"אני הרכז של הגזרה", אמר ערן, "ובאתי לתדרך את ראש הממשלה על הפיגוע. אני עובד משרד בדיוק כמוך, התפקיד שלי בחיים הוא להגן על תושבי מדינת ישראל, וגם על ראש הממשלה. אז אל תבלבל לי במוח שאני לא יכול להיכנס אליו עם נשק". "הכול טוב ויפה", ענה לו אלון, "אבל אתה. אליו. לא נכנס עם נשק. תשאיר אותו כאן" (מתוך הספר "בחורינו המצוינים", שעתיד לראות אור בקרוב)

מפגשים כאלה נקראים עדיין בליינד־דייטים, אבל למיטב הבנתי (הקלושה) בתחום, הם כבר מזמן לא מתקיימים על־עיוור. כי יש תמונות שנשלחות מראש, ויש רשתות חברתיות, וחלפו הימים שבהם היית עושה את דרכך לבית קפה בלי שמץ של מושג את מי את עומדת לפגוש. אבל הריאיון הזה מחזיר אותנו אל המקור. שוב אותם ניסיונות לנחש איך הוא ייראה ואיך אזהה אותו, ממש כמו פעם. אותו חיוך מהוסס של "זה אתה?", שנדמה שכבר פרח ועבר לו אי שם בניינטיז.

לגולשי הטוויטר, במיוחד בעלי הדעות הימניות שבהם, "אוריה" (uria) הוא מעין גיבור תרבות. צייצן רהוט וחד לשון האוחז בעמדות לאומיות מוצקות, ולא בוחל בוויכוחים פוליטיים סוערים. בתמונת הפרופיל שלו נראה הכלב המאויר "פינוקי" מספרי הילדים, כשליד ראשו מרחפת ציפור. רבים כבר ניסו לנחש מהי זהותו האמיתית של אוריה – היו משוכנעים שהוא כותב מגזרי מוכר זה או אחר, איש תקשורת או פוליטיקאי – אבל הוא בחר להישאר בצללים. "רק אשתי יודעת שאני אוריה מהטוויטר, ועכשיו גם את. אף אחד אחר לא. גם החשיפה עכשיו לא קלה לי", הוא אומר כשאנחנו מתיישבים לבסוף זה מול זו בבית הקפה. "אספר לך קצת עליי", הוא מוסיף, אבל אל תצפו לקבל הרבה פרטים חדשים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... F190402FF0003-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לפני שבועות אחדים חשף אוריה בציוץ בטוויטר כי חיי הצללים מוכרים לו לא רק מעולם הרשתות החברתיות. סיפר כי בעבר שירת בשב"כ, וכעת הוא עומד לפרסם ספר מתח שכתב על היחידה לאבטחת אישים: הצצה ספרותית אל האנשים שמאחורי משקפי השמש הכהים, האוזנייה בעלת החוט המסתלסל והז'קט שתחתיו מוצפן אקדח. כדי להוציא לאור את הספר, שייקרא "בחורינו המצוינים", הוא פתח הדסטארט ובשל כך גם ניאות להיפגש פנים אל פנים עם התקשורת. "בלי לפרסם שם, בלי תמונה, בלי מקום מגורים, בלי עיסוק נוכחי", הוא התנה מראש. מה שכן נוכל לומר, לא יהיה חידוש מסעיר עבור העוקבים אחריו וירטואלית. שהוא גבר, חובש כיפה, גדל ביו"ש, אם כי כיום הוא כבר לא מתנחל. "אין לי בעיה עם המילה הזאת. היא יפה בעיניי".

אל השירות בשב"כ הגיע במסלול השגרתי. "כמו הרבה צעירים אחרים בוגרי יחידות קרביות, קיבלתי זימון לפגישה עם 'משרד ראש הממשלה'. עברתי הרבה מבחני אישיות וכושר גופני, ולבסוף הגעתי לבית הספר ללחימה של השירות. שם, בגדול, קרעו לנו את הצורה באימוני קרב מגע וירי, עד שעשו מאיתנו לוחמים הרבה־הרבה יותר טובים ממה שהיינו בצה"ל. בסוף הקורס אתה הופך למכונת מלחמה. הנשק ומיומנויות הלחימה הם ממש חלק ממך. כשאתה בכושר שיא, לא מומלץ לאף אחד ברחוב להתעסק איתך או עם מאובטח שלך. כלוחם צעיר ביחידה, אתה בטוח בעצמך עד כדי כך שאתה כמעט מחפש צרות. חלק מהתפקיד של המפקדים הוא להוריד אותך לקרקע ולוודא שאתה נשאר שקול ולא מתנהג בפזיזות, ומצד שני אתה צריך לזכור להשתמש ביכולות שלך, אם וכאשר תזדקק להן".

