"האם הוא לא מזרוחניק"? שאלה רביעיית אנדרדוס לפני כחמש שנים באחד משיריה המפורסמים, שבו ניסתה ללכוד בעין הומוריסטית משהו מהווייתו של ה"מיזרוחניק", או ה"מיזרוחניקים". בסלנג החרדי, לעומת זאת, מקובל לדבר על "מזרחיסט" ו"מזרחיסטים". מאין מגיע הכינוי הזה, והיכן נטועים שורשיה של התופעה? כדי להשיב על השאלות הללו עלינו לחזור במנהרת הזמן 120 שנה לאחור, אל קורותיה של התנועה הציונית בראשית המאה העשרים.

את הרגע שבו באה לעולם תנועת המזרחי ניתן לסמן כמעט במדויק: אפריל 1902. מאמר היסוד של התנועה, תחת הכותרת "קול קורא", פורסם ב ביום ראשון ו' בניסן תרס"ב, ביומון היהודי הנפוץ "הצפירה", שעורכו, נחום סוקולוב, הפך אותו לאחד מכלי התעמולה המרכזיים של התנועה הציונית. את המאמר ניסח זאב יעבץ, האידיאולוג המרכזי של התנועה החדשה, ומי שחתם עליו באופן רשמי ונחשב לראש הוועד, היה הרב יצחק יעקב ריינס, רב העיר לידא שברוסיה. חברי ועד אחרים היו הרב פנחס רוזובסקי, הרב יהודה ליב דון יחיא וגיסו הרב נחום גרינהויז (שלאחר מכן חזר בו מתמיכתו), וכן זאב יעבץ, אברהם יעקב סלוצקי וזלמן גורלאנד.

"פולמוס הקולטורה"

הקמת התנועה הייתה תוצאה של הפולמוס הגדול שקרע באותם ימים את התנועה הציונית הצעירה סביב שאלת "הקולטורה", כלומר התרבות. התנועה הציונית, שהוקמה באופן רשמי כחמש שנים בלבד קודם לכן, חיפשה אז את דרכה. הפרויקט המדיני של בנימין זאב הרצל דשדש, ורבים מאנשי התנועה הציונית, שלא היו דווקא חסידי הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל, רצו להתחיל ולעסוק גם בחינוכו של העם היהודי וביצירת תרבות לאומית חדשה. היומרה הזו, שהייתה טבעית ומתבקשת עבור חלקים מסוימים בתנועה הציונית, קוממה מאוד את אותם יהודים שומרי מצוות ("חרדים" בלשון אותם ימים, להבדיל ממשמעות המילה בימינו) שהצטרפו לתנועה הציונית רק מתוך הזדהות עם רעיונותיו המדיניים של הרצל. בעקבות התנגדותם לפעילות התרבותית של התנועה הציונית, הבינו הרבנים והפעילים האורתודוקסים שתמכו בתנועה הציונית שכדי להשפיע על דרכה אין מנוס מהתארגנות מסודרת.

מאמר הייסוד של תנועת המזרחי איננו ארוך אך הוא מרתק, לא רק במה שיש בו אלא גם במה שאין בו: קישור בין השאיפות הציוניות לחזון הגאולה של הנביאים, ברוח האידיאולוגיה שהתפתחה מאוחר יותר בציונות הדתית. כותבי המאמר מבטאים תחילה את תחושתם העזה שלפיה אין עתיד ליהדות במנותק מהחזון הציוני של חיבור מחודש לארץ ישראל, התל שכל הפיות פונים אליו. כל החזונות החלופיים, ובהם חלום שוויון הזכויות בארצות מגוריהם של היהודים, שאפיין את יהדות אשכנז (כלומר גרמניה ומרכז אירופה), הורסים לדבריהם את אחדותו של עם ישראל ומפוררים את גופו. וכשאיברי האומה מתפזרים, גם לנשמתה אין מקום לשכון. לכן, עתידו של העם היהודי תלוי ב"תחיית תקוות שיבת ציון", וזו הסיבה שרבים מגדולי הרבנים הצטרפו לתנועת חיבת ציון שקדמה לציונות ההרצליאנית, ואף היו בין העומדים בראשה.

