אברהם כהן היה בן עשרים כשברח ארצה מתוניסיה דרך צרפת, אחרי שהסתבך בקטטה עם ערביי עירו, אל־חאמה. במרסיי מצא אונייה שקברניטיה היהודים חיפשו ידיים עובדות כדי להעמיס ציוד ולפרוק אותו בפלשתינה. הרוח הבית"רית של אברהם מצאה חן בעיניהם, הוא מצידו שמח לקבל טרמפ לארץ המובטחת. לאונייה, אגב, קראו אלטלנה. "אבא היה מאלה שירדו בכפר־ויתקין, ואני מבסוט מכך שהוא הפסיד את האקשן בתל־אביב", אומר רוני כהן, בנו של אברהם. "שם הוא הכיר את כל הצמרת של 'חירות'. עם דב שילנסקי ואשתו הטרייה הוא חלק חדר, והתבקש לעלות לשמירות כדי להשאיר אותם לבד". לימים, בכל פעם שהייתה לאברהם ביקורת על התנהלותה של חירות בכנסת, הוא היה מתקשר לשילנסקי וצועק: "בשביל זה בחרנו בכם? בשביל זה עליתי לשמירות כל הזמן?", ומנתק. "הייתי אומר לו: 'לא אמרת אפילו שלום!', ואבא ענה: שלום אני אגיד לו?"

עם בואו ארצה התגייס אברהם לשירות בחי"ר, והיה נהג הג'יפ הצה"לי הראשון שנכנס לרמלה בקרבות מלחמת השחרור. כשמשפחתו עלתה ארצה, קרא להם לבוא לרמלה והסביר ש"זה בדיוק כמו בתוניסיה". בקסבה של רמלה גם מצא שידוך. הוא כבר היה אז אלמן עם ילד, ומישהו שם – עולה ממצרים שהתעכב באיטליה והגיע ארצה ב־52' – אמר לו: יש לי שלוש בנות, תבחר. אז אברהם בחר בסוניה. "נולדו להם עוד שלושה ילדים. אני הכי קטן", מספר רוני.

במשך עשור המשפחה נדדה: רמלה, אשדוד, גדרה, רחובות ושוב אשדוד. אבל הבסיס נותר בקסבה של רמלה. "אבא היה סוחר בקר מדורי דורות. היו לו ארבעה דונמים, וגידלנו כבשים ופרות כשעוד היה מותר לשחוט בבתים. נכון אומרים שבבית המקדש, בזמן קורבן פסח, הדם היה מגיע עד לברכיים? אז ככה היה אצלנו בשבועיים שלפני החג. היו שוחטים 300־400 כבשים. אני זוכר את עצמי מסתכל מהחלון ורואה את הדם בבית המטבחיים".

הוא שירת בחיל ההנדסה, שם גם הכיר את גליה. "היא הייתה פקידה בשלישות במחנה נפח, אחראית כוח אדם. אני הגעתי אחרי קורס קצינים, צעיר ושרמנטי", הוא מחליק יד באצילות על פדחתו החלקלקה. "הייתי צריך לקבל שיבוץ לגדוד, והשליש התעכב. גליה ואני היינו שני דרומיים שמשרתים בצפון, אז מדברים. שבוע אחרי זה היא נשארה שבת, והתקשרה אליי. אני חושב שזו הפעם היחידה שהיא לקחה יוזמה בחיים שלה".

גליה לבית רוזנברג גדלה במושב אביגדור, בתם של יעקב ואדית. הוריה – הוא מהונגריה, היא מרומניה – נישאו זמן קצר לפני שהיו אמורים לעלות לאונייה עם חבריהם מגרעין הנוער הציוני, אבל אדית נדרשה לניתוח אפנדיציט, והשניים נותרו באיטליה כששאר החבורה הפליגה לפלשתינה וגורשה לקפריסין. כשהתאוששה אדית מהניתוח הם יצאו לדרך, ועגנו בארץ ב־15 במאי 1948. "הם יצאו מאירופה כמעפילים ונכנסו ארצה כעולים", אומרת גליה. "אחרי תקופה קצרה בגבעת־עדה, הגרעין התיישב במבקיעים שליד זיקים. ההורים היו שם שנתיים ואז החליטו שלא מתאים להם קיבוץ, ועברו לכאן". למעשה, זה מה שעשו מרבית חברי הגרעין. והקיבוץ? לקח לו חמש שנים להפוך למושב שיתופי.

