באוהל המתנדבים שבמעבר הגבול פלנקה, בין אוקראינה למולדובה, יושב קוסטה, בן 45. בידו תיק קטן, והוא ממתין להצטרף לתור הארוך שבסופו ינסה לחצות את הגבול. הוא הגיע לכאן ממיקולאייב, בדרום המדינה. המבט שעל פניו לא מסגיר את האסון הכבד שהכה בו בימים האחרונים.

"זה קרה לפני יומיים", הוא מספר באנגלית רצוצה. "הייתי מחוץ לבית כששמעתי את הבומים. חשבתי לעצמי, הפעם ההפגזה קרובה מאוד. ניסיתי ליצור קשר עם אשתי, עם אימא ואבא, ולא הייתה תשובה. כשחזרתי הביתה ראיתי שבמקום הבית יש רק הריסות ועשן. המשפחה שלי נמחקה בגלל פוטין המנוול. עכשיו נשארתי לבד".

קוסטה כועס על הרוסים, אבל גם על מדינתו שלו. הוא יודע שכאשר ינסה לחצות את מעבר הגבול יבדקו את תעודותיו ואת גילו, המחייב אותו להישאר ולהגן על המדינה, ומן הסתם יעלו אותו בחזרה על משאית המיועדת למשתמטי גיוס. בכל זאת הוא כאן, מקווה לטוב. "שלושה ימים לפני שהפגיזו את הבית שלי, דיברתי עם אשתי שאנחנו נמצאים במקום מסוכן. אמרתי גם לראשי העיר, אבל אף אחד לא עשה כלום כדי להציל את המשפחה שלי. נשארתי לבד, למה אני צריך להילחם עכשיו?"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08_084343-min-750x355.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לידו יושב ניקיטה, צעיר בן 18 מאודסה. גם ניקיטה אמור להיות כעת בצבא האוקראיני, אבל הוא מנסה לחמוק מהמלחמה. "יש לי משפחה באירופה, אנסה לשכנע את החיילים שאני לא צריך להתגייס. יש לי כמה מסמכים שאולי בזכותם אצליח לעבור", הוא אומר מבלי לפרט.

אישה מטופחת, מכוסה במעיל פרווה שחור ועונדת תכשיטי זהב, יושבת על מזוודה, בוחנת את העוברים והשבים במבט מזוגג. על מזוודה נוספת לידה שוכב ילד, מנסה לשווא לתפוס תנומה בהמולה שסביבו. אני מגיש לו סוכרייה, ואימו מתנערת בהפתעה. היא מתנצלת שאינה יכולה לשוחח איתנו באנגלית, ומשתמשת בעיקר בפנטומימה. "חרקוב, בום בום, הבעל, מת". דמעות מציפות את עיניה, אבל נוכח הילד שמרים את ראשו ומתבונן, היא כובשת את בכייה.

פתיתי השלג הלבנים, שיורדים כאן כל העת, מעניקים להתרחשות הקשה מין רקע פסטורלי סוריאליסטי. הם נוחתים גם על דבוקת הפליטים הממתינה בסמוך למעבר הגבול, מול חבל מתוח. חיילים אוקראינים נוזפים בממתינים שישמרו על הסדר. הקור צורב. התור כולל בעיקר ילדים, אימהות, וגברים ונשים בגיל מתקדם. בכיו של אחד הילדים, הסובל מקור או מחוסר שינה אחרי שעות רבות של נסיעה רצופת סכנות, קורע את הלב.

בסמוך לאוהל מאולתר שהקים ארגון מתנדבים אירופי, משתרך תור ארוך במיוחד של מכוניות. באישור הצבא המקומי נכנסנו לתוך הצד האוקראיני, יחד עם מתנדבי איחוד הצלה המחלקים מזון וביגוד חם לפליטים, תוך שאיפה למצוא ביניהם גם ישראלים ויהודים ולסייע בידם להגיע לחוף מבטחים.

