מאז "היורד למעלה" של יורם קניוק, "שידה ושידות" של רחל איתן, "היורד" של דורית אבוש, ובמידה מסוימת "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, וכן יצירותיהן של איילת צברי ומאיה ערד, דומני שלא קראתי רומן עומק העוסק בהגירה ישראלית לארה"ב או לצפון אמריקה כמו "רילוקיישן"; רומן שראוי למקום של כבוד על מדף ספרי ההגירה והירידה של הספרות העברית.

שם הרומן של איילת גונדר־גושן לקוח ממושג אופנתי שתפס את מקומם של מושגים כמו הגירה, השתקעות בחו"ל או כינויים שיפוטיים כירידה או "נפולת של נמושות". רילוקיישן – תהליך העיתוק ממקום למקום – נועד לבטא מצב של הגירה זמנית לצורכי עבודה או לימודים, בעוד שגיבורי הספר הם למעשה מהגרים או יורדים באורח קבע.

את "רילוקיישן" אפשר לקרוא באופנים שונים. כספר הגירה הוא מוכיח שעצם המעבר אינו מקל על תסביכי הזהות של הישראלים החיים בחו"ל, אלא אף מעצים אותם. כספר על חרדות האימהות הוא מגלה שהן רק מחריפות בארה"ב. כספר העוסק במתח הבין־גזעי הוא מחדד את התיאורים העוסקים במתח הקיים בין שחורים ללבנים ובין יהודים למוסלמים בארצו של הדוד סם. כספר על קרייריזם ואמביציות, הוא מעיד על התרסקותם. כמותחן פסיכולוגי הוא מנסה לפתור תעלומת מוות, רצח ומה שביניהם. כל אחת מהקריאות הללו היא שונה, ואולי תגרום לקוראים וקוראות שונים התרשמות קצת אחרת. אפשר גם שכל הקריאות הללו יותכו בתודעתו של הקורא יחד ויתרמו להנאתו מהספר, אולי בהסתייגויות מסוימות, כפי שהיו לי במהלך הקריאה.

מלח הארץ או נמושות

זהו ספרה הרביעי של גונדר־גושן, פסיכולוגית קלינית. שניים מספריה קראתי בעבר ואהבתי. במיוחד את "לילה אחד מרקוביץ", רומן שגילה סופרת מבטיחה ומקיימת. בינתיים הפכה גונדר־גושן לסופרת מצליחה בחו"ל, כזו שמתורגמת ללא מעט שפות, ולתחושתי משהו מהמצליחנות הזו זלג גם ל"רילוקיישן" והשפיע על עלילתו, לא תמיד לטובה. ב"רילוקיישן" היא חושפת את מערומי העולם המצליחני כביכול של עמק הסיליקון, אולם משתילה לגוף הספר לא מעט חומרים סיליקוניים קופתיים. אף שמדובר בספר רהוט ומותח ומוצלח בסך הכול, אפשר להתרשם שגונדר־גושן חיפשה הפעם מתכון חיצוני להצלחת הרומן. ראשית, בבחירה למקם אותו בעמק הסיליקון בארה"ב, שאין יאה ממנו לסמן מצליחנות. ושנית, התכנים – עלילת המתח וכל יתר הקישוטים – קורצים לשפות זרות ואף למסך הקטן או הגדול, ולא בהכרח תורמים גם לספרות.

גם אם אפשר להתווכח עם המחברת על כמה מבחירותיה בבניית העלילה ובעיצוב הדמויות, הרומן נע יפה בסך הכול בין הקטבים של "ספרות האני" ו"ספרות האנחנו" של היורדים החיים בחו"ל. גיבורי "רילוקיישן" נועדו לסתור לכאורה את הכינוי המעליב שהדביק להם בשעתו יצחק רבין, "נפולת של נמושות", ולהכריז שאין מדובר כלל בנפולת אלא במה שמכונה "מלח הארץ". שני לוחמים מצטיינים בסיירת מטכ"ל, אחד אף כזה שניבאו לו מסלול קידום לרמטכ"לות, ודוקטורנטית מצטיינת. אלא שלמרות הדימוי הנוצץ, לא כל הנוצץ הוא זהב.