חודשים אחדים אחרי שרוני וגליה הפכו לחברים, פרצה מלחמת שלום הגליל. "יצאנו שבת והייתי אצל גליה, כשבשמונה בערב הגיעה ההקפצה", מספר רוני על היממה האחרונה שבה עמד על שתי רגליו. "מפקד הפלוגה שלי היה ממצפה־רמון – עוד לא הגיע הביתה וכבר היה צריך לחזור. הוא אסף את הסגל, ויחד נסענו לרמת הגולן. גליה המשיכה לנפח, אנחנו הצטרפנו לגדוד.

"ביום ראשון בבוקר נכנסנו ללבנון, כשכמו תמיד, הנדסה פותחת צירים. התקדמנו לעבר רמת נבטיה – שזה אומר לרדת למטה־למטה־למטה, ואז לעלות. שם עליתי על מוקש. הלכו לי שתי רגליים ונדפקה לי גם עין שמאל. היא שלי, אבל אני כמעט לא רואה בה", אומר רוני כאילו כלום. "ביד שמאל יש לי שתי אצבעות קצת דפוקות. השתילו לי כאן עור מהברך. עד היום אני מגרד ביד, כואב לי בירך". זו עם המקלדת מתחלחלת, ההוא עם המצלמה מתגלגל מצחוק, ורוני מבסוט: "זה תמיד עובד".

הם נכנסו לשדה המוקשים, ואז הגיע הבום. "הייתי בהכרה מלאה. מיד ידעתי שאין לי רגליים. החובש ניסה להגיע אליי, אבל המ"פ תפס אותו שלא יזוז". רוני הפצוע הנחה איך לבדוק את השטח סביבו, וכך אִפשר לחובש להגיע אליו. הוא עדכן בקשר את המ"פ והמח"ט, והוסיף: "ותגידו לגליה שאני אוהב אותה"

בחצר שוכבות להן הפרוטזות בעגלת עץ קטנה. המצלמה מתקתקת, מנסה להבין מה מרגיש מי שנחשף למחזה הזה בלי להכיר קודם את בעל הבית. "כל שנתיים־שלוש אני נוסע לארה"ב וחוזר עם פרוטזות חדשות. יש לי שני זוגות: אחד לעבודה ואחד לבגדי אל"ף. רוב הזמן אני עם מכנס קצר, למעט בחתונות או בבנק. איזה ללבוש לתמונות?"

ואחרי שצחקנו, אנחנו צוחקים עוד. ככה זה איתו, קסם שאין לו סוף. ואז אנחנו מבקשים לחזור אחורה. מה היה שם באמת, בשעות הראשונות למלחמה על הצפון ועל החיים שלו. "הכוח שלנו היה צריך לבדוק עם אילו טנקים אפשר לעבור בוואדי מסוים. תוך כדי כך גילינו שהשטח ממוּקש. ניתנה פקודה לרדת, להגיע לוואדי ולפתוח את המיקוש. עברנו לתרגולת פתיחת ציר: התקדמנו אני וחייל שלי בשם ישראל דהרי, יחד עם עוד ארבעה מגולני שאבטחו אותנו".

בסביבות חמש בערב נכנסו השישה לשדה המוקשים, ואז הגיע הבום. "הייתי בהכרה מלאה. מיד ידעתי שאין לי רגליים", הוא אומר ומתאר איך ראה את "החסין" – הבגד חסין האש שלו – מידלדל בלי רגליים בתוכו. כמה כאב? "לא כאב. היה חום אימים, ברמה של כאב רצח מהחום. נפלתי על הגב, למזלי לא חיכה לי כלום למטה", הוא אומר ומתכוון למוקשים נוספים. "בועז שמואל, חובש מגולני, ניסה להגיע אליי בלי לראות בעיניים, אבל המ"פ תפס אותו שלא יזוז באמצע שדה מוקשים".

