דביר יהודה שורק נרצח לפני כשנתיים וחצי בדרכו למקום לימודו, ישיבת מחניים בגוש עציון, בידי חוליית מחבלי חמאס. בן תשע־עשרה היה, תשע־עשרה חסר שישה ימים. "תשע־עשרה שנה של אור", אומרת כותרת המשנה של הספר שהופיע לזכרו בקיץ האחרון. ואכן, זהו ספר המבקש לחצוב שוב מן הבורות הנשברים את האור, אורו של בחור קורן, בעל כישורים יוצאי דופן וישירות כובשת לב, שבגילו הצעיר כבר היה לו הרבה מה ללמד אותנו. ספר הזיכרון הזה הוא ספר לימוד, ספר השראה. הייתי אומר אפילו ספר מתנה, במובן המיטיב של המילה.

הפסקאות להלן אינן מנסות להיות מאמר ביקורת. הן אינן יכולות, ואינן צריכות, ואינן רוצות. לפנינו ספר זיכרון לבחור שנרצח בידי מחבלים. ספר שאומנם עשוי לעילא, אך גם לוּ נמצאו בו פגמים לא היה זה המקום להצביע עליהם. הביקורת זרה לדיוננו, כפי שזרים לו חששות מ"קידום מכירות", ועל כן מיותרים כאן גם סייגי מראית עין; אכן, דביר הי"ד היה בנו של ידידי ועמיתי לעבודה יואב שורק, שהוא גם מייסדו ועורכו הראשון של מוסף זה.

לחגוג את החיים

ייתכן שהספר איננו יחיד במינו בין ספרי הזיכרון שנכתבים, לצערנו הרב, על בחורים בני תשע־עשרה ועשרים בארצנו. חוברים בו יסודות שיש גם בספרים אחרים. סיפור חיים, חברים ובני משפחה מספרים, תמונות, מכתבים, שטויות של צעירים הידועות למכריהם בחייהם, כמיסות־לב־שבכתב של צעירים המתגלות למכריהם רק אחרי מותם, תיאור ההנצחה, ומחשבות ועיונים בעקבות ולזכר. אבל כאן, ואולי זה כבר חריג, יש מכל זה. והרבה.

זאת בשל הייחוד של גיבור הספר, עלם חמודות שלא בוש בשיגעונותיו המיוחדים ואשר התמסר לעשיית טוב בדרכים שחלקן מקוריות וחלקן מקוריות יותר. אך על כך נוספים עוד יסודות הגורמים לספר להיות, גם אם לא יחיד במינו, בית ספר למי שייאלץ חלילה להפיק עוד ספר כזה. ראשית, תכנון מוקפד ובניית הספר סביב חוט מעין־עלילתי. שנית, הפקדת הכתיבה בידי כותבת מקצועית, ויתרה מכך, בידי עיתונאית בעלת ניסיון בכתיבה רפורטז'ית – עפרה לקס, במקרה זה. שלישית, היותם של בני המשפחה הקרובה בעלי כישורים בתחומי היצירה, הכתיבה, השירה וההגות.

אך אולי מעל לכול, אחרותו של הספר נובעת מדרך ההתמודדות שבחרה המשפחה הזאת, כבר בבוקר היוודע האסון: בחירה בחיים, בעשייה ואפילו בשמחה, דווקא מתוך האבל והגעגוע והאהבה הגדועה. הדברים מסופרים בפרק "אחרי מות" שבשלהי הספר:

בתוך ההתרחשויות פינו יואב ורחל כמה דקות של יחד למשפחה הגרעינית – זמן שיהיה רק שלהם. הם כינסו את הילדים, וכל אחד מההורים אמר את שהיה על ליבו. משחזרת רחל: "אמרתי לילדים, 'שמענו היום כל כך הרבה דברים על דביר, ועוד נשמע. חשוב לי שתדעו שאף אחד מכם הוא לא פחות מדביר, וגם דביר לא היה מושלם'. היה לי חשוב שהם לא יהיו בצֵל של דביר ושלכל אחד יהיה המקום שלו". יואב הוסיף על המסר המהדהד הזה את מה שקיבל על עצמו עוד בלילה הקודם, מייד אחרי הבשורה הקשה. "אנחנו משפחה רגילה שקרה לה אסון. אנחנו לא ניכנס ל'משבצת' של משפחה שכולה. זה לא מה שיגדיר אותנו מעכשיו. אנחנו נמשיך לחיות ולצחוק ולחגוג את החיים" (עמ' 213).

תפיסה זו הולמת את גישתו של דביר לחיים, המצטיירת מפרקי סיפורו, גישה של חיפוש החיוב בזולת וגם בעצמו. התפיסה הזאת אף מתגלמת בספר עצמו, המתמקד ברובו המכריע בחייו של דביר, בשמחתם ובאורם. תיעוד הפיגוע עצמו נשמט מן הספר – "הרוצחים, יימח שמם, אינם ראויים להיזכר כאן, וגם לא תיאור האופן בו נטלו את נשמתו של בננו היקר", כותב העורך, האב, בהערה מיוחדת באותיות קטנות. "די בכך שרגעי האימה הללו אינם מרפים מאיתנו".