משפחת שוסטר – מיכאל, לילך ובנם אדם – עקרה לעמק הסיליקון והגיעה שם בזכות האב למעמד מעורר קנאה לכאורה: ג'וב בכיר, משכורת שמנה, בית עם בריכה במקום טוב בפאלו־אלטו שבקליפורניה. מיכאל שוסטר הוא קיבוצניק קשוח וזיפני מגדות, ששירת בסיירת מטכ"ל ויודע להתמודד עם המציאות עם סכין בין השיניים ולובן בעיניים. וכפי שהצליח להיות חלק מסיירת מטכ"ל, עכשיו הוא חלק מסיירת ההייטק בעמק הסיליקון. אולם הסדקים נפערים כבר בעברו בישראל. מיכאל הוא ילד מאומץ, עורו כהה יותר מזה של הוריו המאמצים, האשכנזים הלבנים, והמשחק הזה של שחור ולבן ילווה גם את חייו של בנו, אדם. שש־עשרה מלאו לנער אדם, אבל הוא נראה כמו בן ארבע־עשרה, ומשום כך בנו של איש הסיירת הופך לילד כאפות, שסובל מהתעללות בבית הספר מצד נער שחור ולא יודע כיצד להשיב מלחמה.

וכך זה נמשך עד שאדם פוגש את אורי זיו, אף הוא לוחם סיירת לשעבר כמו אביו, שמרננים עליו שהוא גם "סוכן מוסד". לאחר פיגוע טרור שמבצע שחור מוסלמי בערב ראש השנה בבית הכנסת בעיר, פותח זיו קורס קרב מגע לילדי היורדים כדי שילמדו להגן על עצמם. הפיגוע מכניס את הקהילה היהודית והישראלית בעמק לכוננות גבוהה, ואף לסוג של היסטריה בנוסח לא־יעלה־על־הדעת־שמה־שקורה־בישראל־יקרה־גם־פה. אבל הנה זה קורה.

פיגוע אמריקני

"רילוקיישן" עוסק לא מעט בפער הזה שבין החיים המתוחים בישראל בצל המלחמות והפיגועים, ובין השאננות הנהנתנית של העמק. אלא ששאננות זו נסדקת בעקבות הפיגוע, שלאחריו שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. "רק אל תגידי לי יותר אחר כך ששמה אצלכם יותר שפוי לגדל ילדים", נוזפת אמה של לילך שוסטר בבתה, ואילו לילך עצמה, היושבת במסעדה, אומרת ש"מאז שעברנו לאמריקה לא הרגשתי ככה… סרקתי את פני הסועדים… הבטתי לצדדים, דרוכה לכל תנועה. מאיפה יבוא הזאב".

גם אדם, הרכרוכי והמופנם, לא יישאר אותו נער. הוא משתנה לעינינו. הישראליות הרדומה בתוכו מתעוררת, ואולי הוא אף מאמץ את סיסמת הקרב של אורי זיו: "הקם להורגך השכם להורגו". האם אדם אכן אימץ את הסיסמה הזו? סימן השאלה הזה מרחף מעל העלילה מבלי להתחייב שהתעלומה אכן תתפצח בסיום.

הרומן כולל אפוא שתי דמויות גבריות מחוספסות עד מסוקסות, שוסטר וזיו, שהם סוג של אחים לנשק הלומדים להכיר איש את רעהו בעמק. מיכאל הוא המצליחן מבין השניים, בעוד שאורי הכריזמטי, שחבורת הנערים הלומדת אצלו קרב מגע מוכנה ללכת אחריו באש ובמים, נכשל למעשה בחייו החדשים ונתקע עם חובות כבדים.

את הנער אדם אנחנו לומדים להכיר בעיקר דרך עיני אמו, לילך, אך לא מעיני עצמו. העלילה מסופרת בגוף ראשון, כמונולוג של האמא, וזכות הדיבור של הבן נשמרת לפרשנותו של הקורא. לילך שוסטר, ילידת חיפה, היא דוקטורנטית לשעבר שוויתרה על קריירה למען הצלחת בעלה, ומשבר גיל הארבעים תופס אותה יחד עם המשברים של בנה והמשבר הביטחוני בעמק הסיליקון.