רוני הפצוע הנחה את דהרי איך לבדוק את השטח סביבו, וכך אִפשר לחובש להגיע אליו. על הדרך הוא עדכן במכשיר הקשר את המג"ד ואת המח"ט שאול מופז, והוסיף: "ותגידו לגליה שאני אוהב אותה". "כשיש לנו ויכוחים לפעמים, אני אומר לה: מי, מי את מכירה שעל ערש דווי אומר ככה בקשר?"

רגע אחר כך הזריקו לו מורפיום. כעבור יומיים הוא התעורר בבית החולים, ואת מה שקרה בין לבין הוא מכיר רק מסיפורים. "העלו אותי על אלונקה והוציאו אותי החוצה. לקח שעתיים להוציא אותנו מלבנון. לא יכלו להעלות על מסוק כי היו הפגזות בלי סוף, אז העבירו אותי בנגמ"ש לבית חולים שדה במרג'־עיון, משם לקחו אותי למטולה, ואז במסוק לרמב"ם. הרופא שניתח אותי חזר בדיוק מארה"ב, מהשתלמות של הכנת קטיעות לפרוטזה. עשה לי ניתוח אחד במקום, וזהו. לא נגעו לי יותר ברגליים מאז, שום ניתוח ושום כלום. על זה אומרים: יותר טוב טיפה מזל מקילו שכל". אגב, הרופא הראשי של התאג"ד במרג'־עיון שקיבל אותו לידיו, היה אפרים סנה – לימים חבר כנסת ושר. שנים מאוחר יותר נפגשו השניים, וסנה אמר לרוני: "כשאני קיבלתי אותך, היית הרבה יותר קטן".

גליה הייתה לצידו מהרגע הראשון. "בטרמפ שתפסה מנפח לבית החולים רמב"ם, היא שמעה את הנהג וחברו מקטרים: 'תראו אותה – מלחמה, והיא יוצאת לחופש'. אבל גליה שתקה", מספר רוני.

בועז שמואל, החובש שהציל את חייו, נהרג כעבור חודשיים בקרב ליד שדה התעופה של ביירות. אביו היה הסנדק בברית המילה לבנם של רוני וגליה שקיבל את השם בועז. על הצלת חייו של רוני ועל גילויי גבורה נוספים קיבל החובש צל"ש אוגדונר. ישראל דהרי, ייבדל לחיים ארוכים, עוטר בצל"ש אלוף פיקוד צפון. "הוא היה מקבל צל"ש רמטכ"ל כמו כלום, אבל הוא בדיוק היה בעריקות", אומר רוני במעבר חד נוסף מדמעות לצחוק מתגלגל. דהרי עצמו כמעט עלה על מוקש במהלך המלחמה, אבל הרגל שלו פשוט סירבה ללכת קדימה, והצילה אותו. "הוא הבין שזה סימן משמיים וחזר לדת", אומר רוני. "הוא היה ממשפחה דתית, אבל אחרי המלחמה התחזק, נהיה חרדי, ונעלם מהמערכת". בחלוף השנים הוזמן רוני להרצות בקורס קצינים ומש"קים של חיל הנדסה. מש"קית חינוך ששמעה את סיפורו החליטה לחפש את דהרי, ובתוך ימים ספורים האבדה נמצאה. מאז התחדש הקשר בין שני הלוחמים, וגם בין המשפחות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/03/BG6_0029-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את הימים הראשונים בבית החולים זוכר רוני במטושטש. בדיקת סי־טי לעיניים, ביקורי ח"כים שלא הכיר; המון נשמות טובות מסביב, ובעיקר בני המשפחה וגליה. "היו שם 'דודות' שחילקו נעלי בית. אחי מוסה סימן להן שאין צורך, הרי אני בלי רגליים. אחרי שנייה מגיע אחי מאיר, שואל איפה נעלי הבית. מוסה אומר לו שלא צריך, אז מאיר צועק: 'ידעתי תגיד לא צריך! אני לא צריך נעלי בית?'". רוני צוחק גם כשהוא נזכר בכאבים שהטריפו אותו אחרי שביקר אצלו "שפירא של השטיחים, מאגודה" – כלומר ח"כ אברהם שפירא, שעמד בראש רשת שטיחי כרמל. "אחרי שהוא הולך, כואב לי הגב מוות, ואני לא יודע ממה. מחפשים מה מציק ולא מוצאים. בסוף מגלים שהוא שם לי ספר תהילים קטן מתחת לשעוונית".