אולם, ממשיכים כותבי המאמר, חלק ניכר מהרבנים שביטאו אהדה לרעיון שיבת ציון ואף היו חלק מתנועת חובבי ציון, נסוגו מתמיכתם ברעיון ובחרו להתבדל מהתנועה הציונית החדשה. מה הרחיק את הרבנים ה"חרדים" וציבור שומעי לקחם מפעילות בתנועה הציונית? כותבי המאמר מעניקים כמה תשובות לשאלה הזו. הדבר הראשון שמרחיק לדעתם את אותם רבנים ובעלי בתים מהציונות הוא העובדה שבחלק מאסיפות הציונים הצעירים, מתכנסים אנשים ונשים יחד. הדבר השני הוא הספרות הציונית, המבקשת להכניס לתנועה הציונית רעיונות זרים ל"רוח תורתנו ורוח אומתנו". עניין שלישי הוא הניסיון להחדיר רוחות זרות לחינוך ולשים דגש על ידיעת הלשון העברית וההיסטוריה, במקום על ידיעת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. על כל אלה מוסיפים המחברים את חוסר הנחת מחלק מהנואמים הציונים, אשר דבריהם אינם מתיישבים על ליבם של יהודים החרדים לדבר ה'.

כל אלה, מציינים הכותבים, אינם חלק הכרחי מהציונות עצמה, אך כדי להרגיע את מי שחושש מהם, ועל מנת להבהיר שההצטרפות לציונות איננה מהווה הסכמה לתופעות אלו, הוקמה בווילנה אגודת "המזרחי" – מעין נוטריקון של מרכז רוחני.  כאן עובר המאמר מרעיון למעשה, וקורא לייסד אגודות של ציונים המזדהים עם עקרונות המזרחי. אגודות אלו יחברו אליהן רבנים, עסקנים ורבים מהמון העם, שמצד אחד הם חברים נאמנים בתנועה הציונית ומצד שני נאמנים לתורה ולשמירת המצוות.

וכך, בראשית חודש ניסן, לפני כמעט מאה ועשרים שנה, באה לעולם תנועת "המזרחי" ואיתה גם הציונות הדתית.

מי דיבר על גאולה

מייסד ההסתדרות הציונית ומנהיג התנועה באותם ימים, בנימין זאב הרצל, קיבל את האגודה החדשה בזרועות פתוחות למרות היותו אדם חילוני לחלוטין. "לכל אירוע היסטורי־חברתי ישנם תמיד גם היבטים אנושיים", אומר על כך פרופ' דב שוורץ, ראש המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר־אילן ומהחוקרים הבולטים של משנת הציונות הדתית, "במקרה הזה הייתה סימביוזה נהדרת ברמה האישית בין הרצל והרב ריינס, מייסד המזרחי. שני האישים הללו פשוט אהבו זה את זה, ולקשר האישי הזה היה חלק חשוב ביחסו האוהד של הרצל להקמת המזרחי.

"אבל כמובן שהקשר האישי איננו חזות הכול. באותם ימים שבהם הרצל מנסה לגייס את העם היהודי לתמיכה ברעיון הציוני, רוב מניין ובניין של יהדות רוסיה איננה תומכת בציונות. הפוגרומים הגדולים של שלהי המאה ה־19 שכנעו אמנם חלק ניכר מהיהודים שאין להם מה לחפש באימפריה הרוסית, אך במקום להצטרף לתנועה הציונית היגרו מיליוני יהודים לאמריקה. חלק גדול מאותה קבוצה של יהודים רוסים שהיו אדישים לציונות, או גרוע מכך – התנגדו לציונות, היו האורתודוקסים הלא ציונים. הרצל, שלא הצליח לגעת ביהודים הללו ולדבר על ליבם, קיווה שהרב ריינס כן יצליח במשימה הזו, ולכן שמח כל כך על הקמת המזרחי. הרב ריינס היה התקווה הגדולה של הרצל, שקיווה שהוא יסחף אחריו מאות אלפים ואולי אפילו מיליונים. במבחן המעשה התקווה הזו כשלה. הרב ריינס הצליח אומנם לגייס לא מעט יהודים שומרי מצוות לתמיכה בציונות, ובקונגרסים הציוניים הראשונים כמעט שליש מהצירים היו מזוהים עם המזרחי, אבל המיליונים שהרצל קיווה להצטרפותם לא באו".

