא הבינו אותו: סיני הוא בחור חסידי שבא מקריית־יואל, מה אתה נוגע בו? בעקבות המקרה שלי התערער האמון של התורמים בהלברנץ".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... UATEMALA-JEWS-750x497.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתקופת שהותך שם פגשת את שי פימה?

"לא. אנשי לב טהור גלגלו אותו מבית לבית, הוא לא היה בישיבה. הילדים היחידים שהכרתי שם היו הבנים של הלברנץ, נתן ונחמן. הם היו אז בני תשע־עשר. לימים נתן ברח מהכת, ונחמן יושב היום בכלא (לאחר שהורשע בחטיפה ובניצול מיני של ילדים – ח"ב). יש לי גיס בארה"ב, יידל ליכטנשטיין, שעומד בראש ארגון ידוע שעוזר לעצירים ואסירים. הזהרתי אותו שלא יעזור להוציא את נחמן הלברנץ מהכלא, שישאיר אותו שם".

גם את מעודה ניסה הלברנץ להעלים. "הוריי שמעו שברחתי מהישיבה, וביקשו מראש הישיבה שלי להחזיר אותי בכוח. כשהוא הגיע לישיבת לב טהור, החביאו אותי בארון ואמרו לו 'סיני לא פה'. בשלב הזה ראש הישיבה הבין שנכנסתי למלכודת, ואמר להורים שלי: יש בעיה, הם לא רוצים לשחרר את סיני".

מעודה בן ה־14 היה הצעיר בתלמידי ישיבת לב טהור; רוב חבריו לספסל הלימודים – ולשולחן המלקות, כפי שיגלה בתוך זמן קצר – היו בשנות העשרים והשלושים לחייהם. "הצמידו לי חברותא, בחור ששמו יוסי כהן. הוא היה מתאגרף ישראלי, בן שלושים בערך, שהגיע לשם עם אחיו. לימים שניהם התאבדו".

מה למדתם בישיבה?

"נתחיל ממה שלא למדנו. לא למדנו גמרא, שהיא היסוד בכל ישיבה. למדנו ספרי מוסר כמו 'ראשית חוכמה' (ספר שמאריך ומפרט את ייסורי הגיהינום – ח"ב), או 'יסוד ושורש העבודה'. נתנו לי שם להבין שגם הישיבות הרגילות יירשו גיהינום. הלברנץ פיתח תורה משלו".

ראש הישיבה של לב טהור היה הרב אהרן טלר. "הוא היה אז בן ארבעים, אברך צדיק וירא שמיים ששאף לקדושה באמת ובתמים, אבל מנהיג 'לב טהור' ניצל את תמימותו וגרם לו להיות תלוי בו", מספר מעודה. "הרב טלר היה נשוי לנכדה של האדמו"ר מקאשוי, והלברנץ שכנע אותו לעזוב את אשתו עם ששת ילדיהם ואפילו לא לתת לה גט. הוא התחתן עם הבת של הלברנץ, שהייתה אז קטינה".

כשראית את אורח החיים של הקהילה הזו, לא צלצלו אצלך פעמוני אזעקה?

"כל מי שהיה שם חי בסגפנות מסוימת, אבל לי בהתחלה לא נתנו סיגופים מיוחדים. הם רצו למשוך אותי. את הסגפנות שלהם הם הציגו כטיהור לקראת העולם הבא. למשל, היו מסירים את הבד מהמזרן וישנים על הקפיצים עצמם, או בכלל על הרצפה. כדי להעיר את התלמידים בבוקר, היו שופכים להם ספל מים קרים על האוזן.

"החיפושים אחרי הנער שי פימה היו בשיאם. שוטרים הגיעו לישיבות וביקשו מהבחורים להרים את קצות המכנסיים, כי לשי הייתה צלקת מסוימת ברגל. היו קהילות קיצוניות שתמכו בהלברנץ, כי ראו אותו כמי שמציל את הילד מהציונים. אבל במקרה שלי אף אחד לא תמך בו: סיני הוא בחור חסידי שבא מקריית־יואל, מה אתה נוגע בו?"

