אף על פי שסטטיסטית זירת פיגוע ביום שאחרי היא המקום הכי בטוח להימצא בו, אני לחוצה. נשלחתי לבאר־שבע, ואל כוח המשימה חברה בת השש שנשארה בבית בגלל מיחושים בגרון, ל"עוד יום בעבודה" עם אימא. המחשבות הרגילות מגיחות: אלו החיים שנמשכים למרות הכול? מנגנון ההדחקה הנפלא־כפרה־על־פרויד? האמונה בא־לוהים? האקראיות? 36 שנים עם רזומה עשיר של פיגועים שהם חלק מהחיים? המחשבות הרגילות ממשיכות לדהור: הרי אפשר למות בכל מקום וגם הבית שבהרי יהודה ביישוב נטול־גדרות מסוכן, שלא לדבר על הכבישים ועל צומת הגוש הקטלני.

את הביקור בבאר־שבע אנחנו מתחילות בתחנת הדלק שברחוב דרך חברון, התחנה השנייה של המפגע במסע הרצח הקטלני בן שמונה הדקות, שבו רצח ארבעה אנשים ופצע שתי נשים נוספות, עד שנוטרל סמוך למעגל התנועה. בתחנת הדלק שבה נדקרה למוות לורה יצחק, אין זכר למאורעות האתמול. בכיכר התנועה הסמוכה למרכז ביג דווקא יש: שאריות של דם על מעבר החצייה. עוד כמה ימים יעברו וגם הם יימחו מעל פני הכביש (ומה נשאר בעולם מאדם שהיה ופתאום איננו?).

"מזעזע מה שהיה פה אתמול", אני פותחת בסמול טוק עם שני המוכרנים בתחנת הדלק. "מזעזע זה אנדרסטייטמנט", עונה המבוגר שבהם. הצעיר, בדואי עדין כבן 20, משתתק. נראה שהוא לא יודע מהן המילים הנכונות לסיטואציה הזו. אני מזמינה טוסט ומיץ ענבים לילדה. המוכרן המבוגר יותר מראה לי היכן התרחשה הדרמה הגדולה אתמול, וכשני מטרים משם אני יושבת עם בתי לאכול ארוחת בוקר. אנחנו חולקות את הטוסט ונהנות לכמה רגעים מהשמש הבאר־שבעית. צלם של ידיעות אחרונות מפציע על אופנוע וממליץ לכתב שעובד איתו לראיין את האם והבת שמבלות להן בנעימים במקום שנלקחו בו חיים באכזריות בלתי נתפסת. הכתב שמזהה אותי מסביר לו שגם אני מהמסקרים. "שום אימא נורמלית לא הייתה בוחרת את הלוקיישן הזה ליום כיף עם הילדים", אני אומרת להם.

ניצן אטיאס, תושב הדרום: "אנחנו באזור קרב. מרגישים שיש כאן בדרום מיליציות עוינות שיש להן נשק וכוונה לפגע"

"התחושות פה לא פשוטות", אומר לי ניצן אטיאס (35), המתגורר באחד היישובים הסמוכים לבאר־שבע. "אנחנו באזור קרב. נמצאים בחזית. מרגישים שיש כאן סביבנו בדרום מיליציות עוינות שיש להן נשק ויש להן כוונה לפגע". אטיאס, מ"פ במילואים, נושא עימו נשק באופן קבוע ומאמין שצריך להקל משמעותית את רישוי הנשק ואת התהליך הכרוך בהנפקתו, "גם אם זה אומר לוותר על מכסים ולהוזיל את העלויות של כלי ירייה. בהרבה מהמקרים אנחנו רואים שמי שמנטרל את המפגעים בסופו של דבר הם האזרחים – אנשים טובים שמוכשרים בשימוש בנשק. צריך לגבות אותם. יכול להיות שיהיו טעויות אבל תחושת הביטחון תחזור. אף אחד לא שומר עלינו. אירוע אחרי אירוע אנחנו מופקרים לנפשנו. המדינה והריבון לא מצליחים לשמור עלינו ולספק תחושת ביטחון. ולכן אני לא רואה פתרון אחר – הדבר היחיד שיספק לנו את תחושת הביטחון המיוחלת הוא יותר נושאי כלי נשק. אין מנוס".

