תחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. במושבה דרומית קטנה ונטולת שם, הסמוכה לקיבוץ דתי, למעברה של תימנים ולחורבותיו של כפר ערבי, מספרת הילדה טובהל'ה, בתו של השוחט המקומי, לבן גילה יורם שאביה עובד כשוחט גם עם הערבים. "והוא לא מפחד ללכת לכפרים שלהם?", מתפלא יורם. "אבא שלי לא מפחד מאף אחד", משיבה טובהל'ה בשם האב. "הוא אומר: מי שלב טוב לו וכוונות טובות, לא צריך לפחד ממאומה".

אולם כוונות טובות כנראה אינן מספיקות. השוחט שאינו מפחד מאיש ימצא לבסוף את מותו חסר הפשר, ודווקא לא מידי ערבי, ובנסיבות שלרגע יכולות להזכיר באבסורדיות שלהן את הסצנה הקלאסית ב"הזר" של אלבר קאמי. אצל קאמי זה "בגלל השמש" וכאן זה אולי בגלל הגשם שניתך בליל סערה, ואולי דווקא משום שהשוחט מצא רמזים קבליים למותו המתקרב.

בלא מעט מעמודי רומן הביכורים שלו, העוסק בחיי מושבה, צחי פרבר (58), מאייר ומרצה בכיר בבצלאל, מזכיר בכישוריו את ניחוחות כתיבתם של "סופרי המושבה", כפי שהתכנו בשעתו קבוצת הסופרים הפתח־תקוואיים ובראשם יהושע קנז. לא פעם חשתי שרוחו של קנז מרחפת מעל הספר, הן בתיאורי המושבה של פעם והן בתיאורי השירות הצבאי, שלרגעים מזכירים את "התגנבות יחידים". והדבר נזקף בהחלט לזכותו של פרבר, שעד כה פרסם רומנים גרפיים.

ערבי בגלימה שחורה

פרבר כותב כסופר בשל, הן בסגנונו המינורי המעודן והן בהנעת שתי עלילות מקבילות, שלבסוף ייפגשו בנסיבות טרגיות. בין העלילות הללו משובצות תמונות קצרצרות המלוות באיורים, הלקוחות מעולם הילדות של החייל התמהוני פטר שטיין, שנוכחותו צוברת נפח ככל שהעלילה מתקדמת. חשיבות דמותו של פטר תתברר בהמשך, אך התמונות עצמן, למעט הטריק הספרותי, אינן תורמות דיין לתובנות על מורכבות דמותו, אלא רק מוסיפות עוד קורטוב של חוסר פשר.

העלילה העוסקת במושבה היא אפוא המעניינת יותר ב"אבנים". היא מתארת את החיים המנומנמים לכאורה במושבה, ומתבלטות בה כמה דמויות שחלקן סובלות מעצב קיומי. מדובר בשוחט, דמות ססגונית, אשתו החשדנית צביה, בתו טובהל'ה שהיא אחת הדמויות המקסימות בספר, ובנו הקטן שמואליק, שמנסה לברוח מהקיבוץ הדתי השכן שהוא נשלח ללמוד בו, בחזרה לחיק משפחתו; נהג המשאית אייזיק, שחייו המרו עליו לאחר מות בנו התינוק, ואשתו ציפורה שנכלאת בתוך צערה לאחר מותו, ובמשך תקופה ארוכה משקיפה נוגה מן החלון לעבר עתיד נעלם; בנם יורם, המתקשה להכיל את צערם ומוצא נוחם בפגישותיו עם טובהל'ה; קבלן המצבות הלברטל, איש ביזארי שמחביא אשפה ברון החשמל, משתמש בנעלי החתונה שלו כמו זוג עציצים, ומשרטט מבוקר ועד ערב את גימנסיה הרצליה, שאותה הוא מבקש להציל מהריסה.

דמויות נוספות הן אישה מבוגרת המחזרת אחרי הלברטל האלמן בלהט של חיזור גורלי, ציירת נוגה ושני ילדיה השקופים המתארחים בבית השוחט עד שאשתו כופה עליו לגרשם כמו את הגר למדבר, ועוד דמויות־אורֵח שוליות פחות או יותר, שאחת מהן לפחות, עורך דין ערבי הלבוש בגלימה שחורה, נראית כמו הזיה. הערבי המסתורי, כנראה תושב לשעבר של הכפר הערבי ההרוס, נראה כמעין קרוב משפחה של שתיים מדמויות הערבים הידועות בספרות הישראלית: הערבי כרות הלשון והאילם ב"מול היערות" של א"ב יהושע, וחילמי מ"חיוך הגדי" של דוד גרוסמן. הערבי מספרו של פרבר נטל במיוחד מחילמי שני מאפיינים מובהקים: חילמי הוא עיוור והערבי כאן שתום עין, חילמי נחשב למטורף וגם הערבי של פרבר הוא כזה.