"פעם בשבוע הלברנץ היה מכנס את התלמידים, וכל אחד היה מזכיר בפני כולם את העוונות שלו. בהתאם לכך הלברנץ היה קוצב כמה מלקות התלמיד יקבל, בטקס שנערך גם הוא בפני כולם. קראו לזה 'חבורה קדושה', וזה היה אירוע משפיל במיוחד: מורידים לך את החולצה והגופייה, אתה שוכב על השולחן, קושרים לך את הידיים והרגליים, ואז מכים אותך בשוט לפי מספר המלקות שהרב פסק. אני זוכר שבפעם הראשונה התעלפתי כבר במכה הראשונה. אבל המשכתי עם זה, כי הלברנץ גרם לי להאמין בדרך שלו".

שמרת על קשר עם ההורים?

"כלום. הבנתי שם שאם אתה יוצא החוצה – אתה מת. כי העולם הזה אינו שווה כלום, אנחנו צריכים לעסוק רק בקדושה ובהכנה לעולם הבא. כל ההטפות הללו היו חלק ממחלת הנפש של הלברנץ, ולא היו קשורות כלל לדת. כל מה שהוא עשה נבע מתוך שיגעון גדלות. הוא בכלל נולד למשפחה חילונית מקיבוץ חולתה, הגיע פעם למאה־שערים, ראה את האדמו"רים שיש להם חסידים, ורצה גם להיות כזה. אבל מכיוון שהוא לא בן לשושלת אדמו"רות, הוא המציא תורה משלו כדי שיהיו לו חסידים".

ההורים ראו שסיני מתעקש לא לחזור, אך לא הפסיקו לנסות לשמור איתו על קשר. "הם שלחו לי כל הזמן אוכל ביתי, כדי ליצור קרבה וכך להוציא אותי בצורה יפה ולא בכוח. אבל גם זה לא הצליח להם. הלברנץ לא ראה בעין יפה את משלוחי האוכל, כי הוא רצה לנטרל כל השפעה מצידם ולייצר חיכוך בינינו".

בהדרגה הוטלו על מעודה עוד ועוד משימות, והוא מצא עצמו בתפקיד המשרת האישי של רבו. "התחלתי לנקות להלברנץ את הבית. טיפלתי במשק הבית, שלו ושל הישיבה – בניקיון, בעזרה בהכנת האוכל ועוד. הם קיבלו עבד נרצע בחינם". גם המלקות שספג לא גרמו לו הרהורי חרטה על הצטרפותו לקהילה. "אמרתי לעצמי שזה בטח עדיף, לקבל את המלקות פה ולא בעולם הבא. מבחינתי זה השלים את הפאזל שהלברנץ בנה לי בראש בשבע שעות השיחה, על כך שאדם צריך להשפיל את עצמו בעולם הזה. כשאתה שם, התפיסה שלך היא שכולם בחוץ משוגעים, ואתה נורמלי. שום דבר ממה שאמרו לי הוריי לא השפיע עליי. לא הייתי אני, הייתי אדם אחר. זה היה כאילו נכנס בי דיבוק".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... UATEMALA-JEWS-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"תברח למערה"

בחלוף כמה חודשים, כשההורים ראו שאינם מצליחים לחלץ את בנם, הם פנו לרשויות החוק והתלוננו. "הייתי אז מתחת לגיל 16, וחוקית לא יכולתי עדיין להחליט היכן אגור או אלמד. כשהלברנץ שמע על הצעד של הוריי, הוא ציווה עליי: לך תתלונן על הוריך שהם מרביצים לך ומתעללים בך, וכך הם יצטרכו לעזוב אותך לנפשך".

האף־בי־איי נכנס לתמונה, ובינתיים יוכבד מעודה, אמו של סיני, ניסתה שוב להוציא אותו בעל כורחו. "זה היה אחרי עוד לילה ללא שינה – כמו בכל לילה כמעט. בחמש לפנות בוקר נשכבתי על הקפיצים של המזרן, ובשעה שבע כבר עמדתי לצאת לתפילת שחרית. אבל אז אמא הגיעה אליי לחדר ואמרה: בוא הביתה. יוסי כהן, המתאגרף לשעבר, התערב ועמד להכות אותה. עצרתי אותו ברגע האחרון ואמרתי לה: אמא, לכי. אבל היא צעקה: 'אני לא הולכת!'. תלמידים זרקו עליה כיסאות, והיא לא ויתרה. היא נכנסה לבית המדרש, עמדה ליד ארון הקודש וצעקה: 'אני לא נותנת לכם להתפלל'. היא גם התחילה לדבר נגד הלברנץ. לא הייתה ברירה, כולם הלכו להתפלל בעזרת הנשים, ואני איתם. התפילות בלב טהור היו ארוכות מאוד, שלוש־ארבע שעות בצעקות, ואמא שלי חיכתה ליד ארון הקודש כל הזמן הזה. לבסוף הלברנץ קרא לי אליו למעלה, לחדר שלו".