אלונה, פליטה מדניפרו: "אף אחד לא האמין שפוטין, שיש לו ארץ ענקית שגם איתה הוא לא מסתדר, ירצה לכבוש את אוקראינה. סיפרו לנו על האוטובוס שעה לפני היציאה. שכחתי לקחת הרבה דברים, לא נפרדתי כמו שצריך מבעלי"

משכנעים את קציני הגבול

לצד הפקק האינסופי בדרך לגבול אנחנו פוגשים שני הולכי רגל, אב ובנו, המזהים את דגל ישראל על תיקי הגב והאפודים שלנו. "אימא נשארה באוטו בתחילת התור, ואנחנו הולכים ברגל עד המעבר כדי לנסות לפגוש מישהו שאנחנו מכירים שיעזור לנו לחצות למולדובה ומשם לישראל", מסביר האב. הם ברחו מחרקוב שהופגזה על ידי הרוסים, ולאורך הדרך המשיכו לשמוע את רעמי ההפצצות. בת נוספת מתגוררת בישראל כבר עשור, בעלת אזרחות ישראלית. הם קיבלו ממנה את מספר הטלפון של הקונסוליה ושל ארגון איחוד הצלה הפועל כאן.

"הגענו מוויניצה", מספר לנו גבר הדחוק עם משפחתו בתוך רכב ישן. "אנחנו נוסעים כבר יותר מעשרים שעות, בדרך עברנו מחסומים והפצצות". האורות ברכב כבויים כדי לחסוך בדלק, וכך גם החימום. "יצאנו מהבית אחרי שהפגיזו לנו את שדה התעופה. אנחנו מרגישים בני מזל שהגענו עד כאן בשלום".

ברכב נוסף מזהה אותנו משפחה המשתייכת לקהילה היהודית במיקולאייב, הסמוכה לחרסון שנכבשה בידי הרוסים. הם לא הצליחו לעלות לאוטובוסים שאורגנו על ידי הקהילה, ועשו זאת ברכבם שלהם – סבא, בתו ושלושה נכדים. אין להם מושג לאן יגיעו אחרי שיעברו את הגבול למולדובה. "הייתי בישראל בעבר, יש לי חברים שם", מעדכן הסבא. הוא דובר רוסית, ומי שמסייע לנו בתרגום הוא עו"ד סלבה שצקי, תושב קיבוץ כרמיה שבעוטף עזה וחובש מתנדב באיחוד הצלה.

הרוסית שבפיו של שצקי, ויכולות התקשורת שלו עם המקומיים, מחוללים ניסים קטנים. "כשמשפחות מגיעות לגבול מפרידים אותן לגברים בצד אחד ונשים וילדים בצד השני, ובודקים את הגברים אם הם מחויבים בגיוס", הוא מספר. "לפני כמה ימים הגיע בחור ישראלי יחד עם אחיו, מתמודד נפש, והורים מבוגרים. הייתה לו אזרחות ישראלית אבל גם אוקראינית, מה שאומר שהוא לא יכול לעזוב את המדינה. החיילים במעבר אישרו את יציאת ההורים והאח החולה, אבל האח הבריא קיבל סירוב. הוא פנה אלינו, דיברתי עם הקצין שזיהה אותי מהפעילות שלנו כאן והסברתי לו שלא יהיה מי שיטפל באח החולה. לשמחתי הוא הקשיב, המשפחה כולה הצליחה לעבור, והם בדרך לישראל".

שעת לילה מאוחרת. הרגליים והידיים קופאות מקור, ואתה מתחיל להבין מעט את הסבל של הממתינים במעברי הגבול ואת הערך הרב של השמיכות והמרקים שהמתנדבים מחלקים כאן. כאשר בכי של תינוק מתחלף בחיוך כשמגישים לו סוכריה או בובה, המשימה ההומניטרית והעיתונאית מתערבבות זו בזו.

לפתע חייל אוקראיני מסמן לנו לעצור. אנו מתקרבים אליו בין מכוניות הפליטים. הוא מתבונן על האפודים הכתומים של המתנדבים, מזהה את האותיות העבריות והמבט הקשוח מתרכך. "אבא שלי היה יהודי", הוא אומר. "אני מאודסה, למדתי קצת עברית כשהייתי ילד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/03/יעל-לנגה-בן-חור.-צילום-אסף-גבור-750x354.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ככלל, ההתגייסות הישראלית כאן מדהימה. ארגונים שונים פועלים במגוון תחומים כדי לסייע. עורכי דין, אנשי הייטק, מורים, רופאים ואחיות שהגיעו מישראל, נותנים את הנשמה ותורמים מהידע המקצועי שלהם. בין השאר פגשתי בחמישה ישראלים שהגיעו מטעם ארגון "למענם", שבשגרה מסייע לניצולי שואה. הם מתכוונים להקים בית חולים קדמי במרחק חצי שעה נסיעה ממעבר הגבול.