עם מבקר אחד הייתה לו "כימיה לא נורמלית מהרגע הראשון": שמחה הולצברג, אבי הפצועים. לימים יצאו השניים לנסיעות "מבוקר עד אמצע הלילה" בין פצועים במחלקות ולשמחות של משתקמים. "היה מדהים לראות את האנרגיות שהוא הקרין, וגם כאב לראות אותו ברגעים הקשים. בשעות הקטנות של הלילה הוא היה אומר לי: 'שב איתי עוד קצת. לא בא לי לישון, כי החלומות מהגטו שוב צפים'. האיש היה מרים משפחות שלמות, אבל בעצמו כואב. בבוקר היה אוסף את עצמו ומתחיל מחדש. פוגש חברים, מדבר איתם קצת באשכנזית, סוגר כיסוי לחתונה של מישהו, נכנס לחנות סוני, קונה דברים לפצועים – אפילו מחיר עלות לא ביקשו ממנו. אין מי שימלא את החלל שהוא השאיר". רוני נזכר איך היה מבשל להולצברג מרק עוף "כמו שהוא אהב: כל כך סמיך שהכף הייתה עומדת. למה? כי זה היה החלום שלו בגטו".

במלחמת לבנון השנייה היה זה בועז שנכנס ויצא באזורי הלחימה. חשש היה, בוודאי. אבל גם אמונה. "דיברנו על זה, גליה ואני", אומר רוני. "הרי טלפון אחד שלנו, והיו מוציאים אותו משם. אבל אמרתי לה: אנחנו חינכנו אותם לזה. ברגע האמת נגיד לו לשכוח כל מה שאמרנו? זה לא עובד. צריך לבלוע, הוא יחזור בסדר"

שבוע אחרי הפציעה הועבר רוני לשיקום בתל־השומר. "בדרך כלל יש שם חולי סוכרת או נפגעי תאונות, אבל במלחמה פינו הכול לטובת הצבא. הגעתי עם עיניים סגורות ויד חבושה בגודל כדורגל, וככה גם הרגליים. איך שפותחים את דלתות האמבולנס, אני שומע את שמחה שורק. אמרתי לו: 'כמה טוב לשמוע אותך'. הוא ענה: 'יא פרענק, מה זה טוב לשמוע אותי? תגיד שטוב לראות אותי!'"

במחלקה הוא זכה לקבל חדר לבד. "חדר 13, מספר מזל שלי. הולצברג היה שם אצלי את הוויסקי שחילק, ואת השוקולדים והסוכריות. והוא היה אומר לגליה: יש לי אולם, בואו תתחתנו. גליה הייתה רואה אותו, ובורחת מהפחד שיחתן אותנו במקום". לימים היה הולצברג הסנדק של בנם השלישי, שחר.

11 שבועות שהה רוני בחדר 13, אם אפשר לקרוא לזה חדר: "זה היה מועדון לילה. אחי מאיר בא כל לילה בחצות אחרי שעבר ב'מפגש אנטבה' באור־יהודה: היה מביא פיתות, לאפות, שיפודים. אנשים באו והלכו כל הזמן". היו מי שחששו שהתפאורה הרועשת באה לכסות על משהו. כך חשבה דנה הפסיכולוגית, לדוגמה. "אישה נאה־נאה־נאה ביותר, חבל על הזמן. קראה לי לשיחה, ואני מיד הבנתי לאן השיחה גולשת. אמרתי לה: 'תקשיבי דנה, אני הייתי בנאדם אופטימי, אני מקווה למות בנאדם אופטימי. מה שבחדר שלי לא בא לכסות על כלום. זה אני'. לא קראה לי יותר".