הוא לא התפלל איתכם?

"כמעט שלא. הוא היה מתפלל עם המלאכים בחדרו, ככה אמרו. הוא קרא לי ואמר: 'אל תתייחס אליה, זה יצר הרע. היא שייכת לכת של סטרא אחרא'".

אבל אז גם אביו של מעודה הצטרף, והשניים לקחו את הבן הביתה. "לפני שהלכתי, הלברנץ נתן לי 200 דולר, נישק אותי במצח ואמר: 'אתה תהיה כמו רבי עקיבא ורשב"י, תלך ללמוד במערה. תחזור הביתה ומיד תברח למערה'. וכך היה. חזרתי הביתה, ישנתי שם לילה, ולמחרת ברחתי. הלכתי לבית של האדמו"ר מריבניץ, שם ישנו כל מיני הומלסים בחדר הכנסת אורחים. היה שם ריח לא נעים שגרם לי לצאת מיד החוצה, ורציתי לחזור הביתה, אבל מילותיו של הלברנץ הדהדו לי בראש ונכנסתי שוב פנימה. ישנתי שם כמה לילות, ואז הגיע אליי הגבאי של לב טהור. אמרתי לו: 'אל תגיד להוריי שאני פה'. אבל מתברר שהוא בעצמו היה אז בשלבי יציאה מהכת, ושימש מעין סוכן כפול. הוא כן גילה להורים היכן אני נמצא.

"אבי שלח בהתחלה ידיד שלו, ואחרי שווידא שאני שם, הוא הגיע ואמר לי לחזור הביתה. אמרתי לו: בסדר, אבל קודם אני הולך לשירותים. בחדר השירותים פתחתי את החלון הקטן, השתחלתי דרכו החוצה וברחתי ליערות הסמוכים. רצתי עוד ועוד, בלי לדעת לאן בכלל. אני פחדן מטבעי, אבל באותם רגעים לא פחדתי מכלום. רצתי ביערות בחושך, עד שהגעתי לבית מואר. דפקתי בדלת, סיפרתי שאני בסכנה וביקשתי שיזמינו לי מונית. השתמשתי בכסף שהלברנץ נתן לי כדי לנסוע לשכונת ויליאמסבורג, ושם גרתי באיזו 'הכנסת אורחים'. התחפשתי, הרכבתי משקפיים, לבשתי חליפה שונה מזו שהייתה לי תמיד. אחרי כמה ימים שם חזרתי למונסי, שם אנשיו של הלברנץ שיכנו אותי באיזה בית נטוש באמצע היער. הייתי שם חמישה ימים, וכל הזמן עמדתי בחלון. פעם ביום הגיע אליי מישהו מהקהילה והביא לי אוכל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... UATEMALA-JEWS-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשלב הזה פנו ההורים לבית הדין של חסידות ויז'ניץ במונסי, והתלוננו שבנם נחטף בידי הלברנץ. ראש קהילת לב טהור זומן לדין תורה, ובסיומו נפסק כי עליו להחזיר את הנער להוריו. "הוא שלח את אחד הבחורים שלו לבית הנטוש שהייתי בו, קרא לי אליו לחדר ואמר: 'שמע, אני חייב להחזיר אותך להורים, אבל אתה תמשיך להתנגד, אל תוותר'. אחר כך הוא לקח אותי לבית הדין, נכנס והרים הידיים למעלה, כאומר: רואים? לא עשיתי כלום, אני אמרתי לו שיחזור.

