הודות לפלאי הטכנולוגיה, ביכולתנו לעשות כעת דבר שהיה מעבר לכל דמיון בדורות קודמים: לבהות בתמונות שמהן ניבטות פנינו בתקופות אחרות. הדבר מעורר בדרך כלל חיוך: כולנו בוחרים להעלות תמונות שמחות ומחמיאות לאלבומים משפחתיים ולרשתות החברתיות. אבל הפעילות הזאת הפכה להיות עניין נוגע ללב בתקופת הקורונה. כשאנו רואים את חיוכינו בתמונות שצולמו ממש לפני המגֵפה – ללא מסכה ולא בריחוק חברתי – ברור שאיש מאיתנו לא העלה על הדעת את האסון העומד לפקוד אותנו. 

מחשבות כאלה אנו נוטים לחלוק בזהירות עם הזולת. בחברת ילדינו אנו עשויים להעמיד פנים שאצלנו הכל בסדר, למרות המצב העגום, ואולי גם לעודד אותם באמירה שהם חכמים הרבה יותר משהיינו אנו בגילם; אבל את הפסאדה האמיצה אנו מעזים להשיל רק בחברת מבוגרים אחרים שאליהם אנו פונים בגילוי לב כדי למצוא נחמה ולהתוודות על הסערה הנפשית המטרידה אותנו.

אבל בעיה נוספת היא שאיננו בטוחים כלל שחברינו אכן מבינים ללִבנו. נכון, "כולנו עוברים את זה יחד",  אבל אם ננסה לשתף את הזולת בחוויותינו במפגש שבו נשמרים כללי הריחוק החברתי או בשיחת זוּם, נגלה שאנו מתקשים להסתמך על מגוון טכניקות התקשורת שלמדנו מילדות, מילוליות ובלתי מילוליות. מדי פעם אנו נאלצים להרהר בשאלות מבלבלות ולא מוכרות: "האם בן-שיחי שם לב לכך שהתכווצתי? האם הוא יכול לחוש בדיכאון שלי? איך לגרום לו להבין מה אני מרגיש?" 

אם השיחה מתבצעת בזום, אסטרטגיות פיצוי כאלה הן נרקיסיסטיות-להטריד: אנו כביכול מביטים בעצמנו מן הצד כדי להסיק מכך איך אנו נראים בעיני הזולת! כמו כן אנו מתאמצים לפענח את המסרים שאחרים מעבירים בעצם העובדה שהם בוחרים לכסות או לחשוף את פניהם: "הווידאו שלהם כבוי; האם הם לא רוצים לחשוף איך הבית שלהם נראה? ואולי הם מדוכאים?" 

מפגש פנים אל פנים עשוי לעורר בעיות אחרות: "היא לא עוטה מסֵכה; האם היא חושבת שנגיף הקורונה הוא תרמית?; הוא עם מסכה למרות שאנו נפגשים במקום פתוח ושומרים על ריחוק חברתי – האם לדעתו גם אני חייבת מסכה"? 

באופן פרדוקסלי, אחד האתגרים הגדולים של דורנו הוא כיצד להתחבר זה לזה למרות 'הסתר הפנים' שגורמות המסכות. 

ישנו עוד פרדוקס מסקרן, המעורר תקווה והשראה: אמנם הדורות הקודמים לא התנסו בחוויה הזאת, אבל הצורך שלנו למצוא משמעות בפנים חסרי ההבעה שמולנו מציע חיבור משמעותי גם אליהם. 

קשר בין-דורי זה מספק גם תובנה באשר למערכת היחסים שלנו עם האל גם בעתות של סבל, כאשר אנו מושגחים באופן של הסתר פנים מפני חטאינו, ככתוב "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (דברים לא, יח).