"המטרה היא לתת מענה רפואי ראשוני לפליטים מבוגרים, נשים וילדים שיגיעו תשושים מהדרך, ואולי גם פצועי מלחמה", אומר ד"ר גלעד חן, מנהל מיון ילדים במרכז רפואי העמק, שהתגייס למאמץ. איתו בחבורה ד"ר רועי מורג, אורולוג ילדים בשניידר ומג"ד בחיל הרפואה במילואים, המתמחה בהקמת בתי חולים צבאיים. "הצפי שלנו הוא שזרם הפליטים רק יגבר בשבועות הקרובים. הכוונה שלנו היא להתלבש על בית חולים מקומי, ולהקים שם בסיס לפעילות. אנחנו המשלחת הראשונית, שמטרתה לקשור קשרים וללמוד את הצרכים. בהמשך יגיע צוות גדול יותר של אנשי רפואה ולוגיסטיקה מכל הארץ. אנחנו עובדים עם בית החולים איכילוב, שמספק את הציוד הרפואי והגב לפעילות".

יוזמה ישראלית אחרת היא של בית החולים שיבא, להקמת בית חולים שדה סמוך לגבול הפולני. במעבר הגבול סירט שברומניה, פועלים למען הפליטים ישראל סבג מארגון הג'וינט ואיש העסקים הישראלי־אמריקני מוטי כהנא. אגב, תוכניתי המקורית הייתה להגיע לסירט, לאחר נחיתתי ביאשי שברומניה. אך מתברר שהמלחמה מכתיבה כללים משלה. בהיעדר מכוניות להשכרה ובצל מגבלות התנועה, הצטרפתי לאנשי איחוד הצלה בדרכם למולדובה.

גם המולדבים מפחדים מפוטין

בקומה השמינית של מרכז מסחרי בלב קישינב, בירת מולדובה, שוכנים משרדי הקונסוליה הישראלית ולצידם משרדי נתיב, גוף המשתייך למשרד ראש הממשלה ופועל בקרב יהודי ברה"מ לשעבר. המעליות מתקשות לעמוד בעומס הפליטים, שהגיעו כדי להסדיר את מעמדם לקראת עלייה.

בולסלב טבצקי הוא אחד משלושה אנשי נתיב הממלאים כאן תפקיד קונסולרי. "הפליטים נרשמים אצלנו, ממלאים שאלונים, ואז נבחנת האפשרות שלהם לעלות לישראל בהתאם לחוק השבות", הוא מסביר. "הגענו לפה כדי לתגבר את הצוות הקיים, ואנחנו עובדים עם הסוכנות היהודית במטרה לאפשר לכמה שיותר יהודים וזכאי שבות לעלות לישראל. כשהתחלנו הגיעו לפה חמישים איש ביום, עכשיו אנחנו מטפלים במאות בקשות והזרם רק הולך וגובר. התחושה מרגשת מאוד, לפעמים אני מחזיק את הדפים והיד רועדת. אנחנו עושים היסטוריה".

יעל לנגה בן־חור מטפלת מטעם משרד החוץ במקרים סבוכים. לצידה יושב ראובן עזר, מי שהיה סגן ראש המל"ל, שגריר ישראל במצרים ובירדן ונציג ישראל בוושינגטון. "הגעתי רק אתמול, וכבר התרשמתי מקצב הפעילות. יש פה שיתוף פעולה של הרבה גופים, והפוקוס הוא טיפול בפליטים כאן במטרה להעלות אותם לארץ. האוקראינים והמולדבים מעוניינים לקבל סיוע ככל האפשר, כך שיש פה עניין משותף".

יעל מסיימת לטפל במקרה הומניטרי נוסף, סוגרת עוד טיסה לישראל, ומתפנה אלינו. "אני פה שבועיים, אבל מרגישה שאני פה מחצית מחיי. זאת חוויה מטלטלת. העבודה קשה, אבל אני מרגישה שיש לי זכות להיות פה", היא אומרת בקול משתנק. "אני והשגריר יואל ליאון הגענו לפה ביום הראשון שהתחילו ההפגזות באוקראינה. הודיעו לי ארבע שעות לפני הטיסה. הגענו עם המון התלהבות למעברי הגבולות, ופשוט התחלנו לצעוק האם יש יהודים. אחרי כמה ימים כאלה ננעלנו על שני מעברים עיקריים, ושם אנחנו מרכזים מאמץ. ביום הראשון, המראה של הפליטים במעברים הכה בי. המחזות של אנשים מפוחדים וסובלים שנתלשו מכל מה שהיה להם, מתחברות בתודעה לזיכרון הקולקטיבי של השואה. זה מרסק. השמחה שלי היא שעכשיו יש ליהודים לאן ללכת.