"קרעו לנו את הצורה באימוני קרב מגע וירי, עד שעשו מאיתנו לוחמים טובים בהרבה משהיינו בצה"ל. בסוף הקורס אתה מכונת מלחמה. כשאתה בכושר שיא, לא מומלץ לאף אחד ברחוב להתעסק איתך או עם מאובטח שלך. כלוחם צעיר ביחידה, אתה בטוח בעצמך עד כדי כך שאתה כמעט מחפש צרות"

מבחינה פיזית אתה מתאר בספר את אנשי היחידה כבעלי יכולות־על.

"אני אולי קצת מגזים, אבל למאבטחים יש הרבה יכולות. הם מתאמנים ברמה גבוהה. היחידה לוקחת את הטובים ביותר, ומלטשת אותם עוד".

כלוחם ביחידה לאבטחת אישים הוא אבטח את רובי ריבלין, את אהוד אולמרט ובכירים נוספים, ביומיום השוטף בארץ וגם בנסיעות לחו"ל. "דווקא שם, כשהם רחוקים, הרבה פעמים יוצא האופי של האנשים. יש מי שמתגלים כמקסימים, ויש כאלה שלא".

המאבטח יודע עליהם הכול?

"אני לא חושב שהמאבטחים יודעים כל מה שקורה בחדרים סגורים, אבל הם יודעים הרבה".

זה יוצר סיטואציות מביכות?

"כן. אבל שפתיי חתומות".

התיאור בספר של אנשי היחידה שמחליפים ביניהם רכילות על המאובטחים – זה דבר שקורה במציאות?

"כן. יש בדיחות באוזנייה, יש הכול. אם כי אני חייב לומר שחוש הומור הוא לא תכונה שמאפיינת את היחידה. במכוון. לוקחים את הדברים ברצינות.

"בתוך היחידה רצים סיפורים על המאובטחים, אבל שום דבר לא יוצא החוצה. מעבר לרכילות, יש גם עניינים פוליטיים – אתה יושב בתוך המכונית ושומע את השיחות, כולל של העיתונאים שמתקשרים. אתה לומד הרבה על היחסים שבין עיתונאים לפוליטיקאים. הנה, עכשיו את יודעת, קחי את זה בחשבון כשאת משוחחת איתם", הוא צוחק. "בכל מקרה, אם משהו מהשיחות יוצא החוצה – זה רק מהפוליטיקאי או מהעוזרים שלו. האמת היא שאת המאבטחים זה גם לא מעניין בדרך כלל. הם לא מבינים בזה, ממוקדים מאה אחוז באבטחה".

ובכל זאת, הדברים ששמעת שם נתנו לך נקודת מבט אחרת כאזרח על מערכת היחסים שבין התקשורת לפוליטיקאים?

"בהחלט. אתה רואה איך הדברים נעשים מאחורי הקלעים. זה גם משפיע על איך שאני מסתכל היום על כתבי האישום נגד נתניהו, במיוחד בכל מה שנוגע לסיקור אוהד. כי אם סיקור אוהד תמורת משהו זה שוחד, כל 120 חברי הכנסת נותנים ולוקחים שוחד. תיק 4000 ממַשטר את האירועים הללו, ובעיניי זה לא בסדר. 'אני אגיד לך ככה, ואז אתה תכתוב ככה' – זה דבר שקורה בהמון שיחות. אתה כמאבטח רואה איך מייצרים את הנקניקיות, וזה לא נעים".

מחויבות טוטלית

כמי שמסקרת את ראש ממשלת ישראל, אני אומרת לאוריה, מעגל האבטחה סביבו נראה מוגזם. כדי להיכנס לאירוע שראש הממשלה נמצא בו, צריך לעבור תלאות של בידוק ביטחוני ארוך ויסודי. זה באמת נחוץ?