"גם כשחזרתי הביתה, זה לא היה סופי. ברחתי ללב טהור, ושוב חזרתי הביתה ושוב ברחתי. בסוף הגיעו אנשי אף־בי־איי כדי להוציא אותי בכוח. הם באו בליווי השריף המשטרתי של מונסי, שהיה חרדי, חסיד ויז'ניץ. ימים ספורים לאחר מכן החל ההליך המשפטי בעניין התלונה שהגשתי נגד הוריי, וגם בעניין הטענות שלהם נגד הלברנץ. כשהגעתי לדיון, השופטת שאלה: למה אתה לא חוזר הביתה? אמרתי לה: אני לא רוצה לחזור לשם, לא משנה מה יקרה. שלחו אותי לישון בינתיים אצל הרב סמט, היהודי שקיבל את פנינו כשהגענו לארה"ב.

"באותו לילה התחילו לעלות בי רגשות אשם. פתאום הבנתי מה הוריי עוברים בגללי. אחרי כמה שעות התקשרתי אליהם ואמרתי: מחר אני אודיע שאני חוזר הביתה, ואני מבקש סליחה. הם לא האמינו, חשבו שזה חלק מתרגיל של הלברנץ. למחרת הגעתי לדיון ואמרתי לשופטת: אני חוזר הביתה. עורכת הדין שלי שאלה: מה קרה? מישהו ניגש אליך בלילה? מה פתאום שינית את דעתך? היא חשבה שאיימו עליי, אבל מבחינתי זה נגמר, הסיפור היה מאחורינו".

"אמא הגיעה אליי לחדר ואמרה: בוא הביתה. אחד התלמידים, מתאגרף לשעבר, התערב ועמד להכות אותה. עצרתי אותו ברגע האחרון ואמרתי לה: אמא, לכי. אבל היא צעקה: 'אני לא הולכת!'. תלמידים זרקו עליה כיסאות, והיא לא ויתרה. היא נכנסה לבית המדרש, עמדה ליד ארון הקודש וצעקה: 'אני לא נותנת לכם להתפלל'"

מהמחסן לבמה ובחזרה

מעודה חזר הביתה, אבל גילה שהסיפור בהחלט לא מאחוריו. "הייתי שבר כלי. למדתי בישיבה של חסידות נייטרא, ולא החזקתי שם יותר משלושה חודשים. אחר כך נסעתי ללמוד בישיבה בארץ, וגם כאן לא הסתדרתי. עברתי עוד ישיבות, בארץ ובארה"ב, ולא הצלחתי להישאר באף אחת מהן. ההשפעה הרעה של מה שעברתי לא עזבה אותי. עד היום יש לי סיוטים, לילות טרופים שבהם אני משחזר כל מה שאירע שם. הייתי בלב טהור שמונה חודשים, וזה הספיק כדי להרוס לי את החיים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... P920812563463-750x493.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

חודשיים אחרי שמעודה עזב את הכת, הוא זומן להעיד אצל האדמו"ר מוויז'ניץ־מונסי. "האדמו"ר מקאשוי ביקש שאבוא לשם. הוא ישב בראש השולחן יחד עם האדמו"ר מוויז'ניץ, ואני מולם, נותן עדות. האדמו"ר מקאשוי – שנכדתו כאמור נותרה לבדה עם שישה ילדים, אחרי שבעלה עזב אותה בהוראתו של הלברנץ – בכה כמו תינוק כששמע אותי. הוא אמר ביידיש: 'אני לא מבין מאיפה הגיע האדם הזה, מי הם אבותיו. הוא לוקח את הילדים שלנו ומחלל את קודש הקודשים'. הוא התחנן לאדמו"ר מוויז'ניץ שיסייע לו להוציא את בני משפחתו משם. בעיניי, המעמד הזה היה הוכחה ניצחת לכך שהיהדות החרדית האותנטית עומדת נחרצות נגד הלברנץ ודרכו.

"במשך השנים, ילדים ומבוגרים שעזבו את 'לב טהור' נעשו חילונים, רובם ככולם. אני עברתי תקופה לא פשוטה אחרי שיצאתי משם, אבל היו כמה כללים ששמרתי עליהם – תפילין, שבת וכל מה שקשור לנשים. תמיד היה לי קשר עם א־לוהים, וזה עזר לי להיות חרדי כמו שאני היום. בכל שבת אני מסיים את ספר התהלים. זה מה שהחזיק אותי בדת, וגם החזיק אותי שפוי: אמונה וביטחון, וספר תהילים בכל שבת. אני מאמין שכל מה שקורה איתי מושגח מלמעלה, גם הסבל שעברתי, כי ממנו יכולתי לצמוח. אבל כן, הצלקות עדיין קיימות".