אז אנחנו צוחקים, כי איתו אי אפשר אחרת. אבל עכשיו ברצינות, רוני, ככה? בלי שתי רגליים, כזה פשוט? הוא לא מתקשה להרצין. "התעוררתי, ידעתי שאני קטוע, וידעתי שצריך להמשיך הלאה. מה שאומרים על חמישה־שישה שלבי אבל עד להשלמה? לא היה לי. זה היה הראש מהרגע הראשון". איך אמר לדנה היפה? "ככה אני".

"החדר שלי במחלקת השיקום הפך למועדון לילה. אחי בא בחצות והביא פיתות, לאפות, שיפודים. אנשים באו והלכו כל הזמן". הפסיכולוגית חששה שהתפאורה הרועשת מכסה על משהו. "אמרתי לה: 'הייתי בנאדם אופטימי, אני מקווה למות בנאדם אופטימי. זה אני'. לא קראה לי יותר"

הפציעה תפסה את רוני כשהיה אמור לעבור לשירות קבע. באחד מביקוריו של קצין הנדסה ראשי דאז, אבישי כץ ("שיהיו לו חיים ארוכים, גם איתו הייתה כימיה שיגעון"),  רוני הבהיר לו: מכאן אני בא ישר אליך. "הייתי בהתחלה בקריה, וכעבור חצי שנה קצין הנדסה בפיקוד מרכז ביקש שאבוא להיות אצלו. אחרי שנתיים בקבע החלטנו שמספיק. לא התאים לי להיות בצד של השולחן". "אין הרבה שדות מוקשים בקריה", מסבירה גליה.

טוב, מוקש אחד דווקא היה שם. רוני. "בתקופה ההיא נפרדנו לחצי שנה", הוא אומר. "אחת הסיבות הייתה שלא רציתי שגליה תיתקע איתי. זה שהיא הייתה חברה שלי כשנפצעתי, לא אומר שהיא צריכה להיות איתי לתמיד". וגליה? לה הפרדה הייתה קשה מאוד. "קברתי את עצמי בנפח וחתמתי קבע. ובאיזשהו מוצ"ש, בדיוק לפני שנכנסתי לקבע, רוני התקשר". הוא שאל אם היא רוצה להיפגש, היא שתקה קצת ואז אמרה כן. "וזהו, פור גוד", הוא אומר. "לא הצעתי נישואין ולא כלום. התחתנו ב־84', כשעוד היינו בצבא".

חלומו הגדול היה לגדל ירקות בבקעה, אבל אחרי הפציעה לא היה ברור מה הוא מסוגל לעשות. ליתר ביטחון למד אגרונומיה, שיהיה. גליה למדה הנדסת מחשבים, ובמקביל הם קנו את המשק באביגדור. "תוך כדי הלימודים התחלתי לגדל עגלות, לול הודים, תירס לתחמיץ". כשנה מאוחר יותר, ב־86', ביקש רוני מהנהלת המושב להקים בשטחו רפת לחליבה. "לא ידעו איך לאכול אותי. בא אליהם טיפוס בלי שתי רגליים, רוצה להקים רפת. בסוף הסכימו, בתנאי שאבא של גליה יהיה שותף". כך קמה רפת כהן־רוזנברג. "באחד בספטמבר 87' התחלנו לחלוב שלושים פרות; היום יש לנו למעלה ממאתיים פרות ברפת החדשה שהקמנו ב־2005, ואנחנו בדרך להרחבה".

גליה איתו לכל אורך הדרך. "זכיתי. אין לגבר פריבילגיה יותר גדולה מזו. היא עוזרת לי במשק, במשפחה, בעבודה. מאז שהניירת עליה, אין לי בעיה: הבנק לא מתקשר, הספקים לא מציקים. גליה יודעת לנהל את זה". רוני נהנה, הילדים – לא תמיד. כשהצעירה הייתה בת שמונה, היא קיטרה שזה בלתי נסבל: כל החברים שלה ילדי מפתח, "ומה אני צריכה אתכם כל הזמן בבית? מה פתאום שלוש ארוחות ביום?"

