בשנת 2022, סאטירה מוצלחת אינה דבר אלמנטרי. לרוב יש תחושה שהמציאות עצמה היא הסאטירה; היא מגוחכת, מייאשת וחסרת היגיון כמוה. קשה כבר לחדד את ההבדל בין המקור לחיקוי, במיוחד נוכח התעצמותו של הפופוליזם הפוליטי בשני העשורים האחרונים.

סאטירה היא טכניקה שיוצרת הזרה קומית של תופעה כדי לבקר אותה. הסאטירות הראשונות חוברו כבר בימי יוון הקלאסית ורומא. הסוגה הנצה שוב במאה ה־18, בעיקר בזכות "קנדיד" של וולטר ו"מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט. המאה ה־20 הייתה קרקע פורייה לסאטירות, מבחינה כמותית ואיכותית, גם במדיות החדשות כמו קולנוע וטלוויזיה לצד אלה המסורתיות כתיאטרון וספרות, בעיקר בזכות "חוות החיות" של אורוול, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר ועוד.

בדיעבד אפשר לומר כי סאטירות מסוימות, שנכתבו עוד במאה הקודמת, כמו היו סנוניות שבישרו את אביב הביעותים. רבים מכירים למשל את סדרת הטלוויזיה "בית הקלפים", אך זוהי בעצם גרסה אמריקנית לסדרה בריטית של ה־BBC בעלת אותו שם שהוקרנה בשנות התשעים, ושהייתה הרבה יותר מבריקה, חדה, ריאליסטית ומצמררת. וכמובן אי אפשר לשכוח את "כן אדוני השר" וממשיכתו "כן אדוני ראש הממשלה", ולא בכדי הדוגמאות הן בריטיות.

ספרו החדש של איאן מקיואן, "הג'וק", הוא סאטירה פוליטית חדשה. אף שבספרות הלוקאלי הוא במידה רבה גם גלובלי, הסיפור של מקיואן בכל זאת ייחודי לתרבות ולפוליטיקה הבריטית. מלבד העובדה שהסיפור נכתב על רקע הברקזיט, מקיואן נשען למעשה על מסורת בריטית של סאטירות שנונות וצולפניות, חלקן פרועות מאוד, נטולות עכבות וטוטאליות. הנמשל של הסאטירה שלו אמנם עשוי להוות תמרור אזהרה עבור כל מדינה, אבל נראה שהמשל יכול היה להיכתב ולהתקיים אך ורק בממלכה שאחד מביטוייה התרבותיים הקולקטיביים – גם אם הפכו כבר לסטריאוטיפים – הם אותה דווקאות עיוורת כמעט, כמו לנהוג בצד ימין (לא אנחנו נוהגים הפוך, אלא שאר העולם).

כלכלת זרם הפוך

וכך זה מתחיל: "בבוקר ההוא, כשהקיץ ג'ים סאמס – נבון אך בהחלט לא עמוק – מחלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו ליצור ענקי". זוהי כמובן פרפרזה על "הגלגול" של פרנץ קפקא. ג'ים אומנם מביט בעצמו בתדהמה, אך הוא אינו כאחד האדם, הוא אינו גרגורי סמסא האפרורי וכמעט לא רלוונטי, אלא ראש ממשלת בריטניה.

התדהמה מתפוגגת מיד. שרץ או לא שרץ, עליו להרים עצמו ממיטתו ולהעביר בפרלמנט תוכנית מהפכנית שכבר זכתה לתמיכת העם. תוכנית שמשמעותה היא להפוך את הכול על פיו. כלומר, להחיל בממלכה מה שנקרא "כלכלת זרם הפוך", שמטרתה לשנות את "כל מה שרע במדינה, כולל פערי העושר וההזדמנויות, הפילוג בין צפון לדרום והשכר הנשחק… מי שאוהב את ארצו ואת יושביה מחויב להפוך את הסדר הקיים על פיו. כיוון הזרימה הישן משרת רק את האינטרסים של אליטה שלטת מלאה בוז" (עמ' 34).