למרבה הפלא, תחושה זו של חיבור חזק אל העבר ואל אלוהים למרות הסתר פניו עולה מקריאה מדוקדקת בסוגייה תלמודית תמוהה ומטרידה על מתנת השבת בדף היומי שנלמד בתחילת המגֵפה (17 במרץ 2020). לימוד הסוגייה (במסכת שבת י, ב) לאור חוויית המגפה המשותפת שלנו, המקשה על קריאת הבעות פניו של הזולת, מספק לקחים עמוקים על השבת, ועל יחסינו עם האל ועם הדורות שקדמו לנו ושיבואו אחרינו.

שאלות

נתחיל בקריאת החלק הראשון מבין שניים בסוגייה התלמודית, ונחלקו לשלושה:

1א. אמר רבא בר מחסיא שכך אמר רב חמא בר גוריא שכך אמר רב: הנותן מתנה לחברו, צריך להודיעו שהוא נותן לו. וכפי שנאמר: "[אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם] לדעת כי אני ה' מקדשכם" (שמות לא, יג).

1ב. "תַּנְיָא נָמֵי הָכִי [שנוייה ברייתא גם כן כך: 'לָדַעַת] כִּי אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם', וכוונת הכתוב: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעָם על כך. ומִכָּאן – אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – למדנו כי הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ" שנתן לו.

1ג. "מַאי עָבֵיד לֵיהּ? [מה עושה הוא לו, לתינוק] כדי שבכך יודיע לאמו שנתן לו מתנה? אָמַר אַבָּיֵי: שָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא, וּמָלֵי לֵיהּ כּוּחְלָא [ימשחנו בשמן, או ישים כחול סביב לעינו], כדי שיהא ניכר בו שינוי, וכשתראה אמו של הילד ותשאל אותו על כך, יספר לה שפלוני נתן לו פת לחם. וְהָאִידְּנָא דְּחָיְישִׁינַן [ועכשיו שחוששים אנו] לִכְשָׁפִים על ידי שמן או צבע כחול, מַאי? [מה יעשה הנותן]? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאֵיף לֵיהּ [ימשח לו] מֵאוֹתוֹ הַמִּין שנתן לו לאכול". (תלמוד בבלי שבת י, ב) 

בשלב זה אמורה לתפוס את תשומת לבו של הקורא שאלה מיידית: האם הכלל של רב, שלפיו יש להודיע לאדם על מתנה שהוא מקבל, אינו סותר כלל ידוע של הרמב"ם (המעוגן בתלמוד) שלפיו האופן הנעלה ביותר של מתן צדקה הוא כשהנותן והמקבל אינם מכירים זה את זה? ה'תוספות' שם מספקים תשובה משכנעת: מדובר "דווקא במתנה שנותן לו ע"י אהבה, שאין המקבל מתבייש".

ישנן שאלות נוספות בקשר ליישום המדויק שמציע רבן שמעון בן גמליאל לכלל של רב, ולעצותיהם המעשיות של אביי ורב פפא בעניין זה. לא זו בלבד שהדוגמה של "הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו" נראית מאולצת למדי, כך גם הבעיות שהיא נותנת להן מענה. מבין שלל הדוגמאות האפשריות של הענקת מתנה, מדוע להביא דווקא את זו? ואלמלא שאלה הגמרא כיצד יש להודיע ​​לאם שהתינוק קיבל מתנה, האם שאלה זו כלל היתה עולה בדעתנו? סביר מאוד שהיינו פשוט מניחים כי המבוגר יעדכן את אֵם התינוק בהזדמנות הראשונה. ככלות הכל, המצבים שבהם נותן הפת אינו מצפה לראות שוב את האֵם נראים מופרכים למדי; האם אנו באמת זקוקים להדרכה כיצד להתמודד עמם? 

לבסוף, האם לא כדאי לנסות קודם גישות אחרות לפני שמורחים פנים בצבע…? לדוגמה, אִם התינוק צעיר מכדי להעביר בנאמנות את המסר בעל-פה, אפשר לרשום זאת על פתק ולהכניסו לכיסו, או לצרפו בדרך אחרת. ההיגיון העומד בבסיס סוגייה זו נראה מוזר ומטריד, לא מעט משום שסטינו איכשהו מהדימויים היפים של השבת כמתנה אלוהית הניתנת מאהבה לעניין נוקדני כאיפור פניו של ילד מסיבות מפוקפקות.