"הייתי בכמה יחידות בשב"כ", הוא משיב לי, "והעבודה ביחידה לאבטחת אישים היא הכי קשה. קודם כול, כי היא לא חשאית. כשאתה בתפקיד חשאי אתה הרבה יותר רגוע. אף אחד לא יודע מי אתה, ורוב הזמן אתה על אפס קמ"ש. אם קורה משהו אתה קופץ למאה, אבל בדרך כלל לא אמור לקרות כלום. ביחידה לאבטחת אישים, לעומת זאת, אתה תמיד על מאה קמ"ש. העיניים של המאבטחים כל הזמן מתרוצצות, הראש כל הזמן עובד, וגם הגוף. הם נדרשים להיות קפיץ דרוך, מטען שנמצא כל הזמן על סף פיצוץ. זו עבודה קשה מאוד, ולכן אני לא חושב שיש יותר מדי מאבטחים, בטח לא סביב ראש הממשלה".

גם לעומת מדינות אחרות, האבטחה סביב מנהיגים בישראל כבדה מאוד.

"כי יש אצלנו היסטריה בגלל רצח רבין".

זו הסיבה?

"חד־משמעית. השב"כ תמיד חשב שהוא הכי טוב בכול, ואז חטפו בומבה כזו, מחדל ברמה של מלחמת יום כיפור עבור היחידה. פתאום מתברר שלא שמרו על ראש הממשלה כמו שצריך. בסרטון מאותו לילה רואים שברווח בין רבין למאבטח שלו היה אפשר להעביר עדר פילים. ככה לא מאבטחים. אני לא מאשים את אנשי היחידה שהיו שם, זו הייתה התפיסה אז. אסור שזה יקרה שוב, המדינה לא יכולה לאפשר זאת. גם ככה השיח פה נמצא על הקצה. ואין מה לעשות – האיומים היום גדולים כל כך, רחפנים ושאר צרות. מאז רצח רבין לא משאירים פינה לא סגורה".

בנובמבר 95' הוא היה עדיין בצבא, "ואני זוכר שזה היה שבר עצום. העובדה שהאשימו את המתנחלים ברצח גרמה לשבר נוראי. לא משנה מי ראש הממשלה, אסור שאף אחד יחטוף כדור, לא המאבטח ולא המאובטח".

בתוך השב"כ הרגשת שיש יחס שונה כלפיך, כמתנחל?

"הבון־טון בשנים ההן היה מרכז־שמאל, וכל מי שימינה מזה היה חריג. אני כבר כ־15 שנה לא בשירות, אבל אני מבין שהיום זה כבר אחרת".

גיבור הספר, המאבטח אלון, הוא מתנחל חובש כיפה. הוא בעצם בן דמותך?

"כשאשתי סיימה לקרוא, היא אמרה שהגיבור הוא אני. אמרתי שאולי הוא מי שהייתי רוצה להיות. אין לי כוחות כמו שלו. יש בו יסודות ממני, יסודות מחברים שלי. העלילה מבוססת על דברים שחוויתי ועל דברים שהייתי יכול לחוות, אבל שום דבר שם לא קרה באמת, זה בדיוני לגמרי. הספר גם עבר צנזורה, וחתכו לי ממנו כל מיני קטעים".

באחת הסצנות בספר, שר הביטחון מגיע לשמחה משפחתית של חבר במפלגתו, ושם אורח אחר ניגש אליו, אוחז בידו בכוח ומאיים עליו. יצא לך להיות נוכח באירוע דומה?

"לא, אם דבר כזה היה קורה במציאות, היו שומעים עליו בחדשות. אם לא שמעת, זה כנראה לא קרה. המאבטחים גם די מפחידים, לא רוצים להתעסק איתם. אבל כן, יש אירועים קטנים יותר של דחיפות, של הרחקת אנשים".