התוכנית מנוגדת לכל היגיון ושכל ישר, לא רק במובן הכלכלי אלא האנושי. היא מבוססת על כך שהכסף הופך להיות "מעין בעיה" עבור התושבים, שחייבים להניע אותו בכיוון הפוך. איך זה יעבוד הלכה למעשה? למשל, שוטרים יוכלו לעצור נהג פזיז שנהג מהר מדי ולהושיט לו שני שטרות של 50 ליש"ט. אחריות הנהג, אם ברצונו להימנע מאישום פלילי, היא להשתמש בכסף הזה כדי לעבוד ולקנות שעות נוספות. ובחג המולד ההמונים יוצאים לחנויות כדי לאגור כסף, שבו הם למעשה מממנים את המשרות שלהם.

בסצנה אחת, בעלת הומור מונטי פייטוני, שר החוץ מתלונן על משכורתו הגבוהה, כי "עם כל המחויבות למשפחה המורחבת, זה פשוט יותר מדי כסף להתקיים ממנו. איפה אמצא זמן לקנות מספיק כדי לממן את העבודה שלי?", הוא שואל בתחינה בעמ' 41. על כך עונה לו השרה ג'יין פיש: קנה לך איזו טסלה בהקלקת עכבר.

שירלי פינטו הבריטית

פיש עצמה היא דמות משנית אך מרתקת. היא בת בריתו של סאמס, והיא מייצגת מעין גישה פשיסטית קיומית ללא נקיפות מצפון. כמו כן, היא מראה כיצד העולם התרבותי של הניאו־ליברליזם, המבוסס ברובו על פוליטיקת זהויות ו"מי טו", מורכב בעצם ממניפולציות של פוליטיקאים. אין ערכים ממשיים, אובייקטיבים או סובייקטיביים, אלא רק פייק ניוז שמגיע מלמעלה, כלומר מהממשלה, והוא שוטף את תודעת ההמונים, זוכה מהם לתמיכה גורפת וכך הופך למעשה מפייק לממשי. כך כל המציאות היא פייק, גם אם היא מבוססת על אירועים ממשיים.

דוגמה מובהקת לכך היא תקרית גבול קומית־טרגית עם צרפת, שבמהלכה נהרגו בשוגג כמה אנשים, והיא ייצרה "גל לאומני של זעם מלאכותי, הניזון מסערה אי רציונלית בכוס טוויטר". כלומר, מלבד הפייק שהופך לממשי, כל דבר ממשי מיד מוּספּן (מלשון ספין) על ידי גורמי הכוח. על כן שוב עולה במהלך הקריאה השאלה הבלתי נמנעת: האם אנו לא חיים מזמן במציאות כזאת? האם הסאטירה הפכה בעצם לעוד צורת הקצנה בדיונית, יותר או פחות, של המציאות?

רגע אירוני נוסף וראוי לציון הוא כשחברת פרלמנט מעלה לדיון את נושא הקיזוז, נוכח יציאתה לחופשת לידה, ממש כפי שקרה לא מכבר במחוזותינו עם ח"כ שירלי פינטו. הדבר גורר דיון לכאורה רציני אך באותה מידה מופרך, על ההיסטוריה של הקיזוזים בפרלמנט הבריטי ועל תקנים אל מול מוסכמות, דיון שמזכיר את הקרקס התקשורתי שהתרחש לא מכבר בכנסת ישראל.

על כל פנים, היריעה העלילתית קצרה. היא מתחילה באותו בוקר שבו סאמס מתעורר עד שהוא מחיל הלכה למעשה את התוכנית הכלכלית. מקיואן לא טורח לייצר עבור גיבורו פרופיל נפשי מעמיק, שברים של ביוגרפיה או מצב משפחתי. סאמס מסתובב בין בני האדם לכאורה, ג'וק בתוך חליפה, אך אף אחד לא משגיח בכך ודומה כי גם הוא חש בנוח. הטרנספורמציה שעבר לרגע לא גורמת לו לזעוק או לייבב על מר גורלו. למעשה נדמה כי אולי כלל לא הייתה טרנספורמציה. או שמא כולם רואים מי הוא מתחת לחליפה, אך אין בכך כל חריגות. כבר בהתחלה מקיואן כותב על כך כי "השכל שלו מתפקד כרגיל במידה רבה. אחרי ככלות הכול עצמיותו המהותית נותרה כשהייתה". למעשה, סאמס לא טורח מדי להסתיר את היותו חרק. חצי מחברי הפרלמנט הם חרקים, כך גם יותר מחצי מציבור הבוחרים הבריטי. אבל ככל הנראה יש צורך שלא לעורר אדוות ציבוריות מיותרות עד אשר תוכנית ההיפוך תצא לפועל.