אף שהערבי אינו משמיע את קולו בעלילה, הוא דמות בהחלט נוכחת. מדי יום, בשעות קבועות, הוא חוצה בשתיקה את הרחוב הראשי של המושבה, אולי מתוך טירופו ואולי כדי לנסות לעורר את רגשי האשם של תושביה על חורבן כפרו. על גלימתו השחורה מצוירים שלושה ראשים המזכירים את שלושת הקופים. הערבי ממשיך לצעוד עד שהוא נעלם מן העין לעבר חורשת עצי זית, שמולה הוא נושא את מדברותיו כמעין נביא קדמוני. אחת מתושבות המושבה מעלה השערה ש"לפנות בוקר ולפנות ערב משחררים אותו ממוסד או מבית משוגעים שבהם הוא כלוא במשך רוב שעות היום והלילה, והוא יוצא מיד לשיטוטיו, ולכן נראה תמיד באותה זמנים". דווקא הלברטל מתקומם כנגד הקביעה הזו וטוען שהערבי אינו משוגע כלל, כיוון שניכר שיש סדר והיגיון בשיגעון שלו.

המצבות מתקוממות

על כל הדמויות האלה משוך חוט של חסד ספרותי, וגם חוט של עצב שלעיתים לופת את הגרון. פרבר מפסל את ספרו בצער ("ניצבת כפסל כהה באור הקלוש"), ולא פעם גם בשתיקה ובאנחה עמוקה. "היא (ציפורה) מיקמה את הכורסה כשפניה אל החלון, בדיוק במקום שבו ניצבה עריסת התינוק המת. אחר כך עמדה, סקרה את השינוי ונאנחה אנחה כבדה". העצב ניכר גם בסצנות הקשורות לנהג המשאית אייזיק, שנבצר מבינתו להבין מדוע מצבת בנו התינוק שוקעת ומאיימת להיעלם, כמו בסצנה הלקוחה מתוך רומן מאגי.

כיוון שהמוות מלווה את העלילה לכל אורכה, ראוי להתעכב על נושא המצבה שהוקמה עבור התינוק מאיר, שנפטר בן ל"ב ימים ("הוא נולד חלש", מסביר אביו) – מצבה המלווה את עלילת הרומן כמעין שירת מקהלה של מקוננות. לאחר מות התינוק מייעץ הקברן לאייזיק שלא להקים עבורו מצבה, אך אייזיק מתעקש, ומאותו רגע ואילך חייו נסובים סביב המצבה, שבכל פעם מכינה לו הפתעה אחרת, כאילו היא מתמרדת נגד הקמתה כגולם הקם על יוצרו. פעם היא שוקעת, פעם האותיות החדשות דוהות, מיני ניסים ונפלאות שמעיבים אף יותר על חייו של אייזיק, בנוסף לדיכאון העמוק הפוקד את אשתו, המתכנסת בתוך עצמה כחילזון בתוך קונכייתו.

אייזיק מתלונן על שקיעת המצבה באוזני הלברטל, וזה מייעץ לו: "צריך להוסיף אבנים… מסביב למצבה. אין כמו אבנים גדולות כדי לשמר ולהנציח את מה שעבר". אייזיק נוסע לכפר הערבי ונוטל מהריסותיו אבנים גדולות כדי לגול אותן על קבר בנו, להקים תל אבנים קטן ולקבע את המצבה, אך אבני הכפר ההרוס קמות עליו. המצבה ממשיכה לשקוע באדמה הבוצית, ואייזיק כמו אשתו אינם מוצאים ניחומים. "המתים יוצאים!" – משמיע אייזיק דברים סתומים לכאורה באוזני השוחט, כאילו הוא ממתין בקוצר רוח לתחיית המתים של הפעוט.