לדבריו, אנשי היחידה מקפידים על הפרדה מוחלטת בין עבודתם לדעותיהם הפוליטיות. ועם זאת, לא מכבר היה מי שהשתמש ברזומה שלו בשב"כ כפלטפורמה להבעת דעה על המאובטח שלו. בפוסט בפייסבוק שזכה לעשרות אלפי לייקים, תיאר יוצא היחידה ניר אדן את עבודתו לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו, וחיבר בינה ובין הצטרפותו להפגנות בבלפור.

"אני הייתי אחד מאלו שהיו מוכנים לאבד את החיים בשבילך", כתב אדן. "הייתי מאלו שעברו קורסים אגרסיביים בשב"כ לשינוי האינסטינקט האנושי ולקפוץ עליך, להגן עליך בגופי. אני זה שפעם נטרל בתוקפנות אדם שביקש להביע מחאה בכנס ליכוד, אני זה שעמד אינספור שעות מחוץ לביתך, בחורף, בקיץ, בשבתות ובחגים. אני זה שהיה הזבוב על הקיר בפגישות בבית הלבן, בבור בקריה, ובעוד מקומות הזויים. (…) ואני גם זה שלא מסוגל להסביר לילדים שלי למה עשיתי את זה. אני זה שחטף זרם מים בעוצמה בלתי סבירה מאמצעי קיצוני לפיזור הפגנות. ואתה ביבי? אתה אפילו לא יצאת להגיד שלום, או סליחה, או תודה. פחדת".

את אוריה הפוסט הזה מכעיס מאוד: "בעיניי זו קטסטרופה. אתה יכול כמובן להביע דעה פוליטית, אבל בלי לקשור את זה לעובדה שהוא היה מאובטח שלך, ולהזכיר שהיית איתו בבית הלבן ובבור בקריה. המחויבות למאובטח היא מוחלטת וחייבת להישאר כזו".

המאובטח לא רצה לצאת

לפני ימים אחדים פרצה סערה (קלה) סביב נסיעתו של ראש הממשלה נפתלי בנט לרוסיה בעיצומה של השבת. אוריה מספר שבתור מאבטח דתי, אירועים כאלה לא עוררו אצלו דילמה. "היחידה די חילונית, ויצא ש'חיללתי' הרבה שבתות, אבל גם בצבא מחללים שבת בפעילות מבצעית, ובשב"כ זה לא שונה. ברוב המקרים הסתדרתי בעצמי לפי הבנתי את ההלכה, ואם ידעתי מראש שתהיה בעיה, והיו לי התלבטויות מה מותר ומה אסור, הייתי מתייעץ ביום שישי עם הרב אבי רונצקי ז"ל. ההתלבטויות הן למשל האם בסוף הפעילות לחזור במכונית או ללכת ברגל, האם במעלית ללחוץ על הכפתור באצבע או בשינוי, האם כשאני נוהג ברכב בירושלים בשבת צריך להוריד את הכיפה. אלו בעיות דומות למה שיש בצבא ובבתי חולים. אבל בפעילות המבצעית עצמה אין בכלל שאלה, אתה עושה הכול. אולי אתה נמנע משיחות חולין בקשר.

"היו מאובטחים, האנושיים שבהם, שלא רצו לצאת מהבית כשהייתי איתם בשבת, כדי לא לגרום לי לחלל שבת. הרגשתי לא בנוח שהם משנים תוכניות בגללי, ולפעמים גם אמרתי להם את זה, אבל בתוך־תוכי הערכתי אותם מאוד".

הספר המבוסס על חוויותיו בשירות, הוא אומר, ישב בראשו כמה שנים – "עד שהגיעו סגרי הקורונה, ואז פשוט התחלתי לכתוב. כתבתי קודם כול את הסוף, ואז את הפרק הראשון, ומשם התחלתי לבנות את העלילה. אני לא סופר, אני איש שאוהב לקרוא. האמת היא שמתחתי את עצמי במהלך הכתיבה: בכל פרק שכתבתי, הייתי במתח מה יקרה בהמשך. הבת שלי סיימה לקרוא ואמרה – 'זה כמו פאודה, אני קוראת ורואה את כל האירועים מול העיניים'. אז הנה, אני מנצל את הבמה וקורא מפה לתסריטאי הטוב בישראל, רועי עידן (יוצר הסדרה "מנאייכ" – הכ"ח), לקחת את הספר ולהפוך אותו לסדרה.