חוזקו של מקור מקראי חלש

כצעד ראשון לקראת פתרון השאלות אלה, הבה נבחן תחילה מהו המקור המקראי לכלל זה של רב. כמו תמיד בפרשנות המדרשית, חשוב להתמקד לא רק במילים הספציפיות המצוטטות אלא גם בפסוק בכללותו (שמות לא, יג) ובהקשרו. התבוננות כללית בפסוק מעלה שתי סיבות להתייחס אליו כמקור מוצק, אך עוד שתיים להתייחס אליו כרעוע. אלא שדווקא נקודות תורפה אלה מכוונות אותנו למקור חזק יותר המבהיר את היסודות המקראיים של סוגייתנו ומסייע בהבנת הרעיון המרכזי שלה.

החוזק הראשון של הפסוק כמקור מקראי נובע מכך שהוא ("וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר") וקודמו (וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר) כוללים 'הקדמה כפולה' יוצאת דופן . כפי שמפרש הרד"צ הופמן על פסוק דומה (ויקרא א, ב), הקדמות כאלה משמשות עוגנים ל'מסורות הלכתיות' אצל חז"ל. 

וכך הדבר גם בסוגייתנו: ההקדמה הכפולה נועדה להדגיש כי יש לעשות מאמצים מיוחדים כדי לוודא שמקבלי מתנות יעריכו את נותניהן.

החוזק השני של הפסוק כמקור מקראי נובע מהרעיון המרכזי בפסוק: שמירת שבת היא אות שבאמצעותו מקבל המתנה (עם ישראל) מודע לקשר בינה לבין הנותן (הקב"ה). שום מצווה אחרת בתורה אינה זוכה לתיאור דומה לזה של מצוות שבת כ'אוֹת' בין הקב"ה לעם ישראל 'לדורותם', למען ידעו שהוא מְקדשם. לשון זו מופיעה שלוש פעמים בנבואת יחזקאל (פרק כ') על חשיבות שמירת השבת, ואין לה שום מופע אחר בתנ"ך. עם זאת, מצוות הישיבה בסוכות מנומקת אף היא בסיבה דומה – "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". 

ואולם הפסוק מספר שמות (לא, יג) מהווה מקור מקראי טובה יותר לכלל של רב, משתי סיבות: (א) הוא ייחודי בדיון במצווה כעל 'אוֹת'; (ב) הוא עוסק בהטבה האלוהית במונחים אישיים, כחלק ממערכת יחסים מתמשכת שתחילתה בשעת נתינתה ("בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"), ולא (במקרה של סוכות) כדבר-מה המתואר במונחים לא-אישיים, שבאמצעותו דורות מאוחרים יותר ילמדו על התפקיד שמילא האל באירוע מוקדם שפקד את אבותיהם ("בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"). 

תֶּמוֹת אלה מחלחלות גם לפסוקי המקור של סוגייתנו (שמות לא, יב-יז), ושׂיאם במִלים "וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת־הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם". פסוק זה מתאר את שמירת השבת של ישראל לעתיד לבוא, מציג את רעיון השבת כברית בין שני צדדים, ומתאר היבט נוסף שלה כאות וסימן לכך שה' ברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי.

אך למרות החוזקות של שמות לא, יג ("אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם…") כמקור מקראי, יש לו גם שתי נקודות תורפה קריטיות: א) הוא אינו מתייחס בעצם למתנות או לנתינה; ב) בני ישראל נחשפו כבר לעניינה של השבת והיו מודעים לזהות הנותן. נקודה זו בולטת במיוחד: לא זו בלבד שהפסוק הנדון מופיע לאחר אזכורה הראשון של השבת בעשרת הדיברות, הוא גם מופיע לאחר השבת הראשונה ששמרו ישראל בפועל, לאחר שנוכחו בנִסי פרשת המן (שמות טז).