לילך היא היידישע מאמע החרדתית האולטימטיבית, מהסוג שאורלי קסטל־בלום ידעה לתאר בספרה "דולי סיטי", ו־וודי אלן ידע ללגלג עליה בחיבה בסרטיו. לילך חרדה לבנה היחיד. החרדות הללו מיתרגמות לעיתים להיסטריה הגורמת למיכאל שלה להפסיק להבין אותה, אבל היא לא חדלה מלהתעקש על צדקתה. בניגוד לבעלה מיכאל, שנמנע מלפשפש בעברו ואינו מעוניין להגיע לחקר האמת ("לא כל אבן בוואדי… חייבים להרים", הוא אומר לאשתו), לילך מבקשת תמיד להבין את הדברים לעומקם. לא פעם מתברר שחרדותיה אינן לקוחות בהכרח מדמיונה הקודח, אלא יש להן שורשים עמוקים במציאות.

עם הפנים לייצוא

תיאור משבר הזהות של המהגרים הישראלים הוא ממיטב הספר. מיכאל שהופך למיקאל, לילך ללילה, העברית המאונגלזת והרצון לגדל את בנם אדם כגשר בין העולמות. "היינו ישראלים שמדברים גם אנגלית, ואדם… הפך לאמריקאי שמדבר גם עברית… התפקיד שלו היה להיות גשר. הרגליים נטועות בישראל, והגוף נמתח מעל הים. והידיים שלוחות קדימה, ננעצות באדמה הטובה של היבשת החדשה, ועל הגב שלנו, על גב הגשר הזה, אדם יוכל לחצות". אלא שאדם הופך לילד שמנת אמריקני שכבר לא רוצה לדבר עברית. עד שעולמו מתהפך עליו, הגשר מתמוטט, והישראליות הרדומה שבתוכו מתעוררת.

הרומן עוסק גם ביחסים האמביוולנטיים עם הקהילה היהודית, שאיתם הם רוצים ואינם רוצים קשר, ובעיקר בעימות עם הקהילה המוסלמית השחורה, המניע את גלגלי העלילה. לא רק המפגע מבית הכנסת הוא שחור מוסלמי אלא גם ג'מאל ג'ונס, הנער שמתעלל באדם, שאף משתייך לתנועת "ניישן אוף איסלאם" הקיצונית של לואיס פרחאן. הרומן שנפתח בפיגוע בבית הכנסת, נמשך בפיגוע האישי שמבצע ג'ונס באדם.

באופן מכוון לא ברור האם אדם החזיר לבסוף לג'ונס בפיגוע אישי משלו, שכן ג'ונס מת בעיצומה של מסיבה כתוצאה ממנת יתר של סם מייצור ביתי שנמהל במשקה שלו. המשטרה חוקרת, ואף עורכת פשיטה על בית משפחת שוסטר, מכיוון שהעקבות מוליכים כביכול לכימאי הצעיר, אדם, שהמשטרה חושדת שהוא שרקח את המרקחת שהובילה למותו של הנער ג'ונס. המשטרה מתחבטת בשאלה האם ג'ונס מת מדום לב, או שמאן דהוא סייע לו למות. חבריו של הנער המת מתנכלים לאדם ולמשפחתו, מורחים על ביתם כתובות נאצה, מיידים אבנים ואף הורגים את כלבו. כמה מהתפניות בעלילה בהמשך עשויות להפתיע, והמתח נשמר עד לסיום הספר.

מכיוון שניכר על הרומן שהוא נכתב עם הפנים לייצוא, נשאלת השאלה כיצד הוא מציג את הישראלי בכלל ואת הישראלי היורד בפרט. ובכן, האור אינו מחמיא במיוחד. למרות אמינותן, הדמויות ייצוגיות מדי לטעמי, ומשום כך סובלות פה ושם מסטריאוטיפיות. האישה היא כביכול ה"משוגעת" והגברים הם כביכול המצליחנים. לילך מוותרת על קריירה למען בעלה, מתמודדת עם חרדות ואף סבלה בעבר מאפיזודה פסיכוטית. מאידך, הגברים הם לוחמי סיירת קשוחים וחתיכים, גברים "הורסים", שאכן הורסים לבסוף את עצמם. גברים במלכודת שהצליחו יפה בשדה הקרב, אך אינם מצליחים באותה מידה במלחמת החיים. המשוואה ברומן מובהקת ודיכוטומית – מצליחנות מול כישלון – ואינה כוללת סיטואציות בעלות דמויות וגוונים אפורים יותר. אולי משום שהמתכון הזה נמכר טוב יותר לתרגום בחו"ל, ועם ההצלחה, כידוע, אי אפשר להתווכח.

רילוקיישן

איילת גונדר־גושן

אחוזת בית, 2022, 296 עמ'

The post רילוקיישן: החלום האמריקני ושברו appeared first on מקור ראשון.