"כשהייתי בשירות, הרבה פעמים שמעתי אנשים אומרים שצריך לכתוב ספר על היחידה, במיוחד על הדברים הרעים שראינו. ואכן כתבתי, אבל על הדברים הטובים. הספר הזה מעצים את הלוחמים במכוון. אני מנסה להוציא אותם טוב, כי בעיניי האנשים האלה הם ברמה הכי גבוהה שיש".

"הייתי בכמה יחידות בשב"כ, והעבודה ביחידה לאבטחת אישים היא הכי קשה. כשאתה בתפקיד חשאי אתה הרבה יותר רגוע. ביחידה הזאת העיניים שלך כל הזמן מתרוצצות, הראש כל הזמן עובד, וגם הגוף. צריך להיות קפיץ דרוך, מטען שנמצא כל הזמן על סף פיצוץ"

מעבר לכך, הוא שזר בעלילה גם אידיאולוגיה. "זה ספר ציוני. רבים מספרי המתח הם מתורגמים, והספרים הישראליים הם די תל־אביביים. אני חושב שהציבור שלנו – אם יש בכלל עדיין דבר כזה – צריך לכתוב. המסר שלי הוא שיצירה יכולה להיות מעניינת ומותחת גם כשגיבור הוא גיבור ולא אומלל, הוא לא נגד ה'כיבוש' ולא שונא את ארץ ישראל, בניגוד למה שקורה בכל הסרטים שמקבלים כספים מהקרנות. אני מאמין שאפשר גם בלי זה".

ל"בחורינו המצוינים" דרושה עדיין עריכה, וכמובן הוצאה לאור שתאמץ אותו. כשאני שואלת באיזה שם יחתום על ספרו, הוא עונה: "האמת, אין לי מושג. אולי בסוף איחשף, אם כי נראה לי שלא. אני רוצה שהספר יתפרסם, לא אני. רוב הסיכויים שהשם האמיתי שלי לא יופיע על הכריכה".

פנית כבר לעוקביך בטוויטר, ביקשת את תמיכתם בהדסטארט – מה שאומר שאם תרצה להיות חתום על הספר, תצטרך לשבור את מעטה החשאיות של "אוריה".

"נכון, ועדיין יש התלבטות. אני לא חושב שאהפוך לסופר, אבל כבר יש לי בראש ספר המשך".

אתה לא נראה כמו טיפוס של רשתות חברתיות. למה החלטת בזמנו להיכנס לטוויטר?

"אכן, עד לפני כמה שנים לא הכרתי את הרשתות החברתיות. נכנסתי להן סביב בחירות 2015, כשהתלהבתי מנפתלי בנט. שמעתי אז ברדיו הרצאה של חני לוז, שהסבירה על חשיבות הרשתות ועל ההתחזקות שלהן מול העיתונות הממוסדת, ואמרתי – ננסה. ככה התחלתי לכתוב".

"אף אחד לא מצביע לימין בגללי, אבל כן יש שינוי – למשל כשעיתונאים כותבים על אירועים ביו"ש, וגולשים בטוויטר מעירים להם שהפרטים הם לא כמו שפורסמו, או שהטרמינולוגיה לא נכונה. ראינו שכלי תקשורת שינו ידיעות או אפילו מחקו אותן, אחרי שצייצנים הוכיחו שהמידע לא נכון"

רבים כבר תהו מה עומד מאחורי תמונת הכלבלב המייצגת אותו, ואם יש בה רמז כלשהו לזהותו או מסר סמוי אחר. הוא מצידו מודיע כאן קבל עם ועדה שאין טעם לחפש רבדים נסתרים: "ישבתי עם הבן שלי, קראתי לו את הספר, ואז צילמתי את פינוקי והפכתי את זה לתמונת פרופיל. אחר כך שמתי לב שיש ציפור בצד, ואמרתי שאני הציפור. סתם. באמת שאין משמעות", הוא מחייך.

"ותשאלי, למה לצייץ באנונימיות? כי הרבה שנים חייתי בצללים במסגרת העבודה הקודמת שלי, וטוב לי בצל. לייקים זה נחמד, אבל פחות אכפת לי מהם. הבנתי שיותר מעניין אותי שיתמודדו עם הדעות שלי, ולא עם הפנים שלי. ברור שאם אתה מסתתר ברשת מאחורי דמות, זה תמיד נראה פחות אמין. אבל אני משתדל לא להעליב אף אחד ברמה האישית, ומצפה שיתייחסו לדברים שאני אומר ולא אליי".