ואכן, סקירה של סיפור זה, שהוא מוקדם יותר, חושפת פסוק שנראה כמקור מקראי חזק בהרבה: "רְאוּ כִּי־ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ  אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". למעשה, על פסוק זה מוסיף שם מדרש 'לקח טוב' – "אמר לו הקב״ה למשה, משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם". שני מדרשים נוספים (ילקוט שמעוני רס"א:ז ומדרש תהילים צ"ב) מבארים כי השבת כמוה כמרגלית, אבן יקרה, בכתר המלך.

פסוק זה, שניתחתי אשתקד בפרוטרוט במאמר ב-thelehrhaus.com, מופיע בהמשך לפסוקים המספרים על כך שבני ישראל מצאו מנה כפולה של מן כשיצאו ללקוט ביום הששי, וכאשר דיווחו על כך נשיאי העדה למשה ושאלוהו "מה יום מיומיים" (כלשון רש"י), השיב להם – "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לַה' מָחָר". באותו מעמד נצטוו נשיאי העדה להורות לבני ישראל להכין את סעודות השבת שלהם מתוך 'לחם משנה' – המנה הכפולה של מן שירדה באותו יום. כמו כן נאמר להם לצפות לשני נסים: המן שנותר ביום הששי יהיה אכיל גם למחרת, אך בשבת עצמה יחדל מרדת. 

למרות זאת, יוצאים כמה מבני ישראל ממקומם בניסיון כושל ללקוט מן גם ביום השביעי, והקב"ה מתרעם: "עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי?" 

תוכחת ה' למשה נמשכת גם בפסוק הבא (כט):

"רְאוּ כִּי־ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל־כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ  אִישׁ תַּחְתָּיו אַל־יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

אחר מכן מגיע הסיפור לשיאו בפסוק המסכם את שמירת השבת הראשונה של ישראל באופן המושלם ביותר של הידמות הבריאה לבוראה – "וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" כנגד הפסוק בבראשית (ב, ג) "[וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ] כִּי בוֹ שָׁבַת מִכׇּל־מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

כעת נבין מדוע פסוק זה (שמות טז, כט) מהווה מקור מקראי חזק יותר מפסוק י"ג בפרק ל"א: לא זו בלבד שהפסוק העוסק בפרשת המן עניינו בשבת הראשונה ששמרו ישראל, הוא אף מתאר במפורש את ה' כנותן המתנה – "רְאוּ כִּי־ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת" – ומשה מצוּוה להעביר מסר זה לעם. 

יתרה מכך, לא מדובר במתנה חד-פעמית. כפי שהראיתי במאמרי אשתקד, הדימויים שבאמצעותם בוחר הפסוק לתאר את המתנה – "שבו", "איש", ו"תחתיו" – מהדהדים את הפסוק הידוע (מיכה ד, ד) "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד", המודל המקראי לחיים הטובים, שבהם מלך נדיב מספק לנתיניו שלום ושגשוג. 

נראה שזהו הפסוק היחיד בתנ"ך שבו המיטיב עושה מאמצים מיוחדים להבטיח שהמקבל יֵדע את זהותו. ומיטיב זה הוא לא אחר מאשר האל.

מפתיע שהסוגייה שלנו מציעה מקור מקראי חלש יותר מכפי שיכלה לספק. למעשה, זהו מאפיין רגיל בפרשנות המדרשית. הרציונל הבסיסי הוא שמקור מקראי חלש בעליל מניע את הקורא לבחון בעיון את פסוקי המקרא ולקחת בחשבון כיצד פסוקים שונים פועלים יחד כדי לבסס את הכלל או מוסר ההשכל הנלמד.