השירה והמוזיקה סייעו לו לפתוח דף חדש בחייו. "היה לי קול יפה, וכשחזרתי לארץ אחרי שנות הישיבה התחלתי לשיר בכל מיני מקומות. יצא לי לשיר באיזו שבת במלון, כשהיו שם גם מתנדבים של ארגון 'חסדי נעמי'. הם ראו אותי מופיע, והציעו לי ללוות את השבתות שלהם. וכך היה. בשבתות הייתי שר ומתחזן באירועים של הארגון, ובמשך השבוע ישנתי במחסן שלהם בבני־ברק. התנדבתי שם כשנתיים, עד שהתחתנתי. גם את אשתי פגשתי באחת מהשבתות של חסדי נעמי. לפני כ־17 שנה הוצאתי אלבום ראשון משלי, ואחד השירים שבו, 'אספרה', הפך ללהיט ענק וכבש תחנות הרדיו החרדיות".

"לב טהור" עברה במשך השנים הללו גלגולים רבים. בעקבות פרשת שי פימה נשלח כאמור שלמה הלברנץ לכלא, ולאחר שחרורו ממאסר הוא גורש לישראל, אך לא נשאר כאן זמן רב. הוא הצליח לקבל מקלט מדיני בקנדה, והתיישב בעיירה סנט־אגט במחוז קוויבק. במשך כעשור ניהלה שם הכת את חייה לפי חזונו של הלברנץ, שכלל הלקאת ילדים, הרעבה, נישואי נערים ונערות בתחילת גיל העשרה, וגם חיתון נערות צעירות לגברים מבוגרים מהן בהרבה. לאחר שעדויות על המתרחש בתוככי לב טהור פרצו החוצה, הורו שלטונות קנדה להוציא 14 ילדים מחזקת הוריהם ולהעבירם למשפחות אומנה. מאז בני הקהילה נעים ונדים בין מדינות, נתונים למרותו של נחמן הלברנץ, שכאמור מרצה עונש מאסר בארה"ב. מספרם של החסידים כיום מוערך ב־200 עד 300.

במשך השנים עלה עניינה של הקהילה כמה פעמים בבתי המשפט בישראל, ומעודה תמיד היה שם כדי להגיש תצהירים ולספר איך נראית הכת מבפנים. "הסברתי שאלה אנשים מסוכנים שמתעללים בילדים, במבוגרים ובמשפחות, וזה מה שקרה איתי".

חשבת במהלך השנים לפנות לטיפול?

"לא. אני גם לא מאמין שיש איזשהו טיפול שיכול לעזור לי לצאת מהטראומות שעברתי, ושאני ממשיך לעבור. עד היום אני בפחדים, מסתכל אחורה ברחוב. יש לי דפיקות לב מכל מכתב שאני מקבל, אפילו מכתבי תודה. אני סוחב איתי פצע שלא יכול להגליד. לקחו ילד בן 14 וריסקו אותו לכל החיים. המלקות, ההשפלות, האמירות החוזרות בסגנון 'אתה אפס ואתה לא שייך לכלום' – זה עושה חור בנשמה".

היו לך עימותים עם הלברנץ או עם אחרים שהתעללו בך?

"לא. לא היה לי יצר נקמה. אני כן זוכר שכמה שנים לאחר שיצאתי, ראיתי יום אחד את הלברנץ בכניסה למקווה במונסי. פתאום העיניים שלו היו מול העיניים שלי, במרחק סנטימטרים בודדים. אבל אז נבהלתי וברחתי משם".

מה היית רוצה להגיד לאנשים שנמצאים היום בכת הזו?

"צאו החוצה. אפשר לעבוד את השם בכל מקום. אתם משתחווים לאדם בשר ודם, וזו עבודת אלילים בהתגלמותה. צאו משם. תזרקו את התרפים ותעבדו את א־לוהים ביושר ובאמונה. הילדים והמשפחות שם מדוכאים וסובלים סבל רב. ביהדות יש מצווה גדולה להיות בשמחה, ושם מכבים להם את האור של הפנים. זאת התעללות בחסרי ישע, והם ייתנו על כך את הדין".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post כך שרדתי בכת חסידות "לב טהור": הזמר סיני מעודה בשיחה גלויה appeared first on מקור ראשון.