שר חוץ אנושי מדי

באחד מפרקי סדרת המד"ב הבריטית "מראה שחורה", קומיקאי כושל המחופש לדב בשם ולדו רץ לפרלמנט. הוא הופך לדמות פופולרית והתמיכה בו גוברת ללא הרף. אפילו גורמים אמריקניים מתעניינים בוולדו לשימוש בקמפיינים בעולם. לבסוף הוא מגיע למקום השני.

הבריטים מאסו בפוליטיקאים שלהם, וכלל לא היה אכפת להם שמדובר בבדיחה. באותה מידה הם היו בוחרים בדמויותיהם של קרמיט או מיס פיגי מ"החבובות". לכן סביר גם שאין להם כל בעיה לבחור בחרק.

צפוי למדי שיהיו מי שיבקשו לחרוג מגבולות בריטניה ולערוך השוואה, שהיא אומנם מעט בוטה ואגרסיבית ולא בהכרח הוגנת, אפילו בינארית מדי: לראות בנשיא ברזיל בולסונרו, בארדואן הטורקי, באורבן ההונגרי ואפילו בדונלד טראמפ כחרקים בתחפושת אדם. אלא שלא זו בלבד שזו השוואה מחוץ לקונטקסט שלה – הרי הללו לא באו מתוך בועה או נחתו מהחלל החיצון, הם צמחו מתוך מערכות שאפשרו ופרגנו את צמיחתם – השוואתם לחרקים היא עצמה מעשה פופוליסטי. הרי מי משווה קבוצה זו או אחרת לבעלי חיים?

בכל מקרה, המציאות לפי ג'ים סאמס היא בינארית לחלוטין – קיימים חבריו החרקים בחליפות, כמו ג'יין פיש ואחרים, וכנגדם נמצאים אותם "כוחות הנגד", הלא הם בני אדם רגילים, כמו שר החוץ, שמתנגדים לתוכנית העוועים המפלצתית של ראש הממשלה. "כשהביט ג'ים אל תוך עיניו של בנדיקט סנט ג'ון, שר החוץ, הוא נתקל ברשתית אנושית, חומה בצורה ריקה, ולא יכול לעבור אותה. בלתי חדיר. אין שם דבר. אנושי ותו לא. זיוף. משתף פעולה. אויב העם. בדיוק הטיפוס שעלול להתמרד ולהצביע להפיל את ממשלתו שלו".

אם תהיתם לרגע מי עומד לנצח, די מהר מתבררים יחסי הכוחות. חרקי האדם הם השלב הבא באבולוציה, "הומו ספיינס־ספיינס" כפי שנכתב, ותוכנית ההיפוך יוצאת לדרך, כי באין עכבות או אף נקיפה בודדת של מצפון, אין גם מה שיעצור את הפופוליזם. מקיואן לא לוקח את הקורא למציאות שאחרי ההחלה. החרקים מספיקים לחגוג את ניצחונם בסצנת סיום גרוטסקית וסמלית, שבמהלכה אחד מהם נמעך, אבל כל השאר נושאים אותו על שש רגליו היישר לארמון ווסטמיניסטר. החליפות כבר הוסרו בשלב זה. ההשתלטות הושלמה. אפשר רק לדמיין את הכאוס שהשתרר. אם כי מצד שני, לא נתפלא אם התוכנית הצליחה באופן בלתי נתפס.

The post סערה בכוס טוויטר: סאטירה מבריקה על מקק שנהיה לראש מממשלה appeared first on מקור ראשון.