בהמשך העמוד שבו מופיעה סוגייתנו מופיע מקרה המבליט עוד יותר אסטרטגיה זו – דברים נוספים שמביא רבא בר מחסיא, המיוחסים לרב בשם חמא בר גוריא: 

"לעולם יחזֵר אדם ויחפש וישב בעיר שישיבתה קרובה, כלומר, שנוסדה לא מכבר […] שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מוצערין, מעטים, שלא הספיקו עדיין לחטוא בה כל כך". (שבת י, ב)

המקור לקביעה זו הוא בראשית יט, כ: לוט מפציר במלאכים שיאפשרו לו להימלט לעיר הסמוכה צוֹער (מלשון 'מִצער' – ומפרש רש"י: "וַהֲלֹא עֲוֹנוֹתֶיהָ מוּעָטִין וְיָכוֹל אַתָּה לְהַנִּיחָהּ"). 

הסוגייה מנסה להתמודד עם נקודות התורפה הברורות בהסתמכות על פסוק זה כמקור להמלצתו של רב להתיישב בעיר חדשה ומעוטת-עבֵרות: הרי אין בו זכר לא למספר חטאיה של צוער ולא למועד ייסודה. 

המדרש מזהה ניואנסים יוצאי דופן בלשונו של לוט המשוועים להסבר ועולים בקנה אחד עם העובדה שצוער היא עיר חדשה יחסית ו"לְפִיכָךְ לֹא נִתְמַלְּאָה סְאָתָהּ עֲדַיִן"; אבל פרשנות זו עדיין דחוקה, וגם מיותרת: הרי מקור מקראי חזק בהרבה לגילה הצעיר-יחסית של צוער היא היעדרה מהרשימה הראשונה של ערי המישור המופיעה בבראשית י, יט (במקומה מוזכרת העיר לָשַׁע), והעובדה שצוער עצמה מופיעה תחת שם חלופי באזכור קודם של אותן טריטוריות ("בֶּלַע הִיא־צֹעַר" – שם, יד, ב). 

זאת ועוד: ישנה גם עדות חזקה יותר למיעוט העבֵרות היחסי של צוער בעצם העובדה שהיא מוזכרת במפורש כמנוגדת לסדום החטאה, כאשר לוט סוקר לראשונה את ערי ככר הירדן (יג, י-יג).

לשם מה להישען על המקור המקראי החלש יותר? אילו הובא מקור חזק יותר כראייה, סביר להניח שלא היינו קוראים אף אחד מהפסוקים בקפידה כפי שאנו נאלצים לעשות בעת שמפנים אותנו למקור החלש יותר. כאשר אנו מתחבטים בפסוק זה ולאחר מכן מחפשים פסוקים אחרים וקוראים בהם, מתגלה שגם למקור המקראי החזק יותר ישנן נקודות תורפה, ושדווקא המקור החלש יותר מועיל לחזקן. אפשר שמעמדה העדיף של צוער כמקום בטוח אינו נובע מכך ש"קרובה ישיבתה", ולכן מובן מדוע סבור לוט שהמלאכים אינם מודעים לכך.

נראה שסוגייתנו רומזת לכך שהמקור המקראי החלש לכלל ש"הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ" נותן מענה לנקודת תורפה חשובה במקור החזק יותר. הבעיה היא שבפסוק (שמות טז, כח) נכתב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה" – מבלי להוסיף, כרגיל, את המלה "לֵאמֹר". הדבר משונה במיוחד, מפני שהמשך הפסוק הוא בגוף שני רבים – "עַד־אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי". 

בהפנייה למקור מקראי החלש יותר, סוגייתנו רומזת לכך שה' ציווה על משה להעביר את המסר רק לאחר שמשה תִקשר איתו בהר סיני. ואם כן, מלת "לֵאמֹר" המיותרת-לכאורה בפסוק יג (לאחר שנאמרה כבר בפסוק הקודם), משלימה את ה"לֵאמֹר" שהוחסר מפסוק כ"ט בפרק ט"ז ("וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה עַד־אָנָה…). ואילו האקט של נתינת מתנה מצטייר כאן כתהליך שתחילתו בירידת המן ואחריתו בהר סיני.