דגל ישראל עצום תלוי דרך קבע בכניסה, מאפשר טעימה קטנה מהרוח הציונית השוררת בבית. "שנינו גדלנו בבתים שראו באהבת הארץ ערך עליון. אני מת על הארץ הזו, לא רואה את עצמי בשום מקום אחר, למרות שיכולתי לגור בבורה־בורה, בבית שחבל על הזמן. בעיניי אין דבר כזה 'נתתי מספיק למדינה', אין 'מגיע לי'. אמירות כאלה הן טעות חשיבתית". אמו בשעתה ויתרה על האזרחות האיטלקית, והיום, הוא אומר, כל ילדון מחפש דרכון זר. אם רוצים לשגע אותו, צריך רק לומר שאחד הילדים שלו שוקל לעבור לחו"ל. פעם כמעט עשו לו כך התקף לב. "אני שומע ילדים בחו"ל – אני מת", הוא מבהיר.

תהיו רגועים, כל ארבעת הילדים בונים את ביתם בארץ, וכולם שירתו בקרבי. במלחמת לבנון השנייה היה זה בועז שנכנס ויצא באזורי הלחימה. חשש היה, בוודאי. אבל גם אמונה. "דיברנו על זה, גליה ואני", אומר רוני. "הרי טלפון אחד שלנו, והיו מוציאים אותו משם. אבל אמרתי לה: אנחנו חינכנו אותם לזה. ברגע האמת נגיד לו לשכוח כל מה שאמרנו? זה לא עובד. צריך לבלוע, הוא יחזור בסדר".

אנחנו נוסעים בריינג'ר שלו לרפת, שם הוא מרשה לעצמו לדרוך יחף על כל הג'יפה שאנחנו הולכים סביבה. הפרוטזה סופגת הכול. "אביגדור התחיל כמושב אשכנזי, היום זה חצי־חצי. הביאו אותנו להשביח את הגזע", הוא מחייך. בכל כמה מטרים כאן נתלה שילוט שמפנה למרחב מוגן. "כן, אנחנו בטווח ארבעים הקילומטרים של הטילים. היו כאן נפילות".

כבר כמה שנים טובות שהוא מתנדב דרך אגף השיקום של משרד הביטחון, בקבוצה של נכים שמסייעים לנכים אחרים. "אני מלווה בחור מבוגר ממני, שהשתתף בכיבוש החרמון ב־73'. אצלו לקום בבוקר ולצאת לעבודה זו מלחמה יומיומית. פוסט־טראומה זה דבר באמת לא כיפי, ולא קל להתמודד מול מערכות כמו משרד הביטחון. מצד אחד כל הכבוד להם על הקמת הקבוצה שלנו, מצד שני – כמה המערכת הזו קשה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/03/BG6_0006-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באביגדור הוא אחראי גם על השמח וגם על העצוב, כלשונו: גם אירועי בר מצווה ובת מצווה, גם הלוויות. "אני גם אחראי על בית הכנסת. אין כאן מניין ביומיום, יש בשבתות, בחגים ובצומות. אני לא מסתובב עם כיפה, אבל אני אדם מאמין מאוד. אחי אומר 'אלוהים לקח לך את הרגליים', ואני אומר: לא רק שאין תלונות על מה שלקח, מי יודע איפה הייתי אם לא היה לוקח". איך כוהן אחראי על בית העלמין? "זה מתנגש קצת. נו, אני גם ככה פגום. אבל כאן לא מוותרים לי ודורשים ברכת כוהנים. לא כי אני כוהן, כי אני חמוד".https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/03/אינפו-התיישבות-1282-750x464.jpg 750w" sizes="(max-width: 842px) 100vw, 842px" />

The post "התעוררתי, ידעתי שאני קטוע, וידעתי שצריך להמשיך הלאה" appeared first on מקור ראשון.