באחת הסצנות ברומן, השוחט, שהוא כמדומה הדמות השפויה היחידה בעלילה מבין המבוגרים, שואל את עצמו: "איך זה שכולם משוגעים כאן?… ואולי בעצם… רק אחרי שהגיעו למקום הנידח הזה, הם הופכים למשוגעים?"

סביב יום הכיפורים

העלילה המקבילה ברומן עוסקת בחיי הצבא, והיא תצטלב לבסוף בעלילה הראשונה בצומת הרה־אסון. בעלילה זו מסופר על יחידה צבאית המורכבת מקיבוץ גלויות וחייליה ברובם זרים זה לזה, אך במיוחד זר לכולם החייל זהוב־השיער פטר שטיין, השקוע בעולמו המופנם. גם על עלילה זו מוטל צל המוות, והיא נפתחת במסע בקומנדקר שעושים החיילים עם חברם המת השוכב בארון לעבר בית העלמין. החיילים עסוקים זה בהקנטתו של זה, במטווחים ובשאר ירקות. לתחושתי, עלילה זו אינה מצליחה לגעת בקורא כמו עלילת המושבה, אולם גם היא כתובה בסגנון מינורי רגיש, ובמיוחד הסצנה של המסע עם הארון בקומנדקר הצבאי.

עוד לפני תום הרומן, שתי העלילות נפגשות לראשונה כשאייזיק מציע טרמפ לחייל פטר שטיין בליל סערה, אך לפתע הוא בולם את המשאית שלו, לופת את גרונו של החייל המבועת ומתפרץ עליו בשגעוניות סהרורית: "מי אתה? תענה לי! למה באת דווקא לכאן?!… איפה התינוק? למה לקחת לנו את התינוק?!… אתה תחזיר את התינוק… אתה הרגת אותי ואת ציפורה… מנוול שכמוך".

שתי העלילות ברומן מתרחשות לפני, תוך כדי ואחרי יום כיפור, מועד המעניק משמעות נוספת לתחושות האשמה והחרטה שמלוות את הדמויות. תחושת האשם של אייזיק ואשתו על מות בנם התינוק, תחושת האשמה של השוחט על כך ששלח את בנו הקטן בעל כורחו ללמוד בקיבוץ השכן, תחושת האשמה של הלברטל על כך שאינו עושה דיו על מנת להציל את גימנסיה הרצליה מחורבן (יש סוג של הקבלה בין חורבן הגימנסיה, שהייתה סמל להתחדשות היישוב היהודי בתל־אביב, וחורבן הכפר הערבי), וכן תחושת האשמה כביכול של המושבה על חורבן הכפר הערבי, ועוד מיני אשמות והאשמות.

צל השואה וצל המעברות מרחפים גם הם על פני הספר הרגיש הזה, המצטיין בתיאור אמין של שנות החמישים: מחלק הנפט שמפריע את מנוחת השכנים כשהוא מדנדן במרץ בפעמון שלו, גימנסיה הרצליה, המדור לחיפוש קרובים והעיתונים של פעם ("חרות", "דבר" ו"הצופה"). הרומן כולל כמה סצנות יפות במיוחד, בין השאר זו העוסקת במגפת השפעת הספרדית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וכן הסצנה העגנונית שבה אייזיק נזכר כיצד נסע ברכבת ברוסיה ופגש בקרון חייל מזרה אימים, שלאחר מכן מתגלה כאחיו מאיר שאותו לא פגש שנים רבות. בסצנה מעניינת נוספת שואלת הילדה טובהל'ה את אביה השוחט מה קורה לציפורים לאחר מותן: "יש גן עדן לציפורים?… ובכלל, יש גן עדן לחיות?". השוחט משיב בכנות לבתו, כמנבא את מותו שלו: "אני לא יודע את התשובות לשאלות ששאלת. אני לא יודע מה קורה אחרי שמתים, אני לא יודע אם יש גן עדן לחיות, אני לא יודע אם יש גן עדן בכלל… אני פשוט לא יודע הכול".

רק בסיום הרומן מגלה פרבר לקוראים כי ספרו מבוסס על סיפור אמיתי שחומריו לקוחים מהסיפור המשפחתי שלו, ושהשוחט היה סבו. בסיום מתגלה גם סוד נוסף: מה עלה בגורלו של אותו שוחט, וכיצד הרמזים הקבליים הובילו אותו אל קיצו.

The post אשמת החורבן: עלילות צבא ומושבה בספר ביכורים בשל appeared first on מקור ראשון.