"מדינה זבל!" אומרים לי כמה צעירים על כך שהצעיר שנטרל את המחבל "בילה" חצי לילה בתחנת המשטרה אחרי הפיגוע. "אם כך, אולי עוד נשק לא יספיק?" אני שואלת את אטיאס. הוא לא מתבלבל: "אנשים נורמטיביים שרואים אירוע לנגד עיניהם יגיבו. אם אני רואה מחבל תוקף ילדה־סבתא־גבר בסכין, לא משנה מי, אני אעשה הכול כדי לנטרל אותו. יכולים לעצור אותי, יכולים לקחת לי את הנשק, אבל בזמן אמת זה לא ירתיע". בליבי אני מודה לא־לוהים שמסתובבים בינינו עוד אנשים כאלו.

בתחנה מתדלקים לא מעט בדואים. כשאני שואלת אחד מהם לתחושותיו, הוא מצביע על ליבו ואומר לי "אני מתרגש", ומקלל את המחבל שעשה את הפיגוע.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2022/03/11-2-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נח אהודה, תושב באר־שבע, המתדלק את רכבו, מתאר תחושת אי־נחת. אני שואלת אם לא הרתיע אותו להגיע לפה אחרי הפיגוע, והוא משיב: "די מפחיד, האמת. אני מסתכל כל הזמן לצדדים. הפיגוע החמיר את התחושות הקשות שיש כאן. לפני כן היו דקירות, פריצות. היום כשאני מסתובב פה, אני מרגיש שזו סכנת נפשות. ובכל זאת אני מתדלק כאן והייתי בביג ועברתי דרך אותו המסלול שהמחבל עבר פה, ראינו ואמרנו לעצמו שהחיים חזקים יותר מהכול. חייבים להמשיך לחיות".

כשאני שואלת אותו מה צריך לעשות כדי להשיב את הביטחון לדרום, הוא מספר שהבוקר ראה שני פרשי משטרה סמוך למתחם ביג. "זה נחמד אבל זה לא העניין", הוא אומר, "בלי עבודת חריש עמוקה ורצינית בקרב הפזורה הבדואית, הביטחון לא ישוב לשרור כאן".

אני מתניעה את הרכב ונוסעת במסלול שעשה המחבל, לעבר מרכז ביג. הכיכר העגולה מלאה בבני נוער מישיבת שומריה שבאו לחזק את תושבי באר־שבע. על אי תנועה סמוך נמצאת המקבילה הנשית שלהם מאולפנת ערד. והיא שעמדה, אני מאמין וזוכרני נא זוכרני נא (ויישרף להם הכפר) מושרים בפי הצעירים בקולות רמים. הם עומדים חבוקים במעגלים ומניפים אל על דגלי ישראל. צפירות חיזוק מהמכוניות שעוברות בכיכר, נשמעות באופן כמעט רציף. נוהגים לומר שהעולם קטן, כשבאופן לא צפוי פוגשים פתאום מכר. אני דווקא חושבת שהעולם די גדול וזה רק המגזר קטנטן. לאחר שאני מזהה את צורי האחיין שלי, אני שולפת אותו מדבוקת הנערים כדי לעשות סלפי ולשלוח לקבוצה המשפחתית. הוא מספר שהמקומיים שמחו בהם: "עצרו לדבר איתנו, רקדו והצטלמו איתנו – קיצור, אנשים התלהבו".

האולפניסטיות אומנם מועטות במספר ביחס לבני הישיבה, אך הן לא פחות פייטריות בשירה ובריקוד. "באנו להראות שאנחנו לא מפחדות", "שגם אם היה פה מחבל אתמול, זה לא מרתיע אותנו", "לא יזיזו אותנו!", הן אומרות.

סביב הנערים השרים מתקבצים העוברים והשבים וכלי תקשורת המתעדים את המתרחש (לא הרבה מתרחש כאן היום). "אנחנו מרגישים לא בנוח", אומר לי אחד מהמצלמים, א' כבן 60, תושב העיר כל חייו, שעובד סמוך לביג. "יש פה אכזבה גדולה מאוד מהמשטרה ובעיקר מהממשלה. אין מספיק משילות, אין מספיק אכיפה באזור. איך יכול להיות אזור בילוי שלא בטוח להסתובב בו?", הוא מורה לי באצבע על המקום שבו נלכד המחבל. "היה ברור שזה עניין של זמן. אנחנו חיים בפצצה מתקתקת".

The post מהדקירה ועד לנטרול: בעקבות מסע הרצח בבאר-שבע appeared first on מקור ראשון.