מה העימות החשוב ביותר שהיה לך בטוויטר?

"היו לא מעט ויכוחים, בעיקר עם שמאלנים. הרבה עם יריב אופנהיימר. אני לא מסוגל להבין את צורת החשיבה שלו".

ניסו מאחורי הקלעים לגייס אותך לפעילות פוליטית?

"היו לי התכתבויות עם נפתלי בנט ואיילת שקד. שאלו מה אתה מציע פה, מה אתה מציע שם. אף פעם לא נפגשתי איתם או עם פוליטיקאי אחר. וכן, קצת מוזר שאנשים מאמינים לדמות. ואם אני בכלל איש שמאל קיצוני שרוצה רק לפגוע בהם? הם לא יכולים לדעת. בתקופה מסוימת היו ניסיונות מצד 'ימינה' לגייס אותי – לא המפלגה עצמה, אלא קבוצות שתמכו בה. היו עוד פעילים שפנו אליי, אבל אני פרילנסר. אין לי קשר לאף אחד".

מותר לשאול למי הצבעת?

"בכל מערכות הבחירות האחרונות הצבעתי לבנט ושקד. אחרי שנפלתי עם הליכוד –  כשהצבעתי לאריק שרון וקיבלנו את ההתנתקות על הראש – החלטתי שאני מצביע רק לדתיים. חשבתי שזה הקול הבטוח היחיד".

באנונימיות הייאוש יותר נוח

מאז הקמת הממשלה הנוכחית, אוריה של הטוויטר מתבלט כאחד הצייצנים המאוכזבים ביותר מבנט ומשקד. בציוציו הוא שב ומביע דאגה מהכיוון שישראל צועדת אליו, ו"תמונת הנושא" בחשבון שלו מראה את בנט מחבק בחום את השרה מרב מיכאלי. "אחד מדוברי ראשי ימינה המשיך קצת להתכתב איתי אחרי הקמת הממשלה, עד שהבין שעברתי צד. או נכון יותר, הם עברו צד".

כמה ממצביעי בנט־שקד חווים לדעתך אכזבה באותה רמה שאתה מתאר?

"לצערי, לא מספיק. בטוויטר יש הרבה ציוצים של הפניית גב אליהם, במציאות אני מרגיש שקצת פחות. אני רואה שאנשים כועסים עליהם, אבל אולי יצביעו להם שוב. ואני אומר – איך? הם הרי מכרו אתכם. בתוך־תוכי אני רוצה להאמין שהם נותרו ימנים, ושיש להם כוונות טובות. אבל אני מרגיש שזה ברח להם, השמאל חזר לשלטון והוא גורר אותם לכיוון שלו".

לאחרונה היו לך כמה ציוצים שהביעו ייאוש ממצבה של המדינה.

"נכון. אולי אני מגזים קצת בייאוש במסגרת האישיות הטוויטרית שלי, כי בחיים האמיתיים אני לא כל כך מיואש, אלא אופטימי מטבעי. אבל כן, אני מודאג מהממשלה הנוכחית, וגם פרעות תשפ"א במהלך מבצע שומר החומות שברו אצלי משהו. אני מכיר ערבים, אפילו נמצא בחתונות שלהם, אני מדבר ערבית – והאירוע הזה הוא שבר. אני לא יודע איך יוצאים מזה מול ערביי ישראל.

"הייתי בקשר טוויטרי עם מאיר ליוש (תושב לוד שהיה למעין דובר של רבים מתושבי לוד היהודים – הכ"ח) סביב מה שהם עברו שם. ראיתי כמה המצב קשה, והמדינה לא מצליחה לטפל בזה. אסור גם לדבר היום על 'ייהוד' הגליל. מקימים יישוב בדרום, ורבע מהמגרשים נרכשים בידי בדואים. זה לא פשוט. הייאוש שאני מביע נועד להעיר אחרים ואת עצמי. אם אני אומר שאנחנו מאבדים את הנגב – אנחנו עדיין לא מאבדים אותו, אבל אנחנו לקראת אובדן, וצריך להתעורר".