האם אנו יודעים מתי פנינו קורנות?

נציג כעת את החלק השני בסוגייתנו, הנותנות מענה לשאלות שהצגנו בצירוף המקורות מן המקרא:

2א. והאמר [והרי אמר] רב חמא בר חנינא: הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו, וכפי שמצאנו שאף שהקדוש ברוך עשה כך שעור פני משה קרן, בכל אופן נאמר על משה: "וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ"! [שמות לד, כט] ומשיבים: לא קשיא [אין זה קושי], הא כלל [זה] שאמרנו שאינו צריך להודיעו הרי זה במילתא דעבידא לאגלויי [בדבר שעשוי להתגלות]. ואילו הא [זה] שאמרנו שצריך להודיעו הרי זה במילתא דלא עבידא לאגלויי [שאינו עשוי להגלות].

2ב. אם כן, והא [והרי] שבת דעבידא לגלויי [שעשוייה להיגלות], שהרי יצטרכו להודיעה בתוך המצוות, ומדוע נתבקש משה להודיע על כך במיוחד? ומשיבים: מתן שכרה לא עביד לגלויי [אינו עשוי להגלות], ומתנה טובה מעין זו היה צורך להודיע.

המשך הסוגייה מוסיף איפוא חלק חשוב לפאזֶל שלנו. 2ב עונה על שאלה העשוייה להתעורר ביחס לתהליך מתן המתנות שעלה בסוגייתנו: גם אילולא העביר משה את המסר האלוקי על השבת אחרי רדתו מהר סיני, מדוע נצרכו בני ישראל ללמוד עליה עוד בשלב זה? הרי הם כבר שמרו שמונה שבתות! תשובת הסוגייה שלנו: הם טרם למדו על מתן שכרה. שכר זה אינו מתפרש בסוגייתנו אלא במקור המקראי שלה: "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". זוהי ידיעה מנחמת בהחלט בהתחשב בכך שבתקופות קשות ה' נמצא ב'הסתר פנים'.

כעת נבין כיצד 2א עוזרת לנו לפתור את השאלה כיצד ליישם את הכלל של רב "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו": מנין ידע משה "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ" עם ה'? הרי לא היתה לו מראַה או גישה למים שבהם תשתקף דמותו, והוא גם לא יכול היה להיעזר ב"צפייה עצמית" בזוּם. האיש שעליו העידה תורה כי היה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) ודאי לא היה נרקיסיסט. אך הוא ידע שזה עתה דיבר אליו האלוהים, וכאשר יַראו בני ישראל ואהרן מגשת אליו, כפי שמתאר הפסוק, הבין מייד כי אות המפגש הגדול הזאת חקוק על פניו. 

עתה, לאור מה שלמדנו על אור פני משה הקורן ועל התהליך שבו נתן ה' את השבת לישראל, נבין לעומקו את הרעיון שבבסיס דברי רבא בר מחסיא "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו": כמו בסיפור עם משה, התרחישים שהעלו האמוראים כיצד ליישם את הכלל של רב עוסקים באדם שניתן להבין ממראה פניו כי ניתן לו דבר-מה במתנה. וממש כמו מתנת השבת לישראל שבאה לידי ביטוי תחילה בירידת המן, גם כאן המתנה באה בצורת לחם – "פַּת לְתִינוֹק". כעת מתחוור לנו כי המבוגר "הנותן פת לתינוק" הוא משל. אך מהו הנמשל? ומה הוא בא ללמדנו?

מבין שתי צורות הסימון – עצתו של רב פפא היא הקלה ביותר להתפענח. בפרט כשעומדים על המשמעות המרומזת בשמות טז פס' כח, שמדובר בה על מתנת המן בשבת. לפיכך, נותן הלחם אמור למשוח "מאותו המין" שנתן לו לאכול – וכאן המלה מין רומזת על המן. 