כדי למשוך את ליבם של היהודים החרדים פתח הרב ריינס במסע הסברתי נרחב, ובין השאר פרסם בשנת 1902, שנת הקמת המזרחי, את ספרו "אור חדש על ציון". מטרתו של הספר הייתה לשכנע את כל אותם יהודים שאהדו באופן בסיסי את הרעיון הציוני, אך דרכה של התנועה הציונית הייתה זרה לאמונתם ולאורח חייהם, שאין להם ממה לחשוש. בניסיונו להפיג את חששותיה, פסע הרב ריינס פסיעות גדולות לעבר היהודים החרדים שהסתייגו מהציונות. כך למשל הוא הכריז בספרו שאין לציונות דבר עם הגאולה שאליה אנו מקווים ומתפללים, שלא מדובר במרידה באומות, ושאין בתנועה הציונית ניסיון לדחוק את הקץ.

הדברים נכתבו מסיבות טקטיות, שכן מאמירות אחרות של הרב ריינס ומכתבים אישיים שהותיר עולה בבירור שהוא קישר בין הציונות והגאולה, אך בספרו הוא הכחיש כל קשר כזה. הוא גם התמודד עם הטענות על כך שהציונות מהווה שיתוף פעולה עם עוברי עבירה, והבהיר שלא מדובר בשיתוף פעולה מהותי אלא רק במאמץ משותף למען המטרה של יישוב ארץ ישראל.

מאמצי ההסברה של הרב ריינס לא השיגו אומנם את התוצאה שלה הוא והרצל קיוו, אך בכל זאת קבוצה לא קטנה של יהודים שומרי מצוות, בעיקר בשטחי האימפריה הרוסית, הצטרפה למזרחי ולתנועה הציונית. בראש התנועה הצעירה עמד כאמור הרב ריינס, ובין שכבת "פעילי השטח" שלה ניתן היה למצוא לא מעט רבנים. רובם לא מהשורה הראשונה של האליטה הרבנית אלא רבני עיירות קטנות, אך למרות זאת זהותם הרבנית השפיעה לא מעט על דמותה של המזרחי החל מימיה הראשונים. הרבנים הללו שימשו כנציגי התנועה מול הציבור במקומות מושבם, ובמקביל ייצגו את הציבור והפכו לחלק משכבת העסקנות המאפיינת כל תנועה פוליטית.

תחרות עם הרב קוק

אך האם הציונות הדתית אכן באה לעולם בשנת תרס"ב? ובכן, תלוי את מי שואלים. אגודת המזרחי, מיסודם של הרב ריינס וחבריו, הייתה הארגון השני שהוקם בשם זה. מעט פחות מעשור קודם לכן הקים הרב שמואל מוהליבר אגודה בשם מזרח"י, שמטרתה הייתה תעמולה לטובת הרעיון הציוני. לתנועה הזו לא היו מאפיינים פוליטיים. בנוסף, לא כל חבריה היו שומרי מצוות, והמתח בין עשייה ציונית לזהות דתית לא עמד במוקד קיומה. מנגד, לא ניתן להתכחש לזהותם הציונית מחד והדתית מאידך של הרב מוהליבר ושל רבים משותפיו. לכן עד היום חלוקים היסטוריונים בשאלה היכן יש לנעוץ את ראשיתה של הציונות הדתית: האם בהקמת המזרח"י על ידי הרב מוהליבר, או בהקמת המזרחי על ידי הרב ריינס. מה שברור הוא שהפוליטיקה הציונית־דתית מתחילה ברב ריינס, ובסיעה הפוליטית שהקים בתוך ההסתדרות הציונית בניסן תרס"ב.