"המשרדים של נתיב פה מאוד מקצועיים, אבל גם הם לא היו ערוכים לכמות כזו. עכשיו הכוחות תוגברו ויש תיאום.  ממש כעת התקיימה שיחת זום ונפתחה קבוצת ווטסאפ כדי לתאם את הפעילות בין כלל הארגונים – איחוד הצלה, הסוכנות, הקרן לידידות, משרד החוץ, נתיב, ישראייד, הרב זלצמן ועוד ארגונים שאולי אני לא זוכרת. לא היה קשה להסכים שזה הזמן לוותר על האגו ולפעול בשילוב ידיים".

כשני מיליון פליטים ברחו עד כה מהמלחמה באוקראינה. רבים מהם הגיעו למולדובה הסמוכה, ומתרכזים בבירה קישינב שהפכה לתחנת מעבר. כך הפכו אולם התעמלות ואולם "אקספו" לחדשנות – למרכזי קליטה וטיפול עבור מאות פליטים. המתחם שנועד להציג את פלאי הטכנולוגיה המקומיים, מחולק כעת באמצעות מחיצות לתאי שינה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08_083722-min-750x355.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אנחנו מנסים לשמור על ניקיון והיגיינה מרבית, לספק שירותי רפואה, פסיכולוגיה ומשחקים לילדים", אומרת אנג'לה קוטביסי, סגנית ראש העיר קישינב. "המטרה היא שהם יישארו פה כמה שפחות זמן, ויועברו לפתרונות קבועים. אנחנו מודעים גם לבעיות של ביטחון אישי, ושמענו על גניבות שקרו במרכזי פליטים. יש לנו שוטרים בחוץ שמונעים כניסה של גורמים עוינים, וגם בתוך המתחם".

קוטביסי מתארת עיר שהייתה רגילה לשקט וליציבות, וכעת נדרשת להתמודד עם פליטים בהיקף עצום. "אנחנו מקבלים קצת סיוע מגורמים חיצוניים, אבל המצב לא פשוט. אנחנו מפחדים שהמצב יחמיר וזרם הפליטים יגבר. התקווה היא שהמלחמה תיפסק והם יוכלו לחזור". בזמן שהמולדובים מסייעים לפליטים האוקראינים, הם חוששים בעצמם מגורל דומה. "הפחד הכי גדול שלנו, שאסור לנו להתעלם ממנו, הוא שפוטין יחליט פתאום לפלוש למולדובה. אסור לעצום את העיניים. אנחנו יכולים להיות במצב של אוקראינה, ואפילו בקלות יותר. אין לנו צבא שיכול לעצור אותו. זה לא נתפס שבמאה ה־21 מתרחשת מלחמה כזו באירופה".

אין סיבות לאופטימיות

במתחם העירוני אין כמעט יהודים. הם מרוכזים במוקד האיסוף שהוקם בבית הכנסת של הרב פנחס זלצמן, רבה של מולדובה. ארגון איחוד הצלה מנהל שם מוקד מרכזי להתקבצות פליטים והטסתם לארץ. בבואנו לשם אנחנו פוגשים את אלונה, תושבת דניפרו שבדרום מזרח אוקראינה. מה שדחק בה לצאת מהמדינה היא מחלת הסוכרת שהיא סובלת ממנה. "כבר בתחילת הלחימה היה קשה להשיג אינסולין, ולכן הייתי חייבת לברוח. בעלי ואבי החורג נשארו שם. הם אומרים לנו שהם כל הזמן תחת הפצצות. אני לא יודעת מה לומר לבעלי, האם לנסות לצאת משם או לא, לא יודעת כבר מה יותר מסוכן. יש לנו אזרחות ישראלית ויש לנו חברים שם. אנחנו מקווים לעלות על מטוס לישראל". בימים האחרונים כבר יצאו מפה חמש טיסות לישראל ועליהן 700 איש, ועוד חמש טיסות בדרך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 08_131358-min-750x355.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אלונה, שהתגוררה בעבר בישראל ודוברת עברית שוטפת, מתארת את קורותיה עד שהגיעה לקישינב יחד עם בנה הקטן, אימה, אחותה ואחיה. "המלחמה הזאת באה לנו בהפתעה. אף אחד לא האמין שפוטין, שיש לו ארץ ענקית שגם איתה הוא לא מסתדר, ירצה לכבוש את אוקראינה. עלינו על אוטובוס של ארגון חסד, שסיפרו לנו עליו שעה לפני היציאה. שכחתי לקחת הרבה דברים, לא נפרדתי כמו שצריך מבעלי, פשוט רצתי לאוטובוס". האם, שיושבת לצידה, מוחה את דמעותיה.