פרשנות זו נתמכת בעובדה שבשבת הראשונה נאלצו ההורים ללמוד להתאזר בסבלנות, שכן משפחותיהם ניזונו במן שירד מן השמים והם לא הצליחו ללקוט די מזון והותר ליום המחרת. התורה מספרת כי אלו מבני ישראל שהתקשו לעמוד בפיתוי וביקשו לצבור מלאי של מן, לא הצליחו להביא את עצמם להכרת הטוב על המתנה הגדולה שקיבלו. בסוגייתנו, אֵם התינוק מייצגת את עם ישראל אחרי שלמד להעריך את משמעות השבת, וכיצד היא בסופו של דבר שומרת ומקיימת את ישראל למרות שלכאורה היא רצופה הגבלות האוסרות על עיסוק בענייני פרנסה. אמנם קשה היה לרדת לחקר ההגבלות בשעה שניתנו, אך טעמיהן ותועלתן נתגלו בהמשך – "אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם".

ומה משמעות הכלל של אביי, שיש למשוח שמן או צבע כחול סביב עינו של התינוק? במבט ראשון הדבר נראה תמוה, אך הוא מתבהר כשלומדים במסכת קידושין דף עג עמ' א-ב סוגייה שבה מופיע בפעם השניה והאחרונה בתלמוד מקרה של הורה המורח כּוּחלא על פניו של ילד: שם נקבע כי ישנם שני סימנים המעידים על כך שאינו אסופי – ברית מילה או משיחה בכוחלא, שתיהן ראיות מובהקות לכך שאין מדובר בתינוק נטוש. לפיכך, גם "שָׁאֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין" [ימשוח בו מאותו המין שנתן לו לאכול] וגם "שָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא, וּמָלֵי לֵיהּ כּוּחְלָא" [ימשחנו בשמן, או ישים צבע כחול סביב לעינו] הם סימנים לאהבת הורה, אהבה המעוגנת בברית.

הסוגיה שלנו מציעה אפוא אנלוגיה יפה: מתנת השבת לישראל כמוה כאדם מבוגר המאכיל ילד. האכלה זו נעשית באופן כה מובהק, עד שעצם הופעתו של הילד משדרת לאמו מסר מרגיע מבלי שהוא עצמו מודע לכך – שישנו כאן מיטיב רחב-לב, המעניק יחס מיוחד לה ולבנה וממשיך לדאוג לרווחתם. אין ספק שעובדה זו מהווה משענת גדולה של נחמה למשפחת הילד (ולדורותיה), לדעת שאותו מיטיב ממשיך "לקדש" אותם לו גם כשנראה שאבדו עקבותיו.

אולי נראה מוזר שאבותינו בדור המדבר מיוצגים במשל בתפקיד הילד הנאיבי, והדורות המאוחרים יותר מיוצגים בתפקיד האֵם המתוחכמת. באופן רגיל, סדר הדברים אמור להיות הפוך; אך לאור הניסיון המצטבר בשנתיים האחרונות, כאשר אנו מתבוננים במי שהיינו לפני המגֵפה, היפוך התפקידים נראה לפתע הגיוני, ו"הילד הזה הוא אני": הרי גם אבותינו לא העריכו, כאותו ילד נאיבי במשל, את מתנת השבת שקיבלו. גם אותם צריך היה לאמן לשמור את השבת כדי שיוכלו להעריך אותה – עובדה שחלק מהם יצאו ללקט מַן בשעה שיכלו להתרווח בנינוחות וליהנות מהשפע, עד כדי כך שמשה והקב"ה היו צריכים לדרבן אותם "לשחרר" ופשוט ליהנות מהשבת! המנה הכפולה של מַן שירדה ביום הששי בעצם נכפתה עליהם, כדוגמת מריחת צבע על הפנים במשל, ובראייה היסטורית דווקא היא שומרת על הרצף הלאומי שלנו לאורך דורות, אף שאבותינו לא הכירו בערכה.