בעוד המזרחי עושה את צעדיה הראשונים והולכת ומתחזקת כסיעה בתוך ההסתדרות הציונית, הגיע משבר אוגנדה וטרף את הקלפים. ראשיתו של המשבר בתוכנית שהציג הרצל בפני צירי הקונגרס הציוני, ומטרתה לספק ליהודים "מקלט לילה" שיגן עליהם מפני האנטישמיות והפרעות. לאחר הפוגרומים של שנת 1881 היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שהקרקע בוערת תחת רגליהם של היהודים, בעיקר במזרח אירופה, ושללא פתרון מיידי האסון הבא הוא עניין של זמן. לכן גם תמיכתם של צירי המזרחי, בראשות הרב ריינס, בתוכניתו של הרצל, לא צריכה להפתיע כל כך. אולם עלייתה של התוכנית, ובעיקר נפילתה, יצרה משבר גם במזרחי ולמעשה הביאה להתרסקותה. אם עד אז נחשבה המזרחי לכוח משמעותי ומוביל בתוך הקונגרס הציוני, לאחר הקריסה היא התקשתה להשיג אפילו את מספר הצירים המינימלי הדרוש על מנת להיחשב ל"פרקציה", כלומר סיעה פנימית בתוך הקונגרס הציוני.

"קשה לומר בוודאות האם התרסקותו של המזרחי הייתה תוצאה ישירה של משבר אוגנדה, אולם ברור שהמשבר פגע במזרחי שהלך בנושא הזה אחרי הרצל", מציין פרופ' שוורץ. "בין חברי המזרחי התחיל להתפתח תסכול שילווה את התנועה ואת הציונות הדתית לאורך עשרות  שנים, ויש שיאמרו עד היום. ראשיתו של התסכול הזה היא בתחרות על משאבים. משאביה של התנועה הציונית היו מצומצמים מאוד מראשיתה, והתחרות עליהם הייתה רבה. מטבע הדברים, מי שזכו במרבית המשאבים היו אותם גורמים שהיו קרובים להנהלה הציונית, והציונות הדתית התקשתה בשילוב אנשיה ברמות הבכירות של ההנהגה הציונית.

"לצד זה היה גם משבר רעיוני. המזרחי קמה על בסיס שלילת הקולטורה, כלומר הפעילות התרבותית והחינוכית של התנועה הציונית. אך אם אין פעולה תרבותית, וגם מקומה של ארץ ישראל כבר איננו מרכזי, מה נותר? החלל הרעיוני הזה, לצד התסכול המעשי, הביאו להתרסקות המזרחי בקונגרסים שלאחר משבר אוגנדה ולירידה משמעותית בכוחה".

בהמשך נאלצה תנועת המזרחי להתמודד עם אתגרים מבחוץ, שהקשו עליה את ניסיונות ההתאוששות מהמשבר. האתגר המשמעותי הראשון היה הקמתה של אגודת ישראל. בשנת 1911, לקראת ועידת הייסוד של אגודת ישראל בקטוביץ', פרשה קבוצת פעילי המזרחי, בעיקר מפרנקפורט, וחברה למהלך הקמתה של התנועה המתחרה. מהלך דומה של פרישה מאורגנת מהמזרחי ומעבר לאגודת ישראל לא התרחש אומנם במזרח אירופה, אך מאבק על ליבו של הציבור בהחלט היה.

מי שעוד אתגר את תנועת המזרחי היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר הקים, שנים ספורות לאחר הקמתה של אגודת ישראל, תנועה רוחנית־פוליטית שביקשה להתחרות בשתי התנועות הקיימות, ושמה "דגל ירושלים". הרב קוק כבר היה באותם ימים האידיאולוג המרכזי של הציונות הדתית, והחלטתו להתחרות בגלוי במזרחי הייתה מכה קשה לאנשיו. חזרתו של הרב קוק לארץ ישראל לאחר תום מלחמת העולם הראשונה גדעה אומנם את התפתחות התנועה שהקים, אך הדבר לא מנע את הנזק שנגרם למזרחי.