יש דברים שהיית נמנע מלצייץ בטוויטר, אילו כתבת שם תחת שמך האמיתי?

"כן. אני חושב שאם עמיתיי היום היו קוראים כמה אני מיואש וכמה איבדתי אמון בערביי ישראל, הם היו שואלים – ככה אתה מדבר? כאמור, בחיים האמיתיים אני לא כזה קיצוני, ובטוויטר אני מרשה לעצמי יותר. אראל סג"ל כותב לא מעט על 'הימנים שבארון', אז אני לא לגמרי בארון, אבל עדיין קל לי יותר להביע את הדעות באנונימיות".

אגב, בפרעות תשפ"א הייתה גם פשלה של שב"כ, שלא זיהה מראש את הסכנה.

"אין ספק בכלל. אני חושב שהם מודים שהייתה הזנחה של דבר שהלך והתפתח. השב"כ לכאורה לא מתערב בנושאים של פשיעה, אבל כאן הרקע היה לאומני. מי שהשתתפו בפרעות לא היו משפחות הפשע, שמצידן דווקא רצו שקט. זורקים סיסמאות ריקות על קיפוח, כשיש כאן למעשה שנאה עמוקה שמרימה ראש".

מדי פעם הוא מתנתק מטוויטר לתקופה ארוכה, ומותיר את עוקביו – היום יש לו כ־13 אלף – לתהות אם יחזור ומתי. "אני ממליץ על זה, כי יש עולם אחר בחוץ", הוא אומר. "אומנם מקבלי ההחלטות ובעלי ההשפעה נמצאים בטוויטר, ובכל זאת, זה לא העולם האמיתי. הגעתי גם למסקנה שבטוויטר לא משכנעים אף אחד. אני לפחות לא הצלחתי לשכנע אף אחד. מתווכחים ומתווכחים, וכל אחד נשאר בעמדתו. זה מקום טוב כדי להתחזק בדעות שלך, לומר 'וואו, הוא כתב את המחשבות שלי באופן מסודר', אבל אף אחד לא עובר צד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /F220228YS152-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"ועם זאת, אני אוהב את הרשתות. בעיניי יש בהן המון שכל ומידע, ואנשים שם לפעמים רואים את הדברים הרבה יותר טוב מהמנהיגים. מיכה גודמן כותב בספרו שהרשתות מקצינות את השיח. זה נכון, אבל צריך שיהיה מקום לאנשים להתבטא. אני זוכר את ההורים שלי מכבים את הטלוויזיה בכעס בתקופת הסכמי אוסלו, או בהתנתקות. לא היה לך איפה להביע את הצער, אולי רק באיזו מדבקה על המכונית.

"אני מסכים גם עם האבחנה של עמית סגל – פעם השמאל היה בטוויטר והימין בשלטון, והיום זה הפוך. כשנכנסתי לטוויטר, השמאל שלט שם. ההצטרפות של אנשים כמוני גרמה קצת לשינוי השיח. אף אחד לא מצביע לימין בגללי, אבל כן יש שינוי. למשל, כשעיתונאים כותבים על אירועים ביו"ש, וגולשים בטוויטר מעירים להם שהפרטים הם לא כמו שפורסמו, או שהטרמינולוגיה לא נכונה. ראינו שכלי תקשורת שינו ידיעות או אפילו מחקו אותן, אחרי שצייצנים הוכיחו שהמידע לא נכון".

אז לטוויטר דווקא יש השפעה, גם אם לא דרך ויכוחים.

"יכול להיות. אני רואה שטוויטר הפך לימני, ואני פחות מרגיש צורך או להיטות לכתוב שם. אחרים עושים היטב את העבודה. כשיש לך למעלה מעשרת אלפים עוקבים, אנשים לוקחים אותך ברצינות יותר ממה שאתה לוקח את עצמך. אז אני אומר – אל תיקחו יותר מדי ברצינות את מה שאני כותב. אני אף אחד. באמת. יותר חשוב לי שתקנו את הספר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post הכירו את הצייצן שחושף את הסודות של היחידה לאבטחת אישים appeared first on מקור ראשון.