אכן, זהו ספר על החיים יותר מאשר על המוות, על המתוק יותר מאשר על המר. ספר על נער ועלם רציני להפליא, מהורהר ולמדן, ועם זאת, ומתוך כך, שמח ופעלתן ובעל עין טובה. הנה כך כתב דביר בעקבות המסע הלימודי "משואה לתקומה" בישיבה התיכונית. "אני לא יכול להבין מה היה שם. ברוך ה'! אני לא באמת יכול להבין מה היה לפני. ואיזו רוח זה יצר מייד אחרי. תודה ה'! בדור של גאולה, של שפע חומרי ורוחני, אני לא מבין 'גלות'. תודה" (עמ' 89).

אתון, קטנוע ובוסתן

דמותו מדברת אלינו מן הסיפורים הקטנים, חלקם באמת יוצאי דופן. דביר הוא הנער השקט המתעקש על פאות בין חברים שאצלם הדבר אינו מקובל כלל. הוא תלמיד ישיבה שמגדל בה אתון ושמהּ "אהבת עולם", שקנה מערבי. הוא מדריך בסניף מאתגר של בני עקיבא, ונוסע לשם על קטנוע לא בדיוק חוקי דרך השדות. הוא השישיסט ששמו היה התשובה שנתנו רוב חבריו לכיתה בריאיונות אישיים עם מחנכם כששאל מיהו חברם האחד הטוב ביותר. הוא הנער שהתעקש לבנות בחדר בפנימייה שירותים אורגניים כי התלהב מהרעיון, ושסילק פעם את הנורות מחדרי הפנימייה כדי "להפיח חיים בישיבה".

בקיצור, חי וצחק וחגג את החיים. אבל גם את הצחוק לקח ברצינות. סיפורי החברים עליו בנושא זה משכנעים ואותנטיים אך מפליאים: כך מדבר בחור בן שמונה־עשרה? "כשהיינו ציניים דביר ממש התעצבן. הוא תפס אותנו ואמר לנו שזה לא לעניין. יש הבדל בין ציניות מצחיקה לבין חוסר יכולת לקחת את האדם ברצינות", מספר חבר ושמו גיא (עמ' 113).

גם הפרקים שאינם עוסקים בחייו של דביר אלא במה שאחרי מותו מתמקדים במאיר, כגון במפעלי ההנצחה שנעשו ברוחו השמחה של דביר: חווה לימודית, כהמשך לבוסתן שהקים במו ידיו, מטע דובדבנים מתוקים, הרחבת בית כנסת, הקלטת ניגון שחיבר, ואף – כיוזמות של אנשים שנרעשו מדבר מותו ואז מן ההתוודעות לדמותו – עלייה לארץ ותרומת כליה.

עוד מוגשים לנו פרקי אמונה, הרהורים סדורים של אביו יואב בעקבות ימי האבל והניחומים. מהם עיונים הנותנים כוח למתמודדים עם אסון, מהם עיונים המפליגים משם והלאה. מעניין למשל העיון על התפילה, היוצא מתוך השאלות הפשוטות על כוחה של תפילה לשנות ופונה לתובנה מקורית. התפילה, מראה יואב, מכוונת דווקא למרחב שאיננו שולטים בו, זה שיש המכנים מרחב הכאוס; המרחב של הדברים שאין בכוחנו לשנות במעשה ידינו, ועל כן נותר לנו להתפלל עליהם. התפילה היא "בקשה שבעזרתה אדם מבהיר לעצמו שהעניין הזה [כלומר העניין שהוא מתפלל עליו] נתון בידיו של אלוהים, ולא בידיו שלו" (עמ' 238).

לכאורה, על פי גילו והביוגרפיה שלו, דביר שורק הספיק לחיות רק את המבוא לחיים. אפילו שירותו הצבאי עוד לא התחיל בפועל. אך המבוא־לחיים של דביר יכול לשמש לנו כקורס מבוא לחיים. דביר מתגלה בספר כאדם חריג, מעורר השראה, אך לא למעלה מקומת אדם. הייתה בו שובבות יוצאת דופן, שובבות להיטיב. הוא טיפח שיגעונות, שיגעונות של חן. הייתה בו כמיהת קודש, שהיתרגמה לעשיית חסד מקורית. הוא היה בחור ששמח בבחרותו, עלם שכדי ליישם את שאיפותיו הבוגרות־מאוד מיצה דווקא את עלומיו. הספר מלא, בהתאם לכך, באנקדוטות של חן וחסד, בסיפורים מצחיקים גם כשהעין היודעת דומעת.

The post לפנינו ספר זיכרון חי לבחור עם שיגעונות של חן appeared first on מקור ראשון.