הפרדת הרבנות מהפוליטיקה

המשברים שאפפו את קיומה של המזרחי נמשכו גם בעשור השלישי של המאה העשרים. קבוצה גדולה של חברים צעירים פרשה אז מהתנועה האם והקימה את הסתדרות הפועל המזרחי, שעליה נרחיב בכתבה הבאה. "המזרחי הוקמה כזכור על ידי רבנים, וחלק ניכר מפעיליה לאורך השנים היו רבנים ואנשי חינוך", מבאר פרופ' שוורץ את הרקע לפרישת אנשי הפועל המזרחי מהתנועה האם. "אותם רבנים לא פעלו פוליטית כרבנים, והפרידו באופן ברור בין עשייתם הרבנית והחינוכית לעשייתם הפוליטית. דוגמה יפה לכך ניתן לראות בזמן הפולמוס על זכות ההצבעה לנשים בבחירות ל'כנסת ישראל', כאשר הרב קוק לחץ על אנשי המזרחי להתנגד למתן זכות הצבעה לנשים, והרב פישמן (לימים מימון), שכבר היה מנהיג המזרחי בארץ, דרש שהרבנים לא יתערבו בעשייה הפוליטית, למרות שבעצמו היה רב ותלמיד חכם מוערך. אך למרות ההפרדה אופייה של המזרחי נותר במידה רבה רבני־אליטיסטי, מה שיצר ריחוק בין התנועה ובין שכבות רחבות של הציבור הציוני־דתי בארץ, והביא להקמתה של הפועל המזרחי".

תוך שנים ספורות היה ברור שבכל הנוגע ליישוב היהודי בארץ, הפועל המזרחי היא התנועה הגדולה יותר. עם זאת, אנשי המזרחי לא ויתרו בקלות על ההגמוניה, בין השאר על סמך היוקרה האישית של כמה ממנהיגי התנועה בשנים שלאחר הרב ריינס, ובהם הרב מאיר בר־אילן והרב יהודה ליב הכהן פישמן־מימון. אנשי המזרחי פעלו מאחורי הקלעים לפלג את הפועל המזרחי ולחבר אליהם חלקים מהתנועה, ועשו שימוש בכוח המוסדי שצברו בעשרים השנים שבהן הפועל המזרחי עוד לא קמה.

כך למשל, אנשי המזרחי הם שנשאו באחריות על זרם "המזרחי", זרם החינוך הציוני־דתי שהוכר על ידי מוסדות היישוב ובהמשך מדינת ישראל הצעירה. הם אף נשאו בעיקר עול הפעילות מול מוסדות התנועה הציונית בכל הנוגע לסוגיות הצביון הדתי של היישוב היהודי בארץ (מה שמכונה בימינו סוגיות "דת ומדינה"). בין השאר עלו באותה תקופה במלוא העוצמה סוגיית צביונה של השבת במרחב הציבורי, שמירת השבת באדמות הלאום (קק"ל) ועצמאות החינוך הדתי (זרם המזרחי) מול המוסדות הלאומיים. בארצות הגולה, לעומת זאת, נותרה המזרחי בכל אותן שנים הגוף המרכזי והמשפיע ביותר בקרב חוגי הציונות הדתית. אנשיה המשיכו להוביל את העשייה, עד שואת יהדות אירופה.

לאחר קום המדינה הפכה "הסתדרות המזרחי" למפלגה, ובראשה עמד הרב מימון, שהיה באותן שנים ידידו הקרוב של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון. אך למרות הכוח המוסדי שבו החזיקה המזרחי והקשר האישי עם בן־גוריון, היה ברור כי היא הקטנה מבין מפלגות הציונות הדתית. במקביל הלכה והתחדדה בשנות החמישים ההכרה שפיצול מפלגות הציונות הדתית הוא תענוג שאף אחד מהצדדים לא יכול להרשות לעצמו. וכך, כשמונה שנים לאחר קום המדינה נוסדה המפד"ל, המפלגה הדתית־לאומית. המפלגה המאוחדת הונהגה למעשה על ידי אנשי הפועל המזרחי, ובראשם השר משה חיים שפירא, ואילו תנועת המזרחי, הסיעה הפוליטית הראשונה בתוך התנועה הציונית, הגיעה למעשה לסוף דרכה, 54 שנים אחרי שקמה.

The post מתי ואיך הומצא המזרוחניק? appeared first on מקור ראשון.