סיכום

המשל המוצג בסוגייתנו הופך אותנו רגישים יותר ליכולת ההתאוששות העצומה של המסורת המועברת אצלנו מדור לדור למרות הפרעות כבדות משקל כדוגמת הקורונה. 

המגפה הסבה לקהילה היהודית ולאנושות בכלל כאב רב בגלל חיים שאבדו ואתגרים שהתגברו ביותר. מעציבה במיוחד העובדה שנבצר מאיתנו לשמוע במשך זמן רב את קריאת התורה, או סתם לשבת יחד לארוחה עם בני משפחה וחברים. עם זאת, מוסד השבת ומסורות אחרות שלנו אינן מאויימות באופן רציני. להפך: שִמרנו אותן בדרכים חדשות ויצירתיות, וחיפשנו הזדמנויות להיות שוב יחד. רגעי התחדשות אלו הם עדות איתנה לעוצמתה של שלשלת הדורות שלנו.

וכאשר אנו שבים בהדרגה למתכונת המוכרת של שבתות קהילתיות, כדאי להרהר גם בתובנות שמעוררת הסוגייה – איך החלה השלשלת ומה היא מספרת על מערכת היחסים המתמשכת שלנו עם הקב"ה. 

כדי לסיים את המסר הזה, נחזור למשל שפתחנו בו. הסיבה היחידה ש"הנותן פת לתינוק" לא יוכל להודיע על כך לאמו ישירות היא אם בכוונתו להסתלק משם בטרם תופיע. במבט ראשון יש כאן מסר מצמרר: סוגייתנו טוענת כי הקב"ה התערב בהיסטוריה להרף עין – לגאול את ישראל ממצרים ולתת להם את מתנת השבת – אבל אז נסוג למצב קבוע של הסתר פנים.

אלא שהמשל מבוסס גם על הנחה נוספת, והיא ש"הנותן פת" משוכנע שהתוכנית שלו תעבוד ושהיא עדיפה על פני תוכניות אחרות. לכאורה אפשר לצפות כי מסר בעל-פה או אפילו 'פתק בכתב' – תורה שבעל-פה ושבכתב, כביכול – די בהם, ואולם מסר כזה עלול להשתבש או ללכת לאיבוד, בפרט כשמדובר בילד צעיר וחסר אחריות. לכך נותנים מענה שני מרכיבים בתוכניתו של "נותן הפת": ראשית, בדומה למשה רבנו שירד מן ההר ו"לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו", גם הילד אינו מודע לאות שהוא נושא על ראשו. ואם הוא מודע לכך ועלול לנסות למוחקו – עצם הניסיון לעשות זאת יגרום לכך שהמסר יגיע ליעדו בוודאות גדולה יותר. 

בנוסף, האֵם מסוגלת כנראה לעמוד בדרך כלשהי על זהותו של "נותן הפת" מעצם מריחת הצבע על פני בנה, ממש כשם שהיתה מזהה זאת לו רשם שם המיטיב את שמו במפורש. בדומה לכך, וכפי שמרמז הפסוק (שמות לא, יג), עצם שמירתה של השבת בפועל מהווה אות ועדות לדורות המאוחרים על השגחת האל הנמשכת גם כשאיננו מודעים לעומק עניינה של השבת עצמה.

שמירת השבת הרצופה שלנו – "אות היא" בעצמה, "לדעת" את המסר היקר שלפיו הבורא שמר על אבותינו כאשר הם לא יכלו לעשות זאת בעצמם ולא ידעו להעריך את המתנה שנתן להם, מתוקף נאמנותו לברית הנצחית בינינו.

מאנגלית: שאול לילוב

הכותב הוא סוציולוג וחבר סגל בבית-הספר למנהל עסקים Sloan ב-MIT, השוקד בימים אלה על כתיבת ספר העוסק בהמצאת השבוע כמוסד חברתי

The post מתנת השבת כאות אלוהי על פנינו appeared first on מקור ראשון.