אלונה מחזיקה בדרכון ישראלי ורצתה לעלות עם משפחתה, אך הבירוקרטיה הכריעה אותה. "לבעלי אין דרכון ישראלי, וההליכים נמשכו שנתיים. אמרו לי שאני צריכה להגיע לארץ ולטפל בעניינים, אבל לא רציתי לנסוע לבד. ואז באה המלחמה, ואני פה לבד בדרך לישראל. רצינו לעלות לארץ בצורה מסודרת, בסוף נעלה בגלל המלחמה".

ולדימיר, נהג מונית בן 50, הגיע מקייב לקישינב לפני יומיים. "המשכתי לעבוד גם כשהתחילה המלחמה", הוא מספר, כשאלונה מתרגמת. "הסתובבתי עם המונית בעיר וראיתי בניינים הרוסים מהפגזות. ראיתי בעיניי איך רקטה פוגעת בבניין מגורים ואנשים עפים מההדף". ולדימיר רוצה להגיע עם בנו לאחותו שמתגוררת בישראל. הוא השאיר את אימו ואשתו בקייב. הן פחדו לצאת, ועכשיו תקועות שם. "אני כל הזמן בקשר איתן, אבל אין הרבה סיבות לאופטימיות. הן מנסות לשמור על עצמן ומקוות לטוב".

בשולחן הסמוך יושב זוג מבוגר, לבוש בקפידה. שמם לובה ויפים, מקייב. "ראינו את החיילים שלנו נלחמים, ראינו גופות, רקטה נחתה מול הבית שלנו", מספרת לובה. אני מנסה להבין בת כמה היא, ולובה עונה: "בחור צעיר, אתה לא יודע שלא שואלים אישה לגילה?" אנחנו צוחקים, והיא מוסיפה בחיוך: "היום זה 8 במרץ, יום האישה, צריך להתייחס לאישה בכבוד".

לובה ויפים אינם מתכוונים להגיע לישראל. יש להם בת בלונדון, ופניהם מועדות לשם. היא מספרת על אסטרטגיית ההתגוננות שלהם מפני ההפגזות בקייב. "המקלט הכי קרוב אלינו היה במרחק 15 דקות הליכה, אז עמדנו בכל פעם מתחת למשקופים. אמרו לנו ששם הכי בטוח. נולדתי בקייב, כל החיים שלי באוקראינה, וככה בלילה, בלי אור, בתוך כמה דקות, לקחנו כמה דברים, הגענו לבית הכנסת של הרב אסמן, עלינו על אוטו ועזבנו את החיים שלנו. בדרך היו הפגזות שהרגשנו אותן כמו רעידות אדמה. כשיצאנו מאזור קייב כבר היה יותר טוב. משטרת אוקראינה ליוותה את האוטובוס שלנו, ויצאנו יחסית מהר. אני באופן אישי מקווה לחזור לאוקראינה".

אלכסנדר, פליט מחרקוב, תיאר את מסע התלאות שעבר: "הבית שלנו הופגז, העיר כולה הפכה להריסות, אנשים התחילו לבזוז את החנויות. חיכינו כמה ימים עד שיכולנו לצאת משם. נכנסנו לאוטו, אשתי והילדה עם הכלב והחתול שלנו, והתחלנו לנסוע לכיוון הגבול. בכל כמה מאות מטרים היו מחסומים. ביום הסכנה הייתה מההפגזות, בלילה הייתה בעיה אחרת. החיילים במחסומים שתו בשביל להתחמם ואיבדו את הראש. שיכור עם נשק זה דבר מפחיד. בכל מחסום כזה השארתי 200 דולר כדי לעבור בלי בעיות. אמרתי להם קחו, שיהיה לכם לשתות. עלה לי 2,000 דולר לצאת מאוקראינה".

אלכסנדר חי בישראל שנים רבות, וב־2017 חזר לאוקראינה ופתח בה עסקים. "הבית שלי, האוטו, העסק – הכול יישאר מאחור. אני הולך אולי לטאטא רחובות בישראל כדי לשרוד כלכלית. אבל הכי חשוב שיצאנו מהמלחמה. אולי כשהיא תיגמר נוכל לחזור, אבל באמת שאי אפשר לדעת כלום".

The post מתוך ההפיכה: סיפוריהם של הפליטים בגבול אוקראינה שנמלטו מהתופת appeared